דיב מוראד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8242/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8242/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. דיב מוראד 2. מוחמד מוראד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן) מיום 6.11.13 בת"פ 4105-03-13 תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ד (1.5.14) בשם המערערים: עו"ד יוסף שלבי בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט – כתארו אז – י' כהן) מיום 6.11.13 בת"פ 4105-03-13 בגדרו נגזרו על המערער 1, יליד 1988, בגין הרשעתו בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שתי שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי; על מערער 2, יליד 1957, אביהם של מערער 1 ונאשם 3, נגזרו בגין הרשעתו בעבירת סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, 10 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על תנאי. רקע ב. ביום 30.5.13 הורשעו המערערים ונאשם 3, יליד 1993, על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן, בעקבות הסדר טיעון. מערער 1 הורשע בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות 335(א)(1)+(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; מערער 2 הורשע בעבירת סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(1) וסעיף 31 לחוק העונשין ובעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין. כעולה מכתב האישום המתוקן, בו הודו המערערים, ביום 22.2.13 אירע סכסוך בין המערער 1 לבין אחיינו של המתלונן. יום לאחר מכן, ביום 23.2.13 בסביבות השעה 1600 שהה מוראד בן יחיא מוראד (להלן המתלונן) עם שניים נוספים בחורשה הסמוכה לצומת חנתון; חברו של המתלונן, עומר, התקשר למערער 1 והזמינו לחורשה בעניין הסכסוך. לחורשה הגיעו המערער 1 יחד עם חברו ברכב מסוג מאזדה, בעוד מערער 2 ונאשם 3 בכתב האישום הגיעו למקום בג'יפ מסוג שברולט. המערער 1 ירד מהרכב כשבידו סכין גדולה; מערער 2 יצא מהרכב ואחז במוט ברזל בעוד נאשם 3 החזיק מוט ארוך אליו חוברה סכין גדולה. המערער 2 הכה את המתלונן באמצעות מוט הברזל וגרם לו לסימן כחול בידו הימנית. בהמשך, הכה המערער 2 את חוסיין, חברו של המתלונן, בכתף ובפנים, כתוצאה מהמכה נגרמו לו סימני שפשוף בכתף ובלחי השמאלית. המתלונן נמלט מפניו של המערער 2 לכיוון כביש הכורכר, ואחריו רדפו מערער 1 ונאשם 3; נאשם 3 תקף את המתלונן במקל, וזה נשבר כתוצאה מהמכות. מערער 1 הגיע בריצה למתלונן וניסה לדקרו, אך המתלונן הצליח להדפו. בעוד המתלונן ניסה להגיע לכניסה הראשית של החורשה, תקפו נאשם 3 באמצעות מקלו וגרם לו לחתך של 1 ס"מ בזרוע שמאל. המערער 1 השיג את המתלונן ודקרו מאחור בכתף בסכין. המתלונן התקשה לנשום והקיא דם. אחר הדברים האלה עלו המערערים ונאשם 3 לג'יפ ונסעו מהמקום. כתוצאה ממעשיהם של המערערים 2-1 ונאשם 3 נגרמו למתלונן פצע דקירה מדמם מתחת לשכם הימנית, חזה אויר אליו הוחדר נקז חזה, שבר בצלע מספר 9, סימן כחול ביד שמאל, חתך של 1 ס"מ בזרוע שמאל, ושריטות נוספות על גופו. המתלונן אושפז למשך יומיים בבית חולים רמב"ם בחיפה. כן נגרמו לחוסיין בן עלי עבדאללה סימני שפשוף בלחי ובכתף שמאל. ג. בגזר הדין פורטו תחילה ממצאי שירות המבחן באשר למערערים. לגבי המערער 1 התרשם שירות המבחן כי לקח אחריות חלקית על מעשיו, והומלץ להענישו במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. באשר למערער 2 התרשם שירות המבחן כי הוא מתקשה ליטול אחריות על מעשיו, והומלץ להענישו במאסר בפועל לתקופה קצרה כדי שלא לפגוע בשיקומו. צוין, כי בין המתלונן, קרובם של המערערים, למערערים ונאשם 3 נערך הסכם סולחה במסגרתו שולם לו פיצוי בסך של 50,000 ש"ח. המתלונן מסר לבית המשפט כי נוכח מצבם הכלכלי, הוחזר הפיצוי למערערים ולנאשם 3, על פי מנהג מקובל כנמסר. באשר למערער 1, כשיקולים לחומרה, ציין בית המשפט את העובדה שדקר את המתלונן בסכין בעוד מערער 2 ונאשם 3 השתמשו במוטות, את חומרת העבירה ובצידה מגמת ההחמרה הנהוגה בפסיקה ביחס ל"תת-תרבות הסכין". כשיקולים לקולה ציין בית המשפט, כי המערער 1 נעדר עבר פלילי, וכן את גילו הצעיר, נטילת האחריות על מעשיו, הבעת חרטה והסולחה שנערכה עם המתלונן, התסקיר החיובי בעיקרו וההמלצה לשלבו בהליך טיפולי. בית המשפט קבע, כי מתחם הענישה ההולם הוא בין שלוש שנות מאסר בפועל לבין שש שנות מאסר בפועל, אך נוכח שיקולי שיקום סבר כי יש מקום לסטות הימנו. נוכח האמור נגזרו על המערער העונשים האמורים. באשר למערער 2, כשיקולים לחומרה ציין בית המשפט את היותו "המבוגר האחראי" אשר היה עליו לעצור את מעשי האלימות שביצעו בניו. כשיקולים לקולה ציין בית המשפט כי, המערער 2 נעדר עבר פלילי, עובד למחייתו, הודה במעשיו ונטל חלק בסולחה עם המתלונן. בית המשפט העמיד את מתחם הענישה ההולם בין 10 חודשי מאסר בפועל לשתי שנות מאסר בפועל, אך לא מצא הצדקה לסטות מהמתחם שקבע. נוכח האמור נגזרו על המערער 2 העונשים כאמור. מכאן הערעור שלפנינו. ד. לשלמות התמונה יצוין, כי לגבי נאשם 3 נקבע מתחם ענישה זהה לזה שנקבע בעבור מערער 2, אולם נוכח העדר עבר פלילי וגילו הצעיר, כמו גם החשש שעלה בתסקיר בדבר השלכותיו הקשות של עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, הוחלט לסטות לקולה ממתחם הענישה שנקבע; נגזרו – בין השאר – חודשי מאסר בעבודות שירות. הערעור ה. ביום 4.12.13 הוגש ערעור על גזר הדין ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן הכרעה בערעור. ביום 18.1.2.13 עוכב בהסכמה ביצוע גזר הדין לגבי המערער 2. המערער 1 חזר בו מבקשת עיכוב הביצוע והיא נמחקה. ו. בערעור נטען, כי בית המשפט קמא החמיר בעונשם של המערערים יתר על המידה. נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות של המערערים, להודאתם המוקדמת, לישיבתם במעצר בית במשך שמונה חודשים ללא כל הפרה. באשר למערער 1 נטען, כי היה על בית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהשית עליו ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות. תסקירי שירות המבחן ז. בתסקיר המשלים מיום 24.4.14 באשר למערער 1 נמסר, כי החל להשתתף בקבוצה טיפולית, הוא לא עבר עבירות משמעת, שולב באגף נקי מסמים ועתיד לסיים מסלול לימודים של 8 שנות לימוד. המערער 1 הביע שביעות רצון מההליך הטיפולי ואף שב והביע צער על ביצוע העבירה. העובדת הסוציאלית בבית הסוהר התרשמה כי למערער 1 עבר של שימוש לרעה באלכוהול, הוא מודה במיוחס לו ואינו רואה עצמו כאלים, אף כי מחפש דרך קלה להשגת תוצאות. ח. בתסקיר המשלים מיום 24.4.14 באשר למערער 2, נמסר, כי הוא דיוח על מצב בריאותי קשה ועל קבלת טיפול תרופתי קבוע, וביטא מצוקה וזאת נוכח השלכות מאסרו הצפוי על בני משפחתו. שירות המבחן התרשם כי המערער 2 נוטל אחריות חלקית על התנהגותו, תוך ששלל שימוש באלימות ומביע חרטה על מעשיו ועל אי-מניעת האירוע. עוד סיפר על הסולחה שנערכה ומערכת היחסים התקינה השוררת בינו ובין המתלוננים. הוערך, כי ההליכים המשפטיים, המעצר והעונש שנגזר חידדו בעבור מערער 2 את משמעות מעשיו. עוד נמסר, כי המערער 2 הביע הסתייגות מהשתלבות בהליך טיפולי. הדיון ט. בדיון בפנינו נטען בשם המערער 1 כי על אף שנטל אחריות, שולב בקבוצה טיפולית במאסר וערך סולחה עם המתלונן – החמיר עמו בית המשפט קמא הרבה מעבר לנאשם 3 (שלגביו אין ערעור ושנדון ל-6 חודשי עבודות שירות). גם לגבי המערער 2, שמצבו הרפואי אינו טוב והביע חרטה אמיתית כנטען, הועלתה טענת הפליה אל מול הנאשם 3; מערער 2 גם היה תקופה ארוכה במעצר בית בפיקוח אלקטרוני, לאחר חודשיים מאחורי סורג ובריח; אשר על כן – כך נאמר – ראוי להביא לאיזון בין הנאשמים. י. מטעם המדינה נטען כי מדובר בתקיפה כחבורה בנשק קר, במהלך מתוכנן בקפידה; המערער 2, שאמור היה לרסן את בניו, החל בתקיפת המתלוננים במוט ברזל; מתלונן אחד הצליח לברוח והמערער 1 ונאשם 3 רדפו אחריו והוא נדקר, ונגרמו לו נזקים כעולה מתסקיר נפגע העבירה; העונש החמור יותר הוטל על הדוקר בפועל – מערער 1. הכרעה יא. עסקינן בפרשה שלצערנו היא מסוג שכיח בינותינו, קרי, סכסוך בין משפחות, שכנים, חברים או מי שנפגשו באקראי במועדונים, סכסוך שלעתים קרובות הוא בעניין של מה בכך, של כבוד מדומה וכיוצא בזה, והוא מתלקח במהירות לכלל אלימות, ולא אחת – תודה לאל לא בנידון דידן – מגיעים לכלל אסון ושכול. אין צורך להכביר מלים על "תת-תרבות הסכין"; הדברים ידועים לכל בר בי רב. בתי המשפט יכולים לסייע במאבק כנגד תופעות אלה בראש וראשונה בענישה, שאמורה להיות לה ככלל, מלבד עצם הגמול, השפעה מרתיעה על הנאשמים, ואולי תוך סיכוי מסוים, שאין לצערי להפריז בו באופטימיות בכגון דא, להרתעת הרבים. יב. בית המשפט קמא נדרש לכל הנחוץ, קבע מתחם עונש שאינו מצדיק התערבות, וסטה הימנו לטובת מערער 1. עיון בגזר הדין מגלה כי מרבית הטענות שהושמעו בפנינו בערעור נשקלו, למעט טענת האפליה לעומת נאשם 3, שכמובן לא יכלה לעלות בטרם נדון הוא. טענה זו קשה להלום. בית המשפט נימק את גזר דינו – המקל, ויתכן שניתן היה להחמיר יותר לא רק לגביו – בהיות נאשם 3 "בגיר צעיר", ועל כן הובחן בינו לבין אביו מערער 2, אף ש"תרומתם" בפרשה היתה זהה. לגבי האב, על צד האמת יש לומר, כי לא תיפקד כמבוגר אחראי, אלא אדרבה, הכין מוט ברזל (כשם שבניו הכינו אף הם כלי חבלה), והוא שהיה חלוץ הפוגעים במתלונן, ובניו החרו החזיקו אחריו. איני מתעלם ממצב בריאותו, וגם איני מקל ראש בסולחה ובחרטה שהובעה, שבית המשפט קמא לא התעלם מהן. אך העונש שהוטל לא רק שאינו מחמיר עם מערער 2 בנסיבות אלא אדרבה, וגם התסקיר המשלים לא המליץ על הפחתה וגם לא היה מקום לכך. לגבי המערער 1 מכל שכן שאין הפליה, שכן הוא העבריין העיקרי בפרשה: הוא בא ובידו סכין גדולה, שאין לחשוד כי הובאה לחיתוך סלט; ולא רבו הדקות והסכין חדרה לגופו של המתלונן, אשר עיינו גם בתסקיר הקרבן שלו (אם כי לימים הושגה סולחה). סוף דבר, בית המשפט קמא לא החמיר עם המערערים, ואם בכלל, נטה לקולה. המדינה הציגה כתקדים את ע"פ 6720/04 מדינת ישראל נ' זחאיקה (2004), שם הוחמר העונש במקרה לא רחוק מענייננו מ-18 ל-36 חודשי מאסר. עוד הפנתה הפרקליטות לפסק דין שנכתב על-ידי לפני שש שנים ויותר, ולצערי הרב האמור בו (ע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל (2008)) יפה כוחו גם בענייננו, ועל כן אביא מתוכו כאן: "יש בסופו של יום מגמה ברורה בפסיקתו של בית משפט זה, והיא נובעת מצרכי הזמן והמקום: לתרום אותה תרומה שיכול בית המשפט להרים למאבק בתופעת הסכינאות, מעין מכת "מדינה", על ידי יחס מחמיר. אכן, גם נשק חם כנראה אין קושי עצום להשיג בארצנו למודת המילואים והאבטחה (ולהבדיל הטרור), הגם שהוא טעון רישוי. אך סכין היא נשק קר השוה לכל נפש, המצוי בכל מטבח, וככל שייחם המזג כך יונף הנשק הקר, בקלות ובקלות דעת. גם במקרה דנא באה הרמת הסכין בסיטואציה שאינה מצדיקה זאת, על רקע סכסוך נושן בין משפחות ואולי ביטוי שפתיים של המתלונן שלא נשא חן בעיני המערער. כגון דא עמלים אנו לשרש. במעשי דקירה שנסתיימו בפציעה של ממש שלוש שנות מאסר בפועל, אף אם אינן עונש קל, אינו עונש חמור שיש להתערב בו". הדברים מדברים בעדם, והעונש שם היה חמור יותר – ודומה שהם יפים גם לענייננו, משחלפו שנים והתופעות עמנו עתה כאז. יג. סוף דבר, איננו נעתרים לערעור. המערער 2 יתיצב לריצוי מאסרו ביום 10.6.14 עד השעה 1000 בבית המעצר "קישון". תנאי שחרור קיימים בעינם עד להתיצבות. בידי המערער לפנות למיון מוקדם בצירוף תעודותיו הרפואיות, מטרת הדחיה הניתנת כאן לאפשר זאת. אנו מקוים כי המערערים, שעברם נקי, יתנהגו כראוי במאסרם, וגם לא ישובו למעוד בהמשך. ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ד (‏7.5.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13082420_T03.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il