מוחמד סלימיה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8205/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8205/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער: מוחמד סלימיה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דנו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת"פ 1203/05 שניתן על ידי כב' השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-י' שנלר תאריך הישיבה: י"א באלול התשס"ו (04.09.06) בשם המערער: עו"ד יאיר לחן בשם המשיבה: עו"ד ליאנה מגד בשם שירות המבחן: גב' שרה מלין פסק-דין השופטת מ' נאור: המערער הואשם, בתחילה בעבירה של רצח, אך הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו תוקן כתב האישום והוא הורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לא היה הסדר טיעון לענין העונש. לאחר שמיעת טענות הצדדים נגזרו על המערער ברוב דעות (השופטות ב' אופיר-תום, ו-מ' סוקולוב) 15 שנות מאסר. דעת המיעוט (השופט י' שנלר) היתה שיש להטיל עליו 12 שנות מאסר. הערעור הוא על חומרת העונש. 2. שמענו את טענות הצדדים והגענו לכלל מסקנה שבנסיבות המאוד מיוחדות של עניין זה, עליהן נעמוד להלן, יש להעדיף את דעת המיעוט ולהעמיד את העונש על 12 שנות מאסר. 3. ואלה העובדות בהן הודה המערער על פי כתב האישום המתוקן: המנוח, סלים ג'ראבי, יליד שנת 1934, התגורר בדירה ביפו. המערער הוא יליד 1983, ששהה בארץ באופן בלתי חוקי ועבד בביצוע שיפוצים. המנוח פנה למערער וביקש ממנו לעשות שיפוצים בדירתו, וכך הגיע המערער לדירתו של המנוח. בדירה פנה המנוח למערער ודרש ממנו לקיים עמו יחסי מין. המערער סרב והתפתחה תגרה במהלכה נטל המערער סכין משולחן שהיה בחדר בדירה, נעץ אותה במנוח מספר פעמים וגרם לו 5 פצעי דקירה: אחד בצוואר, אחד בבטן העליונה, אחד בבטן שמאל, ו-2 בבית החזה, וכן פצעי חתך. הדקירה בבטן העליונה חדרה לכבד וגרמה שם לנזק חמור ולאיבוד דם מסיבי שכתוצאה ממנו נגרם מותו של המנוח. שכן של המנוח שמע צעקות ראה את המערער ושאל אותו אם הרג את המנוח. המערער ביקש מהשכן להזמין אמבולנס, נמלט, וחזר לכפרו בשטחים. כשהגיעה המשטרה - נמצאה גופתו של המנוח כשסכין אחוזה בידו. 4. המערער קיפח חיי אדם ועל כך עליו לתת את הדין. מהתסקיר שהוגש לנו נראה שהדבר ברור לו והוא הביע חרטה כנה על מעשהו. בצדק ציינו שופטות הרוב שתגובתו של המערער לא היתה הכרחית. הוא יכול היה לברוח מן המקום בלי לפגוע במנוח, בודאי בלי לפגוע בו פגיעה כה קשה. גם מספר הדקירות – רב הוא. 5. עם זאת נסיבות הענין הן, כאמור, יוצאות דופן: המערער הגיע אל המנוח כשכל כוונתו לעבוד לפרנסתו, שלא ברצונו מצא עצמו במצב משפיל, כשכבודו נפגע נוכח דרישתו של המנוח. המערער טען כי המנוח איים עליו כי יסגיר אותו לרשויות בגין שהייתו הלא חוקית אם לא ייעתר לו. שופט המיעוט השופט שנלר העיר ובצדק כי המקרה נשוא האישום שונה מן המקרים המקובלים של השימוש ב"תרבות הסכין". המערער לא נטל סכין עמו בצאתו לעבודתו. גם בידו של המנוח, כשמצאוהו השוטרים היתה סכין; המערער דאג שתוזעק עזרה רפואית, ויש לתת משקל להודאתו, לעברו הנקי, ולגילו הצעיר. 6. עניינו של המערער שלפנינו דומה במידה מסויימת למקרהו של צעיר אחר, אלכסי סדוקין, שבעניינו נתנו היום פסק דין (ע"פ 9140/05). באותו עניין הגיע המנוח כשהוא מסומם לביתו של המערער וביקש תה. התפתח ויכוח נוכח טענתו של המנוח כי המערער לא נתן לו די תה. המערער נטל סכין מטבח והרג את המנוח בדקירה אחת, בית המשפט המחוזי הטיל על המערער 15 שנות מאסר. בערעור החלטנו להקל במידת מה את העונש ולהעמידו על 12 שנות מאסר. וכך אמרנו שם: "8. הנוהג שעשו להם צעירים לשאת עמם סכינים 'משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה', כלשונו של השופט חשין ב-ע"פ 9133/04 גורדון נ' מ"י (טרם פורסם, ניתן ביום 20.12.2004), זכה בפסיקה לכינוי 'תת-תרבות הסכין'. המונח נטבע לראשונה על ידי השופט חשין ב-בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מ"י (לא פורסם, ניתן ביום 22.4.1994) והפך למטבע לשון המשמשת לתיאור תופעה זו (ראו למשל: ע"פ 5753/04 מ"י נ' רייכמן (טרם פורסם, ניתן ביום 7.2.2005); ע"פ 302/04 ארונוב נ' מ"י (טרם פורסם, ניתן ביום 25.5.2005); בש"פ 2453/05 חטיב נ' מ"י (טרם פורסם, ניתן ביום 28.3.2005)). לא אחת עמדנו על כך שיש להחמיר בכגון דא. צדק, על כן, בית המשפט המחוזי בעומדו על החומרה אותה יש להפגין כלפי תרבות השימוש בסכינים והדברים שנכתבו בגזר הדין לעניין זה שרירים וקיימים כולם. 9. עם זאת, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי ראוי, במקרה זה, להפחית בכל זאת, במידת מה, מהעונש שהוטל על המערער. המערער לא נשא עמו סכין דרך קבע ולא יצא מביתו כשהוא מצוייד באחת. הדקירה שדקר המערער את המנוח נעשתה באמצעות סכין מטבח שנטל המערער כאשר הותקף בפתח ביתו שלו. הסיטואציה אליה נקלע המערער, שלא באשמתו, היתה מאיימת. הוא הוכה על ידי אדם מסומם שנקש על דלתו באישון לילה, בלוויית אדם אחר. מובן הוא שאסור היה למערער לפעול כפי שפעל. עם זאת, ניתן לגלות הבנה מסוימת לבהלה ולפחד שאחזו במערער באותם רגעים ולא בכדי הוכרו בעבר איבוד עשתונות ובהלה כנסיבה מקלה שהביאה להפחתת עונשו של נאשם בעבירת הריגה (ע"פ 962/85 צמח נ' מ"י, פ"ד מא (3) 17, 22). ובהמשך: "15. אין מקום, עם זאת, להיעתר לבקשת הסנגור להפחית בצורה משמעותית את העונש. המערער פגע בחיי אדם ובערך קדושת החיים ולכך יש ליתן משקל מכריע." 7. גם בענייננו באיזון בין הגורמים השונים שיש לאזן ביניהם נראה לנו לנכון לקבל את הערעור, להפחית את תקופת המאסר בפועל ולהעמידה על 12 שנות מאסר. המאסר על תנאי - יעמוד בעינו. ניתן היום, ‏‏י"א אלול, תשס"ו (4.9.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05082050_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il