מדינת ישראל נ. חמד שימה

פסק-דין בתיק ע"פ 8230/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8230/10 ע"פ 1310/11 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערערת בע"פ 8230/10: המערער בע"פ 1310/11: מדינת ישראל חמד שימה נ ג ד המשיב בע"פ 8230/10: המשיבה בע"פ 1310/11: חמד שימה מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 3.10.2010, בת"פ 2293-03-10, שניתן על ידי השופט מ' גלעד תאריך הישיבה: כ' בסיון התשע"א (22.06.11) בשם המערערת בע"פ 8230/10 עו"ד אפרת גולדשטיין בשם המשיב בע"פ 8230/10: בשם שירות המבחן: עו"ד תאמר אסדי ; עו"ד עומאר סנאללה גב' שושי אלימלך פסק-דין השופט א' א' לוי: בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ואיומים. בבסיס ההרשעה ניצבת הטענה כי המערער נהג באשתו (להלן: המתלוננת) באלימות ובלשון מאיימת במספר הזדמנויות. בתאריך 29.12.08 נתגלע ויכוח בינו למתלוננת, ובעקבות כך הוא דחף אותה ממרפסת הקומה השנייה והיא נפלה לקומת הקרקע. בבית חולים אליו הובהלה אובחן שבר באגנה. בתאריך 18.2.10 הכה המערער את המתלוננת בפניה, אחז בידה השמאלית וכופף אותה, ואז הלם בה עם מרפקו על גבה ובעט ברגלה. לאחר ימים ספורים (ב23.2.10), שב המערער לביתו בשעת לילה מאוחרת, והמתלוננת הסתגרה עם ילדיה באחד החדרים. אולם המערער לא הרפה ממנה, ובשעת בוקר הפילה על ספה ושב והכה אותה עם מרפקו בגבה ומשך בשערות ראשה. בהמשך, הפיל המערער את בנו בן ה-3, ואז דחפה אותו המתלוננת ונמלטה לבית הוריה. עוד נטען, כי המערער איים על המתלוננת שאם תפנה במשטרה, הוא ישחט אותה. בכל אלה הודה המערער, ולאחר שבית המשפט הרשיעו הוא דן אותו ל-33 חודשי מאסר ושתי תקופות של מאסר על-תנאי. כנגד עונש זה הוגשו שני ערעורים – באחד (ע"פ 8230/10) מלינה המדינה על קולתו, הואיל ולהשקפתה אין בו מענה הולם למטרות הגמול וההרתעה. מנגד, סבור המערער (בע"פ 1310/11), כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, תוך שהוא אינו נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, ולמצוקה הכלכלית אליה נקלעה משפחתו בעקבות מאסרו. מעיניו של בית המשפט המחוזי לא נעלמה חומרת מעשיו של המערער, אולם מנגד הדגיש כי "במקרה זה בולטת במלוא חריפותה, המסקנה כי השתת מאסר ממושך על הנאשם תפגע לא רק בו אלא – במידה רבה – במתלוננת, קורבן העבירה, שרוצה להמשיך לחיות עמו וכן בשלושת ילדיהם הקטינים". אולם, השופט היה ער גם לתופעה הרווחת, כאשר נפגעות של אלימות נאלצות להתייצב כדי להגן על בן-זוגן שנהג בהן ביד קשה, ובלשונו: "פעמים רבות – למרבה הדאבה – באותם מקרים חמורים בהם הוכו נשים וגופן ונפשן היו הפקר לאלימות בעליהן או בני זוגן, התייצבו הן, דווקא הן, ... וביקשו כי בית המשפט ירחם על בעליהן ויחזירם לחיקן. חלקן עשו זאת מאהבה, ורובן מפחד פן יורע מצבן יותר, פן לא תספיק להן ולילדיהן הפת לאכול וחלק בשל הפחד פן יוכו עוד ואף על חשש קיומי. וכך כופפה גווה גם המתלוננת דנן, אשר בוודאי ראתה את סופה מתקרב כשנדחפה מהמרפסת מטה, והתחננה למען בעלה, הנאשם, לבל ייענש בחומרה". שרות המבחן ששוחח עם המתלוננת התרשם כי היא עשתה מאמץ לצמצם את חומרת התנהגותו של המערער כלפיה, הביעה חרטה על התלונה שהגישה ואף נטלה על עצמה אחריות לאלימות שהיתה קורבנה. מנגד, התקשה המערער לקחת אחריות על מעשיו, והציג תדמית של קורבן, ועל כן ההערכה היתה כי נשקף ממנו סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה בעתיד. סיכון זה מסתמן גם מתוך התסקיר המשלים שהוגש לבית משפט זה, ובו נאמר כי המערער למעשה מכחיש את העבירות שיוחסו לו, ומודה באירוע אחד בלבד שבו חטא רק באלימות מילולית. נוכח האמור, אנו סבורים כי העונש שנגזר למערער נוטה לקולא יתרה, הואיל ונראה כי הוא לא למד דבר ולא הפנים את הלקח מההליכים שננקטו בעבר נגדו. במצב זה, כאשר הסכנה לאלימות חוזרת היא כה מוחשית, נכון היה להרחיק את המערער ממשפחתו, גם אם זו עלולה להיקלע למצוקה כלכלית. אנו מקבלים אפוא את ערעור המדינה (ע"פ 8230/11), ותוך שאנו מדגישים כי איננו ממצים את הדין עם המערער הואיל ואין ערכאת ערעור נוהגת לעשות זאת, אנו מעמידים את רכיב המאסר בפועל בו ישא על 48 חודשים. יתר רכיביו של גזר-הדין, יעמדו בעינם. אנו דוחים את הערעור בע"פ 1310/11. ניתן היום, כ' בסיון התשע"א (22.06.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10082300_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il