מהדי סעיד דעבוס נ. מדינת ישראל

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8237/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. מהדי סעיד דעבוס 2. סעיד אסעד דעבוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בת"א 028482-07-18 שניתן ביום 16.10.2019 על ידי כבוד השופטת ת' נסים שי תאריך הישיבה: כ"ג בחשון התשפ"א (10.11.2020) בשם המערערים: עו"ד מוניר חיר בשם המשיבה: עו"ד מרווה בז'ה פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ת' נסים שי) בת"א 28482-07-18 מיום 16.10.2019, בגדרו התקבלה בקשה לדחיית תביעה על הסף. 1. עניינו של ההליך בבקשת המערערים להורות על תיקון רישום זכויות בחלק ממקרקעין המצויים באזור הכפר עין קניא שברמת הגולן, ומוכרים כגוש 202005 חלקה 18. המערערים, אב ובנו הסובלים מעיוורון מלא מיום לידתם, נרשמו לאחר הליך הסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר) כבעלי חלקות 9 ו-11 בגוש 202005. חלקה 18 אשר גובלת עם החלקות הנ"ל, נרשמה בתום הליך ההסדר על שם המדינה. לוח הזכויות פורסם ביום 28.2.1992 והועתק לפנקסי המקרקעין ביום 2.6.1992. 2. המערערים טענו כי הם הבעלים של רצועת שטח של כ-13 דונם בחלקה 18 שנרכשה על ידם טרם הקמת המדינה (להלן: הקרקע). בכתב התביעה נטען כי בשנת 1992 המערער 1 (להלן המערער) התייצב בפני פקיד ההסדר, שערך בשמם של המערערים ובשל עיוורונם תזכורות תביעה ביחס למספר חלקות באזור. לגרסת המערערים, בשל עיוורונם הם לא ידעו אילו מבין החלקות נרשמו על שמם, והקרקע מושא התביעה הייתה אמורה להיות משויכת לחלקה 9 או 11 אף שבפועל שויכה לחלקה 18. עוד נטען כי המערערים המשיכו להחזיק בקרקע עד שבשנת 2009 גילו כי היא רשומה על שם המדינה. המערערים שכרו עורך דין וסברו כי הוא מטפל בתיקון הרישום, אך בדיעבד התברר כי טיפל בתביעה בגין השגת גבול שהגישה המדינה נגדם ועליה למדו מתיק הוצאה לפועל שנפתח לחובתם. עוד נטען בכתב התביעה כי הליך ההסדר לא היה נגיש לעיוורים, והמערערים הסתמכו על פקידי ההסדר שרימו וניצלו את תמימותם ואת מגבלתם על מנת לנשלם מהקרקע. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בין היתר מחמת התיישנות והיעדר עילה, וטענה כי פסקי דין בהליכים קודמים שבהם היו המערערים מעורבים מקימים בעניינם השתק פלוגתא. 3. בפסק הדין מושא הערעור, קבע בית המשפט כי התביעה הוגשה 26 שנים לאחר שהסתיימו הליכי ההסדר ומשכך התיישנה. כך, המערערים הודו כי השתתפו בהליכי ההסדר באופן פעיל והתייצבו בפני פקיד ההסדר בלשכתו ובמקרקעין עצמם על מנת לתאר את גבולותיהם. כמו כן, המערער ייצג את דודו (אחי אביו, המערער 2) וסייע לו בהגשת תזכורת תביעה מטעמו, ומכאן שמדובר במי שפעל להוכחת זכויותיו בקרקע בזמן אמת ולהצגת עמדתו מול פקיד ההסדר. אף בהתחשב במגבלת העיוורון, לא הוצגה סיבה או מניעה לכך שהמערער לא עקב אחר הליך רישום הזכויות ותוצאתו, ואין לקבל את הטענה כי המערערים לא ידעו עד לשנת 2009 שהזכויות בקרקע נרשמו על שם המדינה כך שממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות. בנוסף קבע בית המשפט, בין היתר, כי בשנת 2006 הדוד הגיש תביעה שבה טען כי הוא בעל הזכויות בחלקה 18, במסגרת תביעה זו המערער הגיש תצהיר, והמערערים ידעו כי הזכויות בחלקה נרשמו על שם המדינה; המערערים כלל לא טענו לבעלות בקרקע בכתב ההגנה שהגישו בהליך הסילוק שהתנהל נגדם, והטענה הועלתה לראשונה בסיכומיהם ונדחתה; כי דברים דומים ביחס למודעותם של המערערים להליכי ההסדר ולרישום המדינה כבעלת הזכויות, נקבעו בהחלטה שדחתה את בקשתם להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת פקיד ההסדר; וכי יש ממש בטענת המדינה כי התביעה לגופה חסרת עילה. בהקשר זה נקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי טענת המערערים למרמה מצד פקיד ההסדר נטענה בעלמא, וגם אם יוכח כי המערערים הביאו בפניו ראיות על בעלותם בקרקע יהיה בכך כדי לבסס שגגה או רשלנות לכל היותר. בשל כל האמור, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והורה על דחיית התביעה על הסף. 4. מכאן הערעור שבפנינו. המערערים שבו וטענו כי יש להחיל בעניינם את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק), כך שתקופת ההתיישנות החלה רק בשנת 2006, אז ניתן להעריך כי נודע למערערים כי שטחם נגזל. לשיטתם, הגשת תביעת המדינה לסילוק יד רק בשנת 2009 מחזקת טענתם זו. המערערים הוסיפו וטענו כי הפסיקה שלפיה זכויות במקרקעין שקדמו להליכי הסדר נמחקות עם סיומו, או הפסיקה לפיה באחריות מגיש תזכיר תביעה לעקוב אחר תוצאות תביעתו, לא עסקה בתובעים עיוורים ובתובעים שאין ביכולתם למצות את זכויותיהם בשל מגבלה, ולכן לא חלה במקרה הנדון. נטען כי בניגוד לאשר קבע בית משפט קמא, בשל עיוורונם המערערים לא יכלו ליטול חלק פעיל בהליכי ההסדר ולהבינם ואף לא להגיע למשרדי פקיד ההסדר לצורך מעקב אחר תזכורות התביעה. עוד טענו המערערים, בין היתר, כי הנימוקים שעמדו בבסיס דחיית הבקשה להארכת המועד לתקיפת החלטת פקיד ההסדר אינם רלוונטיים לתביעה דנן שעילתה בתיקון פנקס המקרקעין בשל מעשה מרמה; כי תביעת הדוד לא יכולה להקים השתק פלוגתא; כי בית משפט קמא התעלם מתכנית מדידה שצורפה לכתב התביעה; וכי יש לתת למערערים את יומם בבית המשפט ולאפשר להם להוכיח את טענת המרמה, ולא לדחות את התביעה בשלב זה של ההליך. יצוין כי ביני לביני המערער 2 (אביו של המערער 1) הלך לעולמו, והמערער הודיע כי הוא פועל להוצאת צו ירושה. המשיבה מנגד סמכה ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וגרסה כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. לשיטתה של המשיבה, דין התביעה להידחות אף מחמת מעשה בית דין ופלוגתא פסוקה, בהינתן ההליכים שהתנהלו בתביעת הדוד ובתביעה לסילוק יד. 5. לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות. סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), ו"[...] מבטל כל זכות הסותרת אותו ויוצר בכך 'לוח חלק' לגבי אותה זכות (ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב (9.5.1998) [...] 'והמשמעות היא אפוא, שמאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו'" (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.8.2014) (להלן: עניין שעלאן)). על מנת לתקן את המרשם, על המערערים להיכנס בגדר אחת מהעילות הקבועות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר (עוד ראו, בין היתר, רע"א 5436/02‏ ‏מדינת ישראל נ' עבוד, פסקה 5 (9.2.2003) (להלן: עניין עבוד); רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלאעסם, פסקה 4 (12.1.2010) (להלן: עניין אלאעסם); ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל, פסקאות 18-17 (‏3.12.2015) (להלן: עניין יאסין)). ההלכות שלעיל חלות גם על המקרה שלפנינו, ונפקויות שיש למגבלת הראייה של המערערים – ככל שישנן – מקומן להיבחן במסגרת עילות אלה. 6. המערערים ביקשו את תיקון פנקס המקרקעין בהתאם לסעיף 93 לפקודת ההסדר, וטענו כי טיפול פקיד ההסדר בתזכורות התביעה שהוגשו מטעמם על רקע מגבלתם – עולה כדי מרמה (על אודות סעיף 93 לפקודה ראו בין היתר, בעניין שעלאן, פסקאות 13-11; ע"א 3190/15 ‏שואהנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (‏8.5.2017); עניין עבוד, פסקאות 7-6; עניין יאסין, פסקאות 22-21). תיקון הרישום בפנקס בהתאם לסעיף זה כפוף לדין החל על התיישנות תובענות. בפסיקה ובספרות הובעו דעות שונות באשר למשך תקופת ההתיישנות של התביעה (וראו הערתי בעניין שעלאן, בפסקה 18; ע"א 523/12 ‏אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, פסקה 4 (15.1.2014) (להלן: עניין אסמאעיל); עניין יאסין, פסקה 39; טל חבקין התיישנות 332 (2014)). במקרה דנן, דין התביעה להידחות ולו מחמת התיישנותה על פי כל אחת מהגישות, שכן הליכי ההסדר הסתיימו בשנת 1992, 26 שנים לפני הגשת התביעה, ולא הוכח כי כטענת המערערים מתקיים החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק. כך, על פי כתב התביעה שהגישו המערערים, המערערים הגישו תזכורות תביעה ביחס לחלקות מסוימות הסמוכות לקרקע, היו מודעים להליך ההסדר שניהל הפקיד, והשתתפו בו באופן פעיל. "על מגיש תזכיר התביעה מוטלת האחריות לעקוב אחר הליך תביעתו ותוצאותיו" (עניין יאסין, פסקה 34 והאסמכתא המובאת שם), ולכן יש לראות במערערים כמי שידעו או שהיה עליהם לדעת כי הקרקע שויכה לחלקה 18 ונרשמה על שם המדינה. לא הובאה סיבה של ממש בגינה מגבלת הראייה של המערערים מנעה מבעדם מלפעול בעניין, למשל באמצעות הסתייעות באדם אחר. הדברים מתחזקים לנוכח תביעתו של הדוד משנת 2006 לרישום זכויותיו בחלקה 18, כשעולה מפסק הדין בתביעה כי המערער הוא זה שהגיש בזמנו בשמו של הדוד תזכורת תביעה, ואף הגיש תצהיר במסגרת ההליך המשפטי, כך שלא רק שהיה ביכולתו לעמוד על זכויותיו אלא גם נודע לו במועד מוקדם מהנטען כי הזכויות בחלקה נרשמו על שם המדינה (נזכיר כי המערערים כלל לא גילו בכתב התביעה על קיומו של ההליך משנת 2006, אלא טענו כי נודע להם שהקרקע רשומה על שם המדינה ושויכה לחלקה 18 רק בשנת 2009). 7. בנסיבות אלה, קבלת טענת המערערים כי נעלמו מעיניהם העובדות הנוגעות לטענת התרמית "משמעה פגיעה קשה בעיקרון סופיות המרשם", ודינה להידחות (ראו והשוו לעניין יאסין, פסקאות 37-35). די בכך כדי לדחות את הערעור מחמת התיישנותו, וזאת אף מבלי להידרש לטענה כי ההליכים הקודמים שהתנהלו חוסמים את דרכם של המערערים (והכוונה לתביעת הדוד והתביעה לפינוי ולסילוק יד שהגישה המדינה, שם נדונה שאלת הבעלות במקרקעין לאחר שהועלתה על ידי המערערים בשלב הסיכומים, וראו בהקשר זה ע"א 4576/17 ‏Air Via OOD‏ נ' השטיח המעופף בע"מ, פסקאות 26-25 (18.12.2018)). אוסיף ואומר כי טענת המערערים למרמה מצד פקיד ההסדר, ש"בזדון ובחוסר תום לב לא רשם את כל שטח המקרקעין בתזכירי התביעות", נטענה ללא פירוט של ממש, בניגוד לנדרש ולמתחייב כשמועלות טענות מסוג זה. המילה תרמית אינה מילת קסם שיכולה להיזרק בחלל האוויר ולפתוח את הדלת לתיקון פנקס המקרקעין. גם אם יוכחו העובדות שנטענו בכתב התביעה, לא נובעת מהן המסקנה שבוצע מעשה מרמה, להבדיל משגגה או התרשלות (ראו והשוו לעניין אסמאעיל, פסק דינו של השופט זילברטל; עניין אלאעסם, פסקה 7. על כך שטעות או התרשלות של פקיד ההסדר אינה בגדר מרמה ראו, למשל, ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1) 491, 502 (1992); ע"א 7903/11 מדינת ישראל נ' הזימה (2.9.2013); עניין יאסין, פסקה 26). מכאן שיש ממש אף בטענה כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר עילה, גם בהתחשב בשלב הדיוני המוקדם שבו מצוי ההליך. 8. נוכח כל האמור, איני מוצא כי נפלה שגגה במסקנתו של בית המשפט המחוזי. אי לכך, הערעור נדחה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ומשנדחתה המלצת בית המשפט בקדם הערעור, המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ד באב התשפ"א (‏2.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19082370_E10.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1