מנהל הרשות הממשלתית למיום וביוב נ. תדיר גן (מתכת )

פסק-דין בתיק ע"א 8234/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8234/08 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב 2. המשרד לאיכות הסביבה נ ג ד המשיבות: 1. תדיר-גן (מתכת) 2. כור מתכת בע"מ ערעור על פסק דינו של בית הדין לענייני מים ב-ו"ע 513/06 שניתן ביום 13.8.2008 על-ידי כב' השופט ר' שפירא ונציגי הציבור מר גדעון הרמלין ומר שאול שטרייט תאריך הישיבה: ט"ו בחשוון התש"ע (02.11.09) בשם המערערים: עו"ד לימור פלד בשם המשיבה 1: עו"ד ש. שושן וגנר; עו"ד שמואל בורסי בשם המשיבה 2: עו"ד ברוך שוגול; עו"ד רונן קצף פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית הדין לענייני מים מיום 13.8.2008 (כב' השופט ר' שפירא ונציגי הציבור מר ג' הרמלין ומר ש' שטרייט), בו התקבל ערר שהגישו המשיבות נגד שני צווים לתיקון המעוות שהוציא נציב המים על-פי סעיף 20ז לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: חוק המים). העובדות הצריכות לעניין 1. בשנות השמונים התגלה זיהום ממשי במי התהום בקידוח "חולון 8" שנועד להפקת מי שתייה ובשנת 1989 נסגר הקידוח. נוכח הקירבה הרבה של הקידוח למפעל לעיבוד וציפוי מתכות אשר פעל באזור התעשייה בחולון (להלן: המפעל) ונוכח טיבם של החומרים שהתגלו במים המזוהמים, התעורר חשש כי זיהום הקרקע ומי התהום נגרם כתוצאה מפעילות הייצור במפעל. ביום 1.9.2003, כשלוש עשרה שנים לאחר שהקידוח נסגר, הוציא נציב המים "צו לתיקון מעוות לפי סעיף 20ז לחוק המים, התשי"ט-1959" נגד המשיבה 1 (להלן: תדיר-גן), כמי שעל פי הנטען הפעילה את המפעל (להלן: הצו הראשון), וזאת נוכח עמדת נציבות המים כי מדובר בזיהום הממשיך להתפשט ולחלחל למי התהום הסמוכים. סעיף 20ז לחוק המים, שמכוחו הוצא הצו הראשון, מסמיך את מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב (ובעבר, נציב המים) לצוות על מי שגרם לזיהום מים לעשות את כל הדרוש להפסקת הזיהום, להשבת המצב לקדמותו ולמניעת הישנותו של הזיהום. כמו כן רשאי מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: מנהל הרשות הממשלתית) לבצע את כל שפורט בצו ולחייב את מי שגרם לזיהום בתשלום כפל ההוצאות הכרוכות בכך, אם לא נתמלאו הוראות הצו תוך זמן סביר שנקבע בו. בצו הראשון צוין כי "[]התגלו סימנים לזיהום מי תהום בקרבת מפעל תדיר-גן וכן קיים חשש לזיהום קרקע במתחם המפעל הממוקם באזור תעשיה חולון וזאת ככל הנראה בעקבות פעילות הייצור במפעל שכללה ציפוי מתכות". עוד צוין בצו כי המפעל נמצא על גבי מחשופי אקוויפר החוף, כי במורד הזרימה מהאתר ממוקמים קידוחי הפקה למי שתייה השואבים כ-3 מיליון מ"ק בשנה וכי בקידוח "חולון 8" הממוקם מטרים ספורים מן המפעל נתגלו ריכוזים גבוהים של כרום וכתוצאה מכך נסגר הקידוח. כמו כן פירט הצו שורה של פעולות שעל תדיר-גן לבצע כדי להפסיק את זיהום המים, לתקן את המעוות ולמנוע את הישנות הזיהום, לרבות אנליזות של הקרקע וקידוחי ניטור. על-פי הצו, לאחר שהמים ייבדקו במעבדה מוסמכת וייקבעו המלצות להמשך טיפול, יוחלט האם נדרשות פעולות נוספות לרבות תוכנית שיקום. 3. תדיר-גן וכן המשיבה 2, כור מתכת בע"מ (להלן: כור מתכת), שהייתה בחלק מן המועדים הרלוונטיים לענייננו בעלת השליטה בתדיר-גן, הגישו לבית הדין לענייני מים ערר נגד הצו הראשון ונגד דרישתו של המשרד לאיכות הסביבה שנשלחה להן, לבצע סקר זיהום קרקע ומים ולשקם את השטח על-פי הנחיות המשרד, מכוח תקנה 5 לתקנות המים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים), התשס"א-2000. כמו כן הגישו המשיבות בקשה לעיכוב ביצועו של הצו הראשון, שנדחתה על-ידי בית הדין. כעולה מדברים שפירטה המדינה בפני בית הדין, פעלה תדיר-גן עד לחודש אוקטובר 2004 בהתאם לצו הראשון ובהתאם לדרישת המשרד לאיכות הסביבה, אך בהמשך חדלה מכך ולא מסרה לנציב המים נתונים שנאספו על-ידה. נציגי תדיר-גן הוזמנו לשימוע, ובעקבותיו הוחלט כי נציב המים יבצע את הוראות הצו הראשון בעצמו וכי המשרד להגנת הסביבה יפתח בחקירה פלילית נגד תדיר-גן בחשד לעבירות על חוק המים. 4. ניסיונות שעשו הצדדים להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט לא צלחו. משכך ביצעה המדינה "הערכה מחודשת של מצב העניינים" והחליטה על הרחבת נמעני הצו לתיקון המעוות גם כלפי גורמים נוספים המעורבים בעניין לגישתה. ביום 8.1.2006 הוציא נציב המים צו נוסף לתיקון המעוות (להלן: הצו השני), שהופנה נגד המשיבות (תדיר-גן וכור מתכת), נגד מפרק חברת תדיראן בע"מ (להלן: תדיראן) שהפעילה את המפעל טרם מכירתו לתדיר-גן בשנת 1990, וכן נגד כור תעשיות בע"מ (להלן: כור תעשיות) שהייתה בעלת השליטה בתדיראן (גורמים אלה שכנגדם הוצא הצו השני, כונו בו כולם "המזהמים"). בצו השני צוין כי בבדיקות שבוצעו במתחם המפעל התגלה זיהום קרקע בחומרים אורגניים נדיפים ומתכות כבדות בריכוזים גבוהים. עוד צוין כי מזהמים דומים נמצאו במי התהום בשלושה מוקדים שונים הסמוכים למתחם המפעל בערכים העולים על המותר לפי התקן. כמו כן צוין בצו השני כי "בהתאם לאופי הזיהום ומאפייני האקוויפר, הזיהום שאותר בקרקע תרם לזיהום מי התהום, נמשך מעבר מזהמים מהקרקע למי התהום, והזיהום מתפשט במורד הזרימה תוך הרחבת ממדי זיהום מי התהום". בכל הנוגע לאחראים לזיהום צוין בצו השני כי: "על פי המידע שברשותי, כל המזהמים פעלו במתחם ועקב כך נגרם הזיהום לרבות: חברת תדיראן בע"מ, הפעילה במתחם מפעל לעיבוד וציפוי מתכות עד לשנת 1992. חברת תדיר-גן מתכת בע"מ, הפעילה במתחם מפעל לעיבוד וציפוי מתכות מ-1992 ועד לשנת 2003. שתי החברות השתמשו באותן התשתיות ובשיטות הפעלה דומות. מוקדי זיהום הקרקע אותרו באזורים ש[שימשו] בעבר למתקן טיפול בשפכים כרומטיים, בורות השיקוע, קו פסיווציה כרומטית, קו ציפוי כסף וקו ציפוי אלקטרוליס. ריכוז המזהמים הגבוה ביותר אותר בעומק של כ-3 מטר מפני השטח – העומק של בורות השיקוע ומתקני השפכים. זיהום משמעותי נמצא גם עד עומק 7 מטר מפני השטח – העומק המרבי של הדיגום". על רקע זה הורה הצו השני למזהמים לסלק באופן מיידי את כל גורמי הזיהום הידועים, לתחום ולאפיין את פריסת הזיהום, וכן להכין תוכנית שיקום ולבצעה. למען שלמות התמונה יצוין כי הבעלות במגרש שעליו ממוקם המפעל הועברה בשנת 2002 לחברת דנישרא רניטק נדל"ן בע"מ (להלן: דנישרא), שהשכירה את הקרקע לתדיר-גן. עוד יצוין כי בפברואר 2002 קרסה תדיר-גן, רו"ח אלי שפלר מונה כנאמן להסדר הנושים שלה (להלן: הנאמן) והוא הפעיל את המפעל עד לחודש נובמבר 2002, אז נרכשו מניותיה של תדיר-גן על-ידי כור מתכת, בהתאם לצו בית המשפט. לטענת המשיבות, נסגר קו ציפוי המתכות של תדיר-גן במפעל כבר בחודש ינואר 2001 ובחודש יוני 2003, לאחר קריסת תדיר-גן ומינוי הנאמן, העבירה כור מתכת על-פי הנטען את המפעל לקריית שמונה, החזירה את החזקה במבנה המפעל ובמתחם המפעל לבעלת המגרש (דנישרא), וביום 12.10.2004 אף מכרה כור מתכת את מניות השליטה בתדיר-גן לחברה אנגלית. 5. בעקבות הוצאת הצו השני הגישו המשיבות ערר נוסף לבית הדין, והוסכם כי הערר נגד הצו הראשון ימחק וכי בערר הנוסף הן תוכלנה להעלות את כל טענותיהן נגד שני הצווים. בערר הנוסף שהוגש באפריל 2006, ביקשו המשיבות כי ייקבע שהצווים לתיקון המעוות הינם חסרי תוקף, ולחלופין כי הנציב היה מנוע מלהוציאם בשל העובדה שהמפעל פעל תחת פיקוח והנחיה של הרשויות המפקחות. לחלופי חלופין ביקשו המשיבות לקבוע כי החובה למלא אחר הצווים חלה על תדיראן, על הנאמן, על דנישרא כבעלת המקרקעין או על בעלי המניות ועל מי ששימשו נושאי משרה בתדיר-גן לפני מכירתה לכור מתכת. מפרק תדיראן וכור תעשיות לא נקטו בהליך ערר נגד הצו השני. משלא פעלו המשיבות בהתאם להוראות הצו השני, ביצעה המדינה בשנת 2006 באמצעות חברת אקולוג בע"מ "סקר לביצוע תיחום וטיפול בזיהום מי תהום במתחם תדיראן/תדיר-גן בחולון". כמו כן הוגש בשנת 2008 כתב אישום נגד תדיר-גן בשל עבירות על חוק המים. כתב אישום הוגש, כפי העולה מסיכומי התשובה שהגישה המדינה בערעור, גם כנגד מנכ"ל תדיר-גן ועובד נוסף של החברה. פסק דינו של בית הדין לענייני מים 6. בפסק דינו מיום 13.8.2008 קבע בית הדין כי לא היה מקום להוצאת הצווים לתיקון המעוות במועדים שבהם הוצאו וכי בנסיבות העניין היה על המדינה להגיש כתבי אישום נגד הגורמים המזהמים ולעתור לחיובם בתיקון המעוות במסגרת ההליך הפלילי האמור, ככל שיורשעו בדין. בפתח הדיון ציין בית הדין כי לא נשמעו בפניו ראיות וכי הכרעתו מבוססת על הצווים ועל עובדות שאינן שנויות במחלוקת. בית הדין קבע כי החובות המוטלות על הגורם המזהם מכוח צו לתיקון המעוות פוגעות פגיעה ממשית בקניינו, ומכאן שיש לנהוג זהירות בהוצאת הצו, להגבילו למידה שאינה עולה על הנדרש ולעשות בו שימוש במשורה. משהוחלט להשתמש בכלי זה על הרשות לעשות כן בסבירות ובהגינות, לפעול במהירות הראויה ולאפשר לנפגע להשמיע את טענותיו. הטעם העיקרי שהוביל את בית הדין למסקנה כי הצווים שהוצאו בענייננו הוצאו שלא כדין הוא השיהוי הקיצוני שנפל בהוצאתם בלא שניתן לכך כל הסבר סביר מטעם המדינה. בית הדין ציין בהקשר זה כי כבר בשנת 1990 נסגרה באר "חולון 8" הסמוכה למתחם המפעל עקב זיהום מים, אך הצו הראשון הוצא רק כשלוש-עשרה שנים מאוחר יותר. בית הדין הוסיף וקבע כי מטרת הצו היא למנוע זיהום ולתקן את המעוות סמוך למועד בו נגרם הזיהום וכאשר אין מדובר בפעולה מיידית, על הרשות לפעול בהתאם לסעיפים 20כא-20כד לחוק המים, דהיינו להעמיד לדין את הנאשמים בזיהום המים ולעתור לחיובם בתיקון המעוות, בנוסף לענישה אחרת לפי חוק המים, אך לגישתו אין לעשות שימוש בהליך המינהלי שנועד לטיפול מיידי בזיהום, בחלוף שנים ממועד הזיהום ואולי אף בחלוף תקופת ההתיישנות המאפשרת נקיטה בהליך פלילי. 7. בית הדין הוסיף וקבע כי התשתית הראייתית שעליה התבססה הוצאת הצווים אינה מספקת. בהקשר זה עמד בית הדין, בין היתר, על "גלגוליה" השונים של ההחזקה במפעל, על כך שקודם לשנת 1990 ובמשך שנים רבות הפעילה תדיראן קו ציפוי מתכות שיש בו פוטנציאל לזיהום המים והקרקע ועל כך שבאזור התעשייה בו מצוי המפעל ישנם מפעלים נוספים העוסקים בציפוי מתכות, מפעלים שאת שמותיהם לא הייתה המדינה מוכנה לחשוף. בית הדין קבע כי הצו הראשון נוקט בלשון שאינה ברורה דיה ("ככל הנראה") ולא ניתן ללמוד ממנו אודות טיב הזיהום, חומרתו, תקופת גיבושו, אופן גילויו, התפשטותו, והחשוב מכל - זיהוי גורם הזיהום ואחריותה או תרומתה של תדיר-גן ליצירת הזיהום ולהתפשטותו. בית הדין הדגיש כי מדובר בקביעת אחריות מינהלית הנושקת לאחריות פלילית ועל כן יש לנקוט צמצום ודווקנות בהוצאת צווים לתיקון המעוות ונדרשת תשתית ראייתית "הקרובה לזו שעל בסיסה ניתן לנקוט בהליך פלילי כנגד הגורם המזהם". עוד קבע בית הדין כי במקרה דנן, בהינתן העובדות שאינן שנויות במחלוקת ובהינתן נוסח הצווים עצמם, לא ברורה כלל אחריותה של כור מתכת לזיהום שנגרם שנים רבות לפני רכישת תדיר-גן על-ידה בנובמבר 2002. בית הדין ציין בהקשר זה כי החזקותיה של כור מתכת במניות תדיר-גן ושליטתה בה, בעת הימצאותה במתחם המפעל, ארכו כשישה חודשים בלבד שבמהלכם לא התבצע ציפוי מתכות. עוד ציין בית הדין כי הצו הראשון לא הופנה כלפי כור מתכת אלא כלפי תדיר-גן בלבד שאף היא לא הייתה קיימת בעת הוצאתו, ואילו הצו השני שהופנה גם כנגד כור מתכת הוצא בעת שזו לא החזיקה עוד במניות תדיר-גן. בית הדין הוסיף וקבע כי שני הצווים אינם מפרטים כלל את טיב האחריות המיוחסת לכור מתכת בכל הנוגע לזיהום המים והיא אף אינה נזכרת בצו השני כמי שקשורה בדרך כלשהי לזיהום שנגרם. לעניין אחריותה של כור מתכת לזיהום שנגרם על-ידי תדיר-גן, ככל שנגרם, קודם למועד רכישתה על-ידי כור מתכת, ראה בית המשפט להוסיף כי אחריות זו מוטלת בספק, בהדגישו כי "כור מתכת בע"מ רכשה את מניות החברה מנאמן, כאשר החברה נקייה מכל חוב, שיעבוד, התחייבות, אחריות או זכות של צד ג' כלשהו, ולאחר שבדקה את תוצאות הבדיקות שנערכו באופן שוטף ע"י הרשויות המפקחות לאחר סגירת 'חולון 8', ובדקה את הרישיונות וההיתרים שניתנו למפעל, ווידאה שהכול תקין". בנסיבות אלו, כך קבע בית הדין, אחריותה של כור מתכת למעשים שביצעה, אם ביצעה, חברת תדיר-גן, קודם למועד רכישתה, אינה ברורה מאליה וטעונה בירור עובדתי ומשפטי בהליך שיפוטי מתאים ולא במסגרת בירור תוקפו של צו מינהלי. בית הדין הוסיף והדגיש כי סעיף 20כב לחוק המים אינו קובע כי בעל מניות אחראי למעשים שביצע התאגיד, וגם נושא זה ראוי שיתברר בהליך שיפוטי מתאים ולא במסגרת בירור תוקפו של צו מינהלי. נוכח נוסחו העמום של הצו השני ונוכח חוסר הבהירות העולה ממנו באשר לאחריות כור מתכת לזיהום, הוסיף בית הדין וקבע כי נפל בצו פגם של העדר הנמקה, ועוד קבע כי השימוש במילה "לרבות" בצו השני מצביעה לכאורה על כך כי קיימים גורמים מזהמים נוספים אשר לגביהם נמנעה המדינה מהוצאת צו לתיקון המעוות ואת זהותם לא חשפה, והדבר מהווה לגישתו אכיפה סלקטיבית. 8. בית הדין סיכם וקבע כי ההחלטה בדבר הוצאת הצווים נגד המשיבות הינה החלטה בלתי סבירה משום שתדיר-גן אינה פועלת עוד במקום ואילו כור מתכת הייתה בעלים של תדיר-גן במשך זמן קצר בלבד וכן משום שנתקבלה שנים לאחר שאותר הזיהום ולאחר שתדיר-גן כבר לא עסקה בציפוי מתכות. עוד נקבע כי השימוש בצווים המינהליים פוגע בזכויותיהן של המשיבות באופן בלתי מידתי, בשל אופן הטלת החיוב עליהן ובשל הפגיעה ביכולתן להתגונן מפניהם. דרך המלך בענייננו, כך נקבע, היא הגשת כתבי אישום נגד האחראים לזיהום וחיובם בתיקון המעוות ככל שיורשעו. על כן קבע בית הדין כי הצווים נשוא הערר הוצאו שלא כדין והורה על ביטולם. עם זאת הדגיש בית הדין כי הוא אינו מביע כל עמדה באשר לקיומה של אחריות פלילית לזיהום הנטען במתחם המפעל, וכי אינו רואה צורך לדון במשמעותן של בדיקות הקרקע והמים שערכו גורמי איכות הסביבה בתקופה שבה פעל המפעל ושל הרישיונות שניתנו למפעל, כמו גם טענות נוספות שיש לברר במסגרת הליך של שמיעת ראיות, ככל שיוגשו כתבי אישום נגד האחראים לזיהום. טענות הצדדים 9. בערעור שלפנינו מלינה המדינה על כך שפסק דינו של בית הדין ניתן בטרם נוהל בפניו שלב של הוכחות ומבלי שניתנה לה הזדמנות להוכיח כי המשיבות הן "גורמים מזהמים" כמובנם בחוק, כי הזיהום שנגרם ממשיך להתפשט באקוויפר ובמי התהום וכי הונחה תשתית ראייתית מספקת להוצאת הצווים. הבירור העובדתי בפני בית הדין נדרש, לטענת המדינה, גם על מנת לבחון את נסיבות רכישת תדיר-גן על-ידי כור מתכת ואת יחסי הגומלין ביניהן, וכן על מנת להוכיח כי הוצאת הצווים אינה מהווה אכיפה סלקטיבית. עוד טוענת המדינה כי לא חל שיהוי בהוצאת הצווים, ולחלופין כי הפגיעה באינטרס הציבורי גוברת במקרה דנן על הפגם שבשיהוי. המדינה מוסיפה וטוענת כי שגה בית הדין בקובעו שהתשתית הראייתית מכוחה הוצאו הצווים אינה מספקת, שכן במסגרת הצו לא ניתן לפרט את מלוא הראיות העומדות בבסיסו ואילו במסגרת ההליך בפני בית הדין לא ניתנה לה הזדמנות להציג את מלוא הראיות כאמור. לטענתה אילו נשמעו ראיות בתיק ניתן היה להוכיח בבירור את הקשר שבין פעילות המפעל ובין הזיהום ואת אחריותן של המשיבות לזיהום, והיא מדגישה בהקשר זה כי יש בידה ראיות אודות המזהמים שנמצאו במים ובקרקע, המצביעות על קשר ישיר בין פעילות המפעל לבין הזיהום ועל חריגה מנהלים רלוונטיים במהלך שנות פעילותו של המפעל. כמו כן טוענת המדינה כי אין ברכישתה של תדיר-גן כדי להפחית מאחריותה וכי כור מתכת אף היא בגדר "גורם מזהם", שכן ניתן להוכיח כי היא ידעה או צריכה הייתה לדעת על הפעילות המזהמת של המפעל, על זיהום הקרקע ומי התהום ועל החובה לטפל בו. לטענת המדינה, במונח "גורם זיהום" שבהוראת סעיף 20 לחוק המים יש לכלול גם את בעלי המניות ובעלי השליטה המחזיקים בחברה המבצעת פעילות מזהמת ובכל הנוגע לאחריותן של המשיבות טוענת המדינה כי בית הדין קבע קביעות עובדתיות שאינן מבוססות על ראיות כלשהן, אותן לא הייתה לה הזדמנות לסתור, ועוד היא טוענת כי גם אם יוכח שבעת הוצאת הצו השני כור מתכת לא החזיקה במניות תדיר-גן, אין הדבר מונע את הוצאתו של צו לתיקון המעוות כלפיה כמי שגרמה לזיהום המים. מכל מקום, הספק העולה בדבר אחריותה של כור מתכת צריך להתברר לטענת המדינה במסגרת הדיון בתוקפו של הצו. לבסוף טוענת המדינה כי יש בידה להוכיח שלא ננקטה על-ידה אכיפה סלקטיבית ומטעמים אלה כולם, היא עותרת לכך שהדיון יוחזר אל בית הדין, ולחלופין כי ייקבע שהצווים הוצאו כדין. 10. תדיר-גן טוענת מצידה כי דרך המלך שהותוותה בתקנות המים (סדרי הדין לפני בית הדין לענייני מים ובערעורים על החלטותיו), תשכ"ו-1966 (להלן: תקנות המים) לדיון בעררים דוגמת הערר דנן אינה כוללת שמיעת ראיות, וכי בתקנות המים נקבע מפורשות שתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 יחולו רק לגבי ערעורים על החלטות בית הדין. בנוסף טוענת תדיר-גן כי הליך של ביקורת שיפוטית על הפעלת הסמכות המינהלית אינו מחייב שמיעת ראיות, וכי בכל מקרה ניתנה למדינה אפשרות מלאה לטעון טענות לגופו של עניין הן בכתב והן על-פה. עוד טוענת תדיר-גן כי בדין נקבע שחל שיהוי בהוצאת הצווים לתיקון המעוות וכי המפעל היה נתון לפיקוח שוטף של הרשויות המוסמכות והיא פעלה אך ורק לפי הוראותיהן. תדיר-גן מוסיפה וטוענת כי התשתית הראייתית שעל בסיסה הוצא הצו הראשון לוקה בחוסר בהירות באשר לגורם הזיהום, ואילו מן הצו השני לא ברור כלל מה הייתה תרומתה לזיהום. לטענתה, ניתן לפתוח בהליכים לתיקון המעוות רק כאשר הוכח שגורם מסוים גרם לזיהום מים, ואין ספק כי ראיות כאלו לא קיימות בעניינה. לבסוף טוענת תדיר-גן כי הוצאת הצווים מהווה אכיפה סלקטיבית ואפליה פסולה, שכן המדינה נמנעה מלפעול נגד דנישרא שרכשה את הקרקע במחיר זול ביודעה שהיא מזוהמת; נגד מי שהיו מנהלי תדיראן; נגד בעלי המניות והמנהלים של תדיר-גן בשנים 2002-1991; נגד הנאמן; ונגד מפעלי ציפוי המתכות הסמוכים למתחם המפעל. החשש מפני אכיפה סלקטיבית, כך לטענת תדיר-גן, מתגבר נוכח העובדה שהמדינה נמנעה מלמסור מידע הנוגע למפעלים אלה ולפעולות שננקטו נגדם, ככל שננקטו. 11. כור מתכת טוענת אף היא כי אין כל בסיס עובדתי להליכים שננקטו נגדה, וכי הצו השני אינו מייחס לה מעשה או מחדל כלשהו שתוצאתו זיהום קרקע או מים ואף אין כל טענה הקושרת אותה עם הזיהום הנטען. כמו כן טוענת כור מתכת כי המדינה ביצעה שינוי חזית פסול, שכן בצו השני נטען כי היא "פעלה במתחם"; בתשובה לערר נטען כי היא הייתה "המחזיקה במתחם"; ואילו בבית הדין נטען כי היא "נטלה על עצמה סיכון" בכך שרכשה את מניות השליטה של תדיר-גן שהחזיקה במתחם. לטענת כור מתכת שינוי החזית חמור במיוחד כיוון שחוק המים אינו מפריד בין אחריותו של מזהם המים במישור האזרחי לבין אחריותו במישור הפלילי. כמו כן טוענת כור מתכת כי מהוראת סעיף 20כב לחוק המים עולה שאין להעמיד לדין ואין להוציא צו לתיקון המעוות נגד בעלי המניות של תאגיד שזיהם את הקרקע, אלא רק נגד מנהלי התאגיד או עובדיו הבכירים וכן מאפשר החוק להטיל אחריות על מי שהיה מנהל, עובד בכיר או שותף במפעל בעת שזה זיהם את המים. אך לטענת כור מתכת מניות תדיר-גן היו בבעלותה במשך כחמישה או שישה חודשים אשר במהלכם לא בוצע ציפוי מתכות במפעל. בנוסף טוענת כור מתכת כי המדינה העמידה לדין פלילי את מי ששימש כמנכ"ל תדיר-גן וכן עובד של תדיר-גן אך לא אותה, ומאחר שחוק המים אינו מבחין בין האחריות הפלילית של מי שזיהם את המים ובין האחריות האזרחית שלו, מובן שאם לדעת המדינה לא נושאת כור מתכת באחריות פלילית, אין לה גם אחריות במישור האזרחי ולא ניתן לדרוש ממנה לתקן את המעוות שלא היא גרמה לו. כור מתכת מוסיפה וטוענת אף היא לאכיפה סלקטיבית מצד המדינה שלא נקטה בצעדים נגד יתר הגורמים האחראים לזיהום, והיא מדגישה בהקשר זה כי המדינה הציגה גרסאות סותרות ביחס לשאלה מדוע לא הופנו הצווים כלפי דנישרא, כי דרישותיה לקבל מידע בעניין זה נענו בשלילה וכי קיים חשש שהדבר נובע מאינטרסים כלכליים פסולים. 12. בסיכומי התשובה טוענת המדינה כי אין בסיס לפרשנות שתדיר-גן מבקשת לתת לתקנות המים בכל הנוגע להבאת ראיות, וכי יש לדחות את טענתה לפיה בהליך של ביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות מינהלית לא נדרשת שמיעת ראיות, טענה שאינה מתיישבת עם עמדת המשיבות לפיה לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת להוצאת הצווים נגדן. המדינה מוסיפה וטוענת כי כפי שניתן יהיה להוכיח בשלב הבאת הראיות, אין בסיס לטענת האפליה שהעלו המשיבות, והיא מדגישה כי דנישרא ערכה סקר קרקע מטעמה במקביל לסקר שערכה המדינה ואף סילקה קרקע מזוהמת. לכן, לא הוצא נגדה צו לתיקון המעוות. עוד טוענת המדינה כי הוצאת הצווים נעשית במישור המינהלי ולא במישור הפלילי ועל כן, העובדה שהוגשו כתבי אישום נגד מנכ"ל תדיר-גן ועובד החברה אינה מלמדת כי לכור מתכת אין כל אחריות אזרחית לזיהום שנגרם. המדינה מוסיפה בהקשר זה כי סעיף 20כב לחוק המים אינו רלוונטי לענייננו, כי אין יסוד להסתמכותה של כור מתכת עליו, וכן כי קיימת עילה להרמת מסך בענייננו. לבסוף טוענת המדינה כי טענת תדיר-גן כאילו פעלה בהתאם להנחיות הרשויות המפקחות, מתעלמת מטענת המדינה לפיה המפעל פעל במשך שנים בחריגות משמעותיות ונמשכות מן התקנים המחייבים. בתום הדיון בפנינו ביקשו הצדדים שהות נוספת על מנת למצות מגעים להסדר שהתנהלו ביניהם, אך ביום 17.3.2010 הודיעה המשיבה 1 כי המגעים נכשלו ויש צורך ליתן פסק דין בערעור (ראו לעניין זה החלטתנו מיום 25.3.2010). דיון חוק המים וצווים לתיקון המעוות - כללי 13. השמירה על מקורות המים בישראל היא אינטרס ציבורי עליון, נוכח מקורות המים המועטים העומדים לרשות המדינה ונוכח מגמת ההידלדלות של מקורות אלה כתוצאה מתנאי אקלים ובשל גורמים שונים נוספים (בעניין זה ראו: בג"ץ 9461/00 אגודת המים בעמק הירדן, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר התשתיות הלאומיות, פסקאות 14-9 (לא פורסם, 12.12.2006); דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל, מארס 2010: http://elyon1.court.gov.il/heb/sofi.htm; להלן: דו"ח ועדת החקירה)). חוק המים אשר נחקק בשנת 1959, קובע הסדר מקיף המיועד בעיקרו לשמור על משאב חיוני זה, שהוא קניינו של הציבור, כדי שיוכל לשמש את צרכי התושבים ולשרת את פיתוח הארץ (ראו: סעיף 1 לחוק המים; ע"א 535/89 נציב המים נ' פרלמוטר, פ"ד מו(5) 695, 700 (1992); בג"ץ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פ"ד נו(3) 320, 326 (2002); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פיסקה 33 (טרם פורסם, 19.3.2007); בהקשר זה ראו גם אלון טל "זרימה טבעית: שאלות ותשובות בדבר התאמת חוק המים למציאות סביבתית חדשה" מחקרי משפט כג 317 (תשס"ז) (להלן: טל, זרימה טבעית)). ההסדר הסטטוטורי שבחוק המים כולל שורה ארוכה של הוראות העוסקות במקורות המים וייעודם, בזכות הפרט למים, בכללים לשמירה על המים, בחיסכון במים, בתכנון והקמה של מפעלי מים, בהספקת מים ועוד (ראו גם דנג"ץ 3201/96 שר החקלאות נ' המועצה האזורית עמק לוד, פ"ד נא(3) 661, 666 (1997)). על מנת להגשים את המטרות אשר לשמן נחקק חוק המים כאמור, נקבע בו, בין היתר, גם סימן א1 אשר יוחד להוראות בדבר "מניעת זיהום מים". סעיף 20ב(א) הכלול באותו הסימן אוסר על זיהום מים, ומורה כי "חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו". כמו כן כולל סימן א1 לחוק סמכויות ביצוע ואכיפה שונות שנועדו להתמודד עם מצב שבו נגרם זיהום מים. 14. אחת הסמכויות הנתונות למנהל הרשות הממשלתית (נציב המים כתוארו הקודם) מכוח סימן א1 לחוק המים, היא הסמכות להוצאת צו לתיקון המעוות. מדובר בצו המאפשר למנהל הרשות הממשלתית להתמודד, במישור המינהלי, עם מצבים שבהם נגרם זיהום מים, באמצעות הוראה לגורם המזהם להפסיק את הזיהום, להשיב את המצב לקדמותו ולמנוע את הישנות הזיהום. וזו לשון הסעיף: "20ז. (א) נוכח מנהל הרשות הממשלתית כי נגרם זיהום מים, רשאי הוא לצוות על מי שגרם לאותו זיהום, לעשות את כל הדרוש להפסקת זיהום המים, להחזרת המצב לקדמותו לפני שנגרם הזיהום ולמניעת הישנותו של זיהום המים, הכל כפי שיפורט בצו. (ב) לא נתמלאו הוראות צו לפי סעיף קטן (א) תוך זמן סביר שנקבע בצו רשאי מנהל הרשות הממשלתית לעשות את כל שפורט בצו, ומשעשה כן יהיה מי שנצטווה ולא מילא אחר הוראות הצו חייב בתשלום כפל ההוצאות הכרוכות בכך; על גבייתן של הוצאות אלה תחול פקודת המסים (גביה) חוץ מסעיף 12 שבה". סעיף 20ז נועד אפוא לשמש כלי יעיל ואפקטיבי לצורך הגנה על מקורות המים בישראל מפני זיהום והתפישה המונחת ביסודו היא כי החובה לעשות את כל הדרוש להפסקת הזיהום ולהשבת המצב לקדמותו מוטלת בראש ובראשונה על מי שגרם לזיהום. על כן, מופנה הצו על-פי סעיף 20ז אל הגורם המזהם והוא זה אשר חייב לשאת בתוצאות מעשיו ובעלות הנדרשת כלשון החוק ל"תיקון המעוות". בנוסף למסלול המינהלי ולסמכות הנתונה למנהל הרשות הממשלתית להוציא צווים לתיקון המעוות על-פי סעיף 20ז, ניתן לנקוט הליכים פליליים נגד מי שעבר על הוראה מהוראות סימן א1 לחוק המים ולהטיל עליו את העונשים הקבועים לעניין זה בסעיף 20כא לחוק. כמו כן מוסמך בית המשפט אף לפני שהוגש כתב אישום, ליתן צו זמני נגד מי שחשוד או נאשם בגרימת זיהום מים "ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין כדי למנוע, להפסיק או לצמצם את זיהום המים" (סעיף 20כג(א) לחוק המים). בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה על-פי סעיף 20כא לחוק אף רשאי, בנוסף לכל עונש שיטיל, לחייב את אותו אדם לנקוט את האמצעים הדרושים כדי להפסיק, לצמצם או למנוע את המשך זיהום המים; לנקות את המים וכל אשר זוהם עקב ביצוע העבירה; ולהחזיר את המצב לקדמותו. כמו כן רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום ההוצאות הדרושות שהוצאו לניקוי המים וכל אשר זוהם עקב העבירה אם הוגשה לבית המשפט בקשה מאת מי שהוציאן (סעיף 20כד לחוק המים). 15. ההליך שנדון בבית הדין לענייני מים במקרה דנן עוסק במסלול המינהלי שנקט בו מנהל הרשות הממשלתית מכוח סעיף 20ז לחוק המים על דרך של הוצאת צווים לתיקון המעוות. בעקבות הצווים שהוצאו כאמור, הגישו המשיבות ערר לבית הדין על-פי סעיף 20יח לחוק המים. בית הדין קיים הליך מקדמי בערר והורה במסגרתו על גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון, אך בעקבות בקשה שהגישו המשיבות הורה בית הדין על ביטול הצווים כבר בשלב מקדמי זה ובלא שמיעת ראיות מן הטעמים שפורטו לעיל. המדינה סבורה כי בית הדין שגה בכך שנתן את פסק דינו טרם שהושלמו ההליכים המקדמיים, לרבות הליכי גילוי המסמכים, וטרם שהוגשו ראיות הצדדים. על מנת לבחון טענה זו עלינו לעמוד בקצרה על מהותו של בית הדין ועל סדרי הדיון שלפיהם הוא פועל. בית הדין לענייני מים הוא בית דין מינהלי, הפועל לצד בתי דין וטריבונלים מינהליים רבים אחרים, אשר הוקמו בישראל במשך השנים על רקע התרחבות התפקידים המוטלים על המינהל הציבורי במדינה מודרנית. בין הטעמים המרכזיים להקמתם של בתי הדין המינהליים נהוג להצביע על הצורך בפתרון המחלוקות הרבות המתעוררות בין האזרח לרשות; הצורך בהתמחות משפטית של בית הדין בתחום ספציפי; הצורך במומחיות בתחום המקצועי בו עוסק בית הדין; הצורך בגמישות בהפעלת הדינים; עריכת דיון יעיל ומהיר; והפחתת עלויות הדיון. הצורך במומחיות מוגשם באמצעות שילוב מומחים במותב בית הדין, ואילו היעילות מושגת על-ידי שחרור בית הדין, במידה זו או אחרת, מן הכבלים של סדרי הדין והראיות הנוהגים בבתי המשפט. ככלל, מתכונת הדיון בבתי הדין המינהליים דומה להתדיינות בבית המשפט, אך כללי הדיון בהם מתאפיינים בגמישות והם רשמיים פחות (ראו: יצחק זמיר "בתי דין מינהליים: הקמה, הרכב ומינהל" ספר תמיר 89, 97-96 (יוסף תמיר, אורה הירש-עורכים, תש"ס) (להלן: זמיר, בתי דין מינהליים); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 93 (תש"ע); דפנה ברק-ארז "משפט מינהלי" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג 203-199 (תשנ"ד); ראו והשוו ע"א 292/66 אקסלרוד נ' יצחקיאן, פ"ד כ(4) 387, 392-391 (1966); לסקירה נרחבת בנושא ראו גם ברוך ברכה משפט מינהלי כרך ראשון 97 ואילך (תשמ"ז) (להלן: ברכה, משפט מינהלי)). תחת הכותרת "בתי דין מינהליים" ניתן למצוא סוגים שונים של טריבונלים, אך בית הדין המינהלי הטיפוסי הינו ערכאה שהוקמה על-ידי המחוקק במיוחד על מנת לדון בסוג מסוים של עניינים באופן יעיל ומהיר תוך הפעלת מומחיות מיוחדת (ראו: זמיר, בתי דין מינהליים, 99; וראו גם: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 491 (2000) (להלן: עניין עיריית רעננה); דין וחשבון הועדה לעניני רשויות מעין-שיפוטיות ספר לנדוי כרך ראשון 167, 170 (אהרן ברק, אלינער מזוז-עורכים, תשנ"ה)). 16. על היקף הביקורת שמקיימים בתי הדין המינהליים, עמד פרופ' יצחק זמיר באומרו כי הם בדרך כלל "מבקרים את ההחלטה המינהלית לרוחב ולעומק, באופן שאינו נופל מן הביקורת המופעלת על-ידי בג"צ" וכי "פעמים אחדות נפסק כי בתי-דין מינהליים שונים, יש להם סמכות ביקורת רחבה יותר מזו המוקנית לבג"צ", מפני שחברים בהם מומחים לעניין הנדון או מפני שרואים בהם ערכאה שיפוטית מקורית ולא ערכאה ערעורית. לעתים אף נקבע כי בתי דין אלה מוסמכים לגבות עדויות, לבדוק מחדש את הנושא כולו ולהעמיד את שיקול דעתם במקום שיקול דעתה של הרשות (ראו יצחק זמיר השפיטה בעניינים מינהליים 6-5 (תשמ"ח) (להלן: זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים) וכן יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך א 109-108 (מהדורה שנייה, תש"ע)). מכל מקום, היקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית הדין המינהלי עשויה להשתנות על-פי העניין (ראו זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים, 7 ה"ש 12). כך, בע"א 2247/95 הממונה על הגבלים עסקיים נ' תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נב(5) 213, 228 (1998), נקבע כי "היקף ההתערבות של בית דין מינהלי בהחלטה של הרשות המינהלית אינו בהכרח זהה לגבי כל בתי-הדין ואפילו לא לגבי בתי-הדין שחוק בתי דין מינהליים חל עליהם. היקפה של ההתערבות יכול להיות תלוי במהות הנושא, בכשירות המיוחדת של הרשות המינהלית, בהרכב בית-הדין ובשיקולים ענייניים נוספים". ב-ע"א 3398/06 הרשות להגבלים עסקיים נ' דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ, פיסקה 26 (לא פורסם, 6.12.2006), נקבע כי "אף שהיקף התערבות בית הדין רחב יותר מן המקובל בביקורת שיפוטית על מעשי המינהל בעתירות מינהליות, הדעת נותנת כי מקום שבית הדין נזקק לערר על החלטת הממונה, תהווה החלטה זו בסיס ונקודת מוצא להפעלת שיקול הדעת השיפוטי, תוך מתן מלוא המשקל לידע, לשיקול הדעת, למומחיות ולניסיון המצטבר המצויים בידי הרשות המוסמכת שהחלטתה עומדת לביקורת שיפוטית". בפרשה שעסקה בסמכויותיהן של ועדות ערר לבחינת היטלי ביוב והיטלים בגין הנחת צינורות מים, נקבע עוד כי - "הוראה זו [סעיף 18 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981] מקנה היקף רחב מאוד להשגה המינהלית ולערר בפני בית-הדין המינהלי, והיא בדרך-כלל רחבה יותר ממיתחם הביקורת השיפוטית. בעוד הביקורת השיפוטית אמורה לבדוק אם לא נפלה טעות בהחלטה המינהלית, הביקורת בהשגה או בערר נערכת על-פי רוב כדיון מחדש ומאפשרת מתן החלטה אחרת במקום זו שניתנה על-ידי הרשות המקורית. באופן כזה רשאית הרשות הדנה בהשגה להעמיד את שיקול-דעתה במקום שיקול-דעת הרשות המקורית, וזאת, כל עוד אין מתפרשת כוונה אחרת מהחוק המיוחד החל על העניין" (עניין עיריית רעננה, 495). ובפרשה אחרת, שעסקה בסמכותה של ועדת הערר לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, נפסק כי "זכות הערר הכללית שהנהיגה הכנסת החל משנת תשט"ו על מעשי השלטונות בשטח הפיקוח על מצרכים ושירותים המכוונים כלפי הפרט, מראה כי המחוקק רצה שלא להשאיר את ההכרעה הסופית בעניינים אלה בידי האדמיניסטרציה בלבד. לשם כך הוא יצר בית-דין מינהלי בצורת ועדת עררים שבראשה הועמד שופט בית-משפט מחוזי, אשר בכוחו לא רק - כדרכו של בית-המשפט הגבוה לצדק - לבדוק אם הצד החיצוני והיסוד החוקי לפעולה שנעשתה, אלא לבדקה לגופה ולאשרה, לשנותה או לבטלה (סעיף 2 (ד))" (ראו בג"ץ 300/66 ורדי נ' יושב-ראש ועדת עררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, פ"ד כ(4) 514, 521 (1966); ראו והשוו גם ע"א 153/85 נגל נ' מנהל מס שבח מקרקעין (לא פורסם, 30.8.1987)). 17. נשוב לענייננו. הקמתו של בית הדין לענייני מים עלתה כבר בהצעת חוק המים, תשי"ח-1957, שם הוא כונה "ועדת שפיטה", ובדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 58, 78) צוין בהקשר זה כך: "מתוך מגמה לדאוג לפתרון מהיר ועניני של הסכסוכים בעסקי מים, מקים החוק המוצע בית דין מיוחד, שבו פועל שופט מקצועי כאב בית דין ושני נציגי ציבור. העובדה שנציגי ציבור משתתפים כחברים שווי זכויות בועדות השפיטה, והעובדה שוועדות השפיטה אינן קשורות בסדרי הדין של בתי המשפט הרגילים, מבטיחים טיפול מהיר ועניני בבעיות המתעוררות. ...". בדומה למטרה שביסוד הקמת בתי דין מינהליים אחרים, המטרה בהקמתו של בית הדין לענייני מים הייתה ליתן פתרון יעיל למחלוקות בענייני מים באמצעות ערכאה שתטפל בנושאים בעלי אופי טכני ומקצועי המתעוררים בתחום זה (ראו דב לוין טריבונלים שיפוטיים במדינת ישראל 98 (תשכ"ט) (להלן: לוין, טריבונלים שיפוטיים)). כך, למשל, בבג"ץ 221/64 המועצה המקומית פרדס-חנה נ' שר החקלאות, פ"ד יח(4) 533 (1964) ציין בית המשפט כי שאלה של איכות המים המסופקים לעותרים "היא בעלת אופי טכני ומקצועי מובהק..." וכי "שאלות מסוג זה – טוב להן שיתבררו, יתלבנו ויוכרעו בבית-דין של מומחים לדבר, אם ישנו כזה. אכן ישנו בית-דין כזה בדמות בית-הדין לענייני מים, המורכב משופט ושני נציגי ציבור המתמצאים בעניינים אלה..." (שם, 546). 18. בית הדין לענייני מים הוא אפוא בית דין מינהלי, אשר הוקם על-פי צו המים (הקמת בית דין לענייני מים), תש"ך-1959 שהוציא שר המשפטים מכוח סמכותו בסעיף 140 לחוק המים. מקום מושבו של בית הדין הוא בבית המשפט המחוזי בחיפה ואזור שיפוטו - כל שטח המדינה. בבית הדין מכהנים שופט, המשמש אב בית הדין, ושני נציגי ציבור (סעיף 141 לחוק המים). נושא סדרי הדין והראיות בבית הדין מוסדר בחוק המים ובתקנות המים שנזכרו לעיל; בית הדין למים נמנה עם בתי הדין המפורטים בתוספת לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים) ועל כן חלות עליו הוראות חוק זה וכן ההוראות שבתקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין), תשנ"ב-1992 (להלן: תקנות בתי דין מינהליים), ככל שלא קיימת בחוק אחר הוראה אחרת לגביו (ראו פרט 10 לתוספת לחוק בתי דין מינהליים וכן סעיף 4 לחוק ותקנה 2 לתקנות המים; ראו גם שלמה לוין פרוצדורה אזרחית; סדר דין מיוחדים בבתי המשפט 69-68 (תשס"ג)). מדברי חקיקה אלה כולם עולה כי הכוחות וסמכויות העזר של בית הדין הם בעיקרם כשל בית משפט מחוזי הדן בעניין אזרחי, אך נתונה לו גמישות בכל הנוגע לקבלת ראיות ולסדרי הדין, כמתחייב מתכלית הקמתו ומן הצורך ביעילות (ראו לוין, טריבונלים שיפוטיים, 98; ראו והשוו גם ע"א 213/64 ברא"ז נ' נציב המים, משרד החקלאות, פ"ד יח(3) 647, 652 (1964)). כך, קובעת הוראת סעיף 143 לחוק המים כי "בתחום סמכותו יהא כוחו של בית הדין ככוחו של בית משפט מחוזי במשפט אזרחי", ובהתאם, פסקי דין והחלטות אחרות של בית הדין ניתנים לערעור ולהוצאה לפועל כפסקי דין והחלטות של בית משפט מחוזי במשפט אזרחי (סעיף 146 לחוק המים). הגמישות הנתונה לבית הדין בניהול הדיון באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 144 לחוק המים המאפשרת לבית הדין לקבל ראיה, מטעמים שיפורטו, גם אם לא הייתה מתקבלת בבית משפט, ובאופן דומה קובע חוק בתי דין מינהליים כי בית דין מינהלי לא יהיה קשור בדיני הראיות למעט הדינים בדבר ראיות חסויות, וכן כי בכל עניין של סדרי דין שאין לגביו הוראות בחוק זה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק (ראו: סעיפים 21-20 לחוק בתי דין מינהליים; זמיר, בתי דין מינהליים, 98). בכל הנוגע למהלך הדיון קובעות תקנות המים כי בית הדין רשאי ליתן החלטתו על יסוד החומר שבכתב שהובא לפניו וזאת ככל שבעלי הדין ויתרו על השמעת טענותיהם לפני בית הדין (תקנה 14 לתקנות המים). אם לא ויתרו בעלי הדין על השמעת טענות או אם אב בית הדין החליט להזמינם, יוזמנו בעלי הדין לטעון בפניו (תקנה 15 לתקנות המים). במהלך הדיון קיימת אפשרות לערוך חקירה שכנגד של המצהירים (תקנה 16 לתקנות המים), והוראה זו משתלבת עם הוראות דומות בחוק בתי דין מינהליים, הקובעות כי בעל דין זכאי להרצות טענותיו על-פה בפני בית הדין ולהציג את ראיותיו ובית הדין רשאי, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להזמין אדם לבוא ולהעיד או להציג מסמכים שברשותו, ואף לכפות את התייצבותו (ראו סעיפים 26 ו-28 לחוק בתי דין מינהליים). הוראות רבות נוספות קבועות גם בתקנות בתי דין מינהליים, למשל בכל הנוגע לאפשרות לקיים קדם דיון בערר (עוד על בית הדין לענייני מים ראו ברכה, משפט מינהלי 116-115). במאמר מוסגר יצוין כי ועדת החקירה הממלכתית שמונתה לבדיקת נושא ניהול משק המים בישראל, עמדה אף היא על כך שהקמתו של בית הדין נועדה, בין היתר, על מנת ששופט או שופטים מסוימים ירכשו לעצמם ניסיון, ידע ומיומנות מיוחדת לטיפול בענייני מים וייעזרו לשם כך בנציגי ציבור המכירים את משק המים כחקלאים או כאנשי מקצוע בתחום, וכן על מנת להביא לאחידות בפסיקה בנושא מים (ראו פרק 6.6 לדו"ח ועדת החקירה הנזכר לעיל בפיסקה 13). ראוי להוסיף ולציין כי ועדת החקירה המליצה להעניק לבית הדין סמכויות רחבות בכל המחלוקות שבין האזרח לשלטון המרכזי, המקומי וספקי המים, כך שתתייתר הפנייה לבג"ץ בעניינים אלה; ולחלופין, וזו האפשרות העדיפה לדעת הוועדה, הומלץ בדו"ח לבטל את בית הדין ולהעביר את סמכויותיו לבתי המשפט לעניינים מינהליים (ראו שם; והשוו טל, זרימה טבעית, 340). 19. בחינת מתכונת הדיון בבית הדין לענייני מים מלמדת על קווי דמיון לא מעטים הקיימים בינה לבין מתכונת הדיון בפני בית משפט אזרחי. אכן לא אחת התנהלו בבית הדין דיונים שבהם הובאו ראיות ונחקרו עדים (לעתים מומחים). כך אירע בהליך נשוא ע"א 533/76 נציב המים נ' וירט, פ"ד לא(2) 693 (1977), ובאותו עניין אף נפסק כי "בין ששוחרר מדיני הראיות ובין אם לאו, רשאי בית-הדין, כמו בית-המשפט, להשתית את ממצאיו אך ורק על ראיות שהובאו בפניו... גם כאשר יש לבית-דין ידע מיוחד בנושאים שלמענם הוקם, מותר לו להשתמש בידע זה רק כדי להכריע בין ראיות שהובאו" (שם, 700-699; ראו גם ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים, פ"ד לד(1) 731, 737 (1979); לתיקים נוספים בהם נשמעו עדויות ראו: ו"ע (חי') 607/07 גן הדרום אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מנהל רשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 13.8.2008); ו"ע (חי') 508/08 מגדל- מושב שיתופי להתיישבות נ' מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 4.12.2008)). עם זאת, לעתים מתנהל בבית הדין הליך בלא שנשמעות ראיות או שהצדדים מוותרים על הבאתן: עח"ק (חי') 826/04 המגדלים - אעבלין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב (טרם פורסם, 3.2.2009); ו"ע (חי') 507/08 קיבוץ גנוסר נ' מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב, פיסקה 17 (טרם פורסם, 2.12.2008)). בכל הנוגע להיקף הביקורת השיפוטית שמפעיל בית הדין לענייני מים, עולה מהחלטות בית הדין כי הוא רואה את תפקידו כמי שמפעיל ביקורת שיפוטית מינהלית "רגילה" (השוו בהקשר זה בין סעיף 145 לחוק המים לסעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים, וראו: ע"ש (חי') 23/97 עיריית עפולה נ' נציב המים (לא פורסם, 23.10.2000); ו"ע (חי') 515/08 בלום נ' מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 3.12.2008); בש"א (חי') 427/06 מילובן אם.סי.פי בע"מ נ' נציב המים, פיסקה 5 (לא פורסם, 13.3.2006); עח"ק (חי') 2593-03-09 העין אגודה שיתופית נ' מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 24.6.2009); עח"ק (חי') 2567-06-09 המועצה המקומית מג'אר נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 11.7.2010)). הנה כי כן, בית הדין לענייני מים מפעיל ביקורת שיפוטית בעלת אופי מינהלי על החלטות הרשות הנדונות בפניו, אך יש בידיו כלים לעריכת בירור לגופם של דברים והוא רשאי לבחון את ההחלטות המובאות בפניו במתכונת רחבה יותר מזו הנוהגת בבג"ץ או בבתי המשפט לעניינים מינהליים. לשם כך מוסמך בית הדין לשמוע ראיות ולנהל הליך של הוכחות. במקרה שלפנינו בחר בית הדין שלא לבחון לגופו את הבסיס הראייתי להוצאת הצווים וקבע כי בשל פגמים מינהליים שנפלו בהם לא היה מקום להוציאם. בכך לטעמי טעה בית הדין ומקובלת עלי טענת המדינה כי בנסיבות המקרה דנן היה על בית הדין לעשות שימוש בסמכויות הדיוניות הנתונות לו ולבחון לגופן את טענות הצדדים ואת הראיות שבידיהם לעניין הצווים שהוצאו, טרם שיכריע בסוגיית תקפותם. ביטול הצווים "על הסף" 20. פסק דינו של בית הדין בענייננו ניתן, כאמור, לאחר שהתנהלו דיונים מקדמיים בערר (ולאחר שניסיונם של הצדדים להגיע להסדר לא צלח). דיונים אלה נקבעו בעקבות החלטת בית הדין מיום 7.3.2007, לפיה יש לקיים דיון מקדמי על מנת לקבוע, בין היתר, סדרי דיון לעניין גילוי מסמכים, שאלונים וכדומה. במהלך הדיון המקדמי שהתקיים ביום 3.4.2008 העלתה כור מתכת שורה של טענות לגבי הצורך במחיקתה מן ההליך, ובאת-כוח המדינה נדרשה אליהן. בית הדין ציין כי בקשתה של כור מתכת מעלה שורה של טענות עובדתיות הטעונות בדיקה, וכי עליה להגיש בקשה מסודרת בעניין זה הנתמכת בתצהירים. באותו הדיון טענו המשיבות כי המדינה לא השיבה כנדרש לשאלון ולבקשה לגילוי מסמכים שנשלחו לה, ועל כן ביקשו כי בית הדין ייתן צו מתאים בנושא (יצוין כי באת-כוח המדינה התנגדה לכך אך ביקשה כי ככל שיוחלט על מתן צו כאמור, הוא יהיה הדדי). בתום אותו דיון הורה בית הדין על מתן צו הדדי לגילוי מסמכים ותשובות לשאלונים והמדינה מציינת כי היא פנתה מספר פעמים למשיבות בדרישה לגילוי מסמכים, אך הן לא המציאו את המסמכים שנדרשו ואף לא ענו לבקשה לגילוי מסמכים בתצהיר ערוך כדין. תדיר-גן, מצידה, הלינה בפני בית הדין על התשובות שסיפקה המדינה וביקשה כי המדינה תגיש תשובות מלאות וטובות יותר לשאלון שנמסר לה ותגלה מסמכים. בקשה זו נדונה בדיון מקדמי נוסף שהתקיים ביום 3.7.2008, בו הורה בית הדין למדינה להגיב לבקשת המשיבות עד ליום 15.8.2008, ואיפשר לתדיר-גן להשיב על כך בכתב עד ליום 15.9.2008. המשכו של אותו דיון מקדמי עסק בבקשה שהגישה כור מתכת למחיקתה מן הצו השני לתיקון המעוות, ובו שבה כור מתכת וטענה כי המדינה לא מסרה תשובות מלאות לשאלון. עוד טענה כור מתכת כי בירור הטענות שהעלתה אינו מצריך שמיעת ראיות בהיותן מבוססות על לשון הצווים, על דברי באת-כוח המדינה בבית הדין ועל סירובה למסור תשובות מלאות לשאלון. המדינה טענה מצידה כי טענותיה של כור מתכת נעדרות תשתית ראייתית וכי במסגרת דיון הוכחות ניתן יהיה להוכיח את הקשר הישיר של תדיר-גן לזיהום. עוד ציינה המדינה שם כי לטענות כור מתכת תוכל להתייחס לאחר שיהיו בידיה המסמכים המבוקשים. בסופו של הדיון המקדמי שהתקיים כאמור ביום 3.7.2008 קבע בית הדין כי "החלטה תינתן בהעדר הצדדים ותישלח אליהם, ולאחר שתינתן החלטה ייקבעו סדרי הדין להמשך", אלא שפסק הדין שנתן בית הדין ביום 13.8.2008 ביטל את הצווים וסיים בכך את הדיון בערר. הנה כי כן, בית הדין החל לקיים הליך הדומה במהותו להליך אזרחי, הכולל משלוח שאלונים וגילוי מסמכים ואף נתן בהקשר זה החלטות במסגרת הדיון המקדמי שהמועד לביצוען טרם חלף בעת מתן פסק הדין. בכך גילה לכאורה בית הדין את דעתו כי נדרש בירור עובדתי על מנת להכריע בערר, וכפי שראינו מוסמך ורשאי בית הדין לקיים בירור כזה במקרים המתאימים. אך פסק דינו ניתן טרם שמוצו הליכים אלה ובלא שנשמעו ראיות. בפסק דינו ציין בית הדין כי הוא מבוסס "על הצווים ועל עובדות שאינן שנויות במחלוקת", אך מטיעוני הצדדים בפנינו עולה בבירור כי קיימות מחלוקות עובדתיות מהותיות בין הצדדים והרושם המתקבל הוא כי נושאים לא מעטים לא התלבנו עד תום. שיהוי 21. הטעם המרכזי שבגינו הורה בית הדין על ביטול הצווים הוא קביעתו כי חל שיהוי בהוצאתם, בהינתן פרק הזמן הארוך שחלף מאז שהתגלה הזיהום בקידוח "חולון 8" (בסוף שנות ה-80) ועד שהוצא הצו הראשון (בשנת 2003). לעמדתו של בית הדין, צו לתיקון המעוות נועד למניעת זיהום סמוך למועד שבו הוא נגרם, וכאשר אין מדובר בפעולה מיידית למניעת זיהום ותיקון המעוות, אין מקום להוצאת צו כזה ועל הרשות להעמיד את הנאשמים בזיהום מים לדין פלילי ולעתור לחיובם בתיקון המעוות בצד הענישה הפלילית, אם יורשעו בדין. במקרה דנן אכן חלף זמן ניכר מאז שהתגלה הזיהום בקידוח "חולון 8" ועד שהוצא הצו הראשון לתיקון המעוות, ועובדה זו נושאת משקל נכבד בבוא בית הדין לבחון את סוגיית תוקף הצווים וסבירותם. ניתן להניח כי בדרך כלל יוצא צו לתיקון המעוות נגד הגורם המזהם בתכוף לאחר שנתגלה זיהום מים ונתבררה זהותו של המזהם. זאת נוכח הצורך בטיפול מהיר בזיהום ונוכח אופיו של הצו לתיקון המעוות, שהינו אמצעי מינהלי אשר אינו דורש פנייה לבית המשפט לצורך הפעלתו, והמיועד לאפשר התמודדות מהירה ויעילה עם זיהום המים. יחד עם זאת, ניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם התגלה זיהום מים אך האפשרות המעשית לקשר בין הזיהום ובין פעילותו של מפעל מסויים מתבררת רק לאחר זמן ובעקבות השתכללות האמצעים הטכנולוגיים. כמו כן, יתכנו מצבים בהם טופל זיהום "ישן" על-ידי הגורם המזהם או על-ידי הרשות, אך בבדיקה נוספת שבוצעה התגלה שהזיהום עודנו קיים ולכן שבה הרשות ופונה אל אותו הגורם לאחר זמן. ככלל אני סבורה כי כל עוד קיים זיהום המצריך טיפול, אין מקום לייחס חשיבות מכרעת ל"גילו" של הזיהום כנתון המצמצם את סמכותו של מנהל הרשות הממשלתית להוציא צווים לתיקון המעוות על פי סעיף 20ז לחוק המים. לא למותר לציין בהקשר זה כי סעיף 20ז אינו מגביל בזמן את האפשרות להוציא צו לתיקון המעוות מהרגע שבו התגלה הזיהום וזאת להבדיל מאמצעי אכיפה מינהליים אחרים הקבועים בדין שהסמכות להוצאתם מוגבלת בזמן (ראו למשל צו הריסה מינהלי המוצא מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וכן ראו רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, 590 (2004)). המסלול הפלילי הקבוע בחוק המים מאפשר אומנם אף הוא מתן הוראות בדבר נקיטת צעדים לטיפול זמני בזיהום המים טרם הרשעה ואף טרם הגשת כתב אישום, אך צווים כאלה לא נתבקשו במקרה דנן, ככל העולה מן החומר שבפנינו. העובדה כי המסלול הפלילי פתוח בפני הרשות יש לה כמובן משקל במסגרת הדיון בערר אך היא כשלעצמה אינה צריכה לחסום את המסלול המינהלי בענייננו, ובהקשר זה ראוי להביא בחשבון, בין היתר, את העובדה שהערר על הצו המינהלי מתברר בפני בית דין מיוחד אשר לו מומחיות וידע מקצועי בסוגיות הצריכות בירור בהקשר זה. כמו כן ראוי לזכור כי מבחינת מי שנגדו ננקט ההליך, יש למסלול הפלילי במובנים רבים משמעויות מרחיקות לכת יותר מזה המינהלי (השוו: רע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב-השרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 364, 375 (2003); בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 12.7.2010)). אכן, במקרה דנן חלף פרק זמן ניכר (כשלוש עשרה שנים) מעת שנתגלה הזיהום ועד שהוצא הצו הראשון ובינתיים קרס המפעל, מונה לו נאמן, בעלי המניות בתדיר-גן התחלפו ויעילות הצו המינהלי בנסיבות אלה אכן מוטלת בספק על פניה. יחד עם זאת, בטרם יחליט בית הדין על בטלות הצווים מטעם זה, נראה כי יש מקום לבחון את הטענות שהעלתה המדינה לגופן שמא יימצא כי אינטרס הציבור בתיקון המעוות על דרך של הוצאת צווים מינהליים ולו באיחור ניכר, גובר על השיקולים הנוגדים שהועלו בהקשר זה. טוענת המדינה כי בניגוד לקביעתו של בית הדין, הצווים לתיקון המעוות לא הוצאו אך ורק בהתבסס על הזיהום שנתגלה בקידוח, והם נשענים גם על פעילותו של המפעל כמפעל לציפוי מתכות ועל כך שבמהלך שנות פעילותו נתגלו מקרים המעידים על זיהום הקרקע וכן על קשר ישיר שנמצא בין פעילות המפעל לזיהום. בנסיבות אלה ובטרם יבוטלו הצווים נראה כי יש לאפשר למדינה להוכיח את גירסתה כי לא קפאה על השמרים ונקטה פעולות במשך השנים לצורך התמודדות עם הזיהום. בין היתר יש לבחון בהקשר זה גם את טענת המדינה כי הטיפול בזיהום קרקע ומי תהום מצוי בהתקדמות טכנולוגית מתמדת, ומשכך פעולות לשיקום מי תהום אינן נעשות בהכרח בסמיכות לפעולת הזיהום. עוד ראוי לזכור בהקשר זה כי עסקינן בטענה של שיהוי המופנית כלפי רשות מינהלית, ולא נגד הפרט. על ההבדל בין השתיים עמד בית משפט זה ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נו(3) 595 (2002) בציינו כי עיקר ההבדל נעוץ בכך שטענת שיהוי המופנית נגד הרשות הינה למעשה טענה בדבר פגם בפעולת המינהל ועל כן, יש לבחון בהקשר זה את דרכי פעולתה של הרשות, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו ובין היתר יש לבחון האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי להגנה בעמדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור (שם, 604). על מגוון השיקולים שמחויב בית המשפט לבחון בהקשר זה עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עלית, פיסקה 16 (טרם פורסם, 20.6.2010), בציינה: "שאלת השיהוי במשפט הציבורי... מחייבת איזון אינטרסים רחב, המשלב התייחסות לנזק הנגרם לאדם כפרט נוכח מעבר הזמן, כנגד הנזק העלול להיגרם לציבור כתוצאה מאי מימוש המטרה הציבורית שביסוד הפעולה המינהלית העומדת למבחן". בענייננו נראה כי על מנת שיוכל בית הדין לערוך איזון אינטרסים רחב עליו להביא בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין ובהם, בין היתר, האינטרס הציבורי הקיים בניקוי השטח כהוראת הצווים. זאת, נוכח מצב הקרקע ומי התהום בתחום המפעל, שעל פי טענת המדינה עודם מזוהמים, ונוכח התפשטות הזיהום העלול על-פי הנטען להגיע למקורות מי תהום נוספים (אף שככל הנראה חלק מן הזיהום כבר טופל: ראו עמ' 27 לפרוטוקול הדיון בבית הדין מיום 3.7.2008). דיות הראיות 22. נדבך נוסף עליו מבוסס פסק הדין הוא הקביעה כי התשתית הראייתית שמכוחה הוצאו הצווים לתיקון המעוות אינה מספקת, שכן הצו הראשון אינו מפרט במידה הנדרשת את אחריותה של תדיר-גן לזיהום ושני הצווים גם יחד אינם מפרטים את טיב האחריות המיוחסת לכור מתכת. בעניין זה מקובלת עלי טענת המדינה לפיה לא היה מקום לקבוע כן טרם שניתנה לה הזדמנות להציג את מלוא התשתית הראייתית שעל בסיסה הוצאו הצווים. בלא לקבוע מסמרות בשאלה מהי מידת ההוכחה הדרושה לשם ביסוסו של צו לתיקון המעוות, לא היה מקום לקבוע שהתשתית הראייתית להוצאת הצווים אינה מספקת אך ורק בהתבסס על האופן שבו נוסחו. גם אם ראוי היה לכלול בצווים פירוט נוסף, לא ניתן לומר, בוודאי לא לגבי הצו השני, כי הפירוט המופיע בהם הוא כה דל, חסר ולקוי עד שיש מקום לבטלם אך ורק בהסתמך על האופן שבו הם מנוסחים או כי נפל בהם פגם של העדר הנמקה. הצו השני מפרט את מוקדי הזיהום שנתגלו במתחם המפעל ובסביבתו, את החומרים המזהמים שנמצאו ואת מידת החריגה שלהם מן התקן. כמו כן מתייחסים שני הצווים למתחם שבו הפעילה תדיר-גן מפעל לציפוי מתכות במשך תקופה ניכרת ולטענת המדינה במשך השנים נמצאו בשפכי המפעל מזהמים בריכוז החורג מן המותר ובהם כרום וקדמיום שמאוחר יותר נמצאו בקרקע שבשטח המפעל ובקידוחי הפקת המים. בנסיבות אלה, יש לאפשר למדינה להציג את המסמכים שבידה המלמדים על התנהלות המפעל במשך השנים ולהוכיח את הקשר הנטען על-ידה בין הזיהום ובין פעילות המפעל ואת אחריותן הנטענת של המשיבות לזיהום. כמו כן מן הראוי לאפשר למדינה להוכיח את טענותיה בדבר חלקה של כל אחת מן המשיבות לזיהום המים. העובדה שהצו השני אינו מצביע על מידת האחריות המדויקת של כל אחד מן הגורמים לזיהום אף היא אין בה כדי להוביל למסקנה לפיה הוא בטל על פניו, בהתחשב בקושי המובנה הקיים בקביעת תיחום מדוקדק לגבי תרומתו של כל גורם וגורם לזיהום. טענת המדינה לפיה אין ברכישתה של תדיר-גן על-ידי גורם אחר כדי להפחית מאחריותה לזיהום, אף היא טעונה בירור עובדתי ומשפטי, וכך גם באשר למידת אחריותה של כור מתכת לזיהום. את כל אלה יש לאפשר למדינה לבסס מבחינה עובדתית ומשפטית. כך סבר גם בית הדין אך למרות הסמכויות הדיוניות הנתונות לו כמפורט לעיל ולמרות היותו הטריבונל המקצועי שהוקם בתחום זה, קבע בית הדין כי מקומו של בירור זה "במסגרת הליך שיפוטי מתאים ולא במסגרת בירור תוקפו של צו מינהלי", ולא היא. הקביעה לפיה נקטה המדינה אכיפה סלקטיבית נגד המשיבות במקרה דנן אף היא טעונה ליבון ובירור ולא היה מקום לקביעת ממצא כה חמור בלא שניתנה למדינה האפשרות להתמודד עימו לגופו. כך למשל טוענת המדינה כי מידע על שמות המפעלים הפועלים בסביבה הינו גלוי וידוע וכי יתר המפעלים לא תרמו באופן ממשי לזיהום שנגרם לאקוויפר מתחת למתחם המפעל. טענה זו יש לאפשר לה להוכיח. סוף דבר 23. הנה כי כן, הערר דנן מעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות שונות, ואין לומר כי מדובר במקרה שבו לוקה הוצאת הצווים על פני הדברים בחוסר סבירות כה קיצוני ובהעדר תשתית כלשהי לביסוסם, עד כי יש לבטלם בלא לבחון את ראיות הצדדים לגופן. זאת, בשים לב לעובדה שעסקינן בהליך שכל הורתו באינטרס ציבור חיוני לטיפול בזיהום של מקורות מים ובשים לב לאופי הדיון בבית הדין ולתכליתו של הבירור העובדתי והמשפטי שהוא אמור לנהל. אשר על כן, אציע לחבריי להחזיר את הדיון אל בית הדין למים על מנת שידון בטענות הצדדים לגופו של עניין, לאחר שיסתיימו הליכי גילוי המסמכים שעליהם הורה ולאחר שתוצג בפניו התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הכרעה. כן אציע לחבריי לחייב את המשיבות לשלם למדינה שכ"ט עו"ד בערעור בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת חיות. הטעם המרכזי לדידי הוא האינטרס הציבורי המהותי במניעת זיהום מים, שיש לאפשר את מיצוי בירורו. חוששני כי אין די באפשרות, שאין להקל בה ראש כל עיקר, כמובן, של הגשת אישומים פליליים כנגד מזהמים – ויש לאפשר לרשויות ללכת גם במסלול המינהלי ולמצותו. עם זאת, איני יכול שלא לחוש הבנה לאי הנחת של בית המשפט קמא מן השיהוי בהוצאת הצוים. גם אם הרשויות פנו מספר פעמים לאורך השנים למשיבות, הדבר היה מעט מדי, והצו לתיקון המעוות בא באיחור רב. קשה להלום ולהבין זאת, גם אם קוראים את כל הסברי המדינה, הסברי דיעבד שבכל הכבוד הם דחוקים. אלא שצדקה המדינה מנגד בטענה, כי הזיהום לא נאסף לבית עולמו אלא ממשיך והוא בעל פוטנציאל נזק, ועל כן כמאמר הפתגם – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כך, כל שכן כאשר ההליך דנא – כפי שתיארה חברתי – טרם מיצה את עצמו גם על פי ההחלטות שניתנו בבית משפט קמא. תהא אשר תהא תוצאתו הסופית של ההליך, אולי יהא בחינת לקח לרשות להתעשת ולעשות חובתה במועד ראוי ולא אט אט, לא כ"מי השילוח ההולכים לאט" (ישעיהו ח', ו') אלא "כזרם מים כבירים שוטפים" (ישעיהו כ"ח, ב'). הנושא קורא להנחיות משפטיות מתאימות של הייעוץ המשפטי לדרג המחליט, לזריזות רבה יותר בהליכי צוים לתיקון המעוות, כדי שלא יהא בחינת "מעוות יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות" (קהלת א', ט"ו). כאמור, מצטרף אני לחברתי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ה כסלו, תשע"א (2.12.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08082340_V09.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il