מועלם נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8187/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין העותר: שמואל מועלם נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. הממונה על השכר במשרד האוצר 3. קופת חולים מאוחדת עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד חיה מנע; עו"ד דוד מנע פסק-דין השופט א' שטיין: העתירה שלפנינו נסובה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופט א' איטח, ס"נ, השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור ח' שחר וא' גדעון) (להלן: בית הדין הארצי) אשר ניתן ביום 6.8.2019 בגדרו של ע"ע 58152-02-16, ואשר דחה את ערעורו של העותר על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב-יפו (השופטת ע' איצקוביץ) (להלן: בית הדין האזורי) שניתן ביום 21.1.2016 בפ"ה 60688-06-13. פסקי דין אלה הכריעו בתביעתו של העותר לקבלת סעד הצהרתי: הצהרה על בטלותה של החלטת הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: הממונה) אשר התקבלה בעניינו של העותר ואשר מיאנה לאשר תנאי פרישה חריגים, שמעסיקו של העותר – קופת חולים מאוחדת, תאגיד שהממשלה משתתפת בתקציבו (להלן: קופת החולים) – ראה להעניק לו אחרי למעלה מארבעים שנות העסקתו. בית הדין האזורי דחה תביעה זו, ובית הדין הארצי אישר, כאמור, את פסק דינו של בית הדין האזורי. בעתירתו מבקש העותר כי נתערב בפסקי הדין הללו ונהפכם – זאת, לנוכח הטעויות המהותיות שנפלו בהם, לדבריו. בפרט מבקש העותר כי נתערב בקביעת בתי הדין לפיה סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב או החוק), מקנה לממונה סמכות להתערב בהסכמי שכר חורגים גם כאשר אלו נכרתו לפני הכרזתו על קופת החולים כגוף "נתמך", כמשמעו בסעיף 32 לחוק. העותר כיהן בתפקידים בכירים בקופת החולים במשך למעלה מארבעים שנה. במסגרת זו, סוכמו תנאי פרישתו של העותר לפיהם הוא יהא זכאי ל-200% פיצויי פיטורים ומענק פרישה בגובה של 12 משכורות. תנאים אלו סוכמו עובר להכרזה על קופת החולים כגוף נתמך, כמשמעו בסעיף 32 לחוק יסודות התקציב – הכרזה אשר גוררת אחריה פיקוח, בקרה ואכיפה מטעם הממונה בגדרו של סעיף 29 לחוק. ביום 9.1.2011 התפטר העותר מתפקידו. ביום 5.6.2011 ניתנה החלטת הממונה מכוח סמכותו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב במסגרתה נקבע כי קופת החולים רשאית לשלם לעותר פיצויי פיטורים בשיעור של 100% ומענק פרישה עד גובה של שלוש משכורות בלבד. לאור זאת, ולאחר שהמגעים הממושכים שקיימו ביניהם הצדדים לא נשאו פרי, הגיש העותר את תביעתו לבית הדין האזורי בבקשה שזה יצהיר על בטלותה של החלטת הממונה בעניינו מחמת העדר סמכות, הפליה, מניעים זרים, פגיעה באינטרס ההסתמכות, אי-סבירות וחוסר מידתיות. פסקי הדין שניתנו בעניינו של העותר דחו את טענותיו אחת-לאחת. נקבע כי החלטת הממונה ניתנה מתוקף סמכותו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב וכי מדובר בהחלטה סבירה ומידתית שלא נפלו בה פגמים הקוראים להתערבות שיפוטית. בפרט נקבע כי הגם שתנאי הפרישה המיטיבים שסוכמו עם העותר נקבעו לפני שהממונה הכריז על קופת החולים כגוף נתמך, תנאים אלה לא הונהגו ולא יושמו עד לאחר ההכרזה; ומשכך הוא, היה הממונה מוסמך להתערב בהם ולמנוע את הנהגתם ואת יישומם. מכאן העתירה. עתירה זו הוגשה ביום 29.11.2021 – שנתיים ושלושה חודשים (!) אחרי מתן פסק דינו של בית הדין הארצי. מדובר בשיהוי ניכר שאין לו כל הצדקה, ומטעם זה לבדו דין העתירה להידחות על הסף (ראו: בג"ץ 1861/20 אוחנה נ' הר עמשא כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 14 (23.12.2020)). באומרי כי לשיהוי כאמור אין כל הצדקה, אין בכוונתי לומר כי אין לו הסבר. העתירה שלפנינו היא עתירה משוכפלת: עתירה שנייה במספר, אותה הגיש העותר באותו עניין ממש, נגד אותם פסקי הדין של בתי הדין האזורי והארצי ועל בסיס אותם הנימוקים, מילה במילה (ראו: בג"ץ 7106/19 מועלם נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.11.2020) (להלן: העתירה הקודמת)). השוני היחיד בין שתי העתירות הוא בבאי-כוח העותר. עתירתו הנוכחית של העותר אינה מספרת מה עלה בגורלה של העתירה הקודמת; ומשכך הוא, אעשה זאת אני. מותב אשר דן בעתירה הקודמת (השופטים ע' פוגלמן, ג' קרא ואנוכי) דחה אותה בפסק דין שקבע כך: "בעקבות הערות בית המשפט, לאחר שמיעת טיעון מלא של הצדדים, ולאחר התייעצות, הודיע בא כוח העותר כי אינו עומד על העתירה. העתירה נמחקת אפוא. אין צו להוצאות" (ראו: פסק הדין בעתירה הקודמת). בעתירתו הנוכחית, העותר טורח להזכיר את עתירתו הקודמת ואת אשר אירע במסגרתה אגב אורחא ומבלי לציין את מספר ההליך ואת תוצאותיו. יתרה מכך, תיאור העתירה הקודמת אשר בא מפיו של העותר מגיע (בלשון המעטה) כדי ניסיון להטעות: "בית משפט נכבד זה [...] המליץ לצדדים לבוא בדברים – אך גם המלצה זו [...] נפלה על אוזניים ערלות". ההמלצה עליה דיבר העותר מעולם לא ניתנה. במקומה, ציין בית המשפט באוזני העותר כי בעתירתו אין ממש, ובעקבות דברים אלה חזר בו העותר מהעתירה. פרוטוקול הדיון מתעד אמנם את משאלת העותר עצמו כי הצדדים ינסו להידבר ולגבש הסכמות (ראו: פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת מיום 10.11.2020, עמ' 5), אך אין בו זכר להמלצת ההידברות מטעם המותב, שכאמור סיים את מלאכתו בהחלטתו למחוק את העתירה. ההיפך הוא הנכון: כמצוין בפרוטוקול הדיון, אב בית הדין, השופט פוגלמן, ציין באוזני העותר והמשיבים "כל מה שמקובל על הצדדים, מקובל עלינו. את הערותינו הפעלנו במישור הנורמטיבי. אין לנו שום הסתייגות בעניין הזה". מכאן עולים שני טעמים נוספים לדחיית העתירה הנוכחית על הסף. הטעם הראשון הוא חוסר ניקיון כפיים של העותר (ראו, למשל: בג"ץ 7509/18 חברת אוויסון ישראל בע"מ נ' משרד החוץ, פסקה 35 והאסמכתאות שם (22.12.2020)). הטעם השני הוא שימוש לרעה בהליכי משפט שהעותר עשה בעצם הגשת עתירה זו וכן על ידי הגשתה מבלי להזכיר כיאות את קודמתה ותוך ניסיון להעלים או לטייח את תוצאתה (ראו: ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פסקאות 35-30 לפסק דיני והאסמכתאות שם (17.11.2020)) מעשים כגון זה מצדיקים את חיובו של בעל דין בהוצאות לדוגמא אשר תשולמנה לאוצר המדינה. ראו: בג"ץ 7480/21 ברנס נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 (1.12.2021); בג"ץ 3819/19 עודה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.7.2019); בג"ץ 799/80 שללם נ' משרד הפנים, פ"ד לו(1) 317, 321-320 (1981); סעיף 6 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984; ויצויין כי המקרה דנן הוא בלי ספק מקרה קיצוני ובוטה של שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי העותר, ומן הדין לחייבו בהוצאות בהתאם – גם מטעמי הרתעה. הרבה למעלה מן הנדרש, אציין אף זאת: העתירה הנוכחית – כמו קודמתה – דינה להידחות על הסף בשל העדר עילה להתערבותנו. העתירה שבה וחוזרת על אותן הטענות שהעותר השמיען לפני שלוש ערכאות שונות: בית הדין האזורי, בית הדין הארצי, ובית משפט זה (במסגרת העתירה הקודמת). העותר טען כי הממונה לא היה מוסמך להתערב בתנאי פרישתו, וטענותיו בכגון דא נדחו פעם אחר פעם. כפי שהוסבר לעותר במהלך הדיון בעתירתו הקודמת, בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה. כלל יסוד זה קובע כי התערבותנו בהחלטות בית הדין הארצי שמורה למקרים חריגים ביותר בהם מתגלה על פני הפסק שיצא מתחת לידיו של בית הדין טעות משפטית מהותית בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, וכן למקרים שנסיבותיהם מחייבות את התערבותנו לשם תיקונו של אי-צדק ברור ומשווע (ראו, למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-684 (1986) והאסמכתאות הרבות המובאות שם). ברי הוא, כי מקרהו של העותר אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. קביעתו של בית הדין הארצי, שכאמור אישרה את פסק דינו של בית הדין האזורי ביחס לסמכות הממונה – בדין יסודה. קביעה זו נסמכת על ההלכות הרבות אשר צוטטו בפסקי דינם של שני בתי הדין, האזורי והארצי. הלכות אלה קובעות כי הממונה חייב לפקח על התנהלות הגופים הנתמכים וכי בידו הסמכות למנוע את הנהגתם ואת יישומם של הסכמי שכר או פרישה שתנאיהם חורגים מהמקובלות בהעסקת עובדי מדינה (ראו, למשל: ע"א 2920/90 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 397, 408-407 (1991)). בפסקי הדין עליהם נסובה העתירה אין אפוא כל טעות גלויה או פגם מהותי אחר אשר קורא להתערבותנו. העתירה נדחית אפוא בזאת. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 15,000 ₪. ניתן היום, ‏ג' בטבת התשפ"ב (‏7.12.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21081870_F01.docx נר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il