סעדאת סברי ג'ריב נ. שר הביטחון

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8188/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ש' שוחט העותר: סעדאת סברי ג'ריב נ ג ד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ראש המינהל האזרחי 4. מפקד משטרת מחוז ש"י 5. ועד התנחלות גבעון החדשה 6. מועצה אזורית מטה בנימין עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד חוסאם יונס בשם המשיבים: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט א' שטיין: מהות העתירה בעתירה זו מבקש העותר כי נורה על החרגת חלק ממקרקעין המצויים בכפר איג'זא, הידועים כחלקה 208 בגוש (פיסקאלי) 2 (להלן: המקרקעין), בהם הוא טוען לבעלות משותפת, מהשטחים שהוכרזו כאדמות מדינה. כמו כן, מבקש העותר כי נוציא מלפנינו צווים להפסקת עבודות הבנייה והשימוש במקרקעין, לפינויים ולהחזרת מצב המקרקעין לקדמותו. רקע עובדתי והליכים קודמים ביום 18.11.1980 הכריז הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי (להלן: הממונה) על שטח של כ-120 דונם בכפר איג'זא בגוש (פיסקאלי) 2 כעל אדמת מדינה (להלן: הכרזת 1980). ביום 31.8.1981 הכריז הממונה על שטח נוסף של כ-40 דונם באותו מקום כעל אדמת מדינה (להלן: הכרזת 1981). אביו המנוח של העותר הגיש עררים מכוח הצו בדבר ועדות עררים (מס' 172), התשכ"ח-1967 (להלן: הצו בדבר ועדות עררים), הן כנגד הכרזת 1980 (להלן: ערר 14/80) והן כנגד הכרזת 1981. תחילה, דחתה ועדת העררים (להלן: הוועדה) את ערר 14/80, אולם לאחר שהובא העניין לפני בית משפט זה, הוסכם על החזרת הדיון לוועדת העררים – זאת, לאור החשש כי הוועדה לא הבינה כיאות את המסמכים הכתובים בשפה הערבית שהוגשו לה (ראו: בג"ץ 277/84 אע'רייב נ' הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, פ"ד מ(2) 57, 62 (1986) (להלן: בג"ץ 277/84)). לאחר שהובא הנושא מחדש לפני הוועדה, בהרכב אחר, ביום 8.4.1984, ניתנה החלטתה בשני העררים: לפיה הוכרה בעלות אביו המנוח של העותר בכ-24 דונם מן השטח שהיה במחלוקת. לגבי יתר השטח, נקבע כי הכרזתו כרכוש ממשלתי תישאר בעינה. עתירת המנוח נגד החלטת הוועדה מיום 8.4.1984 נדחתה בפסק דין מיום 24.3.1986 (ראו: בג"ץ 277/84). בשנת 1993 עתר אביו המנוח של העותר בשנית לבית משפט זה – הפעם בדרישה למנוע את השימוש במקרקעין לצורך הרחבת היישוב גבעון החדשה. עתירה זו נדחתה ביום 2.11.1994 בשל שיהוי שנפל בהגשתה. לגופו של עניין, בית המשפט (המשנה לנשיא א' ברק (כתוארו אז) והשופטים ג' בך ות' אור (כתוארו אז)) ציין, כי ניסיונו של המנוח לתקוף את ההכרזה במסגרת בג"ץ 277/84 נדחה, ואושרה הכרזת האדמות כרכוש ממשלתי. משכך הוא, ומאחר שלא נפל פגם בשיקול הדעת של הממונה, נקבע כי הממונה היה רשאי להתיר את השימוש במקרקעין לצורכי הישוב גבעון החדשה (ראו: בג"ץ 6022/93 אע'רייב נ' הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, פסקאות 1, 5-4 (2.11.1994)). ביום 23.1.2011, בעקבות עבודת "צוות סטטוס מקרקעין" (להלן: צוות קו כחול) – צוות שמונה על ידי המינהל האזרחי לבדיקת הכרזות הממונה ולדיוק גבולות השטח הנכלל בהן – נחתמה מפה עדכנית של הכרזות 1980 ו-1981 (להלן: גבולות קו כחול). בהמשך להכרזה על גבולות קו כחול, החלו עבודות בנייה באדמות המדינה, אשר במסגרתן, בין היתר, הוקמה גדר היקפית ליישוב גבעון החדשה. ביום 24.1.2013 הגיש העותר דכאן עתירה לבית משפט זה, בה דרש את הפסקת הבנייה והשימוש במקרקעין, וכן דרש את פינוי המקרקעין ומניעת המשך הפלישה אליהם. בתגובתה לעתירה הודיעה המדינה כי הוצא צו סופי להפסקת עבודות הבנייה שעליהן מלין העותר. עוד הודיעה המדינה כי בכוונתה להעתיק חלק מהגדר שהוקמה שלא על אדמות מדינה, שגם על הקמתה הלין העותר, אל אדמות המדינה. במהלך הדיון בעתירה, אשר התקיים ביום 3.9.2013, טען העותר כי רק במהלך התנהלותה של העתירה דשם נודע לו כי ההכרזה על אדמות המדינה מתפרסת על חלקי מקרקעין מסוימים שבהם הוא טוען לבעלות, וביקש לתקוף את ההכרזה. אולם, בית המשפט (המשנה לנשיא מ' נאור (כתוארה אז), השופט ס' ג'ובראן (כתוארו אז) והשופט נ' סולברג) קבע כי: "ככל שהעותר רוצה לתקוף את ההכרזה על אדמות המדינה עליה נודע לו, לטענתו, רק בתיק זה, הוא זכאי לעשות כן לאחר מיצוי ההליכים" (ראו: בג"ץ 636/13 ג'ריב נ' שר הביטחון (3.9.2013) (להלן: בג"ץ 636/13); ראו גם: פרוטוקול הדיון בבג"ץ 636/13 מיום 3.9.2013, עמ' 3, שורות 34-32). בחלוף 10 חודשים ממתן פסק הדין בבג"ץ 636/13, ביום 6.7.2014, פנה בא-כוח העותר ליועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון (להלן: האזור) בדרישה לביטול ההכרזה על אדמות מדינה במקרקעין – הם המקרקעין מושא העתירה. לפניה זאת לא אותר כל מענה. בחלוף 6 שנים נוספות, ביום 28.2.2021 – לטענת העותר – נשלחה על ידי בא-כוחו פניה נוספת באותו עניין. פניה זו לא התקבלה אצל המשיבים וממילא לא אותר לה כל מענה. מכאן העתירה. טענות הצדדים העותר טוען כי הוא אחד הבעלים של המקרקעין מושא העתירה, אותם ירש מאביו, ושבסמוך אליהם הוא מתגורר. העותר טוען כי המקרקעין לא נכללו בהכרזות 1980 ו-1981 והוכרזו לראשונה כאדמות מדינה רק במסגרת גבולות קו כחול בשנת 2011 – הכרזה אותה הוא מבקש לבטל. העותר מוסיף וטוען כי המקרקעין הוחזקו ועובדו על ידו ועל ידי משפחתו ברציפות במשך עשרות שנים, עד להכרזה על גבולות קו כחול. אך כיום, נמנעת ממנו הגישה אליהם ואפשרות השימוש בהם, שכן נעשה בהם שימוש על-ידי אחרים, בין היתר, לצורך השלכת אשפה ועבודות פיתוח. לדברי העותר, זכויותיו במקרקעין שרירות וקיימות חרף העובדה כי החזקתו בהם תמה על רקע הפלישה אליהם. זאת ועוד: לטענת העותר, זכויותיו הקנייניות נפגעו כתוצאה מהרחבת גבולות ההכרזה על אדמות מדינה במסגרת עבודת צוות קו כחול, אשר נעשתה – לפי דבריו –באופן רשלני, שרירותי, בהעדר סמכות וללא איסוף מידע ראוי; זאת, מבלי שניתנה לו זכות השימוע ותוך שפניותיו הרבות לרשויות בעניין דנן נותרו ללא מענה במשך זמן רב. מנגד, המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף. המשיבים טוענים כי בהגשת העתירה נפל שיהוי ניכר אשר מצדיק את דחייתה, שכן העותר מבקש לתקוף הכרזות על אדמות מדינה אשר נעשו לפני עשרות שנים. באשר לשיהוי הסובייקטיבי, נטען כי לעותר נודע, לכל המאוחר, בשנת 2013 – לפני למעלה מ-8 שנים – על היקף התפרסותן של אדמות המדינה בהתאם לגבולות הקו הכחול. באשר לשיהוי האובייקטיבי, טוענים המשיבים, כי על אדמות המדינה כפי שהוכרזו, נבנו בתים רבים כבר לפני שנים רבות – הכל בהתאם להיתרים שניתנו כדין. לדברי המשיבים, עובדה זאת יוצרת "מעשה עשוי" אשר מצדיק אף הוא את דחיית העתירה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי תחום השיפוט של היישוב גבעון החדשה תוקן אף הוא בהתאם לגבולות הקו הכחול עוד בשנת 2015. לא זו אף זו: עד ליום 26.7.2021 עמדה בפני העותר האפשרות לתקוף את ממצאי צוות קו כחול בהתאם להוראת מעבר בצו בדבר ועדות עררים (תיקון מס' 28) (יהודה ושומרון), התשפ"א-2021 (להלן: תיקון 28 לצו בדבר ועדות עררים); ומשפקעה הוראת המעבר – עוד בטרם הגשת העתירה – חל שינוי בדין שאינו מאפשר עוד את תקיפת גבולות הקו הכחול. בהקשר זה אציין את קיומה של עתירה תלויה ועומדת במסגרת בג"ץ 5288/21, שאחד מענייניה הוא המועד אחרון להגשת עררים על תוצרי עבודת צוות קו כחול לפי הצו בדבר ועדות עררים, ולפי תיקון 28 לצו זה. המשיבים טוענים לאי-מיצוי הליכים כנדרש בדין. המשיבים 6-5 טוענים כי לא התקבלה אצלם כל פניה מוקדמת מטעם העותר. המשיבים 4-1 טוענים כי הפניה היחידה שהתקבלה אצלם, היא הפניה משנת 2014, אשר בשל חלוף הזמן אין ביכולתם לברר את אשר עלה בגורלה. נטען גם, כי בבסיסה של העתירה דנן עומדת טענה לבעלות במקרקעין, אשר עליה להתברר בפני בית משפט אזרחי ולא בפני בית משפט זה – בפרט, כאשר לא מדובר בפלישה טרייה למקרקעין. לטענת המשיבים, לרשות העותר עומד סעד חלופי נוסף: פניה להליך רישום ראשון במקרקעין אשר מתנהל על פי החוק הירדני לרישום נכסי דלא ניידי אשר טרם נרשמו, מס' 6 לשנת 1964 (להלן: הליך רישום ראשון). כמו כן סבורים המשיבים כי הטענות בעתירה נטענו בכלליות וללא פירוט מספק, כך שלא ניתן לזהות את המקרקעין הספציפיים מושא העתירה או את השימושים שנעשים בהם. בהקשר זה, טוענים המשיבים, כי העובדה שהעותר לא הציג את התמונה העובדתית המלאה, לרבות היעדר הפירוט על ההליכים הקודמים אשר התקיימו באותו עניין ואי-ציון פנייתו אליהם בשנת 2014, מהווה חוסר ניקיון כפיים, אשר אף בגינו מן הדין לדחות את העתירה. לבסוף, טוענים המשיבים כי ההליכים הקודמים, אשר נוהלו באותו עניין על ידי אביו המנוח של העותר, מהווים מעשה-בית-דין החוסם את עתירתו הנוכחית של העותר. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה וכן בתגובת המשיבים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. בראש ובראשונה, דין העתירה להידחות מחמת השיהוי החמור אשר נפל בהגשתה. העתירה הוגשה למעלה מ-8 שנים לאחר המועד שבו, לכל המאוחר, נודע לעותר על גבולות הקו הכחול אותם הוא מבקש לתקוף – זאת, במסגרת עתירתו בבג"ץ 636/13. לא מצאתי כל הסבר לאיחור הרב בהגשת העתירה הנוכחית. לא זו אף זו, גם בפניותיו של העותר לרשויות נפל שיהוי משמעותי: כך, בין שתי פניותיו של העותר חלפו כ-7 שנים; ובין שליחת הפניה האחרונה ועד הגשת העתירה שלפנינו חלפו כ-9 חודשים. ברי הוא אפוא, כי העתירה לוקה בשיהוי חמור במיוחד אשר די בו כשלעצמו כדי להביא לדחייתה על הסף (ראו: בג"ץ 3250/13 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' שר האוצר, פסקה 19 (9.8.2015)). בהקשר זה אציין, כי קרבתו המשפחתית של העותר למי שתקף את ההכרזות על אדמות המדינה, במסגרת כמה וכמה הליכים קודמים – אביו המנוח – מחמירה את השיהוי שנפל בהגשת העתירה. חזקה על העותר כי ידע על האפשרות לנהל הליכים בעניינים אלו. מכאן השיהוי החמור בהגשת העתירה; ואני קובע זאת מבלי להידרש ולהכריע בשאלה אם ההליכים הקודמים שניהל אביו של העותר יצרו מעשה-בית-דין. העתירה שלפנינו נדונה לדחייה גם בשל אי-מיצוי הליכים בפני הרשות המוסמכת. הלכה היא עמנו כי בטרם פניה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ על העותר לשטוח את טענותיו בפני הרשות המינהלית המוסמכת, שאם לא כן תידחה עתירתו על הסף מפאת אי-מיצוי הליכים (ראו: בג"ץ 2209/17 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, פסקה 4 (18.4.2017); בג"ץ 7826/16 פלוני נ' רשות המיסים לישראל, פסקה 3 (11.1.2017); בג"ץ 3231/16 פלוני נ' וועדת מאוימים, פסקה 5 (10.5.2016)). כלל זה מבוסס על העיקרון שלפיו כל החלטה מינהלית בעניינו של הפרט צריכה להתקבל בראש ובראשונה על ידי הגורם שהוסמך לקבלה; כפי שהוסבר על ידי השופט נ' סולברג: "לא בדקדוקי עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת" (ראו: בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 לפסק דינו של השופט סולברג (24.5.2012)). העותר לא מיצה את ההליכים העומדים לרשותו עובר להגשת העתירה. טענתו כי העתירה מוגשת על רקע "ריבוי פניות" שלא נענו במשך זמן ממושך, אין בה ממש, משום שלא הוכח כי "פניות רבות" אלו אכן נעשו. באשר לשתי הפניות היחידות אשר מונחות לפניי – לנוכח פער הזמנים הרב שביניהן, ובשים לב לטענת המשיבים כי הפניה משנת 2021 כלל לא התקבלה אצלם, אין בהן כדי להושיע. לזאת יש להוסיף כי בידי העותר מצוי גם סעד חלופי בכל הקשור לטענותיו המושתתות על זכויותיו הקנייניות במקרקעין. הליך ההכרזה על אדמות באזור כאדמות מדינה, אשר מתבצע מכוח הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967, הוא הליך מינהלי אשר אין בכוחו ליצור או לעגן זכויות במקרקעין בהיבט המהותי (ראו: בג"ץ 285/81 נאזר נ' מפקד יהודה ושומרון, פ"ד לו(1) 701, 705 (1982); בג"ץ 3998/06 יאסין נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית, פסקה 1 (9.11.2006); בג"ץ 5470/17 מוחמד נ' שר הביטחון, פסקה 4 (9.10.2018)). אשר על כן, הליך ההכרזה אינו סופי ואינו מונע העלאת טענות לזכויות פרטיות במקרקעין המוכרזים. לצורך קביעת זכויות כאלה יש לנקוט בהליכים אחרים המתקיימים לפי הדין החל באזור, ובהם הליך רישום ראשון. אם כן, ככל שהעותר חפץ בכך, וככל שהינו סבור כי יש בידו להוכיח את בעלותו במקרקעין – עליו לפנות להליכים המתאימים כאמור. מובן, כי אין אני מחווה דעה בשאלת סיכויי ההליך של רישום ראשון אם יוגש על ידי העותר; וממילא אין בדעתי להכריע בהליך זה בזכויות קניין. העתירה נדחית אפוא על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 3,000 ₪. ניתן היום, ‏ט' בניסן התשפ"ב (‏10.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21081880_F05.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1