גואל דניאלי נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8230/21 לפני: כבוד השופטת ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. גואל דניאלי 2. רחל דניאלי נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו 2. עיריית תל אביב-יפו 3. שי נתן הדר 4. בנימין אסבאן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ח' פלינר) שניתן ביום 1.9.2021 בה"פ 25431-05-15 בשם המערערים: עו"ד דובי בר חן פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו ערעור בגדרו מבוקש ביטולו של פסק הדין בה"פ 25431-05-15 אשר ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ח' פלינר) ביום 1.9.2021. לו תשמע דעתי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור אף מבלי לקבל את תשובת המשיבים, וזאת בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 – זאת, מאחר שלערעור אין סיכוי להתקבל. פסק הדין קמא הכריע בהמרצת פתיחה שהגישו המשיבות 2-1, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו ועיריית תל אביב-יפו. במסגרת תובענה זו, נתבקש צו לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), אשר יורה למערערים למסור לעירייה את החזקה במקרקעין נושא ההליך (להלן: המקרקעין). לית מאן דפליג כי: המדינה היא הבעלים הרשום של המקרקעין. עד לחודש אפריל 2013, נוהלו המקרקעין על-ידי עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: עמידר). לאחר מכן הועברו המקרקעין לניהולה של עיריית תל אביב-יפו. אעיר, כי לצד המערערים הגישו המשיבות 2-1 את תובענתן נגד שלושה משיבים נוספים: שניים מהם הם המשיבים 4-3 שלפנינו; והמשיב האחר נמחק במהלך ההליך קמא. המשיבים 4-3 לא הגישו ערעור מטעמם; וכיוון שפסק דיננו זה לא ישפיע על עניינם, לא אדרש אליהם בהמשך דבריי. בתשובה להמרצת הפתיחה טענו המערערים כי הם מחזיקים במקרקעין עשרות שנים, וכי הם עושים זאת מכוח זכויות שונות (בעלות, חכירה ודיירות מוגנת). כן נטען על-ידם שיש להתנות את פינויים ואת מסירת החזקה במקרקעין בתשלום פיצוי או בהענקת שיכון חלוף, בהתאם להוראות סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). ביום 1.4.2018 ניתן פסק דינו הראשון של בית משפט קמא (להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין הראשון נקבע כי הבקשה שהוגשה על-ידי המשיבות 2-1 עומדת בתנאים שנקבעו בדין ובפסיקה למתן צו פינוי לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות. עם זאת נקבע כי שאלת הזכויות במקרקעין לא הוכרעה, וכי ההליך שננקט (בקשה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות) איננו מתאים להכרעה בזכויות. נוכח זאת, נקבע כי מסירת החזקה במקרקעין תותנה בהעמדת שיכון חלוף למשיבים בהליך קמא (על-אף שלא נקבע פוזיטיבית שיש להם זכויות כל שהן במקרקעין). בית משפט קמא ציין כי המשיבות 2-1 רשאיות לפתוח בהליך נפרד לקבלת החלטה שיפוטית בדבר היעדר זכויות של המערערים במקרקעין. על פסק הדין הראשון הגישו המשיבות 2-1 ערעור לבית משפט זה (ע"א 3868/18) (להלן: הערעור הראשון). לאחר שמיעת הערות בית המשפט ניתן פסק דין בהסכמה לפיו "יתקבל הערעור באופן חלקי, אך ורק במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שישלים את הבירור בנוגע לזכויות הצדדים. [...] לאחר שהצדדים יביאו ראיותיהם, יתן בית המשפט את פסק דינו [...] תוך התייחסות לטענת המשיבים כי הם זכאים לדיור חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה". לאחר שהוחזר התיק לבית משפט קמא הגישו הצדדים ראיותיהם, נערכו דיוני הוכחות והוגשו סיכומים. ביום 1.9.2021 ניתן פסק דינו השני של בית משפט קמא – הוא פסק הדין נושא הערעור דנן. בפסק הדין השני דן בית משפט קמא בזכאותם הנטענת של המערערים (והמשיבים הנוספים בהליך קמא) לסעד לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט קבע כי על מנת להיות זכאי לסעד לפי סעיף 194, על הטוען לכך להוכיח שני תנאים מצטברים: (1) הוא גר במקרקעין; (2) הוא בעל זכות שבדין או זכות שביושר במקרקעין. בהתאם לכך, בחן בית המשפט האם המשיבים בהליך שלפניו הוכיחו את התקיימות התנאים המצטברים הללו בעניינם. ביחס למערערים קבע בית משפט קמא כדלקמן: המערער 1, מר דניאלי גואל (להלן: מר דניאלי) – מר דניאלי אינו מתגורר במקרקעין. קביעה זו התקבלה בהתבסס על הראיות שהוצגו לפני בית משפט קמא, ובעיקר נוכח עדותו של מר דניאלי אשר נמצאה מלאת סתירות ולא אמינה (ראו: סעיף 49 לפסק הדין השני). המערערת 2, גב' דניאלי רחל (להלן: גב' דניאלי) – הגם שעדותה של גב' דניאלי ושל מר דניאלי היו מלאי סתירות ביחס לשאלת מגוריה של גב' דניאלי, נקבע שגב' דניאלי מתגוררת כיום במקרקעין. עם זאת, בית משפט קמא קבע, בהתבסס על הראיות שהוצגו לפניו, כי גב' דניאלי לא הוכיחה שהימצאותה במקרקעין היא מכוח זכות שבדין או זכות שביושר, ולכל היותר יש לה מעמד של בת רשות מכללא, אשר אינו מקנה את הזכויות המובטחות בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה (ראו: סעיפים 53-50 לפסק הדין השני). בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי סעיף 194 אינו חל בעניינם של המערערים וכי המשיבות 2-1 רשאיות לפנותם מהמקרקעין ללא תנאי. בפסק הדין נקבע כי מועד הפינוי יחול ביום 15.10.2021 (45 ימים מיום מתן פסק הדין). ביום 14.10.2021 העניק בית משפט קמא למערערים סעד ארעי, לפיו יעוכב ביצוע פסק הדין קמא עד למתן החלטה אחרת; ביום 31.10.2021 ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה בהסכמת הצדדים מועד הגשת הערעור יידחה עד ליום 1.12.2021; וביום 1.11.2021 ניתנה החלטת בית משפט קמא אשר מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין קמא עד ליום 1.12.2021. ביום 30.11.2021 הוגש הערעור הנוכחי. לצד הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא עד להכרעה בערעור. לטענת המערערים, פסק הדין קמא "לוקה בחוסר סבירות קיצוני ונוגד את עקרונות הצדק הטבעי ואת הוראות והמלצות בית משפט נכבד זה בע"א 3868/18". לגופם של דברים טוענים המערערים כי בניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא, הם מחזיקים במקרקעין מכוח זכות. לעניין החזקתם במקרקעין טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה בקביעותיו העובדתיות – זאת, בין היתר, בשל החלטתו של בית המשפט שלא לבקר במקרקעין, בניגוד להמלצתו של בית משפט זה בערעור הראשון; לעניין זכותם במקרקעין נטען כי בהתאם ל"נוהל" של "מדינת ישראל" המערערים היו זכאים להירשם כבעלים או כבעלי זכות דיירות מוגנת, אולם עמידר לא פעלה לרישומם. מדובר באנשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות, שאינם יודעים קרוא וכתוב; ומכיוון שכך, בהיעדר פעולה אקטיבית מצד הרשויות נוצרה אפליה ממוסדת נגדם. אעיר, כי לצד טענה זו לא הוצגה ראיה התומכת בה וממילא לא נטען כי ראיה כזאת קיימת. כמו כן טוענים המערערים כי במסגרת הערעור הראשון קבע בית משפט זה "קביעה פוזיטיבית כי יש לפצות את המערערים". נוכח זאת, כך נטען, בית משפט קמא לא היה רשאי לקבוע שהמערערים אינם זכאים לכל פיצוי. כאמור, דעתי היא שלערעור שלפנינו אין כל סיכוי להתקבל ועל כן מן הדין לדחותו אף מבלי לקבל את תשובת המשיבים. עניינו של הערעור בשאלה האם המערערים זכאים לכך שהצו לפינויים מהמקרקעין – שאין מחלוקת על עצם זכאותן של המשיבות 2-1 לקבלו – יותנה בכך שהמשיבות 2-1 תספקנה למערערים שיכון חלוף סביר או פיצוי העולה כדי השגת שיכון חלוף סביר, כאמור בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה. המערערים אינם חולקים על פרשנותו של בית משפט קמא את סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, אשר מקובלת גם עלי. אסתפק אפוא בציטוט מדבריה של השופטת א' חיות (כתוארה אז) בעניינו של סעיף זה: "המערער הוסיף וטען לחלופין כי הוא זכאי לדיור חלופי מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה כתנאי לקבלת הצו מכוח סעיף 8 לפקודה. אכן, בעניין קיסר נפסק כי כאשר עסקינן בדירת מגורים כי אז בנוסף לארבעת התנאים האמורים יש לעמוד בתנאי נוסף הקבוע בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה ולפיו: "194. בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר". הוראת סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה אין בה כדי להועיל למערער, שכן הזכות ל"שיכון חלוף" תעמוד לפי הוראה זו רק בהתקיים התנאים המצטברים הקבועים בסעיף, דהיינו: כי הטוען לזכות גר בבית המיועד להריסה על המקרקעין שהופקעו וכי הוא גר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה" (ההדגשה במקור – א.ש.). ומכאן לטענות המערערים. טענותיהם של המערערים בנוגע להחזקתם וזכויותיהם במקרקעין מופנות כנגד הכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בנוגע ליישומו של סעיף 194 בעניינם. טענות אלה אינן מגלות עילה להתערבותנו. עיון בפסק הדין קמא מגלה כי הכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מפורטות ומנומקות כדבעי, ומתבססות על הראיות שהוצגו לפניו – ובפרט על התרשמותו השלילית מעדויות המערערים, אשר נמצאו על-ידו בלתי אמינות ומלאות סתירות. הלכה היא עמנו כי "בית המשפט שלערעור לא יטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי" (ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 (4.6.2018) וההפניות שם). במקרה דנן, אין כל עילה לחרוג מהכלל האמור, וממילא לא נטענו טענות אשר מצדיקות את החריגה המבוקשת מהכלל. בנוגע לטרוניית המערערים על שבית משפט קמא לא ביקר במקרקעין – בפסק הדין שניתן בערעור הראשון אכן נאמר כי "טוב יעשה בית המשפט המחוזי אם יצא לביקור בשטח", אולם אמירה זו סוייגה באמירה נוספת לפיה "הדבר מסור כמובן לשיקול דעתו" של בית משפט קמא. שיקול דעת זה הופעל כפי שהופעל, וגם בעניינו לא מצאתי שום הצדקה להתערבותנו. אציין, כי הביקור בנכס היה רלבנטי אך ורק לשאלה "האם המערערים מחזיקים במקרקעין?". אולם, שאלת החזקה לחוד והשאלה בדבר זכותם של המערערים במקרקעין לחוד. שאלה אחרונה זו הוכרעה לחובת המערערים, ולעניינה ביקור במקום היה חסר כל משמעות. יודגש, כי המערערים לא העלו טענות קונקרטיות בדבר זכותם במקרקעין וממילא לא הציגו בפני בית משפט קמא שום ראיה שבכוחה לאמת טענת-זכות כאמור. בטענת המערערים כי בית משפט זה קבע בערעור הראשון "כי יש לפצות את המערערים" אין ממש. בפסק הדין הראשון נקבע כי "התיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שישלים את הבירור בנוגע לזכויות הצדדים [...]. לאחר שהצדדים יביאו ראיותיהם, יתן בית המשפט את פסק דינו [...] תוך התייחסות לטענת המשיבים כי הם זכאים לדיור חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה". הווה אומר: פסק הדין הראשון לא קבע כי המערערים זכאים לפיצוי. נקבע, כי טענה זו ממש תוכרע על-ידי בית משפט קמא, וכך נעשה. בהכרעתו של בית משפט קמא בעניינן של זכויות מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה לא נמצא כל רבב; ומשכך הוא, אין לנו אלא לדחות את הערעור. הערעור נדחה אפוא. בהתחשב בנסיבותיהם של המערערים, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בטבת התשפ"ב (‏8.12.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21082300_F01.docx בל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1