חנוך עצמון נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8214/99 ע"פ 8937/99 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט ע' ר' זועבי כבוד השופט א' ריבלין המערער בע"פ 8214/99: חנוך עצמון המערער בע"פ 8937/99: אביגדור עוקשי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.11.99 בת"פ 10229/98 שניתן על-ידי כבוד השופט א' א' לוי תאריך הישיבה: י' בשבט תש"ס (17.1.2000) בשם המערער בע"פ 8214/99: עו"ד אלי כהן, עו"ד צפריר אורן בשם המערער בע"פ 8937/99: עו"ד מיכל עורקבי, עו"ד רחל יצחקי (סניגוריה ציבורית) בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק-דין השופטת ד' דורנר: המערערים, חנוך עצמון ואביגדור עוקשי, הודו על-יסוד עיסקת טיעון בביצוע עבירה של מסחר ברכב גנוב. עצמון אף הודה בביצוע עבירות של קבלת רכב גנוב ושינוי זהותו. על-פי העובדות בהן הודו השניים, חתך עצמון מרכב שרכש, לאחר שניזוק בתאונה קשה, את מספר השילדה, וריתך אותו ברכב מאותו סוג, שנגנב זמן קצר לפני-כן. הרכב הגנוב בזהותו החדשה נמכר תמורת 50,000 ש"ח וכחלוף זמן-מה אותו רכב נמכר, בשיתוף-פעולה עם עוקשי, לקונה אחרת - שרה ברהמי (להלן: המתלוננת). כתב-האישום נגד השניים הוגש באיחור רב, כעבור כשלוש שנים, בשל השתהות התביעה. בתוך כך, סיים עצמון לרצות עונש מאסר בשל עבירה שעבר לאחר שביצע את העבירות הנדונות, נגמל משימוש בסמים, והחל בהליכי שיקום. אף עוקשי החל לרצות עונש מאסר בשל עבירה אחרת, שאף היא בוצעה לאחר שבוצעו העבירות הנדונות. בשל נסיבות אלה, וכן בשל חסכון בהבאת עד, שהיה שותף לעבירה ושמשפטו טרם נסתיים, נערך הסדר הטיעון, בגידרו, כאמור, הודו המערערים באישומים שיוחסו להם. המדינה ביקשה לגזור על עצמון תשעה חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על-תנאי, וכן לחייבו בפיצוי המתלוננת בסך 30,000 ש"ח. על עוקשי ביקשה המדינה לגזור תשעה חודשי מאסר בפועל, מתוכם שישה חודשים במצטבר למאסר, שאותו הוא כבר מרצה בשל עבירה אחרת. בית-המשפט המחוזי סבר, כי העונשים עליהם הוסכם בגדר הסדר הטיעון חורגים באופן קיצוני מן העונשים המקובלים לעבירות שאותן ביצעו המערערים, וגזר על עצמון - בו ראה את העבריין העיקרי - 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן חייב אותו בתשלום פיצויים בסך 30,000 ש"ח למתלוננת, כמוצע בהסדר הטיעון. על עוקשי נגזרו 18 חודשי מאסר במצטבר לעונש המאסר שאותו הוא מרצה בגין עבירה אחרת, ו12- חודשי מאסר על-תנאי. השניים מערערים על חומרת עונשיהם. אף המדינה סבורה, כי היה מקום לאשר את הסדר הטיעון, שכן השיקולים שביסודו היו סבירים, ועל-פי עמדת בית-המשפט - ובעניין זה סומכת היא על גישת השופט מצא - "לא העונש המבוקש בתור שכזה הוא הטעון בדיקה אלא השיקולים שהנחו את התביעה להסכים להסדר" (ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, בע' 168). לדעתי, אותה הבעתי בע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל: "בעל הסמכות בגזירת הדין הוא בית-המשפט לבדו. על-כן, השאלה העומדת לפניו אינה אך אם תובע סביר היה בנסיבות העניין מתקשר בהסדר הטיעון, אלא אם הוא עצמו סבור כי הסדר הטיעון משרת את האינטרס הציבורי, וביצועו ראוי בנסיבות העניין. על בית-המשפט לבחון את התמורה שנתן הנאשם אל מול העונש המוצע ומהות האישומים שהנאשם הודה בהם, ואף לתת משקל לכך שהתביעה הסכימה להסדר... בנוסף לכך על בית-המשפט לתת משקל ראוי - ובדרך כלל משקל נכבד - לכך שהנאשם מילא את חלקו על-פי ההסדר, ובכך שינה את מצבו לרעה". [פ"ד מט(5) 397, בע' 418]. במקרה שלפנינו סבר בית-המשפט המחוזי, במיוחד לאור עברם הפלילי של המערערים, כי העונשים שהוסכם עליהם בהסדר הטיעון חורגים לקולא במידה משמעותית. בכך צדק בית-המשפט המחוזי. עם זאת, בית-המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לשיקולים שביסוד הסדר הטיעון כאשר הטיל על עצמון עונש חמור פי ארבעה מן העונש המוסכם בגדרי הסדר הטיעון, ועל עוקשי עונש כפול מן העונש שהוצע. בכך קיימת עילה להתערבותינו במידה מסוימת בעונש. אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, מעמידים את עונשו של עצמון על 30 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. עונשו של עוקשי יועמד על 21 חודשי מאסר, שמתוכם תשעה חודשים לריצוי בפועל במצטבר לעונש שאותו הוא מרצה עתה, והיתרה על-תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מסוג פשע או עבירה דומה. יתר חלקי גזר-דין בית-המשפט המחוזי יעמדו בתוקפם. ניתן היום, י' בשבט תש"ס (17.1.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99082140.L05