פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8211/19
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט ג' קרא
המערערת:
קר שירותי רפואה בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. פרופורציה פי.אם.סי בע"מ
2. אברהם (אבי) שלום
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.10.2019 בת"א 56766-11-14 שניתן על ידי כבוד השופטת ת' אברהמי
תאריך הישיבה:
כ"ד באדר התשפ"א
(08.03.2021)
בשם המערערת:
עו"ד נועה מנחמוב; עו"ד גור מינצר
בשם המשיבים:
עו"ד אופיר יוסף
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 56766-11-14, כב' השופטת ת' אברהמי), בגדרו נדחתה תביעה כספית שהגישה המערערת, חברה שעוסקת בין היתר בתחום הסרת שיער בלייזר, נגד חברה מתחרה בתחום והמנהל שלה, הם משיבים 1 ו-2 בהתאמה (משיבה 1 תיקרא להלן: המשיבה).
1. במוקד התביעה עומדת טענת המערערת כי המשיבה מטעה את ציבור הלקוחות לחשוב שהטיפולים המבוצעים על-ידה להסרת שיער מבוצעים על ידי רופאים מורשים, בעוד שבפועל, כך על-פי קביעת בית המשפט המחוזי, מרבית המטפלים אינם בעלי רישיון לעסוק ברפואה בישראל. המערערת טענה כי הטעיה זו בפרסומים ובמצגים שונים של המשיבה (להלן: הפרסומים), גורמים לה הפסד הכנסה בשל אובדן לקוחות פרטיים, וכן גרמו לה להפסיד התקשרות בהסכם מסוים עם שירותי בריאות כללית (להלן: כללית). עוד נטען כי המשיבה משמיצה את המערערת, ומתעשרת על חשבונה.
בפסק הדין קמא נקבע שגם בהנחה שיוכח הנזק הנטען וכן יוכח כי הפרסומים מהווים התנהגות עוולתית, עדיין המערערת לא עמדה בנטל להראות קשר סיבתי בין הפרסומים ובין הנזק. ביחס ללקוחות פרטיים, נמצא כי אין בחוות הדעת ובסקרים שהוגשו וכן בעדויות הלקוחות שנשמעו, כדי לשכנע כי הפרסומים היוו בסיס ממשי לבחירת הלקוחות במשיבה כמקום לביצוע הטיפולים. עוד צוין שלא הוכח כי הלקוחות הוטעו לחשוב שמדובר ברופאים בעלי רישיון ישראלי דווקא, וממילא קשה להניח שלקוחות אלה היו בוחרים, לולא הפרסומים, להיות מטופלים אצל המערערת – שאינה מעסיקה כלל רופאים. באופן דומה נקבע ביחס לאובדן ההסכם עם כללית, כי גם אם כללית לא הייתה מתקשרת עם המשיבה, בכל מקרה היא לא הייתה פונה למערערת. לאור כך, נדחו טענות המערערת המתבססות על עוולות נזיקיות ודורשות הוכחת קשר סיבתי, וכן נדחתה הטענה לעשיית עושר שלא במשפט. ביחס לטענה בדבר לשון הרע, נקבע שטענה זו לא פורטה די הצורך בכתב התביעה, כאשר עניין זה מתווסף לקשיים לגבי עצם קיום לשון הרע וקיום הגנות, וכן אי-הגשת ראיות שיאפשרו את כימות הנזק.
2. המערערת טוענת בסיכומיה, בתמצית ובין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח הראיות הרלוונטיות, אשר לשיטתה יש בהן כדי לשכנע בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפרסומים ובין הנזק. עוד נטען כי בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את טענת לשון הרע ללא שדן בתוכן הפרסומים, וכך גם לעמדתה היה מקום לדון לגופו של עניין בשאלת הנזק שנגרם לה ובשאלה האם פרסומי המשיבה הינם עוולתיים.
3. לאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ועיינו בחומר, באנו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כפי שפורט קודם, הדיון בסוגיית הנזק ובשאלה האם פרסומי המשיבה מעוולים כלפי המערערת, התייתר בנסיבות העניין לנוכח הכרעת בית המשפט קמא כי ממילא לא מתקיים קשר סיבתי בין השניים. הכרעה זו התבססה על העדויות הרבות שנשמעו, גם בקשר לחוות הדעת ולסקרים שהוגשו מטעם הצדדים, ועל התרשמותו המנומקת של בית המשפט קמא ממהימנות העדים ומהראיות – ואין מקום להתערב בכך. גם ביחס לעילת לשון הרע, הדיון בתוכן הפרסומים התייתר לנוכח הקביעה בדבר היעדר פירוט מספק של טענה זו בכתב התביעה, ובשל כך שבכל מקרה לא הונחה תשתית עובדתית ראויה לפסיקת סעדים. לא מצאנו כל טעות בפסק הדין קמא, בעובדה, במשפט או בקשר ביניהם, המצדיקה את התערבותנו. לנוכח האמור, הערעור נדחה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות על ערעור זה.
4. הערעור נדחה. בנסיבות, המערערת תישא בהוצאות בסך של 10,000 ₪ שישולם לכל אחד מן המשיבים (סה"כ 20,000 ₪).
ניתן היום, כ' באב התשפ"א (29.7.2021).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
19082110_Z05.docx מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il