אבי אלימלך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8208/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8208/07 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: אבי אלימלך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב-ת"פ 40212/05, מתאריכים 14.8.2007 ו-20.8.2007 (כב' השופט ג' קרא). תאריך הישיבה: כ"ט אייר תשע"א (13.05.10) בשם המערער: עו"ד ששי גז; עו"ד מירב אלגלי בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופטת א' חיות: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) הרשיע את המערער בעבירות של הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות וגזר עליו עונש של ארבע-עשרה שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי. הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. כתב האישום וגרסת המערער 1. עובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום שהוגש נגד המערער הן אלה: המערער התגורר בתקופה הרלבאנטית לאישום בדירה בבת-ים (להלן: הדירה) ביחד עם אמו אוולין, אחיו אלדד ואחותו חן (להלן, בהתאמה: האם, אלדד ו- חן). ביום 1.7.2005 בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר בילו חן וחברותיה במועדון לילה בתל-אביב ושתו משקאות אלכוהוליים. בשלב מסוים ביקשו חן וחברותיה מידיד של אחת החברות, דוד וחנון (להלן: וחנון), שיחזירן לביתן. וחנון אסף אותן מהמועדון ובשעה 04:00 לפנות בבוקר לערך הוריד את חן ליד הדירה. חן הגיעה לדירה ושם פגשה את המערער ואת אלדד אשר הבחינו כי היא שתויה. לאחר שבירר עם חן מדוע היא שיכורה התקשר המערער לוחנון וביקש ממנו להגיע אליו לשיחה פנים-אל-פנים. המערער הצטייד בחפץ חד וביחד עם חברתו רעות (להלן: רעות) ועם אלדד וחברתו דקלה (להלן: דקלה), יצא מהדירה והמתין לוחנון ברחוב. וחנון הגיע למקום ואז החל ויכוח בין המערער ואלדד מצד אחד ובין וחנון מצד שני, שבסופו נפרדו הצדדים וכל אחד פנה לדרכו. בכתב האישום נאמר כי זמן קצר לאחר מכן הגיע לרחוב רכב שמתוכו יצאו שלושת חבריו של וחנון - ארז גבאי (להלן: ארז), אורן בן שושן (להלן: אורן) והמנוח כפיר דבורה (להלן: המנוח, וביחד: החבורה). המערער ואלדד החלו להתווכח עם החבורה ובשלב מסוים ירדה האם מהדירה וניסתה להרחיק את המערער ואלדד מן המקום. בשלב זה אחז המנוח בלבנה שהיתה מונחת ברחוב ושבר אותה על המדרכה. לאחר מכן הוא הרים את אחד משברי הלבנה, רץ לכיוון המערער והאם והשליך לעברם את שבר הלבנה, אשר פגע בראשה של האם וגרם לה לחבלה, בעוד החבורה ממשיכה לידות אבנים לכיוון המערער ואלדד. המערער שהבחין כי אמו נפגעה, שלף את החפץ החד שהיה ברשותו, רץ לכיוון המנוח וחבריו והחל לדקור את כל מי שעמד סביבו. על פי המתואר בכתב האישום נדקר ארז בגבו התחתון (בסיכומיה בבית-המשפט המחוזי טענה המדינה כי ארז נדקר "בקדמת חזה תחתון מימין") ואילו המנוח נדקר דקירה אחת שפגעה בעורק מרכזי בבטנו וגרמה לו לדימום מסיבי. המנוח ניסה להימלט מן המקום אך התמוטט בסמטה סמוכה ונפטר מפצעיו, ואילו ארז הגיע לבית החולים איכילוב וקיבל שם טיפול רפואי. 2. בתשובתו לכתב האישום אישר המערער כי התנהל בינו לבין וחנון ויכוח כמתואר בכתב האישום וכן אישר כי סמוך לאחר מכן הגיעו למקום המנוח, ארז ואורן (כפי המתואר בכתב האישום). עם זאת הוסיף המערער וטען כי גורמים נוספים הקשורים לחבורה הגיעו אף הם לזירת האירוע. עוד טען המערער כי מי ששבר את הלבנה והטיח את אחד משבריה לעברו ולעבר אמו היה ארז, ולא המנוח, וכי בנוסף לחבלה שספגה האם כתוצאה מהשלכת שבר הלבנה, היא אף נדקרה במהלך האירוע. המערער הודה כי דקר את ארז באמצעות "חתיכת ברזל" שמצא במקום, אך טען כי ביצע את המעשה על-מנת להגן על עצמו ועל אמו. לבסוף כפר המערער בעבירת ההריגה שיוחסה לו וטען כי לא פגע במנוח. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 3. בהכרעת דין מנומקת ומפורטת מיום 14.8.2007 הרשיע בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. משלא הכחיש המערער כי דקר את ארז מיקד בית משפט קמא את הדיון בעבירת ההריגה שיוחסה למערער בגין דקירת המנוח. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת על כך שהמנוח נפטר כתוצאה מפצע דקירה בבטנו אשר נגרם מ"מכשיר חד כגון להב סכין" והוא הפנה בהקשר זה לחוות-דעת פתולוגית שהוכנה לאחר בדיקת גופת המנוח על-ידי ד"ר ריקרדו נחמן מהמכון לרפואה משפטית. כמו כן ציין בית המשפט כי על-פי חוות הדעת הפתולוגית המנוח נפטר דקות ספורות לאחר שנדקר והדבר מלמד על קיומו של קשר סיבתי בין מעשה הדקירה ובין המוות. בית המשפט הדגיש כי אף שאין ראיה ישירה הקושרת את המערער לדקירת המנוח, קיימות ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה כי הוא ביצע את המעשה. הראיות המרכזיות שעליהן התבססה הכרעת הדין בהקשר זה היו הודעותיו של אלדד במשטרה, שהוגשו במהלך המשפט על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לאחר שאלדד חזר בו במהלך העדות במשפט מן הגרסה שמסר באותן הודעות. בהתייחסו לאמור בהודעותיו של אלדד ולנסיבות גבייתן, ציין בית המשפט כי ההודעה הראשונה נגבתה מאלדד ביום 2.7.2005 בשעה 00:10 בעת שהוא עצמו נחשד בביצוע מעשה הדקירה, וכי במהלך גביית ההודעה היה אלדד במצב נפשי קשה ואחוז פחד מן האפשרות כי "ישלם על טעות" שלא עשה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי במהלך חקירתו הראשונה "נע [אלדד] בין רצון לשיתוף פעולה עם החוקר.. לבין חוסר רצון בשיתוף פעולה"; ביקש מהחוקרים לדבר "רק עם עורך-דין"; וחשש מן האפשרות שהחוקרים יזמנו את חברתו דקלה לחקירה. בכל הנוגע לגרסתו של אלדד בהודעה הראשונה ציין בית המשפט כי אלדד הכחיש באותה הודעה שדקר מי מן המעורבים; טען כי המערער רץ בשלב מסוים לכיוון משליכי האבנים ואף "רב איתם בידיים"; וכן טען כי לאחר הפגיעה באמו ראה כי החבורה נמלטת מן המקום, בלא שהבחין במעשה דקירה כלשהו. בהודעה השנייה אשר נגבתה מאלדד כעשר שעות לאחר מכן צוין כי אלדד ביקש להיפגש עם עורך-דין וסירב לשתף פעולה עם החוקר מיכאל זינגרמן (להלן: החוקר זינגרמן). החקירה השלישית התנהלה לבקשת אלדד על-ידי החוקר אבנר משה (להלן: החוקר אבנר) שגבה ממנו את ההודעה הראשונה, ובמהלכה מסר אלדד הודעה בה טען כי לאחר שהבחין באמו החבולה, ראה את המערער רץ לכיוון החבורה ואז "נכנס בכולם, אתה מבין", אך הוא הוסיף והדגיש כי לא ראה שהמערער מחזיק סכין. עוד סיפר אלדד בהודעה השלישית כי סייע לאמו לעלות לדירה לאחר שנחבלה וכי בשלב מסוים שמע את המערער אומר שהיו "שלוש דקירות" אך סירב לאשר כי המערער יצא מהדירה עם סכין וטען "לא יודע איך הדקירות... אני רק שמעתי שאבי עלה הבית, שמעתי שהיה שלוש דקירות". בית המשפט ציין כי אלדד הוסיף וסיפר בהודעתו השלישית שאמר לדקלה כי בכוונתו ליטול אחריות על מעשיו של המערער וביקש ממנה שלא תשתף פעולה עם המשטרה, אך היא מצידה התנגדה לכך בתוקף. עוד ציין בית המשפט כי לאחר גביית ההודעה השלישית היה אלדד נסער משום שהבין כי יתכן שהפליל את המערער בביצוע מעשה הדקירה והוא חזר והדגיש בפני החוקרים כי ברצונו "לקחת את התיק עליו" ואמר בין היתר כי הוא יודע שדקלה תספר לחוקרים שלא הוא דקר את המנוח וכי המערער "הלך מכות שם". בית המשפט הוסיף והתייחס בהכרעת הדין לחקירתו הרביעית של אלדד, שהתקיימה מספר שעות לאחר גביית ההודעה השלישית. בהודעה הרביעית שמסר במהלך חקירה זו חזר אלדד על הגרסה לפיה המערער "נכנס בכולם" וכן טען כי המערער היה היחיד שרץ לכיוון החבורה לאחר שהאם נפגעה משבר הלבנה. בית המשפט הדגיש כי אלדד אישר בהודעה זו כי סיפר לדקלה שהמערער אמר בדירה ש"היו שני דקורים" וכי לאחר שמסר דברים אלה לחוקר אבנר הוא ביקש ממנו שלא ירשום אותם, אך הכחיש כל קשר למעשה הדקירה אף שהביע חשש שמא הוא מפליל בדבריו את המערער בדקירת המנוח. לבסוף התייחס בית המשפט לחקירתו החמישית של אלדד שלא שהוקלטה ולא תומללה, אותה ערך החוקר אבנר, בה סיפר אלדד לראשונה כי המערער ירד לרחוב כשהוא מצוייד בסכין מטבח ואף תיאר אותה; כי המערער רץ לכיוון החבורה כשהוא אוחז בסכין; וכן כי השתמש בסכין ודקר שניים מבני החבורה. בית המשפט הדגיש כי בשל העובדה שהודעה זו לא תועדה באמצעי חזותי או קולי, צורף אליה זכרון-דברים שנערך על-ידי החוקר אבנר בה תואר מהלך החקירה ובין היתר צוין כי כשנשאל אלדד היכן הוחזקה הסכין על-ידי המערער, הוא הצביע לכיוון הכיס האחורי של מכנסיו. 4. לאחר שסקר בהרחבה את הודעותיו של אלדד במשטרה כאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את האמור בהן על-פני העדות שמסר אלדד במשפט ודחה בהקשר זה טענות שעלו מפי אלדד ומפי המערער לפיהן מצבו הנפשי הקשה בעת שמסר את ההודעות ורצונו לרצות את חוקריו גרמו לאלדד למסור גרסה שקרית. הטענה כי החוקרים מנעו מאלדד שעות שינה וסירבו לאפשר לו להיפגש עם עורך-דין נדחו אף הן על-ידי בית המשפט אשר קבע כי אף שאין חולק שאלדד היה נתון תחת לחץ במהלך החקירות, תיעוד החקירות מלמד שהתנהלותם של החוקרים היתה הוגנת ולא השפיעה על אלדד למסור דברי שקר תוך הפעלת לחץ פסול. בית המשפט הוסיף וקבע כי אלדד מעלה בהקשר זה "תירוצים מאולצים" שאין לקבלם וציין כי אילו היו החוקרים מעוניינים "לתפור" לאלדד תיק, כדבריו, הם לא היו מתעקשים שימסור את גרסתו המלאה, לאחר שניסה ליטול על עצמו את האחריות למעשים שיוחסו למערער בכתב האישום. בית המשפט דחה את הטענה כי החוקרים מנעו מאלדד שעות שינה ולעניין המפגש עם עורך-דין קבע כי אלדד בחר שלא לעשות שימוש בזכות השתיקה וכי צפייה בתיעוד של גביית ההודעות מלמדת כי "לא היה לנתון... של שלילת אפשרות מפגשו של אלדד עם עורך דין... כדי לפגום בחופשיות רצונו של אלדד". אשר לעובדה שהודעתו החמישית והמפלילה של אלדד לא תועדה קיבל בית המשפט את טענת המדינה לפיה מחדל זה נבע מטעות של החוקר אבנר, שסבר בתום לב כי החקירה מוקלטת. לפיכך לא ראה בית המשפט מקום לפסול את ההודעה מטעם זה בלבד. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער כי החוקרים ניצלו את הדיסלקציה שממנה סובל אלדד על מנת לקדם את החקירה בציינו כי "דיסלקציה אינה פיגור שכלי, או מחלת נפש כפי שביקשו לצייר ב"כ הנאשם" והוא סיכם את הנושא בקובעו כי הודעותיו של אלדד הינם "דברי אמת אותנטיים"; כי נסיבות גביית ההודעות לא השפיעו עליו לומר דברי שקר; וכי עדותו במשפט היתה "ניסיון כושל" להתנער מאמירותיו במשטרה. מטעמים אלה קבע כאמור בית משפט קמא כי יש להעדיף את הודעותיו של אלדד על פני עדותו במשפט. 5. חיזוק להודעותיו המפלילות של אלדד מצא בית המשפט בהודעות שמסרה חברתו דקלה במשטרה. דקלה סירבה תחילה לשתף פעולה עם החוקרים ואת גרסתה החלה לספר רק לאחר שאלדד אמר לה במהלך פגישה שנערכה בין השניים בתחנת המשטרה, כי עליה לשתף פעולה. בהודעותיה סיפרה דקלה כי אלדד אמר לה שהמערער יצא מהדירה כשהוא מצויד בסכין ואף הצביע בפניה על סכין דומה לזו שנטל המערער. דקלה, כך הדגיש בית המשפט, תיארה את הסכין באופן זהה לתיאור שמסר אלדד בהודעותיו וכן סיפרה כי אלדד אמר לה שהמערער "דקר שניים ואחד נוסף שרט עם סכין של מטבח עם ידית שחורה", אם כי בהמשך חקירתה חזרה בה דקלה מגרסה זו וטענה כי היא אינה זוכרת שאלדד אמר לה את הדברים. בית המשפט ציין כי הודעותיה של דקלה הוגשו אף הן מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות משום שדקלה טענה בעדותה במשפט כי החוקרים "הכניסו לה דברים לפה" וניצלו את מצב "הלחץ" שבו היתה נתונה, ולאחר שסקר בהרחבה את נסיבות גביית הודעותיה של דקלה, קבע כאמור כי יש להעדיפן על פני עדותה במשפט. 6. בית המשפט הוסיף והתייחס בהכרעת הדין להודעות שמסר המערער במשטרה, וציין כי תחילה הכחיש המערער כל מגע בינו ובין החבורה אך בהמשך אישר כי דקר את ארז באמצעות חפץ מתכתי שאיתר במקום האירוע, לאחר שהבחין כי אמו נפגעה משבר הלבנה שהושלך לעברה. בית המשפט ציין כי גרסת המערער לא היתה עקבית בתשובות שמסר לשאלות: האם רץ אל עבר החבורה והאם ביצע את מעשה הדקירה כתגובה וכנקמה על הפגיעה באמו, אך בסופו של דבר אישר המערער במהלך עימות שנערך בינו ובין ארז כי "[ארז] זרק לאמא שלי בלטה בראש ובגלל זה הוא קיבל חור רק חבל שברחת... הוא הראשון לקבל דקירה... הראשון שדקרתי אותו שדפק לאמא שלי בלטה בראש". בית המשפט הדגיש כי גרסתו של המערער בהקשר זה מהווה ראשית הודייה לא רק לכך שדקר את ארז כי אם גם לכך שארז היה רק "הראשון" שנדקר על-ידו. הוא הוסיף והדגיש כי במהלך עדותו במשפט חזר המערער על עיקרי הדברים שמסר במשטרה, אף שלא חזר עוד על גרסתו לפיה ארז היה "הראשון לקבל דקירה". בעניין זה ציין בית המשפט כי הסבריו של המערער לאמרתו הנ"ל, ובין היתר טענתו כי אמר את הדברים משום שהמשטרה "ייחסה אותנו לקבוצות", אינם משכנעים. לבסוף קבע בית המשפט כי אצל המערער התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה, בציינו כי המערער ביצע את מעשה הדקירה "תוך שהוא מודע לתוצאה הקטלנית, העלולה לצמוח ממנו, כאשר הלך הנפש שליווה את מעשהו זה, היה הלך נפש של קלות דעת כשאינו חפץ במותו של המנוח, ומתוך תקווה שהדבר לא יתרחש ודי בכך כדי לבסס את אשמתו". בהתחשב בממצאים אלה קבע בית משפט קמא כי הראיות הנסיבתיות בתיק מלמדות, בהצטברותן, שהמערער דקר את המנוח באופן המקים את היסודות הדרושים להרשעתו בעבירת ההריגה. 7. בשלב זה פנה בית משפט קמא לבחון את הטענה שהעלה המערער לראשונה במהלך עדותו במשפט ולפיה עומדת לו טענת ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1978 (להלן חוק העונשין). המערער טען בהקשר זה כי ביצע את מעשי הדקירה שיוחסו לו בכתב האישום על מנת להגן על עצמו ועל אמו, בעקבות ידוי האבנים לעברם. בית המשפט דחה את הטענה בהדגישו כי למערער היתה "אלטרנטיבה אחרת להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח, כאשר יכול היה.. לסגת מזירת העימות, הרחוב בו עמד, על ידי כניסה לבנין המגורים, שבו נמצאת דירתו". בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי אף שהחבורה חסמה את הכניסה האחורית לבנין המגורים עולה מחומר הראיות שהמערער, אמו ואחיו עמדו "כ-2-3 מטרים מן הכניסה הראשית לבנין המגורים, והיו יכולים לסגת באין מפריע מן הרחוב, שם התפתח העימות...". כמו כן דחה בית המשפט את הטענה העובדתית שהעלה המערער לראשונה במהלך המשפט ולפיה חסמו חלק מבני החבורה גם את דרך הנסיגה מן הכניסה הראשית לבניין. הוא הוסיף וקבע כי הפגיעות שנגרמו למערער ולאמו לא היו חמורות; כי תגובתו של המערער להשלכת האבנים לא היתה סבירה; וכי המערער רץ לכיוון בני החבורה מתוך כוונה לנקום בהם על הפגיעה באמו ולא מתוך כוונה למנוע מהם להמשיך וליידות אבנים לעברה. מטעמים אלה קבע בית משפט קמא כי המערער לא הצליח לעורר ספק סביר שמא פעל מתוך הגנה עצמית וזאת הן ביחס לדקירה שהרגה את המנוח והן ביחס לפציעתו של ארז. על כן, הרשיע בית משפט קמא את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כאמור. 8. בעקבות הכרעת הדין המרשיעה נגזרו על המערער ארבע-עשרה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בגזר הדין שניתן ביום 20.8.2007 עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המערער והדגיש את העובדה שהוא יצא מן הדירה אל הרחוב למפגש שאותו יזם כשהוא מצויד בסכין. בית המשפט ציין בהקשר זה כי "אלמלא הצטייד ה[מערער] מבעוד מועד בסכין שהיתה עמו... היה האירוע הטרגי נחסך", וכי "ידיעתו הברורה [של המערער].. כי ידו תהיה על העליונה, לאור הצטיידותו בכלי משחית, היא שהביאה את ריצתו המטורפת... לעבר חברי הקבוצה ודקירתו את המנוח וחברו". בית המשפט הוסיף וקבע כי לא מתקיימת במקרה דנן נסיבה חריגה ויוצאת דופן המצדיקה סטייה ממדיניות הענישה המחמירה הנוהגת ביחס לעבירות אלימות בסכין וציין כי אפילו ניתן לראות בהשלכת האבנים אל עבר המערער ואמו "בבחינת מעשה התגרות וקינטור", לא היה בכך כדי להצדיק "מעשה תגמול ונקם" מצד המערער על הפגיעה בו ובאמו. לבסוף קבע בית המשפט בגזר-דינו כי "ענישתו של [המערער] בחומרת הדין מתחייבת מחומרת מעשה עבירתו, כאשר צריך שיהיה בעונש מסר, כי חיי אדם אינם הפקר והפוגע בהם ישלם על כך בחירותו ולתקופה ממושכת". הערעור שבפנינו מופנה, כאמור, נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. טענות הצדדים 9. עיקר טענותיו של המערער מופנות כנגד הרשעתו בעבירת ההריגה וכנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין לעניין זה. לטענתו, מכלול הראיות הנסיבתיות שהוצגו אין בהן כדי להוליך למסקנה הגיונית אחת לפיה דקר את המנוח והוא סבור כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מן הראיות המלמדות כי ארז החזיק ב"סכין נוספת" שהיתה בזירה ולטענתו אין להוציא מכלל אפשרות כי מות המנוח נגרם מכך שנדקר בשוגג על-ידי ארז במהלך האירוע. המערער מפנה בהקשר זה לעדויות שנשמעו במשפט הנוגעות לאופיים האלים ולעברם הפלילי של בני החבורה; לעדותם במשפט של חן ואלדד לפיה הבחינו בארז מחזיק בסכין; לחוות הדעת שנערכה במכון לרפואה משפטית ממנה ניתן ללמוד לדעתו כי האם נדקרה אף היא במהלך האירוע; ולהתנהגותו המחשידה של ארז לאחר האירוע, בכך שהחליף חולצה ובכך שניגש לקבלת טיפול רפואי בבית-חולים מרוחק. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הוא דקר את ארז באמצעות סכין שנטל מהדירה לפני שירד לרחוב. לטענת המערער, היה מקום לקבל בעניין זה את גרסתו העובדתית לפיה רק במהלך האירוע איתר, באופן ספונטני, חפץ חד ובו דקר את ארז. לטענתו, העדות היחידה בה נטען כי הצטייד בסכין לפני שיצא מהדירה לרחוב הינה הודעתו החמישית של אלדד אשר אין מקום לייחס לה משקל כלשהו, בשל המחדלים הרבים שנפלו לגישתו בחקירותיו של אלדד ככלל ובגביית ההודעה החמישית בפרט. המערער שב וטוען בהקשר זה כי חוקרי המשטרה מנעו מאלדד שעות שינה; התעלמו מבקשותיו להיפגש עם עורך-דין; ניצלו את מצבו הנפשי הקשה; ואילצו אותו למסור גרסה שקרית ומפלילה. אשר להודעה החמישית מוסיף המערער וטוען כי הודעה זו לא תועדה כנדרש באמצעי חזותי או קולי ומשכך, אין מקום לבסס עליה ממצא כלשהו. מכל מקום, כך מוסיף המערער ומדגיש, אפילו לא נפלו מחדלים בחקירתו של אלדד, אין לייחס להודעותיו משקל רב משום שהיה לו אינטרס ברור לסבך את המערער בביצוע העבירות שבביצוען נחשד הוא עצמו. אלדד, כך סבור המערער, "היה מעורב באירוע ויתכן אף אחראי ישיר למותו [של המנוח]" ולכן ניסה להרחיק עצמו מן האחריות לכך ולהעבירה אל המערער "בלא להפליל אותו ישירות". תמיכה לטענתו זו מבקש המערער למצוא בעובדה שאלדד ברח לאחר האירוע והסגיר עצמו לידי המשטרה רק כעבור שעות ארוכות. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי אין לייחס משקל להודעותיה של דקלה (חברתו של אלדד) אשר סיפרה כי שמעה מאלדד שהמערער אמר כי הוא זה שדקר את המנוח. לטענת המערער מדובר בהודעות שקריות שאינן עולות בקנה אחד עם עדותה במשפט ועם הודעות נוספות שמסרה במשטרה. מטעמים אלה כולם סבור המערער כי יש להתערב בהכרעת הדין ולקבוע כי לא הוכח במקרה דנן היסוד העובדתי הנדרש לצורך הרשעתו בעבירת ההריגה. 10. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט גם בדחותו את טענת ההגנה העצמית שהעלה ביחס לעבירות נשוא האישום. לטענת המערער, בעקבות ידוי האבנים מצד החבורה והפגיעה באמו, הוא פעל במצב של "התקפה מסיבית" בלא שיכול היה לסגת ממקום האירוע ולגרסתו החבורה כיתרה אותו ואת האם באותו שלב מכל הכיוונים וחסמה בפניהם את האפשרות להימלט לדירה דרך הכניסה הראשית או דרך הכניסה האחורית לבניין. המערער טוען כי בית המשפט התעלם בהקשר זה מעדויות שהוצגו אשר מהן ניתן ללמוד כי פרט למנוח, לארז ולאורן הגיעו למקום גורמים נוספים שחסמו בפניו ובפני אמו את הכניסה הראשית של הבניין והוא מדגיש כי ראיה לכך שניסה להימלט עם אמו מהמקום היא העובדה שנפצע במהלך הארוע בגבו מפגיעת אבנים, כפי העולה מחוות-דעת שהוכנה במכון לרפואה משפטית. המערער מציין כי נתונים אלה כולם מלמדים כי הוא לא תקף את החבורה מתוך תחושת נקם על הפגיעה באם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא מתוך הגנה עצמית ועל מנת למנוע פגיעה נוספת בו ובאמו, משום שלא יכלו להימלט מן המקום. לחלופין טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה ואין בו התייחסות כלשהיא לנסיבותיו האישיות ולנסיבות יוצאות הדופן של האירוע נשוא האישום. נתונים אלה מצדיקים לגישת המערער הקלה בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי. 11. המדינה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בהכרעת-הדין של בית המשפט המחוזי והיא מציינת כי הערעור מופנה כל כולו נגד ממצאי העובדה שקבע בית משפט קמא בלא שהוצג על-ידי המערער טעם המצדיק התערבות בממצאים אלה. לטענת המדינה, עסקינן בהכרעת-דין מנומקת, מפורטת וברורה הנסמכת על ראיות מוצקות המבססות את הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו. לגופו של עניין מדגישה המדינה כי המערער הודה שתקף את ארז ואחרים מבני החבורה, ולטענתה אף שניסה להרחיק עצמו מדקירת המנוח ולחלופין טען להגנה עצמית, נסתרו טענותיו אלה בהודעותיו של אלדד בהן נמסר תיאור מפורט ומשלים בנוגע להתנהגותו של המערער; באשר לאמרותיו המפלילות בפני אלדד בנוגע לדקירתם של בני החבורה; בדבר הצטיידותו בסכין וכן בדבר השימוש שעשה בה. הודעות אלה, כך סבורה המדינה, אומתו בהודעותיה של דקלה, בכל הנוגע לתיאור הסכין אותה נטל המערער מהדירה וכן בכל הנוגע לאמרותיו המפלילות של המערער סמוך לאחר אירוע הדקירה. עוד מדגישה המדינה כי משהוכח מעשה הדקירה עצמו הרי שלצורך הוכחת היסוד העובדתי של עבירת ההריגה אין כל רלבאנטיות לשאלה האם דקר המערער את המנוח ואת ארז באמצעות סכין שהביא למקום או שמא עשה זאת, כגרסתו, באמצעות חתיכת ברזל שמצא ברחוב. המדינה סבורה, אפוא, כי הודעותיו המפלילות של אלדד ביחד עם העובדה שהמערער הודה כי עשה שימוש במכשיר מתכתי; כי דקר את ארז; כי השתולל במקום ו"נכנס בכולם"; וכי היה היחיד שתקף את החבורה, מובילים אל המסקנה ההכרחית והחד-משמעית לפיה אין כל ספק סביר שהמערער דקר את המנוח וגרם למותו. המדינה מוסיפה וטוענת כי צדק בית משפט קמא בדחותו את טענת המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית ולבסוף היא סבורה כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער ולטענתה, צדק בית המשפט משנתן לשיקולי ההרתעה והגמול משקל מרכזי בגזר הדין. דיון 12. המערער אינו מכחיש כי דקר את ארז, וזוהי הגירסה שהציג גם בפני בית משפט קמא, אך הוא סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי דקר את המנוח. לגישתו, הראיות הנסיבתיות שהוצגו במקרה דנן אין בהן כדי לבסס את היסוד העובדתי הדרוש לצורך הרשעתו בהריגת המנוח. עוד טוען המערער כי בנסיבות המקרה קם ועומד לזכותו הסייג של הגנה עצמית, השולל את אחריותו הפלילית ביחס לכל אחת מן העבירות שבהן הורשע. להלן אבחן את טענותיו אלה של המערער, כסדרן. האם דקר המערער את המנוח 13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט המחוזי, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בממצא העובדתי שקבע ולפיו דקר המערער את המנוח. אכן, אין בחומר הראיות ראיה ישירה לכך שהמערער דקר את המנוח אך כפי שיפורט להלן מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן ללמוד על עובדה זו מהצטברותן של הראיות הנסיבתיות שהוצגו. גרסת המערער 14. המערער לא הודה בכך שדקר את המנוח אך מדבריו במשטרה ניתן ללמוד כי על פי גרסתו שלו הוא לא דקר רק את ארז. בהקשר זה יצוין כי תחילה טען המערער בחקירתו שלא יזם מגע עם מי מבני החבורה ובהודעתו הראשונה מיום 1.7.2005 (ת/2) הכחיש כי היה מעורב בקטטה באומרו כי הוא "פוחד מהדברים האלה" (ש' 14-13 וש' 27-26 בעמ' 4 לת/2)). אולם בהודעותיו הבאות אישר כי הוא זה שדקר את ארז לאחר שהבחין שאמו נחבלה, וכך ציין בהקשר זה בהודעתו השלישית (ת/4) אשר נגבתה ביום 2.7.2005: "[]ממש בעניין של כמה שניות הרמתי חפץ קהה ודקרתי את ארז בצד ימין של הגוף מעל הישבן" (ראו ש' 23-21 בעמ' 2 לת/4; בהמשך הסביר המערער כי "החפץ הקהה" שהרים היה למעשה "חתיכת ברזל חדה" (ראו ש' 8 בעמ' 3 בת/4)). באותו שלב טען אמנם המערער כי דקר רק את ארז ("[ה]בן אדם היחיד שדקרתי זה היה ארז הזה" (ש' 3 בעמ' 4 לת/4); וראו גם דבריו בהודעה הרביעית מיום 3.7.2005 (ת/5) בש' 7 בעמ' 1) אך בהודעתו הרביעית (ת/5) הוא הוסיף וטען: "איבדתי את הצפון שלי והשתוללתי שם, השתוללתי על אנשים אני לא זוכר מה היה. הדבר היחיד שאני שחשבתי עליו זה רק לשמור על אמא שלי, זהו. ש: מה זאת אומרת השתוללת על כולם? ת: אני לא זוכר, הם פשוט קפצו עלי עם אבנים, בלוקים, אני לא יודע איך בן אדם אחר היה מגיב בצורה הזו" (ש' 20-13 בעמ' 1 לת/5) [ההדגשה הוספה]. 15. אמירות מפלילות נוספות של המערער התומכות במסקנה כי הוא זה שדקר את המנוח נשמעו מפיו במהלך עימות שנערך ביום 3.7.2005 בינו ובין ארז (ת/23) במהלכו שב המערער ואישר כי דקר את ארז ("הוא דפק לאמא שלי בלטה בראש, ובגלל זה הוא קיבל חור..." ; ראו ש' 17-16 בעמ' 1 לת/23) ובנוסף אמר המערער לחוקר כי ארז היה "הראשון שקיבל דקירה" (ש' 17-16 בעמ' 1 לת/23) ולארז אמר שהוא "הבן אדם הראשון שרצתי לדקור אותו" (ש' 18-17 בעמ' 2 לת/23) וכי "אתה הראשון שרצתי אליו בוודאות לדקור" (ש' 28-27 בעמ' 2 לת/23) [ההדגשות הוספו]. המערער ניסה אמנם להסביר את דבריו אלה שארז היה "הראשון שראיתי זורק את האבן לראש של אמא שלי..." (ש' 24-23 בעמ' 3 לת/23) ובכך שהמשטרה "ייחסה אותנו לקבוצות" (ר' עמ' 452 לפרוטוקול). אך מקובלת עלי בהקשר זה מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה עסקינן בהסברים תמוהים שאינם מתיישבים עם אמירתו הראשונה של המערער (עליה חזר מספר פעמים) ולפיה ארז היה "הראשון שקיבל דקירה". בצדק קבע, אפוא, בית המשפט המחוזי כי "[המערער] אינו מודה בפה מלא, בדקירתו של יותר מאדם אחד, אך ניתן להבין הן מדבריו בעימות והן מדבריו ב-ת/4, חרף כל ההסברים המאולצים שהוא מעלה, כי יתכן ונדקר אדם נוסף באותה 'השתוללות' שלו שהיתה כלפי בני החבורה". הנה כי כן, גרסתו של המערער כי דקר את ארז בחפץ מתכתי, כי "השתולל" על האנשים בזירה, וכי ארז היה רק "הראשון" שנדקר על-ידו, תומכת בהחלט במסקנה לפיה ארז לא היה האדם היחיד שנדקר על-ידו במהלך הארוע וביודענו כי בנוסף לארז נדקר גם המנוח, המסקנה הבלתי-נמנעת היא כי דבריו אלה של המערער מהווים ראיה לכך שהוא האיש שדקר את המנוח. הודעותיו של אלדד במשטרה 16. ראיה מרכזית נוספת המובילה לאותה מסקנה עצמה ניתן למצוא בהודעות שמסר אלדד במשטרה, אותן קיבל בית-המשפט על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות והעדיף כאמור על-פני עדותו במשפט. בחקירה הראשונה (ת/35) ובחקירה השנייה (ת/36) לא סיבך אלדד את המערער בביצוע מעשה הדקירה, אף שסיפר כבר בחקירתו הראשונה כי המערער "רב איתם בידיים" (ראו עמ' 27 לתמליל החקירה (ת/35)). אולם בחקירה השלישית (ראו התמליל ת/37) סיפר אלדד כי בתום האירוע ולאחר שחזר לדירה, הגיע לשם המערער ואמר שהיו "שלוש דקירות". כמו כן סיפר אלדד כי המערער "רב איתם", ובהמשך ציין כי המערער "נכנס בכולם": "רס"מ אבנר משה: אבי אבי [המערער] נכנס לקבוצה של האנשים? החשוד אלדד אלימלך: כן אבי [ל"ב]. רס"מ אבנר משה: אחרי שהוא ראה שאמא קיבלה את הבלוק? החשוד אלדד אלימלך: כן כן. רס"מ אבנר משה: [ל"ב]. החשוד אלדד אלימלך: כן נכנס בכולם אתה מבין? רס"מ אבנר משה: נכנס, מה זאת אומרת? החשוד אלדד אלימלך: לא יודע הוא הלך על כולם הוא רץ. ... החשוד אלדד אלימלך: וזהו ואז פתאום נכנס בכולם ואז היה מכות. רס"מ אבנר משה: מה זה נכנס בכולם? החשוד אלדד אלימלך: לא יודע נכנס שם נכנס שם לא יודע בשביל זה אני אומר לך לא יודע..." (ר' עמ' 11-10 בת/37) [ההדגשות הוספו]. בחקירתו הרביעית הוסיף אלדד וסיפר כי המערער רץ "לכיוון שלהם" (ראו עמ' 5 לתמליל החקירה (ת/38)), אך ציין כי אינו יודע אם המערער החזיק בסכין ואמר לחוקרים כי על מנת להשיב על השאלות בעניין זה "הבאתי לפה את דקלה, אתה מבין שדקלה הייתה" (עמ' 12-11 בת/38). לאחר שנשאל על-ידי החוקר אבנר מה שמע שהמערער אמר בדירה בתום האירוע הוסיף אלדד ואמר "שמעתי, שלוש דקירות לא יודע משהו כזה אתה מבין?" (ראו עמ' 8 בת/38). גרסתו של אלדד בחקירתו החמישית, אשר בניגוד לחקירותיו הקודמות לא תועדה כאמור באמצעי חזותי או קולי, היתה כי המערער יצא מן הדירה כשהוא מצויד בסכין ועמה דקר שני אנשים. וכך סיפר אלדד בהודעה זו בכל הנוגע להצטיידותו של המערער בסכין: "ש: אחיך [המערער] עם מה ירד [מהדירה]? ת: עם סכין. ש: איזה סכין? ת: סכין כזה גודל. משהו כזה. ש: איזה צבע ידית? ת: שחור מה שהוא הראה לי בחדר... ש: מאיפה הסכין? ת: לקח אותה בטח מהבית. ש: זה סכין שאמא שלך משתמשת איתה? ת: כן. ש: והיכן הסכין. מה אבי עשה עם הסכין? ת: עם זה הוא רץ אליהם כשהוא ראה שנגעו באמא שלי עם האבן והיא כולה דם הוא בא עם הסכין לכיוון שלהם שהם עמדו זה היה בשניות" (עמ' 2-1 לת/33). בהמשך טען אמנם אלדד "לא ידעתי בכלל שיש לו סכין" (ש' 9 בעמ' 2 לת/33) אך מיד לאחר מכן ציין כי "ראיתי את [המערער] יורד עם סכין מהבית" (ש' 18, שם). לבסוף סיפר אלדד שהמערער דקר במהלך האירוע שני אנשים (ראו ש' 25-24 בעמ' 2 לת/33). גרסתו של אלדד במשטרה היתה, אפוא, כי המערער ירד מהדירה כשהוא מצויד בסכין, "נכנס בכולם" ודקר במהלך האירוע שני אנשים. כמו-כן סיפר אלדד כמפורט לעיל על דברים ששמע בדירה מפי המערער ביחס למספר הדקירות ומספר הנפגעים. הודעותיו של אלדד – סעיף 10א לפקודת הראיות 17. בעדותו במשפט חזר בו אלדד מן הגרסה שמסר בהודעותיו במשטרה. תחילה טען כי אינו זוכר שאמר את הדברים וכן טען שאינו יכול לקרוא את תוכן ההודעות משום שהוא "דיסלקט" (ראו עמ' 52-50 לפרוטוקול). יחד עם זאת הוא לא הכחיש בהמשך עדותו את עצם אמירת הדברים (הוא אישר בעדותו כי אמר בהודעתו החמישית שהמערער יצא מהדירה עם סכין אותה החזיק במכנסיו וכן אישר כי במסגרת הודעה זו תיאר כיצד נראית הסכין; ראו עמ' 170-169 לפרוטוקול), אך טען כי גרסתו במשטרה היתה שקרית; כי מסר אותה משום שנמנעו ממנו שעות שינה; וכי מסר את הגרסה על-מנת לרצות את חוקרי המשטרה שהפעילו עליו לחץ. בהתחשב בעדותו זו של אלדד במשפט התיר כאמור בית המשפט להגיש את הודעותיו במשטרה על-פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות וקבע כי יש להעדיפן על-פני עדותו במשפט מתוקף סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות הקובע כי: "10א (ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו". בית המשפט בחן בעניין זה את טענות המערער בדבר פגמים שנפלו בחקירותיו של אלדד (מניעת שינה והפעלת לחץ פסול; אי הפסקת החקירה נוכח בקשת אלדד להיוועץ בעורך-דין; אי הקלטת החקירה החמישית), ובדחותו אותן קבע כי "במהלך חקירותיו של אלדד לא הופעל עליו כל אמצעי לחץ או אמצעי פסול אחר, שיכול היה לפגום בחופשיות רצונו, או להביאו לכדי אמירת דבר שקר". במסקנה זו לא מצאתי מקום להתערב. 18. אשר לטענת המערער כי חוקרי המשטרה מנעו מאלדד שעות שינה בין חקירותיו השונות הפנה בית-המשפט המחוזי לעדותו של החוקר נסים ברכה שהדגיש כי בין המועד בו התקיימה החקירה הראשונה (ביום 2.7.2005 בשעה 00:10 בלילה, זמן קצר לאחר שאלדד הסגיר עצמו לידי המשטרה) ובין המועד שבו נערכה החקירה השנייה, חלפו 10 שעות וכדבריו "מדובר ב-10 שעות הפסקה בחקירת רצח, שגם אנחנו החוקרים היינו מותשים. לא רק הוא... היו לו 10 שעות לישון. זה סביר בעיני. במיוחד כשאנו מוגבלים ב- 24 שעות מעצר ראשוני, ופה היה לנו פחות מ- 24 שעות. לאחר 10 שעות שינה נחקר שוב" (ראו עמ' 41 לפרוטוקול). אלדד אף נחשד אותה עת בביצוע מעשה הדקירה ומשכך, לא ניתן לומר כי הפסקה של 10 שעות בחקירתו לא היתה סבירה בנסיבות אלה. כמו-כן לא הציג המערער כל טעם המצדיק התערבות בקביעתו של בית המשפט כי הלחץ הרב בו היה אלדד נתון במהלך החקירות לא נבע מהתנהלות החוקרים אלא מן החשש להפליל את המערער, שהוא אחיו, בביצוע הדקירה ומכך שאלדד נע בעניין זה בין הרצון "לקחת על עצמו את התיק" ובין הרצון להסיר מעליו את החשד ולמסור בחקירה פרטים באשר למה שהתרחש לאמיתו של דבר, ביודעו כי אלה מפלילים את המערער. טענת המערער כי נפל פגם בחקירה משום שהחוקרים לא אפשרו לאלדד להיפגש עם עורך-דין, נטענה בערעור בעלמא ובשפה רפה ויתרה מכך בעדותו במשפט מנה אלדד את מה שהוא ראה כפגמים בחקירתו וכהפעלת לחצים שלא כדין עליו אך לא התייחס בהקשר זה לעניין רצונו להיוועץ בעורך-דין. בנסיבות אלה לא מצאתי כי טענת המערער בהקשר זה יש בה כדי לשלול את הסתמכותו של בית משפט קמא על הודעותיו של אלדד. 19. המערער מוסיף וטוען כי העובדה שחוקרי המשטרה לא תיעדו באמצעי חזותי או קולי את הודעתו החמישית של אלדד - בה סיפר כי המערער יצא מהדירה עם סכין ודקר במהלך האירוע שני אנשים - מובילה אל המסקנה כי אין לייחס משקל לדבריו אלה. אכן, על-פי הוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים), נדרשו חוקרי המשטרה לתעד את חקירתו החמישית של אלדד, משום שהוא נחשד אותה עת בביצוע הדקירה. במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כממצא שאי-התיעוד נבע מטעות בתום-לב של החוקר אשר סבר כי החקירה מוקלטת. מכל מקום, כבר נפסק כי "הפרתה של חובת התיעוד אינה מובילה מניה וביה לפסילת ההודאה" וכי יש להביאה בחשבון "כשיקול במניין השיקולים הרלוונטיים" בשלב בו נבחנת "נפקות השימוש באמצעי הפסול על ההודאה" (ראו ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, פיסקה 24 (טרם פורסם, 29.7.2010)). ואם בהודאת נאשם כך מקל וחומר בהודעת עד שאיננו נאשם. זאת ועוד אלדד לא הכחיש בעדותו במשפט שסיפר לחוקר אבנר במהלך החקירה החמישית כי המערער יצא מן הדירה עם סכין וכי תיאר בפני החוקר את הסכין (ראו עמ' 170-169 לפרוטוקול). צירופם של טעמים אלה מוביל אל המסקנה כי אין למצוא טעות בכך שבית המשפט המחוזי נסמך על הודעתו החמישית של אלדד לביסוס ההרשעה, לצד הראיות הנוספות שפורטו לעיל. 20. המערער מוסיף וטוען כי אין לייחס משקל להודעותיו של אלדד משום שיתכן שניסה להרחיק עצמו מאחריותו שלו למותו של המנוח. דין הטענה להידחות. המערער לא הפנה לכל ראיה או עדות בחומר הראיות המלמדת שאלדד החזיק במהלך האירוע חפץ חד שיכול היה לגרום לפצעי הדקירה שנגרמו למנוח ולארז או כי יצר מגע כלשהו עם בני החבורה. העובדה שאלדד ברח לאחר האירוע לבית-קרוביו בקרית-גת ורק לאחר מספר שעות הסגיר עצמו לידי המשטרה, אינה מלמדת כשלעצמה כי אלדד ביצע את מעשה הדקירה או לחלופין, כי ביקש לסבך בהודעותיו במשטרה את המערער על מנת למלט עצמו מאחריות לביצוע המעשים נשוא האישום. זאת ועוד, עיון בהודעותיו של אלדד מלמד כי הוא שב והביע במהלך החקירות את החשש שמא הוא עומד להפליל את אחיו, ואף ציין בפני החוקרים כי ברצונו "לקחת על עצמו את התיק" (ראו למשל, עמ' 16 לת/37 (החקירה השלישית)). בית משפט קמא קבע כממצא שחוקרי המשטרה ניסו לשכנע את אלדד שלא יודה במעשים שלא ביצע וציין בהקשר זה כי "איש מן החוקרים שהיו מעורבים בחקירתו [של אלדד] לא שם בפיו מלים ולא ביקש ממנו לומר דברים על מנת לרצותו. ההפך הוא הנכון. כשרצה אלדד לסיים את העניין, להודות ולקחת עליו את התיק, לא ששו החוקרים לכך והם התעקשו עמו על האמת". קביעה זו מבוססת היטב על חומר הראיות והיא אינה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה ניסה אלדד להרחיק את עצמו מן המעשים ולהפליל את המערער בעת שנחקר על-ידי השוטרים. בשל מכלול הטעמים המפורטים לעיל צדק, אפוא, בית משפט קמא בקובעו כי יש להעדיף את הודעותיו של אלדד במשטרה על-פני עדותו במשפט. הודעותיו של אלדד – דבר לחיזוק 21. סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות מורה כי אין להרשיע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף 10א לפקודה, אלא אם יש בחומר הראיות "דבר לחיזוקה". הלכה היא כי "החיזוק" הנדרש בהקשר זה משמעו תוספת ראייתית "מאמתת" בלבד, ובמילים אחרות, ראיית החיזוק אינה צריכה להצביע על מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה, ודי בכך שיהיה בה כדי לחזק את אמרת החוץ של העד על ידי אישור פרט באמרתו הרלבנטי לעבירה (ראו למשל: ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65, 76 (2001); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון, 404 (2009); אך ראו ע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.7.2009), שם נקבע בדעת-רוב מבחן מחמיר החל בנסיבות מסוימות מקום בו עסקינן בדרישת חיזוק "כפולה" מכוח סעיפים 10א(ד) ו- 54א(א) לפקודת הראיות גם יחד). במקרה דנן מצא בית המשפט בגרסה שמסרה דקלה במשטרה משום ראייה "מאמתת" להודעותיו של אלדד. כך, על-פי זכרון דברים שנרשם במהלך תשאול שנערך לה ביום 2.7.2005 סיפרה דקלה "שאלדד אמר לה אחרי ש[המערער] ואמו הלכו לביה"ח, כי אבי דקר שניים ואחד נוסף שרט עם סכין של מטבח עם ידית שחורה, סכין גדולה, כשהיא מצביעה לי אורך של כ- 25 בערך, כי ככה הציג לה אלדד ואף הביא לה מהמטבח סכין דומה ואמר לה כזו, רק יותר גדולה....". כמו כן נרשם בזכרון הדברים שדקלה אמרה כי במהלך "הבריחה לקרית גת [אלדד] סיפר לה על הדקירות של [המערער] ואיך נהרסו לו החיים" (ראו זכרון הדברים בת/61 וכן ראו תמלול התשאול שנערך לדקלה בת/61ב', שניהם מיום 2.7.2005). בזכרון-דברים שני מיום 2.7.2005 (ת/49) נרשם כי דקלה סיפרה לחוקרים במהלך תשאול נוסף שנערך לה כי "אלדד היה נסער ואמר יו אבי דקר שניים מהם ואמר שאבי דקר בבטן את הבחור" (עמ' 2 לת/49). אמנם בהודעה שנגבתה ממנה מיד לאחר התשאול הנ"ל טענה דקלה כי היא אינה זוכרת אם אמרה את הדברים ועוד טענה שהחוקרים מכניסים לה מילים לפה (ראו התמליל בת/46ב), אך בהמשך אמרה כי הבינה מאלדד שאבי ביצע את מעשה הדקירה בכך שאמר לה שברצונו "לקחת על עצמו" את התיק (ראו תמליל התשאול בת/47). גרסה זו של דקלה יש בה כדי לאמת את גרסתו של אלדד ביחס לדברים שאמר המערער כשחזר לדירה וכן בכל הנוגע לתיאור הסכין (תיאורה של דקלה את הסכין תואם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, את דבריו של אלדד בהקשר זה במהלך גביית ההודעה החמישית, אשר תועדו על-ידי החוקר אבנר בזכרון הדברים שערך (ראו עמ' 1 בת/58)). הודעותיה של דקלה מהוות אפוא חיזוק להודעותיו של אלדד וגם אמרותיו של המערער במשטרה כי דקר את ארז ו"השתולל שם" (כדברי המערער), יש בהן משום חיזוק לדבריו של אלדד, כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי. 22. בעדותה במשפט חזרה בה דקלה מן הדברים שמסרה במשטרה, ולכן הוגשו גם הודעותיה במשטרה כראייה על-פי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות ובית המשפט קבע כי יש להעדיפן על פני עדותה במשפט. בערעור שבפנינו אין המערער מעלה כל טענה בעניין זה אך הוא טוען כי אין לייחס משקל רב להודעותיה של דקלה משום שמדובר בהודעות שקריות שאינן עולות בקנה אחד עם הודעות נוספות שמסרה במשטרה ועם עדותה במשפט. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי "מחד, [דקלה] רצתה לשתף פעולה כמצוותו של חברה, אלדד, מאידך, היא לא ידעה כיצד עליה לעשות זאת מבלי לסבך את אחיו, הנאשם כאן, והדבר התבטא אפוא בתנודתיות שאפיינה את תשובותיה, כשאמרה דברים, הכחישה, שבה ואישרה בתיקונים אלה ואחרים". קביעות אלה מקובלות עלי ולא מצאתי כל טעם מבורר המצדיק את התערבותנו בהן. הקביעה בדבר "התנודתיות" בגרסתה של דקלה אף מתיישבת עם העובדה שלאחר האירוע אמר לה אלדד כי ברצונו "לקחת על עצמו" את התיק ואילו במהלך המפגש שיזמו חוקרי המשטרה בינו ובין ודקלה, אמר לה אלדד "תמסרי ל[חוקר] אבנר את כל האמת" (ראו זכרון הדברים בת/57). טענת המערער כי לא החזיק בסכין 23. המערער טוען כי חומר הראיות אינו מלמד שהוא נטל עמו סכין מן הדירה בטרם ירד אל הרחוב ולטענתו היה מקום לקבל את גרסתו לפיה הרים באופן ספונטני במהלך האירוע "חתיכת ברזל" שהיתה במקום. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת המדינה לפיה אין מדובר בסוגיה שיש לה נפקות של ממש לשאלת הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה, שכן בהבדל מעבירת הרצח אשר לגביה יש להוכיח "כוונה תחילה" (הכנה, החלטה להמית והיעדר קנטור), בעבירת ההריגה די בקיום מודעות לאפשרות של גרימת המוות ובפזיזות כלפי התממשותה של אפשרות זו. ובמילים אחרות, אין צורך בהוכחת יסוד של הכנה (ראו יעקב קדמי הדין בפלילים – חוק העונשין חלק שלישי 1080 (2006) (להלן: קדמי – חוק העונשין)). אשר על כן, בין אם הצטייד המערער מראש בסכין ובין אם נטל במקום חתיכת ברזל, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי התקיימו במקרה דנן יסודותיה של עבירת ההריגה. אך הואיל וסוגיה זו נושאת משקל מסוים לעניין העונש, אומר כבר עתה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה היה המערער מצוייד בסכין, היא מסקנה מבוססת הנסמכת על הודעתו החמישית של אלדד ועל החיזוק שנמצא לה בהודעותיה של דקלה ומשכך, אין היא מצדיקה התערבות. הטענה בדבר תרחיש חלופי (סכין נוספת בזירה) 24. המערער מוסיף ומעלה בערעור טענה נוספת שיש בה, לגישתו, כדי לשלול את המסקנה כי הוא זה שדקר את המנוח למוות. לטענתו, חומר הראיות מלמד כי בזירה היתה "סכין נוספת" שהיתה ברשותו של ארז. לעניין זה נסמך המערער על עדויות וראיות שהוצגו בפני בית-המשפט ביחס לעברם האלים של ארז, אורן והמנוח, וכן על עדותם במשפט של חן ואלדד בה טענו כי ראו את ארז מחזיק סכין. הוא מוסיף וטוען כי התנהגותו של ארז לאחר האירוע היתה תמוהה ואף מפלילה, בכך שפנה לקבלת טיפול רפואי בבית-חולים מרוחק (אין חולק שארז נסע לבית-החולים איכילוב בתל-אביב ולא לבית-החולים וולפסון הקרוב יותר לזירת האירוע), ואף החליף חולצה לפני שהגיע לשם. עוד מדגיש המערער כי חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי המכון לרפואה משפטית בעקבות בדיקתה של האם מלמדת כי האם נדקרה אף היא במהלך האירוע. על כן טוען המערער כי קיים תרחיש חלופי שעשוי היה להוביל למותו של המנוח ולפיו לא הוא זה שדקר את המנוח אלא גורם אחר שהחזיק סכין נוספת בזירה (ולטענתו מי שהחזיק בה היה ארז). תרחיש חלופי זה יש בו, לטענת המערער, כדי להקים למצער ספק סביר באשר לאחריותו הפלילית. 25. הלכה היא כי "על מנת שבית המשפט יגיע למסקנה כי מן הדין לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק בשל קיומו של תרחיש חלופי תמים, יש צורך להראות כי תרחיש כזה הינו מבוסס וסביר דיו" (ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (טרם פורסם, 29.7.2007)). עוד נפסק כי מקום בו בוחן בית המשפט קיומן של ראיות נסיבתיות "עליו לפסול קיומה של אפשרות הגיונית אחרת שאינה קושרת את הנאשם למעשה העבירה... אולם, אין בהעלאת השערות היפותטיות אשר אינן מבוססות בחומר הראיות כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם" (ע"פ 5793/02 דוד נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 27.10.2003); והשוו ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 570, 577-575 (1984); ולסקירת פסקי-דין בהם נידונו שאלות הנוגעות להעלאת גרסאות עובדתיות חלופיות, ראו ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (טרם פורסם, 28.6.2010)). 26. אינני סבורה כי התרחיש החלופי שהעלה המערער במקרה דנן בדבר סכין נוספת שהיתה בזירה, יש בו כדי לעורר ספק סביר באשר לאשמתו בדקירת המנוח. המערער מסתמך בהקשר זה על עדותם של חן ואלדד במשפט לפיה הבחינו בארז מחזיק בסכין (חן העידה כי ראתה "אצל ארז סכין" (ש' 13 בעמ' 18 לפרוטוקול) ואף תיארה אותה ("זה היה דבר כזה ארוך. הידית כסף. גם הלהב מכסף. זה אולר שנשלף"; ש' 3 בעמ' 24 לפרוטוקול)). אלדד מצידו מסר בעדותו במשפט כי הוא "זוכר שהיה שם אחד עם כובע וסכין" (ש' 30 בעמ' 51 לפרוטוקול וכן ראו ש' 17 בעמ' 58 לפרוטוקול) ובעימות שנערך במשטרה בינו ובין ארז זיהה את ארז כמי שחבש כובע (ש' 22 בעמ' 1 לת/34)). עם זאת, בצדק טוענת המדינה כי מדובר בגרסאות כבושות שהועלו לראשונה במשפט, שכן בהודעותיהם במשטרה ובעימותים שנערכו על-ידי החוקרים בינם ובין גורמים אחרים שהיו בזירת האירוע, לא ציינו אלדד וחן כי ראו את ארז עם סכין. בחקירתו השלישית ציין אמנם אלדד כי "זה עם הכובע איך ש[המערער] רץ אליהם זה עם הכובע ישר הוא הוציא שפיץ" (עמ' 11 לת/37). דבריו אלה של אלדד מלמדים, כביכול, כי הבחין בחובש הכובע כשהוא מחזיק חפץ חד. אולם, מיד לאחר מכן הוסיף אלדד ואמר "לא יודע לא יודע הוא עם סכין לא יודע אם הוא בא להוציא סכין, סכין... ראיתי את היד שלו מאחורה..." (עמ' 11 לת/37) ובהמשך אמר "זה עם הכובע... גם לו היה שפיץ אתה מבין? ראיתי את היד שלו, ש[המערער] רץ אליו ראיתי גם את היד של ההוא מהכיס אתה מבין?" (עמ' 22 לת/37). הנה כי כן, כל שניתן ללמוד מגרסתו זו של אלדד כי ראה את חובש הכובע מחזיק את ידו "מאחורה" ולכן הניח כי הוא מחזיק סכין. אולם גרסתו לא היתה כי ראה סכין בידו. זאת ועוד, במהלך העימות שנערך בין אלדד ובין ארז שאל ארז את אלדד כיצד הוא מזהה אותו כמי שהשתתף באירוע. אלדד השיב כי ראה את ארז חובש כובע וכמי שהשליך אבנים, אך לא ציין ולו במשתמע כי ארז החזיק סכין: "שאלה של ארז לאלדד תוך כדי דיבור אלדד: איך אתה מזהה אותי באירוע הזה. תשובת אלדד: כן אני מזהה אותך עם הכובע. שאלת ארז לאלדד: חולצה אתה יודע איזה חולצה [ל"ב] תשובת אלדד: וואללה לא זוכר. שאלה לאלדד: מה אתה עוד זוכר מהארוע. תשובת אלדד: זהו. הם יצאו מהאוטו הוא זרק את האבנים וזהו הכל נגמר מהר". (ראו ש' 28-20 בעמ' 1 וש' 2-1 בעמ' 2 לת/34) [ההדגשות הוספו]. חן, מצידה, טענה במשטרה כי היא "מניחה שהיה להם גם סכינים" (ראו דברי ב"כ המדינה בש' 17-16 בעמ' 18 לפרוטוקול בהפנותו להודעתה של חן מיום 6.7.2005) וגרסה זו אינה מתיישבת עם דבריה של חן בעדותה במשפט כי ראתה את ארז עם סכין. יודגש כי ההסבר שנתנה חן לפער בין הגרסאות ("הייתי בלחץ של מלא חוקרים עלי. חוקר הרביץ לי... אני יודעת שהיו להם סכינים. אבל [החוקר] ניסח את זה כמו שניסח. באותו יום פחדתי להגיד במשטרה על הסכינים" (ראו ש' 30-28 בעמ' 18 לפרוטוקול)), הינו הסבר תמוה על פניו ואין לקבלו. זאת ועוד, במהלך שני עימותים שנערכו לחן, האחד עם אורן (ת/19) והשני עם וחנון (ת/20), טענה חן כי ראתה את החבורה מידה אבנים אך לא טענה ולו ברמז כי מי מחבריה החזיק בסכין. גרסתם הכבושה של חן ואלדד, כפי שעלתה במהלך המשפט, אין בה, אפוא, כדי לתמוך בתרחיש החלופי שהציג המערער. 27. אשר לטענת המערער כי ניתן ללמוד על הימצאותה של סכין נוספת בזירה מן העדויות לפיהן נדקרה האם בידה במהלך האירוע. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי "אמו של הנאשם לא נדקרה במהלך האירוע". קביעה זו אינה מצדיקה התערבות בין היתר משום שהיא נסמכת על חוות-הדעת הרפואית שערך פרופ' יהודה היס מהמכון לרפואה משפטית (ת/65) בה נקבע כי "הפצעים בזרוע ימין נגרמו בעקבות חבלה קהה ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) משטח הפנים מחוספס" [ההדגשה הוספה] (ראו עמ' 4 לחוות-הדעת והצילומים המצורפים אליה). האם אף היא לא אישרה בעדותה במשפט את הטענה כי נדקרה וציינה כי אינה יודעת לומר זאת משום שאיבדה את ההכרה (ראו ד' 11-4 בעמ' 477 לפרוטוקול). עדותה של חן במשפט אליה מפנה המערער בהקשר זה, אף היא אינה מלמדת כי האם נדקרה במהלך האירוע. חן סיפרה כי "[המנוח] שבר בלטה, זרק על אימא שלי, וגם ארז והם פגעו בה וחתכו אותה ביד" (ש' 21-20 בעמ' 17 לפרוטוקול), ומשנשאלה אם ראתה את ארז דוקר את אמה השיבה בשלילה אך ענתה כי היא "מניחה ש[ארז] חתך את אימי ביד כי היה לה חתך" (ש' 11 בעמ' 24 לפרוטוקול) [ההדגשה הוספה]. 28. לבסוף טוען המערער כי בני החבורה מוכרים למשטרה והינם בעלי עבר פלילי ועל-כן לגישתו סביר להניח כי הביאו עמם סכין לזירה. עברם הפלילי של בני החבורה כמו גם ההתנהגות התמוהה שמייחס המערער לארז לאחר האירוע (בכך שהחליף חולצה וניגש לקבל טיפול רפואי בבית-חולים מרוחק), כל אלה אין בהם לבסס ממצא בדבר הימצאותה של סכין נוספת בזירה. זאת ועוד גם אם נניח לטובת המערער כי ארז אכן הביא עמו סכין לזירה, וכאמור זו אינה מסקנתנו, התרחיש החלופי אותו ביקש המערער לשרטט בהקשר זה ולפיו לא ניתן לשלול את האפשרות שארז דקר בטעות את המנוח, אף הוא אינו אלא השערה היפותטית שאין לה כל אחיזה בראיות ומשכך, אין בה כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. דקירת המנוח בידי המערער - סיכום 29. סיכומם של דברים. הגרסאות שמסרו המערער ואלדד מלמדות כי המערער ירד מהדירה כשהוא מצויד בסכין; דקר את ארז (שהיה רק "הראשון שקיבל דקירה"), "נכנס בכולם" (כדברי אלדד), "השתולל שם" (כדברי המערער), ולאחר האירוע חזר לדירה, שם סיפר על מעשי הדקירה. לראיות אלה יש לצרף את גרסתה המחזקת של דקלה וכן את חוות-הדעת הפתולוגית שנערכה במכון לרפואה משפטית בעקבות נתיחת המנוח בה צוין כי הפצע שהוביל למותו של המנוח היה "חפץ חד בהגדרה... זה מביא אותי למסקנה של להב של סכין". אכן, במקרה דנן אין ראיה ישירה הקושרת את המערער לדקירת המנוח ועסקינן בראיות נסיבתיות בלבד. אך אלה משתלבות היטב האחת ברעותה ומבססות בהצטרפן יחד את המסקנה המרשיעה כי המערער דקר את המנוח, כמסקנה ההגיונית היחידה (ראו: ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981); ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 19 (טרם פורסם, 21.8.06)). משכך, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחו יסודותיה של עבירת ההריגה, לרבות היסוד הנפשי הנדרש, אשר לגבי התקיימותו לא העלה המערער בפנינו השגות כלשהן (לעניין היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה ראו: ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, 43 (2001); ע"פ 70/04 פרויאדין נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 19.1.2006); קדמי – חוק העונשין, בעמ' 1061-1060). הגנה עצמית 30. ההשגה האחרונה שמעלה המערער כנגד הכרעת-הדין היא כי שגה בית משפט קמא בדחותו את טענתו לפיה עומד לו בנסיבות העניין הסייג של הגנה עצמית לגבי שתי העבירות בהן הורשע. סייג זה מעוגן בסעיף 34י לחוק העונשין הקובע כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". וסעיף 34טז לחוק העונשין מוסיף וקובע תנאי נוסף לפיו לא יחול סייג זה "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". בפסיקה נקבע כי שילוב שני הסעיפים הנ"ל מוביל למסקנה כי נאשם יכול להתגדר בטענה בדבר הגנה עצמית בהתקיים שישה תנאים מצטברים (ראו: ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פיסקאות 14-13 (טרם פורסם, 25.10.2006) (להלן: עניין אלטגאוז); ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (טרם פורסם, 2.7.2009) (להלן: עניין אביסידריס); ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (טרם פורסם, 21.7.2010); ולניתוח שונה של תנאי ההגנה העצמית, על-פיו קיימים שמונה תנאים מצטברים, ראו גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ג' 377-376 (2010)). התנאי הראשון הוא כי האדם המתגונן מותקף שלא כדין. התנאי השני עניינו בקיומה של סכנה לפגיעה בחייו, חירותו, גופו או רכושו של המתגונן או של זולתו. התנאי השלישי, המכונה גם "תנאי המיידיות", קובע כי על ההגנה להתבצע רק אם היה המעשה דרוש באופן מיידי לצורך בלימת התקיפה ורק אם נפסק מיד לאחר שלא היה בו עוד צורך. על-פי התנאי הרביעי, יש להוכיח כי המתגונן לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. תנאי חמישי ונוסף - בו התמקד בית משפט קמא בהכרעת הדין - מכונה "תנאי הנחיצות" ובחינתו היא איכותית וכמותית. מן הבחינה איכותית יש לבדוק האם עמדו למתגונן אלטרנטיבות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח, ומן הבחינה הכמותית יש לברר האם ניתן היה להפעיל כוח מועט יותר לצורך בלימת התקיפה. לבסוף קובע התנאי השישי (המעוגן בסעיף 34טז לחוק) כי על המעשה להיות פרופורציונאלי, במובן זה שנדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת ההגנה לבין הנזק הצפוי מן התקיפה. יש לציין כי בניגוד לחמשת התנאים הראשונים שבחינתם הינה עובדתית, התנאי השישי הוא נורמטיבי ובמלים אחרות: "השאלה האם יכול היה הנאשם להדוף את התקיפה באמצעי שיסב פחות נזק לתוקף מזה שנבחר על ידו היא שאלה שבעובדה. לא כן, כאמור, תנאי הפרופורציה. טעות ביחס להתקיימותו של תנאי זה מהווה טעות בידיעת החוק ולא טעות בעובדה" (עניין אלטגאוז, פיסקה 15 [ההדגשה הוספה]). 31. האם עמד המערער בנטל להוכיח את התקיימותם של תנאים אלה, היינו האם העלה ספק סביר שמא הם מתקיימים במצטבר? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה תוך שהוא מתמקד בתנאי נחיצות המעשה, הבוחן כאמור האם יכול היה המתגונן להדוף את התוקף באמצעים אחרים (ההיבט האיכותי), וכן האם יכול היה להפעיל כוח מועט יותר לצורך בלימת התקיפה (ההיבט הכמותי). אשר להיבט האיכותי קבע בית המשפט כי למערער היתה אלטרנטיבה להדיפת החבורה בדרך של נסיגה מזירת האירוע (המערער, אמו ואחיו, כך קבע בית המשפט בהקשר זה, היו ממוקמים במרחק של שניים עד שלושה מטרים מן הכניסה הראשית לבניין המגורים, שדרכה "יכולים היו לסגת באין מפריע מן הרחוב"). טענתו של המערער, אשר הועלתה לראשונה בעדותו במשפט, לפיה חסמו בני החבורה את הכניסה הראשית לבניין ואת אפשרות הנסיגה, נדחתה בהקשר זה על-ידי בית המשפט. אשר להיבט הכמותי של תנאי הנחיצות קבע בית המשפט כי הפגיעות שנגרמו לאם ולמערער לא היו חמורות וציין כי אף שאינו "מזלזל בסכנה הטמונה בהשלכת אבנים", עדיין "ריצתו של ה[מערער] כלפי משליכי האבנים, כאשר הוא מחזיק בידו סכין, מתוך כוונה לפגוע בהם כ'נקמה' על מעשה תקיפת אמו, לא היה סביר לשם מניעת הפגיעה, שכן ריצתו... הי[ת]ה לאחר שהאבן כבר פגעה באמו, וגרמה לה לחבלה, והריצה לעבר חברי הקבוצה לא היתה לשם מניעת התקפה נוספת, אלא כתגובה על הפגיעה באם". 32. לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא עלה בידי המערער להצביע על ספק סביר בדבר התקיימותו של תנאי הנחיצות. ראשית, המערער לא הציג כל טעם המצדיק התערבות בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה החבורה לא חסמה למערער ולמשפחתו את הכניסה הראשית לבניין. קביעה זו נסמכה, בין היתר, על ביקור שערך בית המשפט בזירת האירוע; ראו עמ' 488 לפרוטוקול וכן על העובדה כי במהלך השחזורים שביצעו המערער ואלדד (בנפרד) הם מיקמו את עצמם ואת האם ליד הכניסה הראשית, ואת בני החבורה ליד מדרגות הכניסה האחורית המצויות כ- 15 מטרים מן הכניסה הראשית, ולא העלו כל טענה לפיה הכניסה הראשית לבניין נחסמה על ידם (ראו דו"חות שחזור בת/53 ות/55). המערער ניסה להסביר מדוע העלה את הטענה רק במהלך עדותו במשפט, וטען "פחדתי לספר את הכל.. עכשיו שאני בבית המשפט, אני מספר את הכל, וגם בעדות סיפרתי את הכל" (ש' 26-24 בעמ' 430 לפרוטוקול). אולם, בית המשפט ציין ובצדק כי מדובר ב"הסבר סתמי [ש]אינו יכול לתרץ את אי הזכרתו של פרט כה חשוב וחיוני בהגנתו של הנאשם". הסבר נוסף הסותר את קודמו שנתן המערער לכך שגרסתו בעניין זה עלתה לראשונה בעדותו במשפט, הוא כי סיפר לחוקרים שהחבורה חסמה את הכניסה הראשית אך הדברים "לא תועדו" (ש' 15-14 בעמ' 436 לפרוטוקול). הסבר זה נדחה אף הוא ובצדק על ידי בית המשפט. 33. המערער מוסיף וטוען כי ניסה לסגת מן המקום והא ראיה כי נפצע בגבו מפגיעת אבן במהלך האירוע (הוא מפנה בעניין זה אל חוות-דעתו של פרופ' יהודה היס מהמכון לרפואה-משפטית (ת/64) בה נאמר כי בגבו של המערער "נמצאים מוקדים של פצעי שפשוף... שנגרמו מפגיעה ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) של חפץ/מכשיר בעל שטח פנים לא חלק" (ראו עמ' 4 לחוות-הדעת)). המערער סבור כי "משנתן... ביטוי ברור לרצונו לסגת מהתגרה, ולעלות לביתו ביחד עם משפחתו, ואולץ להתגונן בעל כורחו מפני הסלמת התקיפה ע"י המנוח וחבריו, מבלי יכולת להימלט ולהותיר את אימו כשהיא שרועה לו על הרצפה, הרי שעומדת לו טענת ההגנה העצמית". אין מקום לקבל טענה זו. אפילו מלמדות החבלות שנגרמו למערער בגבו כי נחבל בעת שניסה להימלט מן המקום, הרי בהינתן המסקנה שהחבורה לא חסמה את הכניסה הראשית לבניין אין בעצם קיומן של חבלות אלה כדי לספק הסבר לשאלה מדוע לא השלים את הנסיגה ומדוע בחר, תחת זאת, לרוץ לעבר החבורה, שהיתה במרחק של חמישה עשר מטרים ממנו, ולדקור שניים מהם. הסבר נוסף שהעלה המערער הוא כי אמו היתה שרועה על הקרקע, וכי לא עמדה בפניו אפשרות להרימה מן המקום ולסגת עמה לבניין המגורים במובן זה שפציעתה אילצה אותו להשתהות במקום. דין הטענה להידחות. מחומר הראיות עולה כי מי שסייע לאם לעלות בחזרה לדירה היה אלדד (ראו למשל חקירתו השלישית של אלדד שם ציין, "אמא שלי קיבלה את האבן הרמתי אותה ישר ברחתי, הבאתי אותה הביתה את אמא שלי אתה מבין? הבאתי את אמא שלי, אח שלי היה למטה, אתה מבין?" (עמ' 3 לת/37), וכן ראו חקירתו הרביעית של אלדד בה הוסיף וסיפר כי לפני שסייע לאמו לעלות לדירה השליך אבן שפגעה בתחנת אוטובוס סמוכה (עמ' 7-6 ועמ' 13 לת/38)). היינו, המערער יכול היה לסייע לאחיו, אלדד, לפנות את האם ולסגת יחד עמו מן המקום. תחת זאת בחר לתקוף את החבורה בחפץ חד וקטלני. 34. יכולתו של המערער לסגת לביתו חייבה אותו לעשות כן וכבר נפסק כי כאשר עומדות בפני המתגונן שתי אפשרויות: נסיגה ממקום האירוע או לחלופין, עשיית שימוש בכוח קטלני כנגד התוקף, עליו לסגת מן המקום שאחרת לא תעמוד לו טענת הגנה עצמית (ראו ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577, 582-581 (1997); כן ראו והשוו: ע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759, 767 (2003); עניין אביסידריס, בפיסקה 33; לסקירת הגישות השונות בנוגע לשאלה האם חובת הנסיגה בהגנה עצמית קיימת וככל שקיימת באלו נסיבות, ראו בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי (2000) 232-231; ולקיומה של חובת הנסיגה גם לאחר ביטול התנאי בחוק העונשין לפיו רשאי היה המתגונן להפעיל כוח רק כדי "למנוע תוצאות שלא ניתן למנען בדרך אחרת", ראו ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 (טרם פורסם, 22.2.2007), שם נותרה בצריך עיון השאלה האם חלה חובה כזו מקום בו מתבצע מעשה ההגנה בביתו של המותקף; ולעניין זה ראו גם סעיף 34י1 לחוק העונשין הקובע סייג מאחריות פלילית מקום בו מדובר בהגנת בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי מוגדר). במקרה דנן עמדה בפני המערער אפשרות הנסיגה ומשבחר לתקוף את המנוח וחבריו לא יכולה לעמוד לו טענת ההגנה העצמית ואין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא אשר סבר כי סייג זה אינו חל. הערעור, ככל שהוא מופנה כנגד הכרעת הדין דינו, אפוא, להידחות. הערעור על גזר-הדין 35. בערעור על גזר-הדין טוען המערער כי יש מקום להקל בעונשו וכי בית המשפט המחוזי לא שקל בגזירת הדין שיקולים לקולא, ובהם עברו הפלילי הלא-מכביד, נסיבותיו האישיות וכן נסיבות האירוע. כידוע הלכה היא שערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש אלא במקרים חריגים בלבד, בהם מצאה כי נפלה בגזר-הדין טעות מהותית או כי יש בעונש שנגזר משום חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 6992/08 כץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (טרם פורסם, 12.10.2009)). אין זה המקרה שבפנינו. אכן, טענת המערער לפיה הדגש בגזר-הדין הושם על השיקולים לחומרה אינה מופרכת אולם, בהינתן התוצאה הקטלנית של מעשיו ככל שהדבר נוגע למנוח ובהינתן העבירה הנוספת בה הורשע בגין פציעתו של ארז, אינני סבורה כי העונש שנגזר עליו, אף שאינו מן הקלים, נוטה לחומרה במידה כה קיצונית עד כי הוא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ג' חשוון, תשע"א (11.10.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07082080_V04.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il