פלוני נ. פלוני

4 1 בבית המשפט העליון רע"א 8196/23 לפני: כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. עו"ד אורן הראל 3. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת צ' גרדשטיין פפקין) מיום 26.9.2023 בפש"ר 32265-12-15 בשם המבקשת: עו"ד נתן חג'ג' בשם המשיב 2: עו"ד אורן הראל; עו"ד איתי לוי בשם המשיב 3: עו"ד ענבל קדמי-עברי פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת צ' גרדשטיין פפקין) בפש"ר 32265-12-15 מיום 26.9.2023 בה נדחתה באופן חלקי בקשת המבקשת לקציבת מזונות בנה הקטין. תמצית הרקע העובדתי בשנת 2015 נפתח נגד המשיב 1 (להלן: החייב) הליך פשיטת רגל המתנהל עד היום (להלן: הליך הפש"ר). ביום 17.1.2016 ניתן צו לכינוס נכסי החייב, ובהמשך מונה המשיב 2 כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: המנהל המיוחד). בשנת 2018 נולד למבקשת ולחייב ילד (להלן: הקטין), ובשנת 2020 הגישה המבקשת תביעה למזונות הקטין לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תלה"מ 50361-06-20; להלן: תביעת המזונות). ביום 21.3.2023 ניתן פסק דין בתביעת המזונות, בו חויב החייב לשאת במזונות הקטין בסכום של 1,500 ₪ לחודש, ב-30% מעלות המדור עד לסכום של 700 ₪ לחודש ובתשלומים נוספים, וזאת החל מיום 10.4.2023 (להלן: חוב המזונות). עוד נקבע כי החיוב במזונות יחול ממועד הגשת התביעה (21.6.2020), כאשר סכום המזונות המתייחס לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום הראשון, ישולם ב-12 תשלומים שווים ורצופים, שיתווספו לתשלומי המזונות החודשיים החל מן התשלום הראשון. ביום 22.5.2023 הגישה המבקשת, במסגרת הליך הפש"ר, בקשה לקציבת מזונות הקטין לפי סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). בגדרי הבקשה התבקש בית המשפט המחוזי לקצוב את מזונות הקטין בסכום שלא יפחת מ-2,200 ₪ לחודש, וכן לקצוב סכום חד פעמי של 74,400 ₪ בגין חוב המזונות לתקופה שמיום הגשת תביעת המזונות ועד למועד הגשת הבקשה (להלן: תקופת העבר). בהחלטתו מיום 4.7.2023, ולאחר שהוגשו עמדותיהם של החייב, המנהל המיוחד והכנ"ר, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקצוב את מזונות הקטין ולהעמידם על סך של 1,800 ₪ לחודש, שישולמו החל מחודש יולי 2023. באשר לסכום המזונות בגין תקופת העבר, נקבע כי טרם מתן החלטה בנושא יש לקבל תגובה משלימה של המנהל המיוחד והכנ"ר. בתגובתו טען המנהל המיוחד, כי חוב המזונות בגין תקופת העבר מהווה חוב חדש שנוצר לאחר מתן צו הכינוס, ועל כן לא ניתן להטילו על החייב במסגרת הליך הפש"ר. זאת, לנוכח הוראת סעיף 128(א) לפקודה המתייחסת ל"פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס", ובהינתן שמועד חיוב המזונות הראשון נקבע ליום 10.4.2023. הכנ"ר הודיע כי הוא מצטרף לעמדת המנהל המיוחד, וכי אף לשיטתו "אין מקום לפרוע את חוב המזונות רטרואקטיבית הואיל ועסקינן בחוב חדש שנוצר לאחר מתן צו הכינוס". על רקע האמור, קבע בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 26.9.2023, כי "בהתאם לעמדת בעלי התפקידים [...], שמקובלת עליי, ומאחר שמדובר בחוב חדש שנוצר לאחר מתן צו הכינוס, אין מקום לפורעו רטרואקטיבית". בגין החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי. להשלמת התמונה יצוין, כי בקשה שהוגשה מטעם המבקשת לנקוט הליכי גביה נגד החייב בגין חוב המזונות הקצוב, התקבלה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.3.2024. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור בבקשה שלפניי, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשתה להקציב לקטין מזונות בגין תקופת העבר. במסגרת זאת, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו ואימץ באופן גורף את עמדות בעלי התפקידים, מבלי להתייחס לנימוקי המבקשת, ודי בטעם זה כדי לקבל את בקשת רשות הערעור דנן. לגופם של דברים טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות שנתן לסעיף 128 לפקודה, וכי בהתאם לדין ולפסיקת בית משפט זה, היה עליו להבחין בין חוב מזונות שמועד פירעונו חל לפני מתן צו הכינוס, לבין חוב מזונות שמועד פירעונו חל לאחר מתן צו הכינוס. נטען כי בית המשפט המחוזי התייחס לחוב המזונות בגין תקופת העבר כאל חוב "רגיל" שנוצר לאחר מתן צו הכינוס, וזאת על אף אופיו המיוחד של חוב המזונות. לנוכח האמור, עותרת המבקשת לביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ולאפשר למבקשת לגבות מהחייב את חוב המזונות בגין תקופת העבר. המנהל המיוחד סבור כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, המבקשת הגישה לכתחילה את תביעת המזונות מבלי שקיבלה את אישורו של בית משפט של פשיטת רגל בהתאם לנדרש בסעיף 20(א) לפקודה. עוד נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בפרשנותו לסעיף 128 לפקודה, ולפיה חוב המזונות בגין תקופת העבר מהווה חוב חדש שנוצר לאחר מתן צו הכינוס, ועל כן אינו בר תביעה בהליך פשיטת הרגל, בהתאם לסעיפים 71(א) ו-72(1) לפקודה. באשר לטענת המבקשת לפיה החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת, טוען המנהל המיוחד כי מדובר בהחלטה משלימה להחלטה מפורטת שניתנה ביום 4.7.2024, כאשר ההחלטה המשלימה עוסקת אך בחוב המזונות בגין תקופת העבר, והיא ניתנה לאחר קבלת עמדותיהם של כלל הנוגעים בדבר, לרבות תשובת המבקשת. הכנ"ר סבור – שלא כעמדתו כפי שהובאה לפני בית המשפט המחוזי – כי דין הבקשה להתקבל. לגישתו, הוראת סעיף 128(א) לפקודה עוסקת בחיובי מזונות שמועד פירעונם חל לאחר מתן צו הכינוס. לפיכך, אין מקום להבחנה בין סכום המזונות החודשיים ה"שוטפים" שנפסקו לקטין, לבין סכום המזונות שנפסק בגין תקופת העבר, שכן תוקף חיובי המזונות חל ממועד הגשת תביעת המזונות לבית המשפט לענייני משפחה – מועד שלאחר מתן צו הכינוס. הכנ"ר מוסיף וטוען כי הבחנה כאמור עלולה לחטוא למטרת סעיף 128 לפקודה, שעה שכל חוב מזונות שנפסק לאחר מתן צו הכינוס יימצא כחוב חדש שאין לגבותו. לאור זאת נטען, כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות כאשר הגדיר את הסכומים שנפסקו בגין תקופת העבר כ"חוב חדש" בהליך פשיטת רגל. הכנ"ר מבקש אפוא להורות על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם בחינה מחודשת של הבקשה לקציבת מזונות, מבלי שתיערך ההבחנה האמורה. להשלמת התמונה יצוין, כי בהחלטתי מיום 6.3.2024, הוריתי לצדדים להודיע האם הם מסכימים להשבת הדיון לבית המשפט המחוזי, לשם דיון ומתן החלטה מנומקת בבקשה לקציבת מזונות לגופה. המנהל המיוחד הודיע כי הוא אינו מתנגד להשבת הדיון, ואילו המבקשת הודיעה כי היא מתנגדת להצעה, וביקשה כי תינתן החלטה לגוף בקשת רשות הערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל, במובן זה שהדיון יושב לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן החלטה מנומקת בבקשה לקציבת מזונות הקטין בגין תקופת העבר. החלטת בית המשפט המחוזי העומדת במוקד הבקשה היא החלטה תמציתית המאמצת את עמדות המנהל המיוחד והכנ"ר, וקובעת כי "מדובר בחוב חדש שנוצר לאחר מתן צו הכינוס" ללא פירוט או הנמקה. אין צורך לחזור על חשיבותה של הנמקה, הנדרשת על מנת להבהיר לבעלי הדין על מה התבססה ההכרעה בעניינם; ועל מנת לאפשר לערכאת הערעור להעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתה (ראו למשל: רע"א 7641/19 היערי נ' קיבוץ גת אגודה שיתופית חקלאית, פסקה 9 (2.1.2020); רע"א 8917/18 דן תפעול ושירותים בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 9 (23.12.2019)). לא אחת נפסק, כי היקפה של חובת ההנמקה משתנה ממקרה למקרה, כאשר בסוגי החלטות מסוימים, די יהיה בהנמקה קצרה ותכליתית (ראו למשל: רע"א 6903/17 ארז נ' פרץ, פסקה 8 (25.10.2017)). במקרה דנן, ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה לקציבת מזונות במסגרת הליך פשיטת רגל, כאשר בנוגע להחלטות מסוג זה נפסק, כי לא ניתן לקבל הסתמכות גורפת ובלתי מנומקת של בית המשפט על עמדות של בעלי תפקידים מבלי להתייחס לנימוקי הזכאי למזונות, ובאופן שאינו מאפשר ביקורת ערעורית אפקטיבית (ראו למשל: רע"א 3483/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (18.8.2015); רע"א 7677/14 פלונית נ' פלוני, פסקה 11 (19.4.2015)). משאלה הם פני הדברים, ומאחר שסוגיית קציבת המזונות בגין תקופת העבר מעלה מחלוקת משפטית, כמו גם שאלות שבשיקול דעת, הטעונות הכרעה – ראיתי להורות על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן החלטה מנומקת, בשים לב למכלול טענות הצדדים. סוף דבר – הערעור מתקבל במובן זה שהדיון בבקשה לקציבת מזונות יושב לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בבקשה וייתן בה החלטה מנומקת. למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי יהא רשאי, אם יראה צורך בדבר, להורות על השלמת טיעוני הצדדים. יובהר כי כל טענות הצדדים שמורות להם במלואן, ואיני מביעה, בשלב זה, כל עמדה לגופם של דברים. בנסיבות העניין, ומשהסכימו המשיבים לתוצאת ההליך, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט באדר ב התשפ"ד (‏8.4.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 23081960_X07.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1