פסק-דין בתיק ע"א 8232/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8188/01
ע"א
8232/01
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת א' חיות
המערערת בע"א 8188/01
(המשיבה בע"א 8232/01):
אבני בועז בע"מ
נ
ג ד
המשיב בע"א 8188/01
(המערער בע"א 8232/01):
נחום פרמינגר
ערעורים על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה
בת.א 10800/97 מיום 22.7.01 שניתן על ידי כבוד
השופטת ב' בר זיו
בשם המערערת
בע"א 8188/01:
עו"ד ירון סהר
בשם המשיב
בע"א 8188/01:
עו"ד שגב שנקמן
פסק-דין
השופטת א' חיות:
1. חברת אבני בועז בע"מ, העוסקת בתכנון
אדריכלי והנדסי (להלן: החברה) התקשרה עם
חברת נופש פעיל בע"מ (להלן: מזמינת העבודה)
בהסכם מיום 28.12.1982, לפיו התחייבה להעניק שירותי תכנון ופיקוח לפרויקט של מרכז נופש
ובידור, אותו הקימה מזמינת העבודה אותה עת בנווה שאנן בחיפה. בסמוך לאחר מכן, ביום
3.1.1983, התקשרה החברה עם נחום פרמינגר (להלן: פרמינגר), מהנדס בניין ושמאי מקרקעין במקצועו, בהסכם לעבודה
משותפת באותו פרויקט (להלן: ההסכם).
בהסכם נקבע כי כל צד יבצע את חלקי העבודה שבתחום מומחיותו, וכי תשלומי השכר שתקבל
החברה מאת מזמינת העבודה, יחולקו באופן שווה בין פרמינגר לחברה, בניכוי הוצאות
מסוימות.
2. בין פרמינגר לבין החברה נתגלעו מחלוקות באשר
לסכומים המגיעים לפרמינגר כשכר עבודה בפרויקט מכוח ההסכם ואלה התבררו ביניהם
בהליכים משפטיים שונים. אחד מבין הליכים אלה, הוא ההליך שבו ניתן פסק הדין נשוא
הערעור שבפנינו (להלן: ההליך הנוכחי). הליך נוסף
הרלוונטי לענייננו התנהל בין פרמינגר לחברה כעשר שנים קודם לכן, בבית משפט השלום
בחיפה (ת"א (חיפה) 5796/88, בפני כבוד השופטת נ' אפל-דנון) ובו תבע פרמינגר
את חלקו בתשלומים שקיבלה החברה באותה עת מידי מזמינת העבודה. בפסק דין מיום
12.12.1993 חייב בית משפט השלום את החברה לשלם לפרמינגר סכומים שונים, אשר נגזרו
מן הסכומים אותם קיבלה החברה מידי מזמינת העבודה, כאמור, בניכוי הוצאות בהתאם
להסכם. על פסק דין זה הגישה החברה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א (חיפה)
239/94), ופרמינגר הגיש ערעור שכנגד. פסק הדין בערכאת הערעור ניתן ביום 10.9.95,
ובו נדחו שני הערעורים, למעט קבלת ערעורה של החברה באשר לניכוי נוסף משכרו של
פרמינגר, בגין עבודה שלא ביצע. הליך קודם זה, לרבות הליך הערעור, ייקרא להלן: ההליך הקודם.
3. הסכומים, אשר בגינם נקט פרמינגר בהליך
הקודם, נתקבלו בידי החברה מבלי שנזקקה לפעול בהליכים משפטיים נגד מזמינת העבודה לגבייתם. לא כך באשר ליתרת סכומי השכר, אשר בגינם נקט פרמינגר בהליך הנוכחי. ברקע ההליך הנוכחי, עמד
הסדר פשרה בין החברה ובין מזמינת העבודה, שהושג במסגרת תביעה כספית אותה הגישה
החברה נגד מזמינת העבודה עוד בשנת 1988, בבית המשפט המחוזי בחיפה. באותה תביעה,
טענה החברה כי היא זכאית לקבל מידי מזמינת העבודה הפרשי שכר בסך 1,086,399.6 ₪,
בגין העבודות בפרויקט, ואילו מזמינת העבודה טענה בתביעה שכנגד כי היא זכאית לפיצוי
מידי החברה בגין ביצוע רשלני של העבודות ובגין ליקויים שנתגלו בפרויקט כתוצאה מכך.
בהסדר פשרה שהושג בין הצדדים כתשע שנים מאוחר יותר, בינואר 1997, סולקו התביעה
והתביעה שכנגד, תמורת סך כולל של 1,170,000 ₪, ששילמה מזמינת העבודה לחברה, כפירעון
מלוא יתרות השכר המגיעות לה עבור הפרויקט (להלן: הסדר הפשרה). סכום זה היווה כחמישית מן הסכום המשוערך, אותו דרשה
החברה מידי מזמינת העבודה בתביעתה מלכתחילה. לאחר שהושג הסדר הפשרה האמור, הגיש
פרמינגר נגד החברה את התביעה בהליך הנוכחי. בתביעה זו, עתר פרמינגר לקבל מידי
החברה מחצית מן הסכום המשוערך שאותו תבעה החברה ממזמינת העבודה, וטען כי הסדר
הפשרה שהושג בין החברה למזמינת העבודה אין בו כדי לפגוע בזכויותיו לקבלת מחצית
מיתרת הכספים המגיעים, במלואם, כפי שפורטו בתביעה שהגישה החברה נגד מזמינת העבודה.
4. בפסק הדין בהליך הנוכחי קבע בית משפט קמא
כי פרמינגר זכאי לקבל מידי החברה, בנוסף למה שקיבל על פי ההליך הקודם, מחצית מתוך
הסכום שקיבלה החברה על פי הסדר הפשרה, ודחה את טענת פרמינגר בדבר זכותו לקבלת
מחצית מן הסכומים שנתבעו. מנגד דחה בית המשפט את טענות החברה בדבר ניכוי הוצאות
אותן הוציאה במסגרת ההליכים שניהלה נגד מזמינת העבודה, מתוך הסכום שזכאי לו
פרמינגר. עוד קבע בית משפט קמא כי כל הניכויים והקיזוזים בגין ליקויים וחוסרים
בעבודתו של פרמינגר כבר בוצעו בהליך הקודם ועל כן, כך הוסיף בית משפט קמא וקבע,
אין מקום לניכוי נוסף בגין ליקויים וחוסרים אלה, מתוך הסכומים שנפסקו לפרמינגר
בהליך הנוכחי.
5. בערעורים שהגישו מלינים פרמינגר והחברה,
כל אחד מטעמיו, על ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. הטענה המרכזית המועלית
על-ידי פרמינגר בערעורו היא הטענה כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו שפרמינגר זכאי
למחצית הסכום ששולם לחברה בפועל, על-פי
הסדר הפשרה, ולא למחצית יתרת השכר שתבעה החברה ממזמינת העבודה. טענה זו אינה
מקובלת עלינו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין פרמינגר זכאי אלא למחצית ממה
ששולם בפועל, מעוגנת היטב בהסכם שכרתו פרמינגר
והחברה, הקובע כי "תשלומי שכ"ט שיתקבלו...
יחולקו שווה בשווה בין הצדדים". לשונו זו של ההסכם מלמדת בבירור על כוונת
הצדדים כי חלוקת תשלומי שכר הטרחה ביניהם תבוצע מתוך מה שיתקבל בפועל. אכן,
בנסיבות המקרה יש במסקנה זו כדי "לכבול" את פרמינגר לסכום שנקבע בהסדר הפשרה,
מבלי שהוא עצמו היה מעורב בו, אולם, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה זכאי
פרמינגר על-פי ההסכם למחצית מן התקבולים בפועל. ודוק
– פרמינגר לא העלה כל טענות באשר לחוסר סבירותו של הסדר הפשרה. לפיכך, לא היו בפני
בית משפט קמא ואין בפנינו כל נתונים או ממצאים שיש בהם להצביע על כך שהחברה ויתרה
באופן בלתי סביר על סכומים המגיעים לה. אדרבא, מדובר בהסדר פשרה שהושג לאחר כתשע
שנות התדיינות ללא תכלית, ועוד יש לזכור כי אל מול תביעת החברה עמדה תביעתה הנגדית
של מזמינת העבודה בגין ליקויים בביצוע העבודות, תביעה אשר בגדרה עתרה מזמינת
העבודה לפיצויים שעלו כפי חמישה על סכום תביעתה של החברה, בערכי יום הגשתה.
בנסיבות אלה, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה זכאי פרמינגר
למחצית השכר ששולם לחברה בפועל, על פי הסדר הפשרה. מנגד לא מצאנו ממש בטענה שהעלתה
החברה, לפיה משלא העלה פרמינגר בתביעתו חלופה לקבלת מחצית מן הסכום ששולם בפועל, מהווה הסעד שהעניק לו בית משפט קמא בבחינת סעד Ultra Petito. אכן,
הדרישה היחידה שהעלה פרמינגר בתביעתו היא הדרישה לקבלת מחצית יתרת השכר, כפי
שפורטה בתביעת החברה, אך משנדחו טענותיו לקבלת סעד זה, רשאי היה בית המשפט לפסוק
לו מחצית ממה ששולם בפועל, ולראות את הסעד שעתר לו פרמינגר כ"מרובה המחזיק את
המועט ממנו".
6. אף יתר הטענות שהעלו פרמינגר מזה והחברה
מזה, בשאלות הנוגעות לעצם זכאותו של פרמינגר לקבלת מחצית מיתרת השכר, אינן מצדיקות
את התערבותנו. לעומת זאת, אנו סבורים כי יש מקום להתערב בשני עניינים הנוגעים
לניכויים והפחתות שיש לבצע מן הסכום שזכאי לו פרמינגר. כפי שכבר צוין, קבע בית משפט
קמא כי הסכומים אותם רשאית החברה לנכות מן התשלומים המגיעים לפרמינגר, בגין
ליקויים וחוסרים, נוכו במלואם בהליך הקודם, ועל כן, כך קבע, אין מקום לניכוי או
לקיזוז נוסף בהקשר זה, מתוך יתרת הסכומים שנפסקו לפרמינגר. בכך שגה בית משפט קמא.
עיון בפסקי הדין שניתנו בהליך הקודם, מלמד כי הליקויים שנגרמו על ידי פרמינגר
הסתכמו בסכום מוחלט של 4380 דולר, על פי חוות דעת המומחה זורח, ואילו ערך העבודה
שלא בוצעה על ידי פרמינגר הסתכם בסכום מוחלט של 11,812 דולר. סכומים אלה לא נוכו
במלואם מתוך התשלומים שנפסקו לפרמינגר בהליך הקודם. מה שנוכה הוא חלק יחסי בלבד
מתוך סכומים אלה, ששיעורו חושב באחוזים התואמים את היחס שבין סכומי הליקויים
והחוסרים כאמור, ובין השכר הכולל שהיה צפוי להשתלם לפרמינגר. לפיכך, מן הראוי
להוסיף ולהפחית מיתרת השכר המשתלם לפרמינגר בהליך הנוכחי את הפרש הסכומים המגיעים ממנו
בגין אותם ליקויים וחוסרים. הפרש זה יש לחשב בערכים שקליים, בצירוף הפרשי הצמדה
וריבית כחוק, מן המועד שבו נקבעו הליקויים והחוסרים בהליך הקודם, ועד להפחתה
הנוספת.
7. עניין נוסף שבו ראינו מקום להתערב נוגע
לקביעתו של בית משפט קמא לפיה על החברה לשאת לבדה בכל ההוצאות שהוציאה בקשר עם
התביעה שהגישה וניהלה נגד מזמינת העבודה, עד להשגת הסדר הפשרה. בית משפט קמא הניח
כי הוצאות אלה נלקחו בחשבון במסגרת הסדר הפשרה, וכן קבע כי על פי ההסכם שבין
פרמינגר לחברה זכאי פרמינגר למחצית התקבולים ללא קשר לדרך קבלתם.
דעתנו שונה.
סעיף 3 להסכם בין הצדדים עוסק בניכוי
הוצאות הקשורות בעבודות הפרויקט, אך אין באותו סעיף התייחסות כלשהי לניכוי הוצאות
משפטיות, ככל שהחברה תיאלץ להוציאן לצורך גביית המגיע לה מידי מזמינת העבודה. פסק
הדין בהליך הקודם אף הוא אינו מתייחס לסוגיה זו של ניכוי הוצאות משפטיות, וכל
שנקבע בו הוא כי ההוצאות הקשורות בעבודות הפרויקט, המותרות בניכוי על פי סעיף 3
להסכם, עניינן בשכר יועצים שהוציאה החברה, ואילו הוצאות משרדיות לא הותרו בניכוי.
בית משפט קמא סבר, כאמור, כי שתיקתו של ההסכם בסוגיית ההוצאות המשפטיות, מצביעה על
"הסדר שלילי" לפיו הוצאות אלה, בדומה להוצאות המשרדיות, אינן ניתנות
לניכוי. לא מצאנו אחיזה לגישה זו בלשון ההסכם, ונראה לנו כי מסקנה זו אינה תואמת
את שורת ההיגיון ואינה צודקת. אכן, משנשאה החברה בהוצאות ישירות כגון אגרות משפט
ושכר טרחת עורך דין, לצורך גביית יתרת השכר המגיע לה מידי מזמינת העבודה, יש טעם
רב בטענה לפיה על פרמינגר, כמי שזכאי למחצית מן הסכום שהתקבל, להשתתף בעלות סבירה
של אותן הוצאות. מכאן אין להסיק כי אנו מקבלים את חישובי החברה בכל הנוגע לאותן
הוצאות, ועלינו להדגיש כי הסכומים שבהם נקבה החברה בהקשר זה נראים, על פניהם,
מופרזים מאד.
8. סוף דבר, ערעור החברה מתקבל בחלקו, בכל
הנוגע לניכוי הפרש הסכומים בגין ליקויים וחוסרים, וכן בכל הנוגע לניכוי הוצאות
משפטיות סבירות שהוצאו על ידה בהליך נגד מזמינת העבודה. הדיון מוחזר, אפוא, לבית
משפט קמא, על מנת שיקבע את סכומי הניכוי כאמור לעיל, ואת הסכום המגיע לפרמינגר, אם
בכלל, לאחר אותם ניכויים. היה ויימצא כי לאחר הפחתת סכומי הניכוי, כאמור, עומדת
יתרה לחובתו של פרמינגר, יקבע בית המשפט האם וכמה מגיע לחברה בגדר תביעתה הנגדית,
נוכח ממצא כזה. למען הסר ספק עלינו להדגיש כי בקביעת ההוצאות המשפטיות לניכוי,
תובאנה בחשבון אך ורק הוצאות משפט, כמשמעותן בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי
התשמ"ד-1984. עוד עלינו להדגיש כי בקביעת הסכום ששולם לפרמינגר עד כה, יש
להביא בחשבון את סכומי השכר, בשיערוך מתאים, ואין לכלול באותו סכום תשלומים ששולמו
לו עבור הוצאות משפט או שכר טרחת עורך דין, ככל שאלה נפסקו לזכותו בערכאות השונות
או בלשכת ההוצאה לפועל. בכפוף לאמור לעיל, נדחה ערעורו של פרמינגר. בהתחשב בתוצאה
אליה הגענו בשני הערעורים, ישלם פרמינגר לחברה הוצאות בערכאתנו בסך כולל של 25,000
₪.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא, השופט ת' אור:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, ח' חשוון התשס"ד
(3.11.2003).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01082320_V08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il