שושנה ארז נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8215/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8215/04 בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: שושנה ארז נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 12.7.2004, בת"פ 1060/01, שניתנו על ידי כבוד סגן הנשיא ש' סירוטה, והשופטים: א' טל, ד"ר ע' בנימיני תאריך הישיבה: ב' בסיון התשס"ו (29.05.2006) בשם המערערת: עו"ד רויטל גנון-ברוך; עו"ד מירב נוסבוים בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני) מיום 12.7.04, לפיו הורשעה המערערת בעבירות של רצח, ניסיון לשידול לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע ונדונה למאסר עולם. האישום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. נגד המערערת, ילידת 1940, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום בו נטען כי היא ודקר חוג'ה, הנכד של אחותה (להלן: דקר), קשרו יחדיו לרצוח את חיים מזרחי ז"ל (להלן: המנוח) שהיה בן 66, ושאיתו הייתה למערערת מערכת יחסים אינטימית עשר שנים. המנוח היה גימלאי שעסק, בין היתר, בנדל"ן והיה נשוי ובעל משפחה. לפי הנטען בכתב האישום, דקר והמערערת הוציאו את תכניתם אל הפועל ביום 20.3.01. קודם למועד האמור, בתקופה שהחל מחודש פברואר 2000 או בסמוך לכך הציעה המערערת לשלושה מבני משפחתה לרצוח את המנוח תמורת סכומי כסף שנעו בין 40,000 ש"ח לבין 80,000 דולר, אולם כל אחד מאלה סרב להצעתה. בסופו של דבר הציעה המערערת לדקר, כך על-פי הנטען, לרצוח את המנוח תמורת תשלום של 100,000 דולר והלה נענה להצעה. בשעות הערב של יום 20.3.01 הגיע המנוח לביתה של המערערת ברמת השרון וזו ביקשה ממנו לסייע לדקר למצוא דירה לשכירות. למטרה זו, המערערת והמנוח נסעו ברכבו של המנוח לאסוף את דקר מהדירה בהרצליה בה התגורר אותה עת. דקר התיישב במושב האחורי של הרכב מאחורי המנוח. למנוח נאמר על ידי המערערת ודקר כי הדירה אותה מבקש דקר לשכור נמצאת ברשפון, והמערערת נהגה לשם על-פי הוראותיו של דקר בדרך עפר שעברה בשטחים החקלאיים של רשפון בתואנה כי מדובר בקיצור דרך. לאחר שקיבל רמז מהמערערת החל דקר לחנוק את המנוח בידיו וזה נאבק עמו ואף נשך את ידו, אולם בסופו של דבר התגבר דקר על התנגדותו של המנוח על ידי שימוש באגרופים והמשיך בחניקה עד למותו של המנוח, והכול תוך כדי הנסיעה. לאחר מכן עצרה המערערת את הרכב ויחד עם דקר הוציאו השניים את גופתו של המנוח מן הרכב והניחוה על הקרקע לאחר שוידאו כי איננו נושם עוד. בשלב זה לקחו המערערת ודקר את ארנקו של המנוח, את מסמכיו ואת מכשיר הטלפון הסלולארי שלו. השניים אף הפשיטו את המנוח מסוודר שלבש ושהיה מגואל בדם, וכן הורידו את כיסוי המושב של הרכב שהיה אף הוא מגואל בדם. בהמשך הוריד דקר את גרביו וניגב באמצעותן מהרכב את טביעות אצבעותיו ואת טביעות האצבעות של המערערת. השניים החלו לחזור ברגל לכיוון הרצליה, אולם לבקשת המערערת הם שבו למקום האירוע ודקר היכה באגרופו בצווארו של המנוח על מנת לוודא את מותו. בדרכם חזרה להרצליה מסר דקר למערערת את ארנקו של המנוח וזו הוציאה ממנו סכום של כ-5,000 ש"ח במזומן ונתנה אותו לדקר. לאחר מכן זרקו השניים לשדות את ארנקו של המנוח, מסמכיו ומכשיר הטלפון הסלולארי שלו (והכיסוי שלו) וכן את מפתחות הרכב. המערערת ודקר אף שרפו את כיסוי הרכב, את הסוודר שלקחו ואת גרביו של דקר, ובהמשך הם נפרדו וחזרו כל אחד למקום מגוריו. 2. נגד המערערת ונגד דקר הוגשו כתבי אישום נפרדים, אולם הדיון לגבי שניהם אוחד בתחילה והתנהל בפני מותב אחד של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לאחר 13 ישיבות בהן נשמעו ראיות החליט בית המשפט המחוזי לפצל את הדיון בין דקר למערערת, נוכח עיכוב בירור עניינו של דקר בשל אי התייצבות המערערת לישיבות מפאת מצבה הרפואי. הדיון בעניינה של המערערת נערך, אפוא, בפני מותב אחר. המערערת כפרה תחילה בעובדות כתב האישום, ובכלל זה בעצם נוכחותה בזירת הרצח. לשם הוכחת מיקומה של המערערת בזירת האירוע הביאה התביעה ראיות שמקורן במכשיר הטלפון הסלולארי של המערערת, שהצביעו על כך שהיא אמנם נכחה במקום. ואולם, בעדותה בבית המשפט קמא שינתה המערערת את גירסתה והודתה כי המנוח נרצח באופן המתואר בכתב האישום וכי היא נכחה במקום האירוע, כאשר המחלוקת נסבה על חלקה שלה בגרימת מותו של המנוח. הרכיב המרכזי עליו ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתה של המערערת היה אמרותיו של דקר במשטרה ועדותו במשפטו, שהתקבלו במשפטה של המערערת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, שכן דקר התייצב להעיד במשפטה של המערערת אך סירב לעשות כן (אם כי הוא אישר על דוכן העדים שכל מה שאמר במשפטו שלו הוא אמת). דקר הציג מספר גירסאות בחקירתו במשטרה, כאשר תחילה הכחיש מעורבות כלשהי ברצח, אולם לאחר מכן הוא סיפר למדובב שהוכנס לתאו את הגירסה המתארת את מעורבותה של המערערת ברצח, עליה מבוססות עובדות כתב האישום ואף ביצע שחזור של הרצח. גם בעדות שמסר במשפטו תיאר דקר את מעורבותה של המערערת בביצוע הרצח. בית המשפט קמא מצא שהגירסה אותה מסר דקר לאחר שיחות רבות עם המדובב ושלפיה הוא ביצע פיזית את רצח המנוח, לאחר שהמערערת הבטיחה לשלם לו 100,000 דולר בתמורה למעשה, היא הגירסה האמיתית. בית המשפט המחוזי ראה את המספר הרב של ההתקשרויות הטלפוניות בין המערערת לדקר ביום הרצח כחיזוק לעדותו של דקר בדבר מעורבותה של המערערת בתכנון הרצח והוצאתו אל הפועל. עדויות נוספות עליהן התבססה הרשעתה של המערערת היו עדויותיהם של סוכן משטרתי (להלן: הסוכן) ושל אדם בשם איציק שלום, קרובי משפחתה של המערערת, שהעידו שניהם במשפטו של דקר וסיפרו בעדויותיהם כי המערערת הציעה להם (בנפרד) לרצוח את המנוח תמורת תשלום. יצוין, כי בא-כוחה דאז של המערערת ויתר על חקירתם הנגדית של הסוכן ושל איציק שלום והשניים לא העידו מחדש במשפטה הנפרד של המערערת, וזאת על אף שהצדדים הסכימו בתחילת המשפט כי תינתן לבא-כוחה של המערערת הזדמנות לחוקרם מחדש. ראיה נוספת לחובת המערערת, אליה התייחס בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הייתה שיחה מוקלטת בין המערערת לסוכן. הסוכן, בשיחה יזומה שתואמה עם המשטרה, התייחס להצעה שהציעה לו המערערת בעבר לרצוח את המנוח, ותגובתה של המערערת הייתה "לא שמעת שהוא נרצח?". בית המשפט המחוזי ראה את תגובתה זו המערערת כפועלת לרעתה, שכן המערערת לא שאלה לפשר דבריו של הסוכן אלא רק ציינה שהמנוח נרצח. עוד ראיה לחובת המערערת הייתה ידיעתה כי המנוח נרצח בחניקה, עובדה שהייתה בגדר פרט מוכמן, שכן סיבת המוות לא פורסמה ברבים ובעיתונות פורסם שהמנוח נדקר בבטנו. בית המשפט המחוזי דחה את הגירסה שהציגה המערערת בעדותה, לפיה היא נטלה חלק בנסיעה לרשפון אולם הסתלקה מהרכב לאחר שהחלה מריבה בין דקר למנוח מפני שחששה שדקר יפגע בה ומתוך תקווה שהריב ידעך מעצמו. לטענת המערערת הריב בין דקר למנוח פרץ על רקע שכר טרחה בסך 500 ש"ח שהמנוח ביקש מדקר עבור הכנת חוזה שכירות. גירסתה הכבושה של המערערת בדבר חלקה בהשתלשלות העניינים שהובילה למותו של המנוח נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, בין היתר, בהתחשב בגירסתה הראשונה והשקרית, לפיה היא לא נכחה כלל במקום האירוע. סוגיה נוספת אליה התייחס בית המשפט קמא הייתה ההודעות שהשאירה המערערת במכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח בליל האירוע ולמחרת היום, לאחר שדבר מותו של המנוח כבר התפרסם, ובהן דרשה לשלומו. בית המשפט קמא קיבל את טענת התביעה כי המערערת השאירה הודעות אלה על מנת לבסס את טענת האליבי המקורית שלה, אותה הציגה לפני שינוי גירסתה, לפיה מאז השעה 18:00 ביום הרצח היא לא יצאה מביתה, ועל ידי כך ניסתה להרחיק מעצמה חשד למעורבות בביצוע הרצח. המערערת ניסתה להסביר את ההודעות שהשאירה בכך שבבוקר היום שלמחרת מותו של המנוח היא טרם ידעה אודות הרצח ובשעות אחר הצהריים של אותו יום היא הייתה המומה וסירבה להאמין שהמנוח איננו עוד בין החיים, אולם הסברים אלה נדחו על ידי בית המשפט קמא. בית המשפט קיבל את עמדת התביעה כי המניע של המערערת לרציחת המנוח היה בצע כסף, וציין כי כשבועיים לאחר מותו של המנוח העבירה המערערת 350,000 ש"ח מחשבון בנק שפתחה לבקשת המנוח לחשבון הבנק שלה. בית המשפט המחוזי קבע כי כוונת המערערת הייתה להפיק תועלת כלכלית ממותו של המנוח ודחה את טענתה כי הוא העניק לה כספים שמילט מרעייתו. בהקשר זה הצביע בית המשפט המחוזי על כך שהמערערת התעניינה אצל אישים שונים בדבר זכויותיה בעיזבון המנוח מכוח מעמדה כידועה בציבור. בית המשפט המחוזי סרב, אפוא, לתת אמון במערערת וקבע כי גירסתה באשר לאופן השתלשלות העניינים היא גירסה שקרית. על בסיס התשתית הראייתית שפורטה לעיל הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אשמתה של המערערת הוכחה במידה הנדרשת בדין הפלילי והרשיע אותה, כאמור, בעבירות של רצח, ניסיון לשידול לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע. יש לציין עוד, כי בית המשפט קמא זיכה את המערערת מעבירות של הדחה בעדות והדחה בחקירה, בהן הואשמה, ואלה אינן עומדות עוד לדיון בפנינו. טענות הצדדים 3. בערעור שלפנינו תוקפות באות-כוח המערערת את התשתית הראייתית שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערערת. אשר לגירסתה הכבושה של המערערת בה אישרה את הימצאותה בזירת העבירה טוענות באות-כוחה כי המערערת חששה שדקר יפגע בה אם תספר על שאירע וזהו ההסבר לשיהוי במתן גירסתה. בהקשר זה מציינות באות-כוחה של המערערת כי אין מדובר בגירסה מאוחרת ללא בסיס בחומר הראיות, שכן המערערת מסרה גירסה זו במהלך שיחה עם קצין משטרה ביום 15.5.01, אולם סירבה לחזור עליה מאוחר יותר משום שהפחד שלה מדקר שב והשתלט עליה. באות-כוחה של המערערת טוענות עוד כי לא היה מקום לקבל את גירסתו של דקר בדבר מעורבותה של המערערת בביצוע הרצח שכן מדובר בגירסה אחת מבין שש גירסאות סותרות שהציג דקר, ובית המשפט קמא שגה כאשר הניח כי אחת מהגירסאות היא נכונה ולא בחן את האפשרות שכל הגירסאות שהוצגו על ידי דקר אינן אמינות ולכן אין לקבל אף אחת מהן. על-פי הטענה גירסתו של דקר, הקושרת את המערערת לרצח המנוח, נבנתה בהדרגה נדבך על גבי נדבך במהלך שיחתו עם המדובב תוך שדקר מתאים אותה לשאלות המדובב. באות-כוח המערערת מוסיפות וטוענות כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי לא התנהלו ביום הרצח שיחות טלפון רבות בין המערערת לדקר, שכן מרבית ההתקשרויות בין השניים היו התקשרויות שכלל לא נענו. אשר להודעות שהשאירה המערערת במכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח טוענות באות-כוחה כי היא כלל לא העלתה על דעתה את האפשרות כי המנוח נרצח, וכי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי ההודעות שהשאירה מצביעות על דאגתה למנוח ותומכות בגירסתה, לפיה השאירה את המנוח ואת דקר בעודם מתקוטטים. באות-כוחה של המערערת אף תוקפות את מהימנות עדויותיהם של הסוכן ושל איציק שלום שהעידו, כזכור, כי המערערת הציעה להם תשלום בתמורה לרציחתו של המנוח. אשר לסוכן הטענה היא כי הוא העליל על המערערת עלילה שקרית לאחר שפנה מיוזמתו למשטרה ובתמורה למידע שמסר בדבר מעורבותה של המערערת ברצח נסגרו כ-50 תיקים פתוחים שהיו תלויים ועומדים נגדו, נערך עמו הסדר טיעון מקל בתיק פלילי שהתנהל נגדו והוא אף קיבל תמורה כספית. בכל הנוגע לאיציק שלום טענו באות-כוח המערערת כי מדובר בעד שקיבל טובת הנאה תמורת עדותו, שכן נסגרו שני תיקים שהיו תלויים נגדו, ובנוסף לכך משיחתו המוקלטת עם הסוכן עולה שהוא מתעב את המערערת ורוצה לנקום בה. בהקשר זה טוענות עוד באות-כוחה של המערערת כי הסוכן ואיציק שלום העידו שניהם במשפטו של דקר ולא במשפטה של המערערת, ולכן לא היה לבית המשפט קמא יתרון על פני בית משפט זה בקביעת ממצאי מהימנות ביחס לשניים. באשר לפרט המוכמן בדבר הירצחו של המנוח בחניקה טוענות באות-כוחה של המערערת כי זו ידעה אמנם באיזה אופן נרצח המנוח אולם אין מדובר כלל בפרט מוכמן, משום שהמערערת למדה על פרט זה מהשוטרים שטיפלו בתיק וליוו אותה לחקירותיה. טענה נוספת שהעלו באות-כוח המערערת היא כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערערת אינה אמינה התבססה על התרשמות שגויה של בית המשפט, כאילו המערערת מנסה להתחמק ולדחות דיונים תוך ניצול מצבה הרפואי שהתדרדר עקב שהותה במעצר עד תום ההליכים. באות-כוח המערערת תוקפות גם את קביעתו של בית המשפט המחוזי לגבי המניע הכספי שהביא את המערערת לרצוח את המנוח, וטוענות כי המנוח תמך כלכלית במערערת וכי היא לא הפיקה שום תועלת ממותו, שכן בהיותו נשוי לאחרת היא לא הייתה זכאית, על-פי סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), לרשת אותו כידועה בציבור. 4. בתגובה לטענות המערערת ביקש בא-כוח המשיבה, עו"ד א' כרמל, כי נאמץ את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לאמינותו של דקר טען כי הגירסה שהציג דקר במשפטו ושהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי היא גירסה בה הוא מפליל את עצמו באופן מלא, ובנסיבות אלה יש לייחס אמינות לגירסתו משום שלאחר שהפליל את עצמו, ממילא לא היה לו שום אינטרס להפליל את המערערת. אשר לפרט המוכמן בדבר אופן רציחתו של המנוח טוען בא-כוח המשיבה כי יש לשים את הדגש לא על עצם ידיעתה של המערערת אודות הפרט המוכמן אלא על התנהגותה המפלילה בחקירה משעה שנשאלה כיצד נודע לה פרט זה. בא-כוח המשיבה היפנה לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי גירסתה הכבושה של המערערת בדבר הסתלקותה מזירת הרצח לאחר שהחל ריב בין דקר למנוח איננה אמינה, ובהקשר זה טען כי ההודעות שהשאירה המערערת במכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח אינן עולות בקנה אחד עם גירסתה כי דאגה למנוח לאחר שנמלטה מזירת האירוע. אשר לעדויותיהם של הסוכן ושל איציק שלום הדגיש בא-כוח המשיבה כי לאחר פיצול המשפט בין דקר למערערת הושגה הסכמה דיונית לפיה בא-כוחה דאז של המערערת יוכל לחקור את השניים מחדש בחקירה נגדית לאחר שכבר העידו בהליך המשותף, אולם הסניגור ויתר על אפשרות זו, ויש לייחס משקל להימנעות זו מחקירה נגדית. בכל הנוגע למניע של המערערת לביצוע הרצח נטען מטעם המשיבה כי המערערת פעלה מתוך בצע כסף וחשבה שתפיק תועלת כלכלית ממותו של המנוח, וכי רק בדיעבד הסתבר לה כי על אף היותה ידועה בציבור היא איננה זכאית לרשת את המנוח משום שהוא היה נשוי לאחרת. דיון 5. בערעור שלפנינו אין, כאמור לעיל, מחלוקת באשר לעובדה שדקר הוא שרצח בפועל את המנוח. המחלוקת נסבה, אפוא, על השאלה האם גם המערערת נושאת באחריות לרצח. 6. הראיה המרכזית עליה התבסס בית המשפט המחוזי בהחלטתו להרשיע את המערערת היו דבריו של דקר בהודעותיו במשטרה ובעדות שמסר במשפטו. אין חולק כי דבריו של דקר היו קבילים במשפטה של המערערת מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. בית המשפט המחוזי ראה לנכון לקבל כאמיתית את הגירסה שדקר הציג בפני המדובב ולפיה הוא זה שאחראי פיזית לביצוע הרצח, כאשר המערערת היא שהציעה לו לעשות כן והבטיחה לו בתמורה תשלום בסך 100,000 דולר. גירסה זו היא אחת מבין מספר גירסאות שמסר דקר. באות-כוחה של המערערת טענו, כאמור, כי נוכח ריבוי הגירסאות שהציג דקר יש לדחות את כולן כבלתי אמינות ואין מקום להתייחס לאף אחת מהן כגירסה האמיתית. עוד הוסיפו באות-כוחה של המערערת כי לבית משפט קמא, שדקר הופיע בפניו אך סירב להעיד, לא היה כל יתרון על פני בית משפט זה בהערכת מהימנותו של דקר. אכן, דקר הציג בפני המדובב שהוכנס לתאו, במהלך השיחות השונות שניהל עימו, מספר גירסאות באשר להשתלשלות העניינים שהביאה בסופו של יום למותו של המנוח. גירסאות נוספות הוצגו על ידי דקר בשחזור הרצח שנערך על ידי המשטרה ובעדותו במשפטו. הגירסאות השונות נבדלות זו מזו בעיקר בנוגע לחלקם של המערערת ושל דקר במעשים הפיזיים שגרמו למותו של המנוח, אולם הגרעין הבסיסי חוזר בכל גירסאותיו של דקר - בפני המדובב, בשחזור בו השתתף ובעדותו במשפטו - ולפיו המערערת היא שיזמה את רציחתו של המנוח, הביאה לכך שהיא, המנוח ודקר יגיעו למקום הרצח ונכחה במקום האירוע בשעת ביצוע הרצח. חשוב לציין בהקשר זה כי הגירסה שהתקבלה על ידי בית המשפט קמא הייתה הגירסה המקלה ביותר מבחינתה של המערערת מבין הגירסאות השונות שהציג דקר, שכן על-פי גירסה זו המערערת לא השתתפה פיזית ברציחתו של המנוח, אף שנכחה במקום, וכל מעשי האלימות נעשו על ידי דקר עצמו. גירסה זו, בה דקר הפליל את עצמו והתוודה בפני המדובב על כך שהוא לבדו הפעיל אלימות כלפי המנוח, הינה הגירסה החמורה ביותר מבחינת דקר, ומשהוא עצמו הציג אותה ולא ניסה להסיר מעצמו אחריות ולהטילה על המערערת הדבר מחזק את אמינות הגירסה. באות-כוחה של המערערת מנסות למצוא תמיכה לגירסתה של המתלוננת באמירות מסוימות של דקר מתוך גירסתו זו, שכן במענה לשאלת המדובב: "והיא מה עשתה?" ענה דקר: "היא... כלום"; אולם, עיון בתמליל השיחה המוקלטת בין המדובב לדקר מעלה כי כוונתו של דקר בדברים אלה לא הייתה כי המערערת אינה אחראית לרצח המנוח אלא רק שהיא לא עשתה כל פעולה פיזית לרציחתו. עוד יצוין, כי דקר לא הפיק כל תועלת ולא קיבל כל תמורה בגין הפללתה של המערערת, ואף המערערת עצמה לא הצביעה בפנינו על אינטרס כלשהו שהיה לדקר להפלילה. טענה נוספת שהעלו באות-כוחה של המערערת באשר לגירסתו של דקר היא כי הסכום של 100,000 דולר שדקר נקב בו ושכביכול הובטח לו על ידי המערערת אינו סביר, שכן הוא עולה על סך הכספים שהפקיד המנוח בחשבון הבנק של המערערת במהלך חייהם המשותפים. התשובה לטענה זו הינה פשוטה בתכלית, והיא כי עצם העובדה שהמערערת הבטיחה לדקר סכום זה אין משמעותה בהכרח כי סכום זה היה או צפוי היה להיות ברשותה בעקבות הרצח. בנסיבות אלה לא מצאנו כל יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל את גירסתו האמורה של דקר כגירסה האמיתית באשר לפרשת רציחתו של המנוח. כן איננו נדרשים להכריע במחלוקת העובדתית בדבר מספר ההתקשרויות בין דקר למערערת ביום הרצח, שכן יש בעצם ההתקשרויות כדי לחזק את הגירסה, ומכל מקום אף אם מדובר במספר התקשרויות נמוך מזה שקבע בית המשפט המחוזי, הרי נוכח קיומם של חיזוקים אחרים לגירסתו של דקר אין בכך כדי להועיל למערערת. 7. לגירסתו של דקר שהתקבלה, כאמור, על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות קיימים חיזוקים ראיתיים שונים. חיזוק בעל משקל לתמיכה בגירסתו של דקר בדבר מעורבותה של המערערת ברצח המנוח ניתן למצוא בשקריה של המערערת בגירסאותיה השונות באשר לנוכחותה בזירת האירוע. בתשובתה לכתב האישום וכן בהודעותיה במשטרה הכחישה המערערת כי נכחה במקום הירצחו של המנוח וכי נסעה לשם עמו ועם דקר, וטענה כי כלל לא יצאה מביתה אותו ערב לאחר שהמנוח עזב את ביתה. אולם, בעדותה בבית המשפט היא שינתה את גירסתה והודתה בכך שהיא והמנוח יצאו ברכב מביתה ברמת השרון, אספו את דקר מהרצליה ונסעו לכיוון רשפון. על-פי עדותה הכבושה של המערערת, במהלך הנסיעה התפתח ויכוח בין דקר למנוח בנוגע לתשלום אותו ביקש המנוח עבור הכנת חוזה שכירות והחלה קטטה בין השניים. לטענתה, לאחר שביקשה מהמנוח שירד עימה מהרכב וזה התעלם מדבריה היא הבינה שאין בכוחה להפריד בין המנוח לבין דקר, ומכיוון שנבהלה היא ירדה מהרכב ונמלטה מהמקום. ההסבר שמסרה המערערת לכבישת העדות הוא שחששה כי דקר ירצח אותה אם תספר למשטרה על נוכחותה ברכב ועל המריבה בינו לבין המנוח. הסבר זה לא התקבל על ידי בית המשפט המחוזי שמצא כי המערערת נוטה לשקר ואינה מהימנה. סגנית הנשיא ש' סירוטה, שכתבה את פסק דינו של בית המשפט קמא, אף ציינה ביחס למערערת: "נדהמתי מהקלות שבה היא פוטרת דברים שאינם נוחים לה באמירת שקר". הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא יתערב, למעט במקרים נדירים, בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שהעדים הופיעו בפניה ושניתנה לה ההזדמנות להתרשם מאמינותם (ראו למשל: ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556-555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20-19; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924). לא מצאנו כל עילה לסטות מהכלל האמור במקרה דנן. ודוק: קביעתו של בית המשפט קמא בדבר אי מהימנותה של המערערת עומדת בעינה, אף אם נקבל את טענתה של המערערת כי אין לראות את גירסתה בדבר הימלטות מהרכב כגירסה כבושה לחלוטין, משום שהיא הועלתה קודם לכן בשיחה של המערערת עם אחד מאנשי המשטרה שחקרו את המקרה (שיחה זו נערכה ביום 15.5.01 ובחקירה שנערכה לה למחרת סירבה המערערת לחזור על הגירסה שמסרה). תמיכה נוספת למסקנה כי גירסתה של המערערת, לפיה נמלטה מהרכב לאחר שהחלה המריבה בין דקר למנוח, הינה גירסה שקרית ניתן למצוא בהתקשרויותיה של המערערת למכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח לאחר הרצח. באות-כוח המערערת טוענות כי ההודעות שהשאירה המערערת למנוח במכשיר הטלפון הסלולארי מבטאות מבחינת תוכנן דאגה לשלום המנוח; כך למשל, השאירה המערערת למנוח בליל הרצח את ההודעה הבאה: "אמרת לי להתקשר מתי אני מגיעה הביתה, טוב אני מקווה שהכל בסדר ביי". אין בהצגת ההתקשרויות כדאגה למנוח כדי להחליש מאופיין האמיתי, כתומך בגירסה המפלילה. עצם העובדה שהמערערת התקשרה למנוח מספר פעמים למחרת הרצח, לאחר שדבר מותו התפרסם ברבים, מצביעה על כך שהמערערת באמצעות הודעותיה ניסתה להרחיק את עצמה מאירוע הרצח על ידי הפגנת דאגה למנוח וחוסר ידיעה אודות מה שאירע לו (דוגמה לכך היא ההודעה הבאה שהשאירה המערערת במענה הקולי של המנוח בבוקר למחרת הרצח: "חיים אני ממש כועסת תתקשר אליי"). המערערת טענה, אמנם, כי בשעות הבוקר של יום המחרת היא טרם ידעה אודות הירצחו של המנוח, על אף שהדבר כבר פורסם בעיתונות; אולם, המערערת התקשרה למנוח אף בשעות אחר הצהריים של אותו יום ובאותו מועד היא בוודאי הייתה מודעת לכך שהוא אינו עוד בין החיים. התקשרותה של המערערת אל המנוח, בנסיבות אלה ולאחר שידעה אודות מה שאירע לו, מהווה על כן ניסיון מודע מצידה להסוות את מעורבותה ברצח ולנתק את עצמה מפרשת רציחתו של המנוח. זאת ועוד, העובדה שבליל הרצח השאירה המערערת הודעה אחת בלבד במכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח, ולא התעניינה כלל בשלומו אף על פי שלפי גירסתה השאירה את המנוח ואת דקר מתקוטטים, יש בה כדי להפחית במידה ניכרת את עוצמת טענתה בדבר דאגה לשלומו של המנוח. על כן מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא כי יש בהתקשרויות אלה של המערערת אל המנוח כדי לחזק את גירסתו של דקר. 8. חיזוק נוסף לגירסתו של דקר ניתן למצוא בעדויותיהם של הסוכן ושל איציק שלום. הסוכן, שהוא קרוב משפחתה של המערערת פנה למשטרה מיוזמתו וסיפר כי המערערת הציעה לו לרצוח את המנוח. ביום 28.3.01 נערכה בין הסוכן למערערת פגישה שהוקלטה ותומללה על ידי המשטרה. במהלך השיחה שאל הסוכן את המערערת: "את יודעת, עכשיו השתחררתי... קצת זקוק לכסף... אני יודע... ואז דיברת איתי את זוכרת על ההוא... של להוריד אותו... ההוא... מהרצליה... ההוא שאמרת לי שאת רוצה שאני... נו שאני יחסל אותו וזה... זה עוד אקטואלי?" תגובתה של המערערת לדברים אלה הייתה: "השתגעת?". הסוכן שאל: "למה?"; והמערערת ענתה לו: "לא שמעת שהוא נרצח?". המערערת, אפוא, לא התרעמה או הביעה פליאה על עצם ציון העובדה שהיא ביקשה לחסל אדם, ושאלתה לסוכן "השתגעת?" מתייחסת בבירור לכך שהסוכן לא ידע על הירצחו של המנוח ולא לעצם העלאת האפשרות כי היא ביקשה ממנו לבצע את הרצח. הסוכן העיד מטעם התביעה במשפטם של דקר והמערערת לפני שההליכים בעניינם הופרדו, ובעדותו מסר הסוכן פרטים על ההצעה שהציעה לו המערערת לרצוח את המנוח. איציק שלום, אף הוא קרוב משפחתה של המערערת, העיד גם כן במשפטם של דקר והמערערת לפני הפרדת ההליכים. בדומה לסוכן, גם איציק שלום סיפר בעדותו כי המערערת הציעה לו לרצוח את המנוח תמורת תשלום. יצוין, כי בניגוד לסוכן הכחיש איציק שלום כשנחקר לראשונה במשטרה כי המערערת הציעה לו לרצוח את המנוח, אולם הוא העיד על כך במשפטו של דקר, לאחר שהוקלט על ידי הסוכן בשיחה שבה סיפרו השניים זה לזה אודות ההצעות שקיבלו מהמערערת לרצוח את המנוח. באות-כוחה של המערערת טוענות כי לא היה מקום לתת אמון בעדויותיהם של הסוכן ושל איציק שלום נוכח המניעים שהיו להם להפליל את המערערת. הסוכן פנה, כאמור, מיוזמתו למשטרה ובעקבות עדותו נגד המערערת נסגרו כ-50 תיקים פתוחים שהיו תלויים ועומדים נגדו, נערך עמו הסדר טיעון מקל בהליך פלילי שהתנהל נגדו והוא אף קיבל תמורה כספית. איציק שלום קיבל אף הוא טובת הנאה בגין עדותו נגד המערערת, שכן שני תיקים שהיו תלויים נגדו נסגרו. בנוסף לכך הוא תיאר את עצמו בשיחתו המוקלטת עם הסוכן כמי שמתעב את המערערת ורוצה לנקום בה. על רקע זה טוענות באות-כוחה של המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט לקבל כמהימנות את עדויותיהם של השניים בכל הנוגע לניסיונה של המערערת לשדל אותם לרצוח את המנוח. באות-כוחה של המערערת טוענות עוד, כי הסוכן ואיציק שלום לא העידו בפני המותב שדן בעניינה של המערערת אלא רק בפני המותב שדן במשפטם של דקר והמערערת לפני הפרדת ההליכים, ולכן לא היה כל יתרון לבית המשפט קמא על פני בית משפט זה בקביעת ממצאי מהימנות. לאחר שעיינו בעדויותיהם של הסוכן ושל איציק שלום לא נמצא לנו יסוד להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי באשר למהימנותם. דבריו של הסוכן בעדותו אומתו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בשיחתו המוקלטת עם המערערת ממנה עולה, כאמור, כי הנושא של "הזמנת" רציחתו של המנוח אכן התעורר ביניהם בעבר. אשר לעדותו של איציק שלום, הרי גם לגביו נתמכת העדות בהקלטה של השיחה בינו לבין הסוכן שבה אישר איציק שלום, שגם לו הציעה המערערת לרצוח את המנוח. עוד יצוין, כי איציק שלום אמנם ציין בשיחה האמורה עם הסוכן כי הוא מתעב את המערערת, אולם בניגוד לסוכן הוא לא פנה למשטרה מיוזמתו ובגירסתו הראשונית בחקירה הוא אף הכחיש את ניסיונה של המערערת לשדלו. בנסיבות אלה אין ברגשות שהביע כלפי המערערת כדי לפגוע במהימנותו. זאת ועוד, הסוכן ואיציק שלום אכן לא העידו בפני המותב שדן בעניינה של המערערת לאחר הפרדת ההליכים ושעל פסק דינו הוגש הערעור שלפנינו. אולם, חשוב לציין כי על-פי הסכמה דיונית שהושגה במסגרת ההליך בבית המשפט קמא ניתנה לבא-כוחה דאז של המערערת האפשרות לחקור את הסוכן ואת איציק שלום בחקירה נגדית נוספת בפני המותב שדן במשפטה של המערערת. דא עקא, בא-כוחה דאז של המערערת ויתר על אפשרות זו. משבחר בא-כוחה דאז של המערערת לא להעמיד את הסוכן ואת איציק שלום במבחן החקירה הנגדית יש בכך כדי להוסיף למשקל הראייתי של עדויות אלה (ראו, ע"פ 4736/91 פטאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 5 לפסק הדין). 9. סוגיה נוספת שהצדדים בערעור שלפנינו היו חלוקים לגביה הינה מהי משמעות ידיעתה של המערערת אודות רציחתו של המנוח בחניקה, כפי שבא לידי ביטוי בחקירתה מיום 3.4.01. המערערת, במענה לדברי חוקר שביקש לוודא כי היא מבינה את החשדות נגדה ושציין בפניה כי היא חשודה גם בביצוע בפועל של הרצח, אמרה את הדברים הבאים: "ביצעתי? זאת אומרת אני הלכתי וחנקתי אותו". כשביקש החוקר לדעת מדוע המערערת התייחסה דווקא לחניקה הייתה תשובתה: "כי זה דיבור שבן אדם מת אז זה לא משנה באיזה צורה הוא מת. הוא מת הבן אדם, נכון?". ומשהחוקר הוסיף ושאל: "השאלה שלי למה את אומרת חנקתי אותו?", ענתה המערערת: "לא יודעת, אני יצא לי הכוונה שאני הלכתי לרצוח אותו. איך אני יכולה לרצוח בן אדם שחי איתי?". בפני בית-המשפט קמא טענה המשיבה כי ידיעתה של המערערת אודות אופן רציחתו של המנוח, שכזכור אכן נרצח בחניקה, הינה בגדר פרט מוכמן משום שבעיתונות פורסם שהמנוח נרצח בדקירה. אולם, אף אם אין מדובר בפרט מוכמן, הרי תשובותיה של המערערת בחקירה כאשר התעוררה השאלה מדוע אמרה שהמנוח נחנק הינן, כך טוענת המשיבה, תשובות מחשידות. המערערת טוענת, לעומת זאת, כי למדה על כך שהמנוח נרצח בחניקה מהשוטרים שחקרו את המקרה, אם כי לא היה ביכולה להצביע על השוטרים מהם למדה את הדבר. לאחר שבחנו את הטענות בעניין זה נראה כי אף אם נניח לטובתה של המערערת כי אופן רציחתו של המנוח אכן אוזכר בפניה על ידי אדם זה או אחר לפני חקירתה המתוארת במשטרה, הרי תגובתה המתחמקת לשאלות החוקר וניסיונה להסביר את דבריה בעניין החניקה הם בגדר התנהגות מפלילה שיש בה כדי להוסיף משקל לראיות נגדה. לעניין זה, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אמירות המערערת בחקירתה מצטרפות למארג יתר הראיות נגד המערערת ואינן עומדות בפני עצמן. 10. עניין נוסף לגביו טענו הצדדים בפנינו הינו שאלת קיומו של מניע למערערת לרצות במותו של המנוח. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו שהמערערת התכוונה להפיק תועלת כלכלית ממותו של המנוח. על-פי קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, שבאות-כוחה של המערערת לא השיגו עליה בערעור שלפנינו, העבירה המערערת כשבועיים לאחר מותו של המנוח סכום של 350,000 ש"ח מחשבון בנק שפתחה לבקשת המנוח ושהכספים בו הופקדו על ידי המנוח לחשבון הבנק שלה. עובדה נוספת עליה אין חולק היא כי לאחר מותו של המנוח התייעצה המערערת עם אנשים שונים באשר לזכויותיה בעזבון המנוח מתוקף מעמדה כידועה בציבור, וכי רק אז הסתבר לה שאין לה כל זכויות בעזבון. זאת, נוכח הוראת סעיף 55 לחוק הירושה הקובעת כי התנאי לכך שידועים בציבור יוכלו לרשת זה את זה (בהעדר צוואה) הוא שאף אחד מהם לא היה נשוי לאחר בשעת מותו של בן זוגו. בערעור שלפנינו טענו באות-כוחה של המערערת כי המנוח תמך בה מבחינה כלכלית והעביר לרשותה באופן שוטף כספים שמילט מרעיתו ועל כן מותו רק פגע בה מבחינה כלכלית (בהקשר זה יצוין כי תביעה אזרחית שהגישו אלמנת המנוח וילדיו נגד המערערת להשבת הכספים שקיבלה מן המנוח נדחתה בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתן לפני שניתן פסק הדין נשוא הערעור שלפנינו). בא-כוח המשיבה, לעומת זאת, תמך בממצאיו של בית המשפט המחוזי, ובמיוחד הדגיש את העובדה כי המערערת למדה על העדר זכויותיה בעזבון המנוח רק בדיעבד ולאחר מותו. לאחר שבחנו את טענות הצדדים לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר למניע של המערערת לרצח המנוח. העברת 350,000 ש"ח מכספי המנוח, מחשבון בנק שפתחה המערערת לבקשתו, לחשבון הבנק שלה והבירורים שערכה אודות זכויותיה בעזבונו (מעבר לסכום שהעבירה לעצמה) אכן מצביעים על כך כי ברקע רציחתו של המנוח עמדה כוונתה של המערערת להפיק תועלת כלכלית ממותו. מכל מקום, איננו נדרשים לקבוע מסמרות בעניין זה שכן, כידוע, המניע אינו חלק מיסודות העבירה וככלל הוכחת מניע לביצוע עבירה איננה תנאי להרשעה (ראו, ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 191-190). 11. ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה כי אין מקום לקבל את הערעור שלפנינו. המדינה הוכיחה ברמת הוודאות הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים כי המערערת יזמה את רצח המנוח, תכננה אותו ונטלה חלק בהוצאתו אל הפועל. בכך הפכה המערערת למבצעת בצוותא של הרצח יחד עם דקר, על אף שדקר הוא זה שביצע את הפעולות הפיזיות שהביאו למותו של המנוח (ראו: ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403-402; ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 16 לפסק הדין). אשר על כן, הערעור נדחה. ה נ ש י א ה הנשיא (בדימ') א' ברק: אני מסכים. הנשיא (בדימ') השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשס"ו (18.10.2006). הנשיא (בדימ') ה נ ש י א ה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04082150_N04.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il