אבירם דהרי נ. דרור לדרמן

7 1 בבית המשפט העליון ע"א 8190/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערער: אבירם דהרי נ ג ד המשיבים: 1. דרור לדרמן 2. מיכל כהן (נמחקה) 3. עיריית קרית גת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.11.2021 בת"א 57980-02-20 אשר ניתנה על ידי השופטת הבכירה ר' ברקאי; תגובה מטעם המשיב 1 מיום 28.12.2021; תגובה מטעם המשיבה 3 מיום 29.12.2021 בשם המערער: עו"ד תום נוימן; עו"ד רונית זמר כהן בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיבה 3: עו"ד מתן גרינגר פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' ברקאי) מיום 15.11.2021 בת"א 57980-02-20 שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער. ביום 24.2.2020 הגיש המשיב 1 (להלן: המשיב) תביעת לשון הרע נגד המערער, המכהן כראש עיריית קריית גת; נגד המשיבה 2, מנהלת מחלקת הדוברות העירייה; ונגד המשיבה 3, עיריית קריית גת (להלן: העירייה). המשיב טען בתביעתו כי המערער מנהל נגדו "מסע ביוש" בחסות העירייה, תוך שימוש באתר האינטרנט שלה ובעמוד ה"פייסבוק" שלה. המערער והמשיבה 2 טענו כי עומדת להם חסינות עובד ציבור בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אך המשיב התנגד לבקשת החסינות. ביום 11.8.2021 קבע בית המשפט קמא, על בסיס הטענות הכתובות שהוגשו לו ומבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, כי חסינות כאמור תעמוד למשיבה 2 בלבד (להלן: החלטת החסינות). תחילה קבע המותב כי אף שהמערער צירף לבקשתו הודעה מטעם היועץ המשפטי של העירייה, שסבר כי יש לקבל את הבקשה, אין די בכך כדי לראות את בקשת החסינות ככזו שהוגשה מטעם העירייה בהתאם לסעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין. לפיכך, נקבע כי המערער והמשיבה 2 הם שיישאו בנטל להראות כי מתקיימים התנאים להכרה בחסינותם. בהחלטתו פירט המותב על אודות 53 הפרסומים שעומדים במוקד ההליך, תוך הבאת ציטוטים ופרפרזות מחלקם, והסביר כי על מנת להקנות למערער או למשיבה 2 חסינות יש להוכיח שני תנאים מצטברים: (א) כי המבקש הוא עובד ציבור ועשה את המעשה תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי; ו-(ב) כי המבקש לא פעל כאמור מתוך כוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק. המותב קבע כי בעוד שהמשיבה 2 עמדה בשני התנאים הללו, המערער לא עמד באף אחד מהם. באשר לתנאי הראשון ציין המותב כי גם אם המערער פרסם חלק מהפרסומים במסגרת תפקידו, "הרי שהם בטלים בשישים נוכח מסת הפרסומים האינטנסיבית שביצע [המערער] בתקופות השונות המלמדת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי [המערער] נקט במסע אישי של הפחדה, התשה והשמצה כנגד [המשיב]". כמו כן ציין בית המשפט: "גם אם נניח כי [המשיב] היה נגוע במניעים אישיים ופוליטיים באותם זמנים, כטענת [המערער], הרי שתגובת [המערער], בתפקידו כראש עירית קריית גת, לא מידתית ואינה עומדת ביחס ישיר כתגובה למעשיו של [המשיב]. תגובת [המערער] חרגה באופן קיצוני בהיקפה ובעוצמתה ואין היא מלמדת על [כך ש]נעשתה במסגרת מילוי תפקידו הציבורי. [המערער], ניהל את מאבקו ועסק בסיפוק האינטרס האישי שלו ב[משיב], כבמלחמת חורמה, וזאת עשה תחת כסות מעמדו כ'איש ציבור' מתוך מחשבה, יש לומר מוטעית, כי יזכה להגנת החסינות לעובד ציבור." המותב הוסיף והסביר כי מסקנתו מבוססת על בחינת מכלול נסיבות העניין, ובהן העובדה שהמערער פרסם את הפרסומים האמורים "כשהוא חוזר וממחזר טענותיו במידה רבה באופן טורדני וכפייתי כלפי [המשיב]"; וכן "השימוש בכוח השלטון במקביל לפרסומים שביצע כדי ל'הכות' [במשיב] עת נתן הוראה לחייב את [המשיב] בתשלומי [ארנונה] על בית מגוריו בתעריף עסקי", הוראה שבוטלה בהמשך במסגרת הליך משפטי. על רקע זה, כך קבע המותב, המערער חצה "את הגבול המפריד בין פעילותו הציבורית לפעילות אישית וניהל את מאבקו האישי [במשיב] במידה רבה באופן כפייתי ובלתי מתפשר [...] אין זאת כי אם מקרה מובהק בו מנצל עובד ציבור את תפקידו הציבורי כדי לנהל את מאבקו האישי כנגד האזרח ויש אך להצר על כך". המותב הוסיף וציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם אם ניתן היה להכיר בחלק מפרסומיו של המערער ככאלו שפורסמו במסגרת מילוי תפקידו, הרי שתוכנם מעיד כי המערער התכוון לגרום למשיב נזק. בתוך כך ציין המותב "יש גם בפוגעניות הרבה של הפרסומים, הבאה לידי ביטוי בלשון הכתוב וגלישה לפרטים אישיים של [המשיב] ורעייתו, כלפיהם מטיח [המערער] האשמות בפלילים, כדי להעיד על קיומו של יסוד נפשי של כוונה [...]". לבסוף חייב בית המשפט קמא את המערער בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורכי-דינו בסך 20,000 ש"ח. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 13.10.2021 הגישו המערער והעירייה בקשות רשות ערעור על החלטת החסינות, אשר עודן תלויות ועומדות (רע"א 6821/21; רע"א 6822/21). כמו כן, כפי העולה מהחלטת החסינות, כשנה לפני הגשת התביעה דנן התקבלה באופן חלקי תביעת לשון הרע נוספת שהגיש המשיב נגד המערער (ת"א (שלום ק"ג) 15356-03-13 (השופט א' זבולון)). גם במסגרת אותו הליך הגיש המערער בקשת חסינות, וזו נדחתה. שני הצדדים לאותו הליך הגישו ערעורים על פסק הדין, אשר נדחו, ובקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה נדחתה אף היא (רע"א 6133/19 דהרי נ' לדרמן (24.10.2019)). ביום 25.10.2021, חודשיים וחצי לאחר מתן החלטת החסינות, הגיש המערער בקשה לפסילת המותב. לטענתו, החלטת החסינות כוללת קביעות חד-משמעיות ביחס לסוגיות שמקומן בהליך העיקרי, ואף שההליך מצוי בשלב מקדמי וכתבי ההגנה טרם הוגשו, דעתו של המותב "ננעלה סופית" ביחס למערער וביחס לאחריותו בנזיקין. כך, למשל, נטען כי המותב "חסם מראש" את האפשרות שהמערער יטען להגנת תום הלב. המערער הוסיף והדגיש כי המותב לא סייג את התבטאויותיו בהחלטת החסינות, כגון באמצעות הבהרה כי מדובר במסקנות לכאוריות. עוד ציין המערער כי הוא "סבר כי יהיה זה נכון" להגיש את בקשת הפסלות רק לאחר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת החסינות, על מנת שלא ליצור את הרושם שבקשת רשות הערעור מוגשת "רק מאחר וכב' המותב לא פסל עצמו או לא הכריע 'במהירות' בבקשת פסלות המוגשת לו". המשיב התנגד לבקשת הפסלות וטען, בין היתר, כי ההתבטאויות שאליהן הפנה המערער נכתבו ב"זיקה ישירה" לקריטריונים הפסיקתיים להכרה בחסינות עובד ציבור. המותב דחה את הבקשה בהחלטה תמציתית מיום 15.11.2021, בציינו כי טענותיו של המערער אינן מקימות עילת פסלות. זאת, כך נקבע, מכיוון שההכרעה בשאלת החסינות "חייבה בחינת הנסיבות הנוגעות ללב המחלוקת שבין הצדדים" – ואולם, "אין בכך כדי לגבש דיעה אשר לתוצאות ההליך". מכאן הערעור דנן. המערער חוזר וטוען כי האופן שבו ניסח המותב את החלטת החסינות – ובפרט הימנעותו מלסייג את ההחלטה ומלהבהיר שמסקנותיו הן לכאוריות בלבד – מעיד על "נעילת" דעתו ביחס לסוגיות שיידונו בהליך העיקרי. עוד מעלה המערער השגות על ההחלטה הדוחה את בקשת הפסלות, אשר, כך נטען, הייתה קצרה יתר על המידה ו"כמעט 'מזלזלת'". נוכח כל זאת סבור המערער כי מן הראוי להעביר את ההליך למותב אחר, ולו מטעמים של מראית פני הצדק. המשיב טוען בתגובתו כי דין הערעור להידחות. לטענתו בקשת הפסלות לוקה בשיהוי משמעותי, ומכל מקום, החלטת החסינות אינה חורגת מדל"ת אמות ההכרעה בסוגיה שהובאה לפתחו של בית המשפט קמא, והיא מבוססת על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בהקשר זה. עוד טוען המשיב כי מכיוון שעסקינן בהחלטת ביניים, אשר נתחמה לסוגיית החסינות בלבד ומבוססת על דינים ייעודיים, מסקנותיו של המותב אינן סופיות ואין מניעה לכך שיפסוק אחרת במסגרת הדיון בהליך העיקרי. העירייה, מצדה, מצטרפת לטענותיו של המערער וסבורה כי דין הערעור להתקבל. לשיטתה, החלטת החסינות מעידה על "נעילת" דעתו של המותב לא רק ביחס למערער אלא גם ביחס אליה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות. תחילה יש לציין כי בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי משמעותי אשר מצדיק את דחיית הערעור מטעם זה בלבד (השוו: ע"א 2619/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (18.5.2021); ע"א 2474/20 אשר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (3.6.2020)). כפי שפורט לעיל, המערער העלה את טענת הפסלות למעלה מחודשיים לאחר מתן החלטת החסינות, בהסבירו כי חשש שבקשת הפסלות תאיר באור שלילי את בקשת רשות ערעור שהגיש על החלטת החסינות. נימוק זה אין בו כדי לרפא את השיהוי שדבק בבקשת הפסלות, שאותה נקבע כי יש להגיש "מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות" (תקנה 173(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ראו בהקשר זה: ע"א 2612/21 מג'יקס סרביס בע"מ נ' יובלים הר חן בע"מ, פסקה 7 (11.5.2021)). אף לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערער להוכיח עילה לפסילת המותב. נקודת המוצא להכרעה בענייננו היא כי קביעותיו של מותב בהחלטת ביניים אינן מקימות כשלעצמן חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 8076/19 KM TEH MANAGEMENT LLC‏ נ' קרוניץ, פסקה 6 (30.12.2019)). ואכן, החלטות ביניים ניתנות, ככלל, על בסיס אמות מידה משפטיות שונות מאלו שיידרשו להכרעה בהליך העיקרי; והן מבוססות לא פעם על תשתית עובדתית שונה מזו שתונח בפני המותב בבואו להכריע בהליך העיקרי, בפרט כשההחלטה ניתנת בשלב מקדמי, לפני הגשת הראיות מטעם הצדדים. לפיכך, אף שבמקרים חריגים עשויה לקום עילת פסלות בעקבות התבטאות של המותב במסגרת החלטה קודמת שניתנה על ידו, על הטוען לקיומה של עילה כאמור להראות כי דעתו של המותב "נעולה" ביחס להמשך ניהול המשפט. כעולה מן הפסיקה, השיקולים שיש לקחת בחשבון בהקשר זה כוללים, בין היתר, את מידת הנחרצוּת שבה התבטא המותב; את התשתית הראייתית שעמדה בפני המותב באותה עת, ומידת הדמיון בינה ובין התשתית שתעמוד בפניו בבואו להכריע בהליך לגופו; ואת ההבדלים בין הסוגיות הטעונות הכרעה בכל אחד משלבי ההליך (ראו והשוו: ע"פ 2981/20 תל גנים יזמות לבניה בע"מ נ' עיריית רמת גן, פסקה 6 (23.6.2020); ע"א 810/18 בלולו נ' מדינת ישראל - היחידה הארצית לשומה, פסקה 4 (1.3.2018); ע"א 461/14 רוזן נ' ביטון, פסקאות 11-10 (14.1.2015)). בענייננו, כפי שפורט לעיל, המותב נדרש לקבוע אם יש מקום להקנות למערער ולמשיבה 2 חסינות עובד ציבור כמובנה בסעיף 7א לפקודת הנזיקין. זאת, בשלב מקדמי ביותר של ההליך ואף לפני שמי מן הנתבעים הגיש כתב הגנה. בפתח פרק הדיון וההכרעה בהחלטת החסינות, הדגיש המותב כי לשם הכרה בחסינות "מוטל הנטל על כתפי [המערער והמשיבה 2] להוכיח, כי פעלו במסגרת תפקידם השלטוני ובתום לב ושלא מתוך כוונה לגרום לנזק [למשיב]". עוד ציין המותב כי כאשר "המזיק עסק הן במילוי תפקידו כעובד ציבור והן בסיפוק האינטרס הפרטי שלו", תוקנה לו חסינות רק אם "בולט לעין כי המטרה השלטת שעמדה לנגד עיניו של העובד בשעת המעשה היתה קשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו". על רקע אמות המידה הללו פנה המותב לנתח את הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה, והגיע למסקנה כי המערער אינו זכאי לחסינות, מכיוון שתוכן הפרסומים אינו מעיד על זיקה חזקה דיה לתפקידו ומכיוון שניכרת מהם כוונה לגרום נזק למשיב. בהמשך לטענת הפסלות שהעלה המערער, הבהיר המותב כי אין בהחלטת החסינות "כדי לגבש דיעה אשר לתוצאות ההליך". בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי החלטת החסינות מעידה על "נעילת" דעתו של המותב בכל הנוגע לתוצאת ההליך העיקרי. אמנם, לכאורה קיימת קרבה נושאית בין חלק מהסוגיות שנדונו בהחלטת החסינות ובין שאלות העשויות להתעורר בהליך העיקרי, וזאת בפרט בכל הנוגע ליסוד הנפשי של המערער (ככל שיבחר להעלות טענה בנושא). ואולם, מערך הכללים המשמש להכרעה בשאלת החסינות המוקנית לעובדי ציבור, שונה ממערך הכללים המשמש לקביעת אחריות בנזיקין, או חבות בפיצויים, בגין פרסומים שעולים כדי לשון הרע כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. עיון בהחלטת החסינות מעלה כי בניגוד לטענת המערער, קביעותיו של המותב ממוקדות בקריטריונים להכרה בחסינות והן אינן "זולגות" לסוגיות שיעמדו בסופו של יום להכרעתו במסגרת ההליך העיקרי. לאורך ההחלטה חוזרת כחוט השני ההתייחסות לשני התנאים לחסינות, שעליהם עמד המותב בפתח החלטתו, וכל אחת מן הקביעות בדבר אופי הפרסומים והיסוד הנפשי של המערער קוּשרה, מיד ובסמוך, לאחד משני התנאים הללו. הדיון שקיים המותב בנוגע לפרסומים שבמוקד התביעה התמקד, אפוא, בסוגיית החסינות בלבד, ואין בו כדי להעיד על "נעילת" דעתו בנוגע לטענות שעשוי המערער להעלות בעתיד ביחס לשאלה אם אכן מדובר בלשון הרע ואם עומדות לו הגנות כלשהן. אדגיש בפרט כי התייחסותו של המותב ליסוד הנפשי של המערער אף מתחייבת מלשון סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, המחריגה מתחולת החסינות כל מעשה "שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". עוד רלוונטית לענייננו העובדה שהמותב הכריע בשאלת החסינות אך ורק על בסיס הראיות שצירף המשיב לתביעתו, שכן הנתבעים בהליך טרם הגישו את ראיותיהם ואף טרם תחמו את גדרי המחלוקת באמצעות הגשת כתבי הגנה. לפיכך, קשה לקבל את הטענה כי החלטת החסינות סותמת בהכרח את הגולל על טענות כאלו ואחרות שעשוי המערער להעלות בהמשך. בסופו של יום, ואף שההחלטה נוקטת בלשון קשה כלפי המערער אשר בהחלט היה מקום לנסחה באופן מתון יותר, לא שוכנעתי כי האמור בהחלטת החסינות מעיד על חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב, ומשכך לא קמה בענייננו הצדקה לפסילתו, אף לא מטעמים של מראית פני הצדק. המותב הבהיר בדחותו את בקשת הפסלות כי אין בהחלטת החסינות כדי לקַבֵּעַ את דעתו ביחס להמשך ניהול ההליך, וחזקה עליו שינהל את ההליך בהתאם. לסיום אציין כי יש ממש בטענת המערער כי החלטת הפסלות נוסחה באופן תמציתי יתר על המידה. עם זאת, נוכח מסקנתי לפיה לא קם בענייננו חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב, אין בטענה זו לבדה כדי להצדיק את קבלת הערעור (ראו בהקשר זה: ע"א 4483/21 עמישב שירותים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, פסקה 13 (12.8.2021)). אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ובשים לב להנמקה החסרה בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות, לא ייעשה צו להוצאות בערעור. ניתן היום, ‏י"א בשבט התשפ"ב (‏13.1.2022). ה נ ש י א ה _________________________ 21081900_V04.docx רי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1