פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 8193/08 בבית המשפט העליון בע"מ 8193/08 בפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני 4. האפוטרופוס הכללי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי מרכב בפתח-תקוה בעמ"ש 6810-08-08 שניתנו על ידי כבוד השופט א' שילה בשם המבקש: עו"ד ש' מורן בשם המשיבה 1: עו"ד י' מ' בויאר בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד א' שטיינלאוף פסק-דין בפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שילה וא' יעקב) מיום 14.9.2008 ומיום 23.9.2008 אשר ניתנו במסגרת עמ"ש 6810-08-08 והכל כפי שיפורט להלן. 1. המבקש, שופט בדימוס, מונה בשנת 2004 על ידי בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (להלן: בית המשפט לענייני משפחה) כמנהל עיזבון לנכסי המנוח א' ר' (להלן: המנוח). על פי הנטען, אלמנתו של המנוח, המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ובנו מנישואיו הקודמים, המשיב 3 (להלן: המשיב), ניהלו הליכים רבים, ארוכים ומורכבים בנוגע לזכויות בעיזבון, אשר כלל נכסים שונים וכספים בשווי של למעלה מ-37 מיליון ₪. לטענת המבקש, ניהול נכסי העיזבון דרש מן המבקש השקעה של זמן רב, מאמצים ניכרים ומשאבים רבים. לעומת זאת, המשיבה טוענת כי במקרה דנן לא נעשתה כל פעולה ייחודית או אינטנסיבית על ידי המבקש כמנהל עיזבון. 2. במהלך ניהול ההליכים בין המשיבה לבין המשיב, ביום 23.3.2006, ביקש המבקש מבית המשפט לענייני משפחה לפסוק לו שכר-ביניים בשיעור של 2% משווי העיזבון. ביום 26.11.2006 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה זו במלואה. לטענת המשיבה, שכר הביניים עמד על סך של 629,545 ₪ ובנוסף שולם למבקש שכר טרחה בסך של 56,808 ₪ בגין שכרו בעניין ביצוע עסקת מכר של נכס השייך לעיזבון. 3. לטענת המבקש, המשיבה והמשיב ניהלו הליכים בנוגע לכל דבר ועניין ולא הצליחו להסכים ביניהם על דבר. רק בשנת 2008 הגיעו להסכמה לפיה בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, וכך היה. בעקבות זאת, ביקש המבקש מבית המשפט לענייני משפחה כי ייפסק לו שכר טרחה סופי בשיעור של 4% משווי העיזבון, בניכוי שכר הביניים שנפסק. בית המשפט לענייני משפחה החליט, ביום 30.6.2008, לפסוק למבקש שכר טרחה בשיעור של 3% משווי העיזבון, בניכוי שכר הביניים ששולם. לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, ביקש ב"כ המשיבה, בעל-פה, לעכב את ביצועה של ההחלטה, ובית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה ועיכב את ביצוע החלטתו עד ליום 15.9.2008. המבקש לא השיג בדרך כלשהי על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה לעכב את ביצוע ההחלטה בעניין שכר טרחתו. לטענתו, לא הגיש ערעור על ההחלטה מכיוון שסבר שנוכח פגרת בתי המשפט עד שיתברר ערעורו ממילא יפוג תוקפו של עיכוב הביצוע. 4. ביום 20.8.2008 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז ערעור על ההחלטה בעניין שכר טרחתו של המבקש. ביום 7.9.2008 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה להאריך את עיכוב הביצוע שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה. באותו יום ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי בה הורה על קבלת תגובה לבקשה בתוך שבעה ימים. החלטה זו הומצאה למבקש ביום 9.9.2008. ביום 15.9.2008, כאשר הגיע המבקש למזכירות בית המשפט המחוזי על מנת להגיש את תגובתו, התברר לו כי יום לפני כן הגישה המשיבה "בקשה למתן החלטה" אשר בעקבותיה נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שילה) לבקשה לעיכוב ביצוע, והורה: "כמבוקש" (להלן: ההחלטה הראשונה). המבקש מיהר והגיש בקשה לבטל את ההחלטה הראשונה, אולם לאחר שהתקבלו תגובות הצדדים האחרים, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב), ביום 23.9.2008, את הבקשה לביטול ההחלטה הראשונה בציינו כי "לא ניתן לומר שהערעור חסר סכוי ומאזן הנוחות נוטה לכיוון עיכוב הביצוע" (להלן: ההחלטה השנייה). 5. או אז הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה השיג על ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, ההחלטה הראשונה שגויה, הן משום שניתנה בטרם חלף המועד להגשת תגובתו של המבקש, הן משום שניתנה ללא נימוק והן משום שהיא מנוגדת לדין החל בנוגע לבקשות לעיכוב ביצוע. עוד טוען המבקש, כי ההחלטה השנייה אף היא שגויה, משום שזו ניתנה בלא כל נימוק לגופם של דברים ומשום שהיא מנוגדת לדין החל בבקשות לעיכוב ביצוע: לדבריו, סיכויי הערעור שהגישה המשיבה הינם קלושים ומאזן הנוחות, בייחוד כאשר עסקינן בפסק דין כספי גרידא, נוטים לטובת המבקש. 6. בזאת לא הסתיימו התלאות, שכן לאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב), ביום 7.10.2008, לפיה מאחר שמדובר בחיוב כספי, אין לעכב את ביצועו של פסק הדין, וכי לא נטענו עובדות לפיהן יכולתו הכלכלית של המבקש היא כזו לפיה לא יוכל להשיב את הכסף או חלקו אם יתקבל הערעור ולפיכך נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. הפעם המשיבה היא שביקשה את ביטול ההחלטה מיום 7.10.2008, ולאחר שהוגשו תגובות הצדדים הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב), ביום 17.10.2008, על ביטול ההחלטה האמורה, אשר כדבריו "ניתנה בטעות". 7. לא למותר לציין כי שתי החלטותיו האחרונות של בית המשפט המחוזי (מיום 7.10.2008 ומיום 17.10.2008) למעשה לא "נתקפו" במסגרת בקשת רשות הערעור ואף לא הוגשה בקשה לתקן את בקשת רשות הערעור כך שתתייחס לבקשות אלה, אלא המבקש הסתפק בבקשה "לצרף את החלטותיו הנוספות של בית-המשפט קמא... במסגרת בקשת-רשות הערעור שהגיש המבקש, ולראותן כחלק בלתי נפרד ממנה". 8. מכל מקום, בקשת רשות הערעור מתייחסת, למעשה, לשתי החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, וזאת במסגרת ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין שכר טרחתו של המבקש. 9. ביום 6.11.2008 הוריתי על קבלת תגובת המשיבים לבקשה. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור שכן לטענתה המבקש אינו מציג שאלות משפטיות שחשיבותן המשפטית והציבורית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, במיוחד לנוכח העובדה שהערכאות הקודמות (בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי) בדקו ושקלו את העניין לפחות ארבע פעמים. עוד טוענת המשיבה כי ההחלטה לעכב את ביצוע תשלום שכר הטרחה הינה מוצדקת וזאת מן הטעמים הבאים: לטענת המשיבה, סיכויי הערעור טובים ביותר, בעיקר לנוכח העובדה שבית המשפט לענייני משפחה טעה מהותית כשפסק למבקש שכר טרחה מופרז בשיעור של 3% אף שפעולת הכינוס לא הייתה כרוכה במאמץ מיוחד; לטענת המשיבה, למרות שבדרך כלל אין מעכבים ביצוע פסק דין כספי, נוכח העובדה כי מדובר בחיוב כספי "עצום", תיתקל המשיבה בקושי רב להשיב לידיה את הסכומים שישולמו, אם יתקבל הערעור. עוד טוענת המשיבה כי עיכוב ביצוע התשלום יגרום למבקש נזק מועט ביותר. המשיבים 2-3 הצטרפו לעמדת המשיבה והוסיפו כי הארכת עיכוב הביצוע מתחייבת הן מפני שסיכויי הערעור טובים (שכן לטענתם נפסק למבקש שכר טרחה לפי השיעור המרבי והגבוה ביותר הנפסק רק עבור עבודה מאומצת, ייחודית ורבה) והן מפני שמאזן הנוחות מחייב זאת, שכן החלק הארי של שכר הטרחה כבר שולם למבקש ובנסיבות העניין אין חשש שלא יוכל לגבות מהמשיבים את יתרת שכר הטרחה. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, חרף התנגדות המשיבה לכך. כמו כן, סבורני כי דינו של הערעור להתקבל, מהטעמים שיפורטו להלן בקצרה. 11. הכלל שנקבע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. על המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין מוטל לשכנע כי קיים נימוק אשר יצדיק את הסטייה מן הכלל [בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499 (1991); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403 (1997)]. 12. כאשר מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע, בוחן בית המשפט שני שיקולים מרכזיים: האחד, מהם סיכויי המערער להצליח בערעורו, והשני, אם יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין [בש"א 3158/91 הנ"ל; בש"א 219/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד מט(5) 285 (1996)]. 13. הכלל שאין מעכבים ביצועו של פסק דין מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בחיוב כספי, שכן רק במקרים חריגים ניתן יהיה לומר כי אם יבוצע התשלום לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301 (2003)). לפיכך, כאשר מדובר בתביעה כספית, ישנה חשיבות רבה לשאלה אם יוכל המערער להיפרע מהמשיב אם יזכה בערעורו (בש"א 3158/91 הנ"ל; בש"א 8240/96 הנ"ל). כאמור, על המבקש הנטל לשכנע כי אם אכן יבוצע פסק הדין יהיה קשה או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו, ועליו להציג תשתית עובדתית לכך. 14. במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור הינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב הביצוע. אולם, גם אם נצא מנקודת הנחה שסיכויי הערעור הינם מאוזנים, הרי שמרכז הכובד עובר אל השיקול של מאזן הנוחות והקושי בהחזרת המצב לקדמותו [ראו: עע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נו(2) 163 (2001); ע"א 4079/02 חלואני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם, 30.7.2002)]. 15. אשר למאזן הנוחות, המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית כלשהי ולמצער לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לטענתה כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם יבוצע תשלום שכר הטרחה למבקש. כל שטענה המשיבה הוא כי היא תיתקל "בקושי רב להשיב לידיה את הכספים שישולמו, וזאת בהיעדר מידע אודות המבקש ויכולתו הכלכלית להחזיר את הכספים שישולמו אם יתקבל הערעור, למעט העובדה כי הינו עו"ד ושופט בדימוס". גם בבקשתה בפני בית המשפט המחוזי טענה המשיבה כדלקמן: "למבקשת אין כל מידע אודות המשיב 1, למעט העובדה כי הינו עו"ד ושופט בדימוס, לא כל שכן, מידע כלשהוא אודות יכולת הפירעון של המשיב 1. מחסור זה במידע, מקים אצל המבקשת חשש למעלה מסביר, כי במידה והערעור יתקבל, והמשיב 1 יחויב להחזיר את שכר הטרחה שכבר שולם... תתקשה המבקשת למיטב הערכתה להיפרע מהמשיב 1 בגין אותו החזר..." בכל הכבוד, המבקשת אינה יכולה לצאת ידי חובתה בטענה כי אין לה מידע אודות המבקש ועל כן חזקה שלא תוכל להיפרע ממנו. בטענה סתמית מעין זו לא ניתן לשכנע את בית המשפט כי יש לסטות מן הכלל לפיו יש לבצע את פסק הדין באופן מיידי ולהורות על עיכוב ביצוע. גם אם נכונה טענת המשיבה כי למבקש עצמו לא ייגרם נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין, אין בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקשת, אשר לא עמדה בנטל להוכיח כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם יבוצע פסק הדין ויתקבל ערעורה. 16. נוכח האמור לעיל, סבורני כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על עיכוב ביצוע תשלום שכר הטרחה עד להכרעה בערעור. עוד ראיתי לנכון להוסיף ולציין כי ההחלטה הראשונה, כלומר ההחלטה על הארכת עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור (שכל שנכתב בה הוא "כמבוקש") ניתנה, כך נראה, בטרם חלף המועד להגשת תגובה מטעם המבקש. לוח הזמנים הצפוף שנוצר נבע מכך שהמבקשת המתינה עד שבוע לפני תום עיכוב הביצוע לפי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ורק אז פנתה בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, טוב היה עושה בית המשפט המחוזי אם היה קובע "תאריך יעד" להגשת התגובה, חלף קביעה כי התגובה תוגש תוך שבעה ימים, שאז כמובן נספר המועד מיום המצאת ההחלטה. 17. סופו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה שעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מבוטל. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. 18. לאחר כתיבתן של שורות אלה, הגיש המבקש "בקשה להתיר למבקש זכות-תגובה על תשובותיהם של המשיבים", אליה צירף גם תגובה מפורטת (המונה חמישה עמודים). לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, איני רואה מקום להידרש לבקשה זו. ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ט (20.11.08). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08081930_W04.doc חכ