נפתלי פרידמן נ. ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8188/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. נפתלי פרידמן 2. גלית פרידמן 3. נתנאל ביטאן 4. תמר ביטאן נ ג ד המשיבים: 1. ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות 2. משרד הבריאות עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים העותרים: בעצמם פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים – שאינם מיוצגים – כי נורה למשיבים להצהיר כי רופאים או מיילדות, שאינם מקיימים את הוראות חוזר מינהל רפואה 17/2012 (להלן: החוזר), אינם מפרים בשל כך את סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, וממילא אינם מסתכנים בכך שיינקטו נגדם אמצעים משמעתיים. רקע 2. החוזר הנדון קובע הנחיות לרופאים ולמיילדות בנוגע לעיסוק בביצוע לידות בית, אשר מוגדרות שם בתור "לידה בבית היולדת, לאחר תכנון והכנה מראש ומתוך בחירה של היולדת". בתוך כך, בסעיף 3 לחוזר מפורטת רשימה של מצבי סיכון רפואי, שבהם רופאים ומיילדות אינם רשאים לבצע לידות כאמור, ובכלל זאת, כאשר היולדת ילדה בעבר בניתוח קיסרי (סעיף 3.4.2 לחוזר). עם זאת, בחוזר מובהר כי "אין איסור על יולדת ללדת בביתה ללא סיוע של איש מקצוע". 3. העותרות 2 ו-4 (להלן: העותרות) ילדו בעבר בניתוח קיסרי, ולכן החוזר אינו מאפשר לרופאים ולמיילדות לסייע להן בלידת בית בהריונן הנוכחי. בעתירה נטען כי למרות זאת, העותרות "נחושות בדעתן" ללדת בלידת בית, "אף ללא ליווי של רופא או מיילדת". העותרים 1 ו-3 (להלן: העותרים) הם בני הזוג של העותרות והאבות של התינוקות אשר עתידים להיוולד להן (להלן: התינוקות). תמצית העתירה 4. בעתירה, שהוגשה לצד בקשה למתן צו ביניים, נטען כי אין בכוחם של העותרים להשפיע על רצון העותרות, כי התינוקות ייוולדו בלידת בית; וכי סעיף 3 לחוזר מונע מרופאים וממיילדות לסייע לעותרות בלידת בית, ובמידת הצורך, להעניק להן ולתינוקות טיפול רפואי דחוף ואף מציל חיים. בנסיבות אלו, כך נטען, החוזר פוגע בזכותם החוקתית של העותרים לשוויון, ביחס לאבות אחרים, שבאפשרותם להבטיח שיינתן לילדיהם טיפול רפואי דחוף מיד לאחר הלידה, במידת הצורך; וכן בזכויות החוקתיות של התינוקות לחיים, לשלמות הגוף ולקבלת טיפול רפואי מציל חיים ללא תנאי. בעתירה נטען כי אין הסמכה בחוק לפגיעה בזכויות כאמור, מאחר שהחוזר נאכף בהסתמך על סעיף 41 לפקודת הרופאים, שהוראתו כללית ואין בכוחו לשמש מקור הסמכה מספקת לפגיעה כאמור. דיון והכרעה 5. דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים. 6. כמפורט לעיל, העותרים טוענים, בעיקרו של דבר, כי סעיף 3 לחוזר פוגע בזכויות חוקתיות, באשר הוא מונע, הלכה למעשה, מנשים בהיריון במצבי סיכון מסוימים ללדת בלידת בית בליווי רופא או מיילדת; וכי פגיעת החוזר בזכויות כאמור אינה כדין, משאינה מכוח הסמכה מפורשת בחוק. ואולם, טיעון מסוג זה, ביחס לסעיף 3 לחוזר, כבר נדון במסגרת עתירה – שהגישו העותרות עצמן, יחד עם שתי עותרות נוספות – אשר זה לא כבר נדחתה, לגופו של עניין, בפסק דין של בית משפט זה (בג"ץ 3383/20 מימן נ' ראש מנהל רפואה במשרד הבריאות (24.2.2022); להלן: העתירה הראשונה). 7. בעתירה הראשונה התבקש בית משפט זה להורות על ביטול סעיף 3 לחוזר, בטענה כי סעיף זה פוגע בזכויות החוקתיות של העותרות לקבלת טיפול רפואי ולאוטונומיה; וכי פגיעה זו אינה מכוח הסמכה מפורשת בחוק, בשים לב להוראות סעיף 41 לפקודת הרופאים. בית משפט זה דחה כאמור את העתירה, ופסק כי החוזר אינו פוגע בזכות העותרות לקבלת טיפול רפואי. הודגש כי לידת בית, כמשמעותה בחוזר, היא הליך מתוכנן, שאינו בבחינת טיפול במצב חירום; וכי הזכות לקבלת טיפול רפואי שלא בחירום, אינה כוללת קבלת טיפול רפואי באופן מנוגד להנחיות משרד הבריאות. אשר לזכות העותרות לאוטונומיה, נפסק כי אף בהנחה שהחוזר פוגע בזכות זו, הרי שלא מדובר בפגיעה בליבת הזכות, משהחוזר מבוסס על שיקולים רפואיים ומקצועיים; וכי לנוכח האמור, סעיף 41 לפקודת הרופאים הוא מקור הסמכה מספק לסנקציה שניתן להפעיל על רופאים שנוהגים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות משרד הבריאות, לרבות החוזר. 8. עינינו הרואות, העתירה הראשונה הוגשה – כאמור, על-ידי העותרות עצמן – בהתייחס להוראות סעיף 3 לחוזר, בטענה כי סעיף זה פוגע בזכויות חוקתיות, שלא מכוח הסכמה מפורשת בחוק. כמובהר לעיל, אף העתירה שלפנינו הוגשה בהתייחס להוראות הסעיף הנדון, והטענה שבבסיסה היא, מבחינה מהותית, הטענה שניצבה בלב העתירה הראשונה. 9. אם כן, נראה כי הגשת העתירה שלפנינו אינה עולה בקנה אחד עם הכלל שנקבע, זה מכבר, בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיו "צד לדיון בבית-המשפט הגבוה לצדק איננו בן-חורין להעלות מחדש ענינים שהם בבחינת דבר שפוט בדין קודם. הכלל הזה חל על דיוני בית-המשפט הגבוה לצדק אם לפי תורת 'מעשה-בית-דין' ואם משום שבית-המשפט לא ירשה לבעל-דין להטרידו שנית בדבר שכבר הובא לפניו קודם לכן והוכרע על-ידיו, או יכול היה להיות מובא לפניו. הסעד שבית-משפט זה מושיט לבעל-דין הוא סעד שבשיקול-דעת ובדרך כלל הוא לא ישתמש בשיקול-דעתו לטובת בעל-דין החוזר ומטרידו בענין שכבר היה לפניו" (בג"ץ 20/64 "המסייר" בע"מ נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יח(3) 245, 250 (1964); ראו גם, למשל, בג"ץ 761/13 כהן נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פס' 6 (20.2.2013); בג"ץ 3731/95 סעדיה נ' לשכת עורכי הדין, פס' 5 (19.6.1995); בג"ץ 6028/97 גרינבום נ' ראש הממשלה, בעמ' 3 (1.4.1998); יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ג 1782-1781 (2014)). 10. אמנם, כאמור, בעתירה שלפנינו נטען כי החוזר פוגע בזכויות שלא בא זכרן בעתירה הראשונה, של התינוקות ושל אבותיהם העותרים. ברם, לא הייתה מניעה לצרף את העותרים כצד מעוניין לעתירה הראשונה ולטעון כבר במסגרתה בדבר הפגיעה בזכויות המוזכרות בעתירה שלפנינו; וכבר נפסק בהקשר הנדון כי "נימוק חדש או טענה חדשה אינם עילה חדשה או שונה"; וכי ככלל, טענה שניתן היה להעלות במסגרת עתירה שכבר הוכרעה, אינה מצדיקה, כשלעצמה, לפתוח מחדש את הדיון בסוגיה (בג"ץ 578/82 נעים נ' בית הדין האזורי, ירושלים, פ"ד לז(2) 701, 706 (1983); ראו גם עניין גרינבום, בעמ' 4). ודוק: בית משפט זה רשאי, לפי שיקול דעתו, לדון בשנית בעניין שכבר הוכרע על-ידו, בהינתן טעמים המצדיקים זאת, דוגמת שינוי מהותי במצב העניינים הרלוונטי (ראו: בג"ץ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשייה והמחסר, פ"ד מח(2) 844, 851 (1994); עניין סעדיה, פס' 6; עניין כהן, פס' 6; זמיר, בעמ' 1783). ואולם, בעתירה שלפנינו לא הוצג טעם המצדיק דיון נוסף בסוגיה הנדונה; עצם הטענה לפגיעה בזכויות שלא נדונו בעתירה הראשונה, או הטענה כי העותרות "נחושות בדעתן" ללדת בבית אף ללא רופא או מיילדת, אינן בגדר טעם מהסוג הנדון. 11. די אפוא באמור לעיל כדי להוביל לדחיית העתירה על הסף. 12. עם זאת, למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי ממש אף בטענות העותרים לגופן. 13. אשר לטענה בדבר פגיעה בזכות התינוקות לקבלת טיפול רפואי, אין לי אלא לחזור על שנקבע בפסק הדין בעתירה הראשונה, שלפיו כאמור ביצוע לידת בית, כמשמעותה בחוזר, אינה בבחינת טיפול רפואי במצב חירום, והזכות לקבלת טיפול רפואי שלא בחירום אינה כוללת קבלת טיפול רפואי באופן המנוגד להנחיות משרד הבריאות (להרחבה ראו פסק הדין בעתירה הראשונה, פס' 7). 14. כאמור, העותרים מוסיפים וטוענים כי בניגוד לאבות אחרים, החוזר אינו מאפשר להם להבטיח שיינתן לילדיהם מיד לאחר הלידה טיפול רפואי מציל חיים, במידת הצורך; וכי בשל כך נפגעת זכותם החוקתית לשוויון. ואולם, בהינתן שההבחנה שעורכים כאמור העותרים בינם לבין אבות אחרים היא תוצאה, בראש ובראשונה, של בחירת העותרות – בנות זוגם של העותרים – כיצד והיכן ללדת; ובשים לב לכך שהחוזר מבוסס על שיקולים רפואיים ומקצועיים, כמובהר בפסק הדין בעתירה הראשונה – ועל כך אף העותרים עצמם אינם חולקים – איני סבורה כי יש בהבחנה הנ"ל כדי לבסס פגיעה בכבודם של העותרים, וממילא, אין בטענה הנדונה כדי להוביל למסקנה כי החוזר פוגע בזכותם החוקתית לשוויון (ראו: בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פס' 29 (11.5.2006); בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל, פס' 46-43 (22.5.2012)). מכל מקום, אף בהנחה שכטענת העותרים, החוזר פוגע בזכותם החוקתית לשוויון – וכאמור, אינני סבורה כך – הרי שלא מדובר בפגיעה בליבת הזכות, משההבחנה הנדונה נובעת מטעמים הנוגעים לשלום התינוק, כך שהמסקנה בפסק הדין בעתירה הראשונה, שלפיה סעיף 41 לפקודת הרופאים משמש מקור הסמכה מספק בנסיבות העניין, תקפה אף בענייננו. 15. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף, וממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשפ"ג (‏18.12.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22081880_R01.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1