פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 8187/11 בבית המשפט העליון ע"פ 8187/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בת"פ 53-10-08 מיום 28.6.2011 ועל גזר הדין מיום 25.10.2011 שניתנו על-ידי השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ומ' יפרח תאריך ישיבה: י"ח בסיון התשע"ג (27.5.2013) בשם המערער: עו"ד בועז קניג בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (תפ"ח 53-10-08; כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ומ' יפרח), במסגרתה הורשע המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה; וערעור על גזר הדין שלפיו נגזר על המערער עונש מאסר של 12 שנים ושמונה חודשים לריצוי בפועל ושנת מאסר על-תנאי; כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי למתלוננות בסכום של 70,000 ₪. עיקרי העובדות וכתב האישום 2. המערער שימש בין השנים 2002-2004 כמטפל סיעודי בהוסטל של אקי"ם (להלן: הוסטל). בחודש מאי שנת 2007 נודע כי המערער חולה במחלת האיידס, זאת לאחר שהמחלה נתגלתה אצל אחת מבנותיו שנפטרה. המתלוננת (להלן: המתלוננת העיקרית), ילידת שנת 1984, חוסה המוגבלת בשׂכלה, שוהה שנים רבות בהוסטל, ובמהלך חודש יוני בשנת 2007, לאחר שנערכה לה בדיקה רפואית, נמצא כי גם היא חולה במחלת האיידס. מתלוננת אחרת (להלן: המתלוננת המשנית), שימשה כמטפלת בהוסטל בין השנים 1999-2004. המערער והמתלוננת העיקרית נגועים בנגיף מסוג C המאפיין את חולי האיידס מקרב יוצאי אתיופיה. 3. כתב האישום שבו הורשע המערער נסב על שני אישומים נפרדים. הראשון, במועד שאינו ידוע במדוייק, בין השנים 2002-2004 בעת שקילח המערער את אחד החוסים, ניגשה המתלוננת העיקרית אל המערער ומשכה בבגדיו מספר פעמים. המערער הפשיל את מכנסיו-שלו ואת מכנסיה-שלה וקיים עמה יחסי-מין שהובילו, ככל הנראה, להידבקותה במחלת האיידס. השני, בין השנים 2002-2004, במועדים שונים, נהג המערער להיכנס למקלחת, בשעה שהמתלוננת המשנית רחצה את החוסות, ולהטיל את מימיו. המערער נהג להביט בחוסות כשהיו עירומות ולחוות דעתו בנוגע למראן החיצוני. במספר אירועים שונים, הטריד המערער את המתלוננת המשנית, תוך כדי שהוא נוגע ומלטף את החזה שלה ואת ישבנה, מבקש ממנה להרים את חולצתה ומעיר לה הערות בעלות גוון מיני. המערער התבקש לחדול מכך והמתלוננת המשנית אף ניסתה להתנגד למעשיו ולהדפוֹ, אולם המערער המשיך בשלוֹ. 4. עובדה הראויה לציון בשלב זה היא כי במהלך חקירתו הראשונה ביום 9.9.2008 ביקש המערער להשתתף בחגיגת בר המצווה של בנו ביום 18.9.2008. בתגובה השיב החוקר סוויד (להלן: החוקר) כי יעשה הכול על מנת לאשר את יציאתו של המערער לחגיגה. יחד עם זאת, קטעי החקירה בהקשר זה לא תועדו כראוי על-ידי החוקר באשר לתוכן הדברים שנאמרו בזמן אמת למערער. 5. הודאת המערער בביצוע מעשה האינוס נחלקת לחמישה חלקים. החלק הראשון, חקירתו הראשונית של המערער מיום 9.9.2008, במסגרתה הכחיש את החשדות שיוחסו לו. החלק השני, ההודאה הראשונה מיום 10.9.2008 במסגרתה הודה המערער בקיום יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית ובלשונו: "הכנסתי לה וסיימתי ויצאתי... ישר משכתי אותו... הייתי בלי קונדום". החלק השלישי, השחזור מיום 10.9.2008, במהלכו הדגים המערער את מעשה האינוס בפירוט והביע חרטה על מעשיו. החלק הרביעי, ההודאה השנייה מיום 11.9.2008 שבה הדגיש המערער שוב כי קיים יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית (גם לאחר שהוברר לו כי ככל הנראה לא ישוחרר לחגיגת בר המצווה של בנו). החלק החמישי, ההודאה השלישית מיום 23.9.2008 שבה ציין המערער שוב כי קיים יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית (יודגש כי הודאה זו ניתנה כשבועיים לאחר ההודאות הקודמות ובחלוף חמישה ימים ממועד האירוע המדובר – בר המצווה של בנו, שאליו בחר המערער לבסוף מרצונו החופשי שלא לצאת), וגם במהלכה שב המערער והביע חרטה על מעשיו. להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי ההודאה הראשונה היא ההודאה הראשונה שהוקלטה, אך כאמור קדמה לה בזמן הודאה נוספת שלא הוקלטה. משפט הזוטא והכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 6. תחילה דן בית המשפט המחוזי בשאלת קבילות הודאותיו של המערער. בית המשפט המחוזי דחה במסגרת משפט הזוטא את טענתו של המערער לפיה הודאתו הוצאה ממנו בדרך של פיתוי והשאה, במובן זה שתמורת הודאתו באינוסה של המתלוננת העיקרית, הובטח לו כי תאושר יציאתו לחגיגת בר המצווה של בנו. גם טענות הזוטא האחרות, ובהן שלילת זכות ההיוועצות בעורך דין ופגמים נוספים שנפלו לכאורה בחקירתו של המערער – נדחו. 7. שנית, בית המשפט המחוזי בחן את השאלה האם אכן ניתנה למערער הבטחה, תוך התייחסות לגרסאות הצדדים, וקבע כי הקשיים בגרסתו של החוקר סוויד והעובדה כי אמירות חשובות, לרבות השיחה הראשונית שקיים החוקר עם המערער ביום 9.9.2008, אינן מתועדות כלל בחומר הראיות, מעוררים ספק ממשי לגבי השאלה האם ניתנה למערער הבטחה הקושרת בין הודאתו לבין שחרורו לחגיגת בר המצווה, וספק זה חייב לפעול לטובת המערער. אף אם מסתבר יותר לומר שלא ניתנה הבטחה כאמור מאת החוקר למערער, ובוודאי שלא הבטחה מפורשת, בית המשפט המחוזי בחן את השפעתה של הבטחה זו – בהנחה שהבטחה מעין זו ניתנה – על רצונו החופשי של המערער, וקבע כי מדובר בהבטחה נקודתית הנוגעת לתנאי שחרורו ממעצר לאירוע בן שעות ספורות, כאשר מנגד עומדת הודאה בעבירת מין חמורה של אונס שבוצע בחסרת ישע, שהעונש הקבוע בצִדה בחוק עומד על שש עשרה שנות מאסר. מכאן הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אף אם המערער יכול היה להסיק כי קיים לכאורה קשר כלשהו בין הודאתו בביצוע העבירה לבין שחרורו לחגיגת בר המצווה – הרי שאין בו כדי להשפיע על רצונו החופשי של המערער במסירת הודאתו. 8. שלישית, בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שהמערער והמתלוננת העיקרית נגועים שניהם בנגיף מסוג המאפיין חולי איידס יוצאי אתיופיה היא ראיה חזקה מאוד לחיזוק הודאת המערער ("דבר מה משמעותי מאוד") ויש לראותה אף כסיוע. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ההדבקה במחלת האיידס איננה נמנית על יסודות עבירת האינוס ומשכך הקביעה כי ההדבקה לא הוכחה מעבר לספק סביר אין בה כדי לשמוט את הבסיס מן ההרשעה בעבירת האינוס. נקבע כי "דבר-מה נוסף" מהווה תוספת ראייתית שיש בה כדי לאשר 'במידת מה' את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה. "לקביעה עובדתית בדבר הדבקה הייתה הכרחית הוודאות (מעבר לספק סביר) הנדרשת בפלילים. ברם, בשלב זה של הדיון עוסקים אנו בשאלה שונה לחלוטין, והיא האם מצויה לפנינו 'ראיה מאמתת' שיש בה כדי לאשר במידת מה את תוכן הודאה. אין אפוא צורך בוודאות" (פסקה 232 בעמ' 624 להכרעת-הדין). זאת ועוד, העדויות שנשמעו בדבר "יכולותיה" של המתלוננת העיקרית וחציית הגבולות האסורה של המערער במסגרת תפקידו כמטפל בהוסטל; ההזדמנות שעמדה לפני המערער לביצוע המעשה; וכן השחזור שבוצע על-ידו, מחזקים אף הם לפי עמדת בית המשפט המחוזי את הודאתו של המערער. 9. נקבע, אפוא, כי הודאות המערער עומדות בתנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וכי אין לפסול את הודאותיו מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (שגובשה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)). בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא חיזוק למסקנתו כי מדובר בהודאה קבילה בכך שגם לאחר שפג כוחו הלכאורי של אירוע בר המצווה הנזכר, בחר המערער מרצונו החופשי לשוב ולהודות בביצוע עבירת האינוס. 10. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו המכחישה של המערער בבית המשפט היא עדות בלתי מהימנה, שאינה עולה בקנה אחד עם דברים שאמר בחקירותיו, בהודאותיו ובשחזור שביצע עובר למתן עדותו בבית המשפט. לאחר שגרסת המערער נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי בהרחבה, נקבע כי הסתירות בגרסאותיו פועלות לחובתו ומלמדות על כך שגרסתו המאוחרת היא שקרית. 11. באשר לעדותה של המתלוננת המשנית, נקבע כי מדובר בעדות בעלת משקל רב הנתמכת בעדויות של עובדות נוספות בהוסטל, על אודות התנהגותו המינית הפסולה של המערער, בעוד גרסתו של המערער והסבריו נמצאו כבלתי מהימנים ומשכך אין ליתן להם משקל. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 12. המערער הורשע כאמור בעבירות של אינוס ומעשה מגונה. בית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש מאסר של 12 שנים ו-8 חודשים לריצוי בפועל, שנת מאסר על-תנאי, וכמו כן הוא חוייב בתשלום פיצויים בסך כולל של 70,000 ₪ לשתי המתלוננות. בשיקולי הענישה התייחס בית המשפט המחוזי מצד אחד למסוכנותו של המערער ולעברו הפלילי ומצד שני, התחשב בכך שלא הוכח כי המערער אכן הדביק את המתלוננת העיקרית במחלת האיידס; בחלוף הזמן הרב שעבר ממועד ביצוע העבירות; וכן בנסיבותיו האישיות של המערער. 13. מכאן הערעור שלפנינו. כאמור, הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש. ביום 14.11.2012 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) את בקשת המערער לעיכוב ביצוע גזר הדין. טענות המערער 14. המערער חזר בערעורו על עיקרי הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי באשר לקבילות ההודאות שמסר במהלך חקירותיו ובאשר למשקלן, וכנגד דיות הראיות לצורך הרשעתו. לדידו, יש לפסול את הודאותיו שנמסרו במשטרה וכן את השחזור שבוצע על-ידו משום שאלה הוצאו ממנו בדרך של פיתוי והשאה, וחיזוק לכך ניתן למצוא בתיאורים החסרים שאפיינו את הודאותיו בחקירות השונות ואת השחזור, ובלקוניות הזועקת מתוכם. 15. המערער הוסיף וטען כי לא הוכח "הקורפוס דליקטי", וזאת נוכח העדר ראיה ישירה לעצם ביצוע עבירת האינוס נשוא האישום הראשון. לגישתו, בעובדה כי המתלוננת העיקרית נבדקה ונמצאה בתוּלה, יש כדי לעורר ספק בדבר ביצוע העבירה. המערער הצביע על סתירה בין עמדת המשיבה כי אכן בוצעה עבירת האינוס במתלוננת העיקרית, לבין קיומן של ראיות חיצוניות מדעיות המלמדות אחרת. 16. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי העובדה שהמערער והמתלוננת העיקרית נגועים במחלת האיידס ובנגיף המשתייך לאותה תת-קבוצה המאפיינת חולים מקרב העדה האתיופית מהווה תוספת ראייתית מסוג "דבר-מה נוסף" להודאותיו של המערער. לדידו, לא היה מקום להעניק משקל לעובדה זו, לנוכח הקביעה כי לא ניתן לקבוע ברמת ודאות שמעבר לספק סביר כי המערער אכן הביא לידי הדבקתה של המתלוננת העיקרית, אמת המידה המחייבת במשפט הפלילי. 17. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מקיומם של מחדלי חקירה ובהם בין היתר שלילת זכותו של המערער להיוועצות בעורך-דין, העדר אזהרה מתאימה מצִדו של החוקר, הימנעות מתיעוד החקירות, ונסיבות גביית הודאותיו אשר פגעו לטענתו ביכולתו להתגונן והביאו לכדי נזק ראייתי. בנוסף הלין המערער על כך שהתביעה לא העידה את המתלוננת העיקרית ועל כך שלא נערכה בדיקה גנטית מתאימה להשוואת נגיפי האיידס לשם מתן מענה מדויק באשר לשאלת ההדבקה, וזאת חרף הסכמתו של המערער לביצוע הבדיקה בשלבי החקירה. 18. לטענת המערער יש ליתן משקל לעובדה שבתקופה הרלוונטית למתן ההודאה השלישית, לאחר האירוע המכריע (חגיגת בר המצווה של בנו), מצבו הנפשי היה קשה למדי, בין היתר, בשל הודאת השווא שמסר ובשל שהייתו במעצר במשך חמישה-עשר ימים רצופים. לדידו, יש ליתן משקל גם לעובדה שהמתלוננת העיקרית לא העידה בבית המשפט, חרף היותה עדה ישירה לאירוע האונס. 19. באשר לאישום השני, המערער הצביע על סתירות בין גרסת המתלוננת המשנית כפי שזו נמסרה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. לדידו, בשים לב לעובדה כי מדובר בעדות יחידה ללא חיזוק מתאים כנדרש בדין, שגה בית המשפט המחוזי כשלא זיכה את המערער ולוּ מחמת הספק לאחר שנוכח לראות כי מדובר בעדות בלתי-מהימנה. המערער הוסיף וציין כי ניתן למצוא חיזוק לטענתו האמורה בהעדר שיתוף הפעולה של המתלוננת המשנית לאחר שנקראה להשלמת החקירה המשטרתית בנוגע לתלונתה, ובסגירת התיק על-ידי המשיבה בעבר מחוסר ראיות. 20. באשר לגזר הדין, טען המערער כי שגה בית המשפט ביחסוֹ משקל לשיקולים לחומרה בלבד. המערער סבור כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה בהתחשב בכך שלא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות הקשות ולחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות. המערער הצביע על פסיקה המתחשבת בשקלול הגורם האינדיבידואלי בתמהיל הענישה, על הנסיבות המקלות ועל סיכויי שיקומו, ועל סמכם טען שיש להקל עמו. תגובת המשיבה 21. לטענת המשיבה, הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הריהי יסודית וממצה ויש בה מענה מלא לטענותיו החוזרות ונשנות של המערער. לדידה, מדובר בממצאים עובדתיים המבוססים על הודאות ישירות שניתנו מפי המערער עצמו, ואין כל מקום להתערבות במה שנפסק. בנוסף טענה המשיבה כי על אף העובדה שהמתלוננת העיקרית לא מסרה עדות בבית המשפט בשל מצבה הגופני והנפשי, הרי שהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי על הודאותיו של המערער ועל התרשמותו ביחס למהימנותם של המערער ואשתו וכן של החוקר המשטרתי ועובדי ההוסטל בעדויותיהם לפני בית המשפט. לשיטתה של המשיבה, הלכה ידועה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, במיוחד כשמדובר בעבירות מין, מאחר והערכאה הדיונית היא אשר ביכולתה להתרשם מהעדויות ומהראיות באופן בלתי אמצעי. לדידה, העניין דנן אינו נופל לגדר המצבים החריגים אשר מצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה, מאחר ולא נפל פגם כלשהו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. 22. באשר לסוגיית קבילות ההודאות, סבורה המשיבה כי אף אם ניתנה הבטחה למערער כי ישוחרר לחגיגת בר המצווה של בנו, הדעת אינה סובלת פרשנות לפיה להבטחה זו הייתה השפעה מהותית על רצונו החופשי של המערער שהובילה להודאה במיוּחס לו. בהקשר זה, המשיבה מפנה לדברים שנאמרו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי: "... אינני סבור שהנאשם היה מוכן להקריב את כל עתידו ועתיד משפחתו למען היציאה לבר מצווה (וזאת גם לנוכח העובדה שבחר בסופו של דבר שלא לצאת לבר מצווה, ולא קיבל את האפשרות שהוצגה לו 'להסוות' את אזיקי הרגליים)... בנסיבות אלה דעתי היא שאף אם יכול היה הנאשם להבין כי קיים קשר בין הודאתו לבין שחרורו לאירוע – וזו כאמור ההנחה – הרי שזו לא השפיעה על רצונו החופשי. לאור כל זאת, קובע אני כי הודאותיו של הנאשם מיום 10.9.08 ומיום 11.9.08 ניתנו באופן חופשי ומרצונו" (פסקה 138 להכרעת הדין). המשיבה טוענת כי גם ללא ההודאה הראשונה וההודאה השנייה שניתנו מרצונו החופשי של המערער, קיימת הודאה שלישית, עצמאית, שניתנה חמישה ימים לאחר חגיגת בר המצווה, ולגביה לא נטענו כלל טענות מהסוג המקים טענת זוטא, ומשכך די בתוכנה כדי לבסס את הרשעת המערער ולהותיר על כנה את הכרעת הדין המרשיעה. 23. באשר לטענות הזוטא הנוספות, סבורה המשיבה כי הכרעת הדין מדברת בעד עצמה. בית המשפט המחוזי דחה אחת לאחת את הטענות לפיהן, בין היתר, נשללה מהמערער זכות ההיוועצות בעורך-דין במהלך חקירותיו, וכי קשיי השפה ואי-נוכחותו של מתורגמן פגמו בחקירתו. 24. עוד מציינת המשיבה כי לשיטתה לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש "דבר-מה משמעותי מאוד" בעובדה שהמערער והמתלוננת נגועים במחלת האיידס ובנגיף המשתייך לאותה תת-קבוצה המאפיינת את חולי האיידס מקרב יוצאי אתיופיה. לשיטתה, "דבר-מה נוסף" אינו מחייב, בנסיבות העניין, הוכחה של למעלה מכל ספק סביר כי המערער אכן הביא לידי הדבקתה של המתלוננת העיקרית במחלת האיידס, ודי בעובדות התומכות באפשרות ההדבקה כפי שהדבר עלה במפורש מעדותם של המומחים הרפואיים בבית המשפט. 25. לעניין העונש, המשיבה טוענת כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, מאחר והעונש שנגזר מאזן באופן ראוי בין כל שיקולי הענישה בשים לב לחומרתן של עבירות המין ונסיבות ביצוען המזעזעות. לפיכך אין לשיטתה בטענות המערער כדי להצדיק שינוי של גזר הדין, גם נוכח העובדה כי בית המשפט המחוזי התחשב במפורש, באותם שיקולים אשר ביחס אליהם טוען המערער כיום: העובדה כי לא הוכח כי המערער אכן הדביק את המתלוננת העיקרית במחלת האיידס; חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות; ונסיבותיו האישיות של המערער. דיון והכרעה 26. הודאותיו של המערער הן המפתח להרשעה או לזיכוי בפרשה הנדונה. נקודות המחלוקת העיקריות אשר עמדו להכרעת בית המשפט המחוזי הן אלה העומדות במרכז הערעור שלפנינו, קרי – קבילות הודאותיו של המערער. השאלה מהם אמצעי חקירה פסולים ומהי השלכתם על היותה של הודאה "חופשית ומרצון" נדונה רבות בפסיקתנו, והובעו בעניין זה גישות שונות ביחס לקבילותן של הודאות שניתנו כתוצאה מנקיטת אמצעי חקירה פסולים (ראו למשל: ע"פ 5954/06 סרנצ'וקוב נ' מדינת ישראל (13.10.2010), פסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש). עם זאת, שאלה זו על מכלול היבטיה איננה טעונה הכרעה בעניין שלפנינו שבו בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בהיבט זה של טענות המערער, ודחה אותן מכל וכל, בקובעו כי לא נמצאו להן תימוכין בראיות. מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה הדעת אינה סובלת פרשנות כי להבטחה שניתנה למערער הייתה השפעה מהותית על רצונו החופשי עד כדי שהובילה להודאה בעבירות שיוּחסו לו (ראו פסקה 22 לעיל). דברים אלה עולים בקנה אחד עם הדעה המובאת בפסיקה ובספרות לפיה בסיטואציה של "פיתוי והשאה" אין מדובר בהבטחה "סתם" אלא בהבטחה שעוצמת הפיתוי או ההשאה הטמונים בה "משבשים" את יכולת הבחירה של הנחקר (ראו י' קדמי על הראיות (כרך א, תש"ע), בעמ' 80 (להלן: קדמי). 27. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית אשר עליה התבסס בית המשפט המחוזי בדחותו את טענות המערער בעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבותנו בממצאים שקבע ובמסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא על נקלה יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנות עדים של הערכאה המבררת, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. הרציונל לכך ברור, והוא נובע מיתרונה של ההתרשמות הישירה של הערכאה המבררת מן העדים הבאים לפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם היא מגבשת את הכרעתה בהתייחס אל המכלול (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). ההתערבות בממצאי עובדה תֵעשה, אם כן, במצבים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין (ראו למשל: ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1074-1073 (1963); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012), פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; פסקה 17 לפסק דיני בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012). לא מצאתי כי העניין דנן בא בגדר המצבים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה. 28. בנסיבות העניין דנן, בחינת החומר הראייתי בכללותו מובילה למסקנה כי אין טעות משפטית המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, לפיה אשמתו של המערער הוּכחה מעבר לכל ספק סביר ביחס לשני האישומים המפורטים בכתב האישום; וזוהי אמת המידה המחייבת במשפט הפלילי. האישום הראשון – המתלוננת העיקרית 29. באשר לאישום הראשון, לפנינו הודאתו של המערער "בגלגול שלישי" בביצוע העבירות המיוחסות לו. הודאה זו נגבתה ביום 23.9.2008, קרי – לאחר חלוף חגיגת בר המצווה של בנו שהיה בה כדי להשפיע לכאורה, לפי הנטען, על רצונו החופשי של המערער, והיא אף נתמכת בהודאותיו של המערער שנגבו ביום 11.9.2008 וביום 10.9.2008 וכן בשחזור שבוצע. המערער הודה לראשונה בביצוע האינוס בחקירתו מיום 10.9.2008: "בדיוק סוף מקלחת... דחפתי אותה ואנסתי אותה ככה הרמתי לה את הרגל... הכנסתי אותו... לכוּס שלה... הכנסתי לה וסיימתי ויצאתי. והלבשתי לה את המכנסיים... הייתי בלי קונדום. לא הייתי מאורגן לזה בכלל, לא הייתי מוכן". בחקירה מיום 11.9.2008 הודה המערער בשנית בביצוע האינוס באוֹמרוֹ כך: "נכון אני מודה, עשיתי... אני באותו יום טעיתי ועשיתי בגלל זה, זה בית המשפט יחליט... אמרתי, גיליתי, ביקשתי סליחה, מה שהעונש שבית המשפט יחליט אני מקבל, בסדר?...". משנשאל המערער בחקירתו מיום 23.9.2012 אם קיים יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית השיב: "כבר אמרתי לך". בהמשך, לאחר שנשאל על אודות מספר הפעמים שקיים יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית השיב: "פעם אחת וזהו... ז[את] טעות שלי חמורה עשיתי... אני מצטער... אני לא [א]עשה לעולם יותר...". כיוצא בדברים הללו, ניתן לראות את ההודאה השלישית כראיה עצמאית משום שניתנה לאחר שפג כוחם של הגורמים הפסולים, קרי – לאחר חלוף חגיגת בר המצווה (ראו קדמי, בעמ' 97-98). 30. הלכה ידועה היא כי אין מרשיעים על-פי הודיה כעדות יחידה אלא אם כן מצוי בחומר הראיות "דבר-מה נוסף" התומך באמיתותה (ראו קדמי, בעמ' 142). ראיית ה"דבר-מה נוסף" אינה ראיה המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה שבה הודה, אלא – ראיה מאמתת בלבד, המשמשת אמת-מידה לבחינה אמיתותה של ההודיה כאמור (שם, בעמ' 143). כך אכן מצב הדברים בענייננו. ההדבקה במחלת האיידס אמנם איננה חלק מיסודות העבירה, אך הקביעה כי ההדבקה לא הוּכחה מעבר לספק סביר – אין בה כדי לשמוט את הבסיס מן ההרשעה בעבירת האינוס, ולבטח יש באבחונה של מחלת האיידס אצל המתלוננת העיקרית (לרבות, הסוג הספציפי של הנגיף), כדי להוות "דבר-מה נוסף" ביחס להודאת המערער. "דבר-מה נוסף" אינו מצריך הצבעה על אשמה מעבר לספק סביר, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי המערער בהודאתו, שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה (שם, בעמודים 142-143). זה גם המקום לציין כי אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה שגה בית המשפט המחוזי כשלא הורה על ביצוע בדיקה גנטית להשוואת נגיף האיידס של המתלוננת עם נגיף האיידס של המערער, ולוּ מן הטעם שהיה זה ב"כ המערער שהתנגד בשעתו לבקשת המדינה לעריכת הבדיקה. 31. זאת ועוד, כלל נקוט בפסיקה הוא כי ככל שמשקלה העצמי-פנימי של ההודאה הוא גבוה על-פי סימני האמת המתגלים בתוכה, כך קטן המשקל הנדרש ל"דבר-מה נוסף" לשם אימות ההודאה, ולהיפך (ע"פ 428/72 בן לולו נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ח(1) 270 (1973); ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג(3) 228, 234 (1979); ע"פ 6936/94 עווד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 842, 848 (1996); קדמי, 146, 150). בנסיבות שלפנינו, ובייחוד בשים לב לכך שקיימת הודאה "בגלגול שלישי" שניתן לראותה כראיה עצמאית, שוכנעתי כי משקלה הפנימי של הודאה זו הוא רב. על כן, משקלו של ה"דבר-מה נוסף" ביחס להודאות המערער אינו חייב, בנסיבות העניין שלפנינו, להיות ממשי וכבד משקל. אולם אף לוּ צדק המערער בבקשו "דבר-מה נוסף" ממשי ביחס להודאותיו (שם, בעמ' 169), שוכנעתי כי "דבר-מה נוסף" כזה אכן נמצא, לפי מה שהוכח בעניין שלפנינו. אכן, ההודאות הקודמות אינן יכולות לשמש, ביחס להודאה השלישית, כ"דבר-מה נוסף" (ראו קדמי, בעמ' 170). ברם, בית המשפט המחוזי הצביע בהכרעת הדין על ראיות נסיבתיות רבות שבכוחן לאמת את ההודאות האמורות, ובין היתר אלה: העדויות של העובדים הנוספים בהוסטל בדבר "יכולותיה" של המתלוננת העיקרית והרגליה, עדויות אשר תומכות בתיאור הפרטים המציין בהודאת המערער על אודות האירועים שקדמו לביצוע העבירה (שם, 153, 159); עדויות העובדים בהוסטל המצביעות על כך שלמערער הייתה הזדמנות לביצוע המעשה באותה שעה ספציפית לפי הודאתו (שם, בעמ' 156); עדותה של המתלוננת המשנית המצביעה על "חציית גבולות אסורה" על-ידי המערער כמטפל בהוסטל בהקשר המיני (שם, 157, 165(ז)); וכן יכולתו של המערער לשחזר את מעשה האינוס (שם, בעמודים 158-159). 32. סבורני כי דין טענת ה"קורפוס דליקטי", קרי – מעשה העבירה גופו, להידחות. ראשית, בשיטתנו המשפטית הוכחת "קורפוס דליקטי" אינה מהווה תנאי הכרחי להרשעה (ראו י' קדמי על הראיות (כרך ב, תש"ע), בעמ' 885). אמנם, קיומו של ספק בדבר עצם ביצוע העבירה עשוי להוביל לדרישת "דבר-מה נוסף" מוגבר במשקלו, כאשר הראיה היחידה לביצועה נעוצה בהודיית חוץ של הנאשם (שם, בעמ' 886). עם זאת, כפי שפורט לעיל, התוספות הראייתיות להודאות המערער עולות כדי "דבר-מה נוסף" ממשי ומשמעותי, והן מסירות חשש שמא המערער נטל על עצמו אחריות לעבירות שלא ביצע (ראו למשל: ע"פ 556/80 מוחמד עלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169, 181 (1983)). באשר לטענת המערער, כי המתלוננת העיקרית נבדקה ונמצאה בתוּלה, דעתי היא כי בית המשפט המחוזי קבע בצדק כי בשים לב לחוות הדעת הרפואיות שעמדו לפניו, ולנוכח עדותו של המערער על אופי יחסי המין שקיים עם המתלוננת העיקרית ומִשכם הקצר, ספק אם היה מדובר בחדירה מלאה ועמוקה העשויה להביא בהכרח לקרע בקרום הבתולין (ראו למשל: ע"פ 4176/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 636, 643 (2003)). האישום השני – המתלוננת המשנית 33. באשר לאישום השני, בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של המערער כבלתי מהימנה ואם תישמע דעתי – אין כל מקום להתערב במה שנפסק. הקושי בהכרעה בעבירות מין נובע מהעובדה שמדובר בעבירה המבוצעת ב"חדרי חדרים" והנוכחים בדרך כלל הם התוקף והמתלונן בלבד. בעניין שלפנינו, חלק מהמעשים המתוארים בכתב האישום נעשה בנוכחות עובדים נוספים בהוסטל שעדויותיהם נמצאו מהימנות על-ידי בית המשפט המחוזי. כך למשל, גב' טל מרום, מנהלת ההוסטל בשנים 2002-2004 מסרה בחקירתה במשטרה מיום 16.9.2008: "הוא מדבר אליה בצורה לא יפה. רומז ומבקש שתשכב איתו. סיפרה שהוא ניסה לגעת בה". עובדת אחרת, גב' פניה שמאלוב בדלוב העידה בחקירתה הראשית כי היו מספר מקרים שבהם שמעה את המערער נכנס לחדר המקלחת שבו הייתה המתלוננת המשנית רוחצת את רגליה לאחר רחצת החוסות, וכי שמעה אותה צועקת על המערער באמהרית (פסקה 279 בעמ' 643 להכרעת הדין). עדויות אלה מעמידות לפני המערער משוכה גבוהה מאד אשר אינה מאפשרת להגיע למסקנה כי מדובר במקרה המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. הערעור על ההרשעה – סיכום 34. נוכח משקלה הרב של הודאת המערער שניתנה גם לאחר שפג כוחם של האמצעים הפסולים, וכן בהתחשב במכלול התוספות הראייתיות שפורטו על-ידי בית המשפט המחוזי והעולות בבירור כדי "דבר-מה נוסף" ממשי, המסקנה המתבקשת היא כי הוכח שהמערער, במסגרת עבודתו כמטפל בהוסטל, ניצל את נגישותו למטופלים וקיים יחסי-מין עם חוסה המוגבלת בשכלה. אין חולק, אם כן, כי עם הוכחתן של העובדות האמורות והעדויות שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי, נתגבשו יסודות העבירה של אינוס תוך ניצול של לקויה בנפשה (האישום הראשון ביחס למתלוננת העיקרית) וכן עבירה של מעשה מגונה (האישום השני ביחס למתלוננת המשנית). מחדלי חקירה 35. ברם, אין מנוס מלהביע מורת רוח ממחדלי החקירה שנפלו בעניין דנן, ובפרט בפעולותיו של חוקר המשטרה סוויד במהלך החקירה ובהבטחותיו למערער. אכן, מעטות הן החקירות ה"מושלמות" אך כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי – טוב תעשה המשטרה אם תקפיד לתעד את השיחה הראשונית עם הנחקר, בין אם השיחה מוגדרת כתשאול, בין אם כסוג אחר של שיחה מקדימה לחקירה. "אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או אי רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית... כאשר 'חסרה' ראיה כאמור לתביעה – נזקף ה'מחדל החקירתי' לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה 'חסר' להגנה, תוכל זו להצביע על ה'מחדל' כשיקול בדבר קיומה של ה'אפשרות' הנטענת על ידה, הכול בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון" (ראו ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (25.5.1994), פסקה 6ג לפסק דינו של השופט י' קדמי). 36. חרף העומס המוטל על המשטרה בחקירותיה, עליה למצות את מירב אפיקי החקירה ולתפוס ראיות רבות ככל הניתן כדי שלפני בית המשפט תוּנח תשתית ראייתית רחבה ככל האפשר. גם בהתחשב בהלכה הפסוקה לפיה אין המאשימה מחוייבת להציג לבית המשפט את 'הראיה המקסימאלית' כל עוד הונחה תשתית ראייתית מספקת להרשעה "ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג 'טובה' הימנה" (ראו עניין מליקר לעיל, שם), הרי שעל המשטרה לתפוס ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על מנת שתוּנח לפני בית המשפט תשתית ראייתית מקיפה, אשר ממנה ניתן יהיה ללמוד על התמונה העובדתית לאשורה. דברים אלה נכונים ביתר שאת לגבי הודייתו של המערער אשר על גבייתה אמונה המשטרה – היא ולא אחרת. עמד על כך חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006), בפסקה ז: "... בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת". ... "במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה...". ... "... ייתכנו מקרים קיצוניים, שבהם מחדלי החקירה הם כה רבים וקשים, עד כי כמות המחדלים עצמה היא שיוצרת את הספק הסביר באשמת הנאשם, אף מבלי להניח הנחות עובדתיות שייטיבו עם הנאשם: 'בינינו לבין עצמנו התלבטנו לא מעט בשאלה האם משקלם המצטבר של כל מחדלי החקירה, שנוהלה ברשלנות מופלגת, אינו מעורר כשלעצמו את הספק הסביר ממנו זכאי הנאשם ליהנות'... הרציונל העומד בבסיס גישה זו כולל, אל נכחד, את התסכול מכך שאין קשב די הצורך להערות בתי המשפט בעניין מחדלי חקירה. 'לעתים נדמה, שהערות על מחדלים כאלה, החוזרים ונשנים, לא נופלות לצערנו, על אוזניים קשובות, ויש מקום שוב ושוב להתריע בעניין זה'... 'כמדומה שהערות בתי המשפט, מעת לעת, על מחדלים דומים, אינם נופלים תמיד על אוזן קשובה דיה. בנסיבות אלו, לא מן הנמנע לשקול תוצאות משפטיות שיהא בהן להעמיד את הרשויות החוקרות על חומרת המצב'...". (ההדגשות הוספו – נ' ס'). 37. המקרה שלפנינו הוא מקרה נוסף שבו נחשפים מחדלי חקירה בעבודת המשטרה, ולדברים נודעת חומרה הואיל ובית משפט זה התריע על כך שוב ושוב (ראו למשל: ע"פ 1250/07 אבו סולב נ' מדינת ישראל (13.12.2007), בפסקה 8 לפסק-דינו של השופט א' לוי). אזכיר את דבריו של חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל (18.10.2012), פסקה א: "אשר למחדלי החקירה, לעתים חש אני כי קולנו בהקשר זה קורא במדבר, חרף נסיוננו ונסיונם של בתי המשפט בכלל בהערכת תיקים וראיות. לא אחת נדרשנו לצורך בהדרכת חוקרים ובליווי החקירות באופן שיצמצם מחדלי חקירה, ומקוה אני כי ההנחה אינה שבית המשפט יעשה תדיר את מלאכת ברירת התבן מן הבר חרף מחדלי החקירה. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל נזדמן לי להידרש בהרחבה לנושא מחדלי החקירה; וחלפו שש שנים מאז ניתן פסק הדין ההוא; האם עולם כמנהגו נוהג?.... הבאתי דברים אלה... כדי להטעים את ההלכה... וגם את הצער, כי הרושם הוא שבתיקים רבים מדי מתגלים מחדלי חקירה. אמנם, מודע אני לכך שסניגורים, כידם הטובה ובחתירתם לסייע לשולחם, מעלים טענות רבות בדבר מחדלים, ועל בית המשפט לבור בין עיקר לטפל וטקטי. אבל ישנם, כמו בענייננו, גם מחדלים 'על אמת'. חברי מנה במקרה דנא את המחדלים שניתן לעמוד עליהם, ושוב, גם אם לא הגיעו אלה לכלל עוול ועילת התערבות, האין ראוי למשטרה ולפרקליטות להפיק שוב ושוב לקחים לעניין הדרכה ופיקוח על חקירות?" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). 38. יחד עם זאת, כפי שאמרתי לאחרונה – "מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו" (ראו פסקה 24 לפסק הדין בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), והאסמכתאות שם; ראו גם ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת מ' נאור; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012), בפסקה 66 לפסק הדין של השופט י' דנציגר). על רקע האמור יש לבחון בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה את השאלה האם המחדלים הנטענים הם כה חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה כיוון שהתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות שלחובתו או להוכיח את גרסתו-שלו. בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדלים הנטענים על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט (ראו פסקה 25 לפסק-דיני בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012)). נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה המאשימה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והמסקנות תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין. 39. ובהשלכה לענייננו – על אף שנפלו מחדלי חקירה שמוטב אילו היו נמנעים, לא מצאתי כי יש בהם כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, זאת בשים לב למארג הראיות הנסיבתיות שהציגה המשיבה המצביעות מעבר לספק סביר על אשמתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכפי שהעלה בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 40. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער 12 שנות מאסר ו-8 חודשים לריצוי בפועל לצד שנת מאסר מותנה, וחייב את המערער בתשלום פיצוי כולל בסך של 70,000 ₪. בגזר הדין פירט בית המשפט המחוזי את שיקוליו בקביעת העונש, ובהם אופי העבירה, חולשותיה של המתלוננת העיקרית, הציפייה מן המערער לפי תפקידו בעבודתו כמטפל סיעודי של אוכלוסיית שוהים חסרי ישע, רמת מסוכנותו המינית וכן הסכנה הנשקפת ממנו לטווח הארוך. 41. על אף טיעוניו של המערער שפורטו לעיל – סבורני כי בית המשפט המחוזי שקלל היטב את הנסיבות לקולא, את הנסיבות לחומרה, ואת האמור בחוות הדעת להערכת מסוכנותו של המערער וגזר, לכן, 12 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין עבירת האינוס (האישום הראשון) ו-8 חודשי מאסר נוספים לריצוי בפועל בגין עבירת המעשה המגונה (האישום השני). כלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, למעט במצבים חריגים אשר בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש חורג באופן קיצוני מן המקובל בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998), בפסקה 7 לפסק-דינו של השופט י' קדמי; ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (12.12.07), בפסקה 12 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011), בפסקה 2 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן; ע"פ 2480/09 חיים פדלון נ' מדינת ישראל (7.9.2011), בפסקה 21 לפסק-דינה של השופטת א' חיות). בראייה זו, לא מצאתי כי גזר הדין שהוטל על המערער מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. הערכת המסוכנות המעודכנת שהוגשה ביום 18.2.2013, אשר ביטאה, בין היתר, את העדר מודעותו של המערער למצבי סיכון, תומכת אף היא במסקנה האמורה. 42. לאור חומרת עבירות המין בפרשה זו ונסיבות ביצוען המזעזעות, העונש שנגזר על המערער אינו חמור כלל. באישום הראשון, החומרה באה לידי ביטוי בכך שהמערער בהיותו מטפל סיעודי ניצל את נגישותו למתלוננת, חוסה המוגבלת בשכלה, וככל הנראה סבר כי בשל כך יש לפניו "טרף קל", לצורך סיפוק תאוותיו המיניות. באישום השני, מדובר בעבירה ממושכת של מעשה מגונה על-ידי המערער כלפי עמיתתו לעבודה, דבר שלימים הוביל גם להפסקת עבודתה בהוסטל. סוף דבר 43. בהתחשב בכל האמור, ונוכח חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי. אציע אפוא לחברַי להורות על דחיית הערעור; על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט סולברג, בנתון להערה הבאה. ב. כשלעצמי – ובנסיבות מעבר לצורך – סבורני, אולי בשונה מחברי, כי בהתחשב בעוצמת משמעותה של הדבקה באיידס, זהו מן הנושאים שהיה מקום כי תיערך הבדיקה ההשוואתית של נגיפי האיידס אצל המתלוננת והמערער (ראו פסקה 30 בפסק דינו של חברי), אף אם מתחילה התנגד לכך בא כוח המערער. זאת, שכן לצד אבחונה של המערערת כחולת איידס כ"דבר מה נוסף" להודיית המערער, אילו הוכחה גם "אחדות הנגיף", יכול היה הדבר להיות רלבנטי לעניין גזר הדין. אין צורך להכביר מלים על היותה של ההדבקה באיידס נסיבה מחמירה בענישה, הכרוכה בשפל מוסרי מובהק ומכוער; ראו גם פרופ' א' שטיינברג אנציקלופדיה הלכתית-רפואית ג', 582, 589-588, בערך מחלות – איידס. נזכור גם כי בתיקון מס' 113 לחוק העונשין מונה סעיף 40ט(א)(3) בין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה את "הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה". לטעמי, בית המשפט הדן בכגון דא, כאשר כתב האישום נדרש למחלת האיידס, וכדי שהתמונה שלפניו תהא שלמה, ראוי שיורה על מיצוי הבדיקות; אין בכך גם כדי לפגוע ב"אדוורסריות" השיטה המשפטית, שהרי היתה בענייננו בקשה פעם מצד זה ופעם מצד אחר; ומכל מקום מאפשר סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 גם – בתום הדרך – ראיות מטעם בית המשפט (ראו עליהן ג' הלוי, תורת הדיון הפלילי ב' (תשע"א-2011), 825 ואילך), אף כי סמכות זו מופעלת בשיטתנו במשורה. ג. מכל מקום, כל זאת מעל להכרח בנסיבות התיק, ומצטרף אני לחוות דעתו של חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, י"ג באלול התשע"ג (19.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11081870_O08.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il