בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 819/96
בש"פ
6956/96
בש"פ
6957/96
בש"פ 7067/97
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
המערער: יעקב
גואטה
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 12.1.96 בתיק
ת.פ.
441/94 שניתן על-ידי כבוד
השופט
ח. אדר
תאריך
הישיבה: י"ט בשבט תשנ"ז (27.1.97)
בשם
המערער: עו"ד אמיר גורן, עו"ד ששי גז
בשם
המשיבה: עו"ד אלף אביה
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. בתאריך 23.9.1994, יום חמישי בשבוע, לנה
המתלוננת תלמידת תיכון בת 17, בבית דודתה, אחות אימה (להלן: האישה) ובעלה - הוא
המערער (להלן יחד: בני-הזוג). באותו היום הייתה האישה מאושפזת בבית-חולים לאחר
לידה, ועמדה לחזור לביתה למחרת עם הרך הנולד. המתלוננת התבקשה לטפל בבוקרו של היום
בשלוש בנותיהם של בני-הזוג, בנות 5, 13 ו14-, ולנקות את הבית לקראת שובה של האישה.
בין שתי המשפחות, שהתגוררו באותו ישוב, שררו
יחסים קרובים. בעוד שמצבם הכלכלי של בני-הזוג היה איתן, סבלה משפחת המתלוננת
ממחסור. אימה נכה ואביה מובטל, והמשפחה התפרנסה מגימלת הבטחת הכנסה. המערער נהג
לסייע למשפחת המתלוננת ולתמוך בה. המתלוננת עצמה לנה לעיתים קרובות בבית בני-הזוג
וקשרה קשרים קרובים עם בנות-דודתה, והמערער היה לה כאב. על רקע יחסים אלה הסכים
אביה של המתלוננת לוותר על עזרתה של בתו בעבודות הבית השוטפות, ונענה לבקשת המערער
כי תסייע לו עם הולדת בנו הצעיר, ולצורך כך אף תלון בבית בני-הזוג ביום חמישי
בלילה.
2. למחרת, בבוקר יום שישי, לאחר שהמערער ובנותיו
עזבו את הדירה, נשארה בה המתלוננת ועסקה בעבודות הבית. היא אף התקשרה לאימה וביקשה
ממנה להביא לה בגדים להחלפה. בצהרי היום טילפנה המתלוננת לחברתה. היא בכתה, נשמעה
נסערת וביקשה להיפגש עם החברה ליד בית בני-הזוג על-מנת לתת לה דבר מה. החברה, שלא
יכלה להגיע לפגישה במועד זה, קבעה להיפגש עם המתלוננת מאוחר יותר. בשעות הערב
התכנסה המשפחה המורחבת בבית בני-הזוג. המתלוננת ביקשה את המערער להסיעה לביתה, אך
הוא סרב. היא יצאה מבית בני-הזוג, ולא שבה לביתה כל אותו הלילה.
כמסתבר, בצאתה פגשה המתלוננת בחברתה ומסרה
לידיה שני מכתבים - האחד עבורה והשני עבור הוריה. המתלוננת ביקשה מהחברה לא לפתוח
את המכתב המיועד לה לפני יום השבת, ואז גם למסור להוריה את המכתב המיועד להם.
החברה לא נשמעה לה. היא קראה במכתבים, ולמדה לדעת כי המתלוננת החליטה לשים קץ
לחייה. במכתב המופנה לחברה הסבירה כי נאנסה על-ידי המערער. ואילו במכתב להוריה
כתבה כי עברה טראומה קשה ובעקבותיה החליטה להתאבד.
החברה מסרה את שני המכתבים להורי המתלוננת.
המשפחה המבוהלת חיפשה אחר המתלוננת ואף פנתה למשטרה. במקביל התקשרה אחותה הבכורה
של אם המתלוננת, הדודה צ', למערער וביקשה אותו לבוא אליה, ומשבא הראתה לו את שני
המכתבים. המערער הכחיש כי קיים מגע מיני עם המתלוננת. בתוך כך, בשעות אחר הצהריים
של יום השבת, נמצאה המתלוננת בפרדס סמוך לעיירת מגוריה. רק אז הודה המערער בפני
אשתו כי בעל את המתלוננת, אך טען שהיא יזמה את המגע המיני עימו.
3. המתלוננת הובאה לביתה כשהיא בוכיה ומבוהלת.
היא אף התלוננה על כאבי בטן, ונלקחה על-ידי הדודה צ' לבית-חולים, שם סיפרה לעובדת
סוציאלית כי נאנסה על-ידי המערער. העובדת הסוציאלית הזעיקה את המשטרה. חוקרת
שהגיעה לבית-החולים הזמינה את המתלוננת לתחנת המשטרה כדי שתגיש תלונה. המתלוננת
הגיעה לתחנת המשטרה כעבור שעות רבות, כשהיא מלווה באחי אימה, הדודים ע' וא'. היא
סיפרה כי נאנסה, אך סרבה להגיש תלונה ולמסור הודעה מפורטת, בהסבירה כי אינה רוצה
לפגוע במשפחתה.
כמסתבר, כאשר הדודים ליוו את המתלוננת לתחנת
המשטרה הם ניסו להניא אותה מלהגיש תלונה. הדוד ע' אמר לה כי עליה לשקול היטב אם
להגיש תלונה, ואילו הדוד א' הזהיר אותה כי למשפחה יגרם נזק כבד אם תגיש את התלונה,
וכי על-פי ייעוץ שקיבל מעורך-דין היא עלולה להישלח על-ידי בית-המשפט לבית-חולים
פסיכיאטרי. השניים ביקשו אותה כי למיצער, תעכב את הגשת התלונה עד לאחר הברית.
4. בתחילה, כאמור, נכנעה המתלוננת ללחצים, אך
כניעתה הייתה זמנית. לאחר הברית היא הגיעה לתחנת המשטרה כשהיא מלווה על-ידי הדודה
צ', והגישה תלונה נגד המערער. בהודעתה במשטרה סיפרה כי באותו ערב, ביום חמישי,
התכוננה כדרכה ללכת לישון על הספה בחדר המגורים בבית המערער. המערער הציע לה,
למען נוחותה, את המיטה הזוגית. מששכבה לישון נכנס למיטה, ובעל אותה על אף שהתנגדה
לו בדיבור מפורש ובתנועות גוף. המערער, מצידו, הודה בחקירתו במשטרה בבעילת
המתלוננת. הוא הסביר כי המתלוננת נכנסה למיטתו, ופיתתה אותו לקיים עימה יחסי מין.
בתוך כך חלו שינויים קיצוניים בהתנהגותה של
המתלוננת. היא התקשתה בלימודיה, הפסיקה לסייע בעבודות הבית, במשך שבועות התקלחה
עשרות פעמים ביום, ובשנתה סבלה מהרטבה.
5. המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
באינוס המתלוננת. הוא נעצר עד תום הליכי המשפט, ושוחרר ממעצרו כעבור שבעה חודשים
בתנאים מגבילים ובכללם מגורים בעיר אחרת.
הגשת התלונה על-ידי המתלוננת והעמדתו לדין של
המערער בעקבותיה לא הפסיקו את הלחץ המשפחתי. האישה ניסתה לשכנע את המתלוננת,
בפיתויים ובאיומים, לחזור בה מתלונתה. היא הבטיחה לה שאם תחזור בה מן התלונה תקנה
לה מכונית ותממן לה שיעורי נהיגה. במקביל איימה האישה על המתלוננת כי בידיה ראיות
שהמתלוננת משתמשת בסמים מסוכנים ומשתתפת באורגיות, ועל-כן היא עלולה להישלח
למאסר. עוד סיפרה האישה למתלוננת כי הפרקליטות אינה תומכת בה, וכי השופט שדן
במעצרו של המערער אמר במהלך הדיון כי לדעתו המתלוננת הסכימה לבעילה ובדתה את סיפור
האינוס עקב הבושה מהמשפחה. האישה הבטיחה לדאוג לה לייעוץ משפטי, ואף הוסיפה כי כבר
נועצה עם עורך-דין שחיווה דעתו כי רצוי שהמתלוננת תחזור בה מן התלונה על-ידי כתיבת
מכתב לבית המשפט.
בהשפעת דברים אלה כתבה המתלוננת מכתב, שהוכתב
לה על-ידי האישה, ובו אישרה כי העלילה על המערער שאנס אותה כדי להסתיר שהרתה לחבר
שלה. משהתברר לה, לאחר בדיקה, כי אינה בהריון, החליטה לגלות את האמת. האישה דרשה
מן המתלוננת לחתום על מכתב זה ולשולחו אליה בדואר. המתלוננת התעשתה וסרבה לחתום על
המכתב. או אז קרעה אותו האישה, והציעה למתלוננת להתייעץ עם הוריה.
בפגישה נוספת, שהתקיימה ערב פתיחת משפטו של
המערער בין המתלוננת ואימה לבין האישה, דרשה האישה כי המתלוננת תחזור בה מן
התלונה, ואף הבטיחה לאימה שאילו הייתה עושה כך, היה כדברי המתלוננת בעדותה
"ליד [ביתה] היום אוטו חדש מודל 94 ורשיון נהיגה". האם השיבה שאינה
מוכנה להשפיע על המתלוננת להיענות לאישה.
6. המתלוננת עמדה על דעתה. היא מסרה עדות מלאה
בבית-המשפט, ואף סיפרה במפורט על הלחץ שהפעילה עליה האישה כמפורט לעיל. כן סיפרה
על נסיון דודיה להשפיע עליה. דבריה אלה לא הוכחשו. האישה והדוד א' נמנעו מלמסור
עדות, ואילו הדוד ע' אישר את גירסתה באשר לשיחה שקיים עימה בדרך לתחנת המשטרה ואף
את הדברים שאמר לה הדוד א'. הוא גם הטעים כי לא פקפק במהימנות תלונתה. כן העידו
אביה של המתלוננת, הדודה צ' וחברתה על תגובתה הנפשית הקשה של המתלוננת לאחר
הבעילה.
המערער, מצידו, חזר בעדותו בבית-המשפט על
גירסתו במשטרה בדבר פיתויו על-ידי המתלוננת. הוא גם סיפר כי למחרת הבעילה לא הראתה
המתלוננת סימני מצוקה, ואף ביקשה אותו להסיעה לביתה. לחיזוק דבריו קרא לעדות את
שלוש בנותיו, שסיפרו כי ביום שישי, למחרת הבעילה, לא חשו כל שינוי בהתנהגותה של
המתלוננת.
7. בית-המשפט המחוזי (השופט חיים אדר) נתן אמון
מלא בעדותה של המתלוננת. הוא מצא גם חיזוק לדבריה בעדויות אביה, החברה והדודה צ'
שהיו מהימנות עליו, בדבר תגובותיה הנפשיות הקשות של המתלוננת לאחר הבעילה. ואילו
למערער לא האמין.
המערער הורשע איפוא בעבירה שיוחסה לו, ונגזרו
עליו 42 חודשי מאסר.
8. על פסק-דין זה הוגש ערעור, שבו טען המערער
כנגד הרשעתו, ולחלופין כנגד חומרת העונש.
הטענה המרכזית בהודעת הערעור הייתה כי
המתלוננת לא גילתה התנגדות פעילה לבעילה, כי יכלה למנוע בנקל את הבעילה לו הזעיקה
לעזרה את בנות דודתה שישנו בחדר הסמוך, וכי על-כל-פנים, המערער היה יכול להבין כי
התנגדותה המילולית של המתלוננת לא חורגת ממשחקי חיזור מקובלים ואינה שוללת את
הסכמת המתלוננת, שאותה הסיק מכך שלא הפגינה התנגדות פעילה.
9. בעוד הערעור תלוי ועומד ניסתה האישה לקעקע את
עדותה המפלילה של המתלוננת, ולצורך כך פנתה למשרד חקירות.
לחוקר שעליו הוטלה המשימה ניתן כיסוי של
איש-עסקים עשיר הנמצא לצורך עסקיו תקופות ארוכות מחוץ לישראל. לרשותו הועמדו מספר
מכוניות מפוארות שצוידו בטלפון סלולרי ודיבורית המאפשרת לנוסעי המכונית לשמוע את
שיחות הטלפון. חוקרים ממשרד החקירות וחברים של החוקר הונחו לטלפן אליו כאשר יסיע
את המתלוננת ולנהל שיחות מהן ישתמע כי החוקר מנהל עסקים חובקי עולם.
האישה סיפרה לחוקר כי המתלוננת התגייסה
לצה"ל ומשרתת בבסיס צבאי בתל-השומר, וממתינה מדי בוקר לאוטובוס או להסעה
בצומת דרכים. החוקר עצר את מכוניתו ליד המתלוננת. לשאלתה להיכן מועדות פניו השיב
שהוא נוסע לתל-השומר. כך נוצר הקשר בינו לבין המתלוננת.
10. החוקר נפגש עם המתלוננת שבע פעמים. חמש פגישות
התקיימו במכונית, פעם אחת הוא הזמין אותה לבלות עימו בחדרו במלון דן-פנורמה
בתל-אביב, ופעם אחרת הזמין אותה לנסוע עימו להרצליה על-מנת לראות יאכטה שהוא עומד
לרכוש, כביכול.
במהלך פגישות אלה חיזר החוקר אחר המתלוננת
ורכש את אמונה. היא, לתומה, האמינה כי תוכו כברו, נענתה בהתלהבות לחיזוריו, ואף
הזמינה אותו לביתה כדי שאימה תכיר, כלשונה "עם מי היא הולכת". החוקר
הסביר למתלוננת כי הוא "אינו שולח ידיים" משום ששהה באפריקה והוא ממתין
לתוצאות בדיקת- דם על-מנת להבטיח כי לא חלה שם במחלה מדבקת.
11. החוקר סיפר למתלוננת כי החברה העוסקת בענף
היהלומים עימה הוא עובד מעסיקה שקרניות מומחיות ומשלמת להן עשרות אלפי דולרים.
שקרניות אלה מסייעות לחברה לקבל תגמולי ביטוח בתואנות שוא כי היהלומים שביטחה
נגנבו. תפקידן של אותן שקרניות - שאותו הן מבצעות בהצלחה רבה - היא לרמות חוקרים
של חברת הביטוח ולשכנע אותם כי היו עדות-ראייה לגניבת היהלומים. החוקר גם רמז כי
הוא מעריץ בחורות המסוגלות להעליל על אנשים ללא נקיפות מצפון. החוקר המציא דמות של
שקרנית בשם שרון, ובשיחות הטלפוניות המוזמנות אל המכונית הביע התפעלות ממנה וסיפר
למתלוננת כיצד הצליחה להערים על המשטרה כאשר ביצעה תאונת דרכים בעצמה והעלילה על
החבר שלה כי הוא נהג במכוניתה ובכך הביאה להעמדתו לדין ולהענשתו, וזאת כנקמה על
עוול שגרם לה. החוקר גם עורר את קינאתה של המתלוננת, כאשר בשיחת טלפון מוזמנת אחרת
אמר על שקרנית נוספת שאת דמותה בדה, כי בעיניו היא "אלילה" וכי הוא עומד
לפגוש אותה בקרוב. המתלוננת ניסתה לרצות אותו בספרה לו על שקרים ששיקרה להוריה
ולמפקדיה, אך הוא דחה שקרים אלה כחסרי ערך.
בדרך זו ניצל החוקר את אמונה של המתלוננת
והוביל אותה לספר לו כי אף היא הצליחה לרמות רשויות חוקרות ולהעליל על אנשים חפים
מפשע. לדבריה, כנקמה על-כך שהמערער "שלח ידיים" ונגע בה בניגוד לרצונה,
היא הגישה נגדו תלונת-שוא כי אנס אותה כדי להבטיח שייענש ויישב בכלא.
12. השיחות בין החוקר למתלוננת הוקלטו, והסניגור
ביקש להגיש את הקלטות כראיה נוספת בערעור.
בהחלטתנו מיום 13.6.96 הטלנו על בית-המשפט
המחוזי לבחון את הראיה הנוספת ולקבוע את מידת האמינות שניתן לייחס לה, ולצורך כך
לשמוע את המתלוננת, את החוקר ואנשים נוספים ככל שימצא לנכון. החלטנו להמשיך לדון
בערעור עם קבלת החלטתו של בית-המשפט המחוזי.
הואיל והשופט אדר פרש בינתיים לגימלאות, נשמעו
הראיות הנוספות על-ידי נשיא בית-המשפט המחוזי, השופט מנחם אילן.
13. הנשיא אילן שמע את החוקר והמתלוננת. כן העידה
בפניו החוקרת שגבתה את הודעת המתלוננת לאחר גילוי הראיות הנוספות, ממנה למד כי לא
הזהירה את המתלוננת שצפויה היא לעמוד למשפט על עדות שקר אם יתברר כי מסרה עדות לא
נכונה בבית-המשפט. עוד העידה עובדת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שטיפלה
במתלוננת אשר נקלעה למצוקה נפשית קשה משנודע לה על זהותו של "המחזר".
בחקירתה הנגדית אישרה האחרונה כי המתלוננת סיפרה לה ששמעה משכן על האפשרות כי היא
עלולה לעמוד לדין בשל שינוי העדות. המתלוננת עצמה אמרה כי העידה עדות אמת בבית-המשפט,
וכי אמרה לחוקר ששיקרה כדי לשאת חן בעיניו ואף לזכות בעבודה בשכר גבוה.
הנשיא אילן נתן אמון בדברי המתלוננת ככל שנגעו
לדברים שאמרה לחוקר, ונמנע מלהתייחס לגירסתה בעדותה הראשונה, שמהימנותה נקבעה
על-ידי השופט אדר. מסקנתו הייתה כי הדברים שאמרה המתלוננת לחוקר הם חסרי ערך
ראייתי. וכך, בין השאר, כתב בהחלטתו:
"מדובר
בנערה פותה, שהאמינה שהיא יכולה לזכות באהבתו של 'נסיך חלומות' שיוציאנה מן
המציאות הדלה שהיא חיה בה, ומן הסטיגמה של 'סוג ב' לחיי העולם הגדול לעושר ולאושר,
וכל זאת בתנאי שהיא תתאים לאותו מודל 'אידיאלי' שהחוקר צייר לפניה בדייקנות בדמות
שרון. אותה נערה שיודעת להעליל עלילת-שקר על הזולת, כשהלה מובא למשפט, יודעת לעמוד
בלחצים של חקירת הסניגור והשופט... העובדה שהיא בחרה לספר על אונס ולא כל סיפור
דמיוני אחר, אינה מלמדת אותי דבר... אני... לא סבור שהמתלוננת היתה מוכשרת מספיק
להמציא סיפור מדמיונה. מה שיכלה לעשות הוא, להשתמש בחומרים הידועים לה מנסיונה
על-מנת להציג עצמה כשקרנית מוכשרת שיודעת להוליך שולל את החוקרים ובית-המשפט
ולגרום להרשעת אדם חף מפשע, ומשום כך היא ראוייה להערצתו של [החוקר] לא פחות
משרון... אני מאמין למתלוננת, שבאותו שלב היתה מאוהבת בחוקר ..... והיתה מוכנה
לעשות הכל בשבילו, כפי שהתבטאה בעדות, אפילו להביא לו כוס מים מהכנרת אם היה מבקש
זאת. אני מאמין לה שאמרה מה שאמרה בקשר לעדותה בבית-המשפט כדי לזכות בהערצתו, ללא
קשר לשאלה מה מידת האמת בדברים, ואני מאמין לה שהדברים נאמרו כדי שיעמדו במבחן
'הרמה הגבוהה' של שרון האגדתית.
אני
סבור, שהחוקר הקדיח את תבשילו, בזאת שנתן למתלוננת להבין שהשקר בבית-המשפט היא
תכונה הראוייה להערצה.
אני
מאמין למתלוננת, שבשלב ההתוודות היתה מוכנה לומר לחוקר כל דבר שהיא האמינה שיקנה
את הערכתו. לכן, אין לייחס משקל כלשהו להתוודות הזאת.
לסיכום,
לדעתי אין שום משקל לכל השיחות שבין המתלוננת לחוקר, מפני שמחד גיסא - היו אצל
המתלוננת ציפיות גדולות לתמורה שתהיה לה מכך שהיא תמצא חן בעיני החוקר, המעריץ
בנות שקרניות שיכולות לעמוד היטב בלחץ החקירה; ומאידך - ציירו בפניה בצורה מדוייקת
את המודל שאליו מתכוונים".
14. בערעור תקף בא-כוח המערער, עו"ד גז, החלטה
זו. טענתו העיקרית הייתה כי בית-המשפט המחוזי השתית את האמון שנתן במתלוננת על
ההנחה כי לא ידעה שצפויה היא למשפט על עדות שקר אם תתקבל הגירסה שמסרה לחוקר, בעוד
שמעדותה של העובדת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה עולה כי ידעה זאת. הסניגור הוסיף
וטען כי גם אם דברי המתלוננת לחוקר כי לא נבעלה על-ידי המערער אינם נכונים, יש
בעצם הודאתה כי שיקרה בבית-המשפט כדי לכרסם במשקל עדותה.
15. בערעור שבפנינו מתעוררות איפוא שתי שאלות:
ראשית, האם הראיה הנוספת (דברי המתלוננת לחוקר) כירסמה במהימנות עדותה של
המתלוננת בדבר אינוסה על-ידי המערער; ושנית, אף אם לראיה הנוספת אין משקל, האם
ממצאיו של בית-המשפט המחוזי בדבר אי-הסכמתה של המתלוננת לבעילתה ומודעותו של
המערער לכך יכולים לעמוד לנוכח התנהגותה הפאסיבית של המתלוננת, לרבות הימנעותה
מלקרוא לעזרה.
אדון בשאלות אלה על-פי סדרן.
הראיה
הנוספת - דברי המתלוננת לחוקר
16. הציר המרכזי המאחד את שתי כתות הראיות שנשמעו
בנפרד, ואשר מהימנותן נבחנה על-ידי שופטים שונים שכאמור האמינו למתלוננת, הינו
ניסיון עקיב וממושך של האישה להביא את המתלוננת לחזור בה מתלונתה כי המערער אנס
אותה.
מלכתחילה ניסתה האישה, בסיוע אחיה, להשפיע על
המתלוננת שלא להגיש תלונה למשטרה. משהתלוננה המתלוננת והוגש כתב האישום, דרשה ממנה
האישה באיומים ובפיתויים, לחזור בה מדבריה. משהורשע המערער, פנתה האישה לעזרה
למשרד חקירות.
השיחות בין החוקר למתלוננת מלמדות כי נעשה
נסיון ברור להביא את המתלוננת לחזור בה מעדותה. החוקר העיד על עצמו כי הוטל עליו
לגלות את האמת. אך הוא לא ניצל את אמונה של המתלוננת כדי לדלות מפיה מה אירע בינה
לבין המערער, אלא אימץ שיטת חקירה שמטרתה להוביל את המתלוננת לחזור בה מתלונתה.
טכניקת חקירה זו מוכיחה כי "הסחורה" שנדרש לספק על-ידי האישה לא הייתה
האמת, אלא הכחשת התלונה נגד המערער.
17. על רקע זה מתעוררת השאלה מהו המשקל שיש ליחס
לדברי המתלוננת לחוקר. האזנתי לקלטות והתרשמתי מטון הדיבור כי החוקר יצר אווירה של
חיזור, שטמונה בו הבטחה ליצירת קשר רציני. ואולם, החוקר אמר למתלוננת, בדיבור
מפורש ומכללא, כי תכבוש את ליבו רק אם תוכיח לו כי בעבר הצליחה לרמות חוקרים
מנוסים וכי ביכולתה להביא להרשעת אדם חף מפשע.
כאמור, הגיע הנשיא אילן לכלל דעה, על-יסוד
התרשמותו מן המתלוננת, כי אין היא מסוגלת להמציא ללא חומרים מציאותיים סיפור
דמיוני מן הסוג שדרש החוקר. ואולם, גם ללא הסתמכות על התרשמות, הדעת נותנת - ועל
כך סמך החוקר - כי הצעירה, שנסיון החיים שלה במגע עם רשויות חקירה מצטמצם לפרשה
הנדונה, תבסס את השקר שנדרש ממנה על-יסוד החקירה והעדות שאותן היא חוותה. ברם, על
אף ההדחה המתוחכמת הצלחתו של החוקר היתה חלקית. כאמור, המתלוננת בנתה את השקר
מחומרים מציאותיים, ואף בהציגה עצמה כשקרנית מומחית חזרה על לב גירסתה בעדותה
המקורית, והיא עשיית מעשה מיני על-ידי המערער בגופה בניגוד לרצונה. ואילו
את כישוריה לשקר תלתה בבידוי בעילתה על-ידי המערער, שלא הייתה כל מחלוקת כי
התקיימה.
אין גם לקבל את טענת הסניגור כי האמון שנתן
בית-המשפט המחוזי במתלוננת היה מבוסס על הנחה שגויה. כאמור, ביקש הנשיא אילן לברר
אם במהלך גביית עדותה לאחר גילוי הראיות הנוספות הוזהרה המתלוננת על-ידי המשטרה כי
תועמד לדין אם תחזור בה מן העדות שמסרה בבית-המשפט. החוקרת הניחה דעתו כי לא עשתה
כן, ואך מובן הוא כי הזהרה על-ידי חוקר משטרתי בפתח גביית הודעה על-ידיו אינה
שוות-ערך לדברים ששמעה המתלוננת באקראי משכן. על-כל-פנים, האמון שנתן הנשיא אילן
במתלוננת הושתת על מכלול הראיות שבאו בפניו ובתוכן דרך ניהול החקירה על-ידי החוקר,
תגובתה של המתלוננת לחיזורי החוקר והתרשמותו הבלתי-אמצעית ממנה.
ממצאו של הנשיא אילן כי אין לייחס משקל כלשהוא
לדברי המלוננת לחוקר מבוסס איפוא, ואין יסוד להתערב בו.
אי-הסכמה
של המתלוננת, ומודעות המערער
18. כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא כי
המתלוננת אמרה למערער במפורש כי אינה מסכימה לקיים עימו יחסי מין ואף דחפה אותו.
בממצא זה, המבוסס על התרשמותו של בית-המשפט ממהימנותה של המתלוננת שהופיעה בפניו,
אין מקום להתערב.
לא זו אף זאת: בני משפחת המתלוננת לא פיקפקו
בדבריה, וכל שדרשו ממנה היה להימנע מהגשת התלונה. בנסיבות אלה, נכונותה של
המתלוננת להגיש את התלונה חרף עמדת דודיה ולא לחזור בה למרות מכבש הלחצים שהפעילה
האישה, מגבירים את מהימנותה, ואף שוללים את האפשרות כי העלילה על המערער כדי
להסתיר מבני משפחתה שקיימה עימו יחסי-מין מרצון.
אכן, המתלוננת לא התנגדה התנגדות פיזית נמרצת
לבעילה, ואף לא קראה לעזרה. ואולם, מאז תיקונו של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין,
תשל"ז1977-, שהגדיר בנוסחו המקורי את עבירת האינוס "בעילת אישה נגד
רצונה" - על-ידי החלפת הביטוי "נגד רצונה" בביטוי "שלא
בהסכמתה החופשית" - הוכחתה של עבירת אינוס אינה טעונה עוד הבאת ראיות על
התנגדות פיזית של הקורבן וקריאה לעזרה. כדברי הנשיא שמגר:
"אישה
האומרת 'לא' - מבטאת אי-הסכמה, ויש לפרש את התיקון הנ"ל לחוק כרצון להשתחרר,
לעניין העבירה התדירה והחמורה שלפנינו, מדפוסי מחשבה שנושנו. מי שמבקש להזריק לאחר
זריקה החודרת דרך עורו זקוק להסכמה, ודי באמירת 'לא' כדי שהחדירה האמורה תהיה בלתי
חוקית. אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה
יותר מאי הסכמה מילולית".
[ע"פ
5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302, 347].
ראו גם דברים שכתבתי בע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת
ישראל, פ"ד מט(1) 2, 34.
19. אין גם יסוד לטענה כי המערער סבר שהתנגדותה
המילולית של המתלוננת הייתה משחק חיזור. ראשית, המערער העיד כי המתלוננת פיתתה
אותו באופן פעיל ולא כי היא סירבה לו כ"משחק" (עדותו של המערער נדחתה
כבלתי- מהימנה). שנית, התנגדות ליחסי מין בתוך המשפחה, שגם אם מבחינה טכנית אינם
גילוי עריות, על-כל-פנים מקובל לראותם יחסים בלתי-מוסריים, אינה יכולה להיתפס כמשחק
חיזור.
20. לכל האמור לעיל יש להוסיף כי עדותה של
המתלוננת אינה עומדת בגפה. היא נתמכת בראיות סיוע.
כידוע, מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירות מין
הוכר כראיה עצמאית, שבדומה לסימנים פיזיים על הגוף כשרה לשמש סיוע. בענייננו,
תגובתה הנפשית של המתלוננת, לרבות בריחתה מן הבית ומכתבי ההתאבדות שכתבה, הן ראיות
אובייקטיביות המסייעות לגירסתה בדבר אינוסה. ראו, למשל, ע"פ 147,69/65 שררי
נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(2) 552, 554; ע"פ 277/76 בוגנים
נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 561, 565; ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת
ישראל, לג(3) 721, 726.
נמצא איפוא כי הרשעתו של המערער באינוסה של
המתלוננת הייתה מבוססת.
21. לדעתי, יש לדחות גם את הערעור על חומרת העונש.
נוכח חומרתה הרבה של עבירת האינוס עונש המאסר שהוטל על המערער נוטה לקולה גם
בהתחשב בעברו הנקי, ואין מקום להקלה נוספת.
על-יסוד
האמור לעיל אני מציעה לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' דורנר.
ניתן היום כג בניסן, תשנ"ז (30.4.1997).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן-מזכיר ראשי