הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 8181/06 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8181/06 וערעור שכנגד ע"א 8912/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר המערערת בע"א 8181/06, המשיבה שכנגד והמשיבה בע"א 8912/06: הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים 3-1 בע"א 8181/06 והמערערים בע"א 8912/06: 1. עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל 2. סיגל אטיאס 3. תמיר אטיאס המשיבים 6-4 בע"א 8181/64 והמערערים שכנגד: 4. אסף אטיאס, קטין 5. שני אטיאס, קטינה 6. מרסל ביטון ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 394/02 שניתן ביום 5.9.06 על ידי כבוד השופטת ב' גילאור בשם המערערת בע"א 8181/06, המשיבה שכנגד והמשיבה בע"א 8912/06: עו"ד מיכל רוזנברג בשם המשיבים 3-1 בע"א 8181/06 והמשיבה בע"א 8912/06: עו"ד אמיר גאנם, עו"ד אליעזר קליין בשם המשיבים 6-4 בע"א 8181/06 והמערערים שכנגד: עו"ד הישאם רוק פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיאה ב' גילאור). הערעורים עוסקים בשאלת גובה הפיצויים שנפסקו על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), שהוגשה על-ידי עיזבון הנפגע שמצא את מותו בתאונה ועל-ידי קרוביו, נגד המבטחת. המבטחת היא המערערת בתיק ע"א 8181/06 ומקצת מקרוביו של הנפגע (ילדיו מנישואין קודמים) הגישו ערעור שכנגד. קרוביו האחרים של הנפגע (התלויים) ועיזבון הנפגע הם המערערים בתיק ע"א 8912/06. המנוח דוד אטיאס ז"ל (להלן: המנוח) נהרג בתאונת דרכים ביום 3.4.2002. במועד התאונה היה נשוי לסיגל (האלמנה) ואב לילדם המשותף תמיר ולשני ילדיו מנישואים קודמים, אסף ושני. המנוח התגורר עם אשתו סיגל ועם בנם תמיר, וכן תמך באסף ובשני בהתאם להסכם הגירושין שנערך בינו לבין גרושתו. לאחר מות המנוח שולמו לאסף ולשני מזונותיהם מתוך קופת העיזבון עד הגיעם לבגרות. בע"מ 656/04 אטיאס נ' אטיאס ( לא פורסם, 18.12.2005) נקבע כי יורשיו של המנוח הם שלושת ילדיו, בחלקים שווים. 2. פסק דינו של בית המשפט המחוזי עוסק בשאלת גובה הפיצויים המגיעים לתלויי המנוח ולעיזבונו. בתביעת העיזבון, פסק בית המשפט פיצויים לעיזבון בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" לפי שיטת הידות. שכרו של המנוח קודם לתאונה הועמד על שילוש השכר הממוצע במשק, שכן בפועל הוא עלה על סכום זה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה הטענה שלמנוח היתה הכנסה הונית, וכי בכל מקרה מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק חלה גם על אובדן רווחי הון. עוד קבע בית המשפט כי בחישוב יד הקיום של המנוח, אין להתחשב בהכנסתה של סיגל (האלמנה) לצורך קביעת שווי הקופה המשותפת, "כיוון שאסף ושני (הילדים מנישואים קודמים) יורשים 2/3 מן העיזבון". בית המשפט ניכה – לשיטתו – משכרו של המנוח את החלק היחסי שמהווים המזונות מתוך הכנסתו בפועל, וכן ניכה מס בשיעור של 15.18% – שיעור שנקבע בהתחשב בהקלות המס שהמנוח היה זכאי להן עקב מגוריו בנהריה ומכוח היותו נשוי שאשתו עובדת. גובה התמיכה בכל אחד מילדיו שבין הגילאים 24-18 חושב לפי שליש מגובה מזונותיהם (עבור אסף ושני – הילדים מנישואין קודמים) ולפי שליש ידה (עבור תמיר, ילדם המשותף של המנוח והאלמנה). בהתאם לנתונים אלה חישב בית המשפט את גובה יד החיסכון של המנוח באופן דינאמי – עבור כל תקופה (בהתאם לגילאי הילדים). גובה הפיצוי בגין אובדן השתכרות חושב לפי מכפלת גובה יד החיסכון בכל תקופה במספר חודשי התקופה, עד הגיע המנוח לגיל הפרישה, שנקבע לגיל 75. עוד נפסקו לעיזבון פיצוי בלתי ממוני בגובה 25% מהסכום המקסימאלי והוצאות לוויה וקבורה על פי אומדנא, בגובה 15,000 ש"ח. 3. בתביעת התלויים קבע בית המשפט את בסיס שכרו של המנוח באותו אופן. בחישוב הקופה המשותפת נלקח בחשבון שכרה של האלמנה בסך 6,300 ש"ח נטו (לאחר ניכוי מס בשיעור של 10%, בהתחשב בהיותה תושבת נהריה) – וזאת עד הגיעה לגיל פרישה, שנקבע כגיל 60. לפי נתונים אלה נקבע הפיצוי בגין אובדן תמיכה לסיגל ולתמיר (האלמנה והילד המשותף). מתוך פיצוי זה נקבע שיש לנכות את הסכום ששולם לתמיר כמזונות זמניים מתוך קופת העיזבון, בסך 350,000 ש"ח. אסף ושני – ילדיו של המנוח מנישואיו הקודמים – לא תבעו את סכום המזונות שנהג לשלם להם המנוח, היות שזה, כאמור, שולם מקופת העיזבון. על-כן קבע בית המשפט כי אין לנכות את המזונות ששולמו להם מקופת העיזבון, בסך 161,000 ש"ח, מתביעתם. בית המשפט דחה את תביעתם של אסף ושני לקבל "עודף תמיכה" מעבר לסכום המזונות, שלטענתם היו מקבלים מהמנוח, וזאת כיוון שהתוצאה של קבלת תביעתם זו היתה שלא ייוותר סכום מתאים מתוך הכנסת המנוח לתמיכה בסיגל ותמיר, עקב הגבלת הכנסתו של המנוח לשילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט קיבל את תביעתם של אסף ושני לפיצוי בגין אובדן תמיכה בגילאים 24-18, וקבע את שיעור הפיצוי כשיעור שליש מן המזונות ששולמו להם עד גיל 18. עוד פסק בית המשפט פיצויים בגין אובדן תמיכה לאימו של המנוח בסך 400 ש"ח לחודש, למשך 20 שנה. סכום זה לא נוכה מבסיס שכרו של המנוח, בהיותו אחוז שולי מהשתכרויותיו בפועל. לבסוף, פסק בית המשפט פיצויים בשל אובדן שירותי בעל ואב לסיגל בסך 50,000 ש"ח ולתמיר בסך 100,000 ש"ח. באשר ליחס שבין תביעת התלויים לתביעת העיזבון, פסק בית המשפט לכל אחד מן התלויים-היורשים את הסכום "הגבוה מבין השניים" מבין חלקם בתביעת התלויים וחלקם בתביעת העיזבון. לפיכך, לאסף ולשני, ילדיו של המנוח מנישואיו הקודמים, נפסק חלקם בתביעת העיזבון ולתמיר, ילדם המשותף של המנוח והאלמנה, נפסק סכום תביעתו כתלוי. סיגל, האלמנה, כאמור, היתה תלויה בלבד, ועל כן נפסק לה סכום תביעתה כתלויה. בית המשפט התייחס גם לתשלומים שונים שמקבלים קרובי המנוח – תשלומי הפנסיה שקיבלו האלמנה, ילדם המשותף והילדים מנישואין קודמים; וכן תשלומים שנתקבלו בידם מן העסק שניהל המנוח וכן תשלומים שנתקבלו מן המוסד לביטוח לאומי; ובין היתר קבע שאין לנכות מהפיצויים המגיעים להם תשלומים מקרן הפנסיה, בהיותם תשלומים לפי חוזה ביטוח כמשמעותם בסעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כמו-כן נקבע שאין לנכות את התשלומים שנתקבלו מן העסק. 4. המערערת בע"א 8181/06 והמשיבה 1 בערעור שכנגד ובע"א 8912/06 היא המבטחת אשר ביטחה את השימוש ברכב (להלן: המערערת). המערערת טוענת נגד אופן חישוב הפיצויים לעיזבון בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות", שנערך, כאמור, על-פי יד החיסכון. המערערת טוענת כי אופן חישוב זה נוגד את ההלכה שנקבעה בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (טרם פורסם, 10.8.2006). עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא בקביעת גיל הפרישה של המנוח ושל האלמנה – סיגל, שכן לא עמדו לפניו ראיות המצדיקות סטייה מגיל הפרישה המקובל. המערערת טוענת גם כי שגה בית המשפט קמא בסווגו את תשלומי הפנסיה כתשלומים לפי חוזה ביטוח ובהחלטתו שלא לנכותם מן הפיצויים שנפסקו. לבסוף, טוענת המערערת כי לא היה מקום לפסוק לסיגל ולתמיר שהיו תלויים במנוח למחייתם פיצויים בגין אובדן שירותי אב ובעל, בהיעדר ראיות לגבי אובדן זה. 5. המשיבים 5-4 והמערערים שכנגד בע"א 8181/06, והמשיבים 3-2 בע"א 8912/06 הם אסף ושני, ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים (להלן: המשיבים 5-4). גם הם טוענים נגד חישוב הפיצויים בגין אובדן השתכרות לעיזבון המנוח על-פי יד החיסכון, ומצטרפים לחלק מטענותיהם של המערערים בע"א 8912/06 (האלמנה והבן המשותף), כפי שעוד יפורט. המשיבים 5-4 גם סבורים כי יש לנכות מחלקם בעיזבון רק את הפיצוי בגין אובדן תמיכה שנפסק להם, ולא לנכות מחלקם את הפיצוי בגין אובדן תמיכה שנפסק לסיגל ותמיר. 6. המערערים בע"א 8912/06, המשיבים 3-1 בע"א 8181/06 והמשיבים 4-2 בערעור שכנגד הם עיזבון המנוח, אלמנתו סיגל ובנם המשותף תמיר (להלן: המשיבים 3-1). גם הם מצטרפים לטענה נגד חישוב הפיצויים בגין אובדן השתכרות על-פי יד החיסכון. המשיבים 3-1 טוענים כי בית המשפט קמא שגה בקבעו כי לא הוכחה ההכנסה ההונית של המנוח, וחוזרים על טענתם כי מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק אינה חלה על ריווחי הון, שכן אובדנם אינו "אובדן השתכרות". עוד טוענים המשיבים 3-1 כי לא היה כלל מקום לנכות מס מבסיס השכר של המנוח, שכן את ניכוי המס יש לבצע מן החלק בהכנסה שהוא מעל שילוש השכר הממוצע במשק. בכל מקרה, כך הם טוענים, שיעור ניכוי המס צריך להיות 10%, לאחר הפחתת הקלת המס בגובה 15% שהמנוח היה זכאי לה בהיותו תושב נהריה מתוך תקרת המס בגובה 25% שקבועה בסעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים. לטענות אלו מצטרפים גם המשיבים 5-4 (ילדיו של המנוח מנישואיו הקודמים). המשיבים 3-1 (העיזבון, האלמנה והבן המשותף) טוענים בנוסף כי יש לדחות את תביעת ילדיו של המנוח מנישואין קודמים כתלויים במנוח, שכן לפי הסכם הגירושין בין המנוח לגרושתו על המנוח היה לשלם את מזונותיהם עד גיל 18 בלבד. המשיבים 3-1 טוענים גם נגד התחשבות בשכרה של סיגל בחישוב גובה הקופה המשותפת במסגרת תביעת התלויים, וזאת משום שלטענתם אין היא עובדת; הם טוענים נגד ניכוי סכום המזונות הזמניים ששולמו לתמיר מתוך הפיצויים ונגד ניכוי מזונותיהם של אסף ושני מבסיס השכר של המנוח. המשיבים 3-1 טוענים עוד כי לאור מצבו הכלכלי של המנוח יש להניח כי היה תומך בתמיר תמיכה מלאה, ולא חלקית, גם בגילאים 24-18. לשיטתם של המשיבים 3-1 ראוי לקבוע סכום פיצויים גבוה יותר בגין אובדן שירותי אב ובעל, ולשערך את סכום הפיצויים בגין כאב וסבל ובגין הוצאות לוויה וקבורה. לבסוף, מעלים המשיבים 3-1 טענות כנגד הפיצויים בגין אובדן תמיכה שנפסקו לאימו של המנוח וכנגד הניכויים מהפיצוי שנפסק להם. לעניין אחרון זה יצויין כי למעשה, לא ניכה בית המשפט קמא פיצויים אלה מתביעתם של המשיבים 3-1, ועל כן לא נידרש לכך. דין הערעורים להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. תביעת התלויים סיגל ותמיר – אלמנתו של המנוח ובנם המשותף 7. כפי שנפסק בעבר והובהר מחדש בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כרכבי (טרם פורסם, 19.12.2007) עומד הפיצוי לתלויים בגין אובדן התמיכה מהכנסה על גובה הכנסת המנוח בהפחתת הוצאות הקיום שלו (יד הקיום). חישוב הוצאות הקיום של המנוח נעשה, בהיעדר נסיבות המצדיקות הליכה בדרך אחרת, ב"שיטת הידות". יד הקיום של המנוח מחושבת לפי חלקו היחסי במשאבים הכלכליים העומדים לרשות משק הבית שבו חי. לצורך חישוב זה יש לקבוע את גובה "הקופה המשותפת" שעמדה לרשות משק הבית ואת מספר הידות שבהן יש לחלק קופה משותפת זו. בשלב ראשון, יש לחשב, כאמור, את גובה הקופה המשותפת, על מנת לחלץ ממנה את הוצאות הקיום של המנוח (יד הקיום). גובה הכנסתו של המנוח לצורך חישוב הקופה המשותפת יחושב במקרה של תביעה שעילתה תאונת דרכים לאחר ניכוי מס מגובה תקרת שילוש השכר הממוצע במשק ככל שהשכר הגיע לגובה זה או השיגה אותו. במקרה זה מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא כי יש להפחית מן הקופה המשותפת את המזונות ששילם המנוח לילדיו מנישואיו הקודמים אסף ושני, שכן מזונות אלו לא היוו חלק מן המשאבים הכלכליים שעמדו לרשות משק הבית שבו חי המנוח. בשל העובדה כי גובה המזונות נקבע בהתחשב בהכנסתו של המנוח, שעלה על שילוש השכר הממוצע במשק, ואילו הכנסתו של המנוח לצורך חישוב הקופה המשותפת מוגבלת לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק בהתאם להוראת סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, בצדק קבע בית המשפט קמא כי יש להפחית מן הקופה המשותפת, והנקבעת על-פי גבולות שילוש השכר של כל אחד מבני-הזוג, את החלק היחסי בלבד שהיוו המזונות מתוך הכנסתו בפועל של המנוח. את הקופה המשותפת יש לחשב לפי הכנסתם המשותפת של המנוח ושל בת זוגו, סיגל. בית המשפט קמא השתכנע כי במועד התאונה עבדה סיגל והשתכרה שכר שגובהו 6,300 ש"ח, לאחר ניכוי מס, ואין כל הצדקה להתערב בקביעה עובדתית זו. עצם הטענה שבת הזוג סיגל הפסיקה לעבוד לאחר התאונה אין בה בנסיבות המקרה כדי לשנות מדרך החישוב. ראשית, לא הובררו נסיבות הפסקת העבודה כנטען, ושנית, נמצא כי לבת הזוג הייתה יכולת השתכרות וכי לפחות עובר לתאונה היא תרמה למשק הבית. אין אפוא עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא בעניין זה וראוי להניח כי אלמלא התאונה הייתה מוסיפה להשתכר בסכום שנקבע, ותורמת בכך לקופה המשותפת. 8. אשר לתרומתו של המנוח לקופה המשותפת: בית המשפט ניכה, ובדין עשה כך, בכל תקופה את הסכומים היחסיים ששימשו או שהיו משמשים לתמיכה בילדיו מן הנישואין הקודמים אסף ושני (החלק היחסי של המזונות), שכן הפסד התמיכה הוא ההפסד של אותו חלק שיורי בהכנסתו של המנוח שהיה משמש לכלכלתם של התלויים ואת משק הבית (עניין כרכבי, פסקה 9). שכרו בפועל של המנוח היה גבוה, כאמור, מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק; המשיבים 3-1 משיגים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שקצב תחילה את הכנסתו של המנוח בפועל בגובה תקרת שילוש השכר, ואז הפחית משיעור זה מס. לטענתם ראוי היה לנכות מס מגובה השכר כפי שהיה בפועל ואת הסכום שנותר לאחר ניכוי המס להגביל בתקרת השילוש. למעשה מדובר בשאלה מתי נדרש בית המשפט להסיט את מבטו מ"חלון המציאות", שדרכו משתקפים הנתונים כפי שהם בעולמו של הניזוק, אל עבר "החלון הווירטואלי", שדרכו נגלה לבית המשפט עולמו המדומה של חוק הפיצויים (ראו רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מן, פסקה 8 לפסק-הדין (טרם פורסם, 6.8.2006)). בהקשר זה כבר נקבע כי בית המשפט מצווה על-פי החוק להסיט את מבטו אל "החלון הווירטואלי" כבר בשלב קביעת ההכנסה הגולמית (ברוטו) והפחתת המס תיעשה לאחר מכן מתוך "החלון הווירטואלי" (ראו ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 378 (1991); ע"א 480/87 צור חברה לביטוח בע"מ נ' כפכפי, פ"ד מג(1) 302, 305 (1989)). בדרך זו אכן הלך בית המשפט קמא. 9. תקרת המס של 25% אף היא חלק מן "העולם הווירטואלי" של חוק הפיצויים. לכן, מתוך השכר ברוטו – שנקבע בסייגי תקרת שילוש השכר הממוצע במשק – יש לנכות מס "וירטואלי" שאינו עולה על 25%, בהתאם לחיובים, להנחות ולזיכויים, במס ההכנסה החלים ביום מתן פסק-הדין – על הכנסה כמות זו שנקבעה. דרך החישוב המוצעת על-ידי המשיבים 3-1 לפיה יש להפחית מתקרת המס של 25% את ההנחות האינדיבידואליות של הנפגע-הנישום (היותו תושב נהריה ומצבו האישי) – אינה הדרך הנכונה. תקרת המס בשיעור 25% אינה משפיעה על חישוב המס האישי אלא משמשת תקרה בסוף דרך החישוב. יש תחילה לחשב את מס ההכנסה החל על בסיס השכר שנפסק – כפי שהוא, מס ההכנסה, ביום פסק-הדין בהתחשב בנתונים האישיים של התובע. בשלב זה אין נדרשים לתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(2) לחוק. משהתקבל נתון המס הוא משמש את בית המשפט אלא אם נתון המס שהתקבל עולה על תקרת המס שבשיעור 25%. אם הנתון עולה – לא ינוכה המס במלואו אלא רק עד תקרת 25% מן ההכנסה. 10. אשר לטענות המשיבים 5-1 (העיזבון ובני המשפחה כולם) לגבי הכנסות מרווחי הון שהיו, לטענתם, למנוח, לא השתכנע בית המשפט קמא כי אכן היו למנוח הכנסות כאלה, ואין להתערב בקביעה זו. נעיר, כי גם מצד העיקרון אין לקבל בשום פנים את הטענה כי אובדן רווחי הון מהווה מרכיב בהכנסה, שאינו נתון להגבלה בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. יש להבחין לעניין זה בין רווחים שמקורם במאמציו השוטפים של המנוח, כגון ניהול עסק או יוזמה עסקית כלשהי (ואין זה משנה אם רווחים אלו היו רווחים צפויים מנכס עתידי, או שהיו מתקבלים מנכס קיים כבר בעת מותו) לבין רווחים שמקורם בנכס עצמו. אובדן רווחים מן הסוג הראשון הוא אובדן השתכרות לכל דבר ועניין, ואין הצדקה להבחין בין הכנסה שמקורה בשכר עבודה לבין הכנסה שמקורה ביזמות עסקית. על כן מקבץ ההכנסות והרווחים מוגבל כולו בתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים. לעומת זאת, רווחים מן הסוג השני, אשר מקורם בנכס ולא במאמצי המנוח, אינם אובדים, ברגיל, עם מות המנוח, כפי שהנכס עצמו אינו אובד. אכן קיימת תמיד אפשרות תיאורטית כי מותו של אדם יגרום באופן ישיר לאובדנו של נכס, אך אין זה המקרה הרגיל והדבר לא הוכח כאן. 11. נתון נוסף המצוי במחלוקת בין הצדדים נוגע לגיל הפרישה של המנוח ושל אלמנתו סיגל. בית המשפט המחוזי קבע כי המנוח היה פורש מעבודתו ועיסוקיו אלמלא התאונה בהגיעו לגיל 75, וזאת "בהתחשב בגילו במועד הפטירה, הכנסותיו וסוג עיסוקו כרו"ח ובעלים של משרד רואה חשבון פעיל ומניב רווחים". אף כי גיל הפרישה שנקבע נוטה להיות גבוה למדי גם ביחס לעצמאי, הרי שבסופו של דבר הוא נקבע על בסיס ההתרשמות מנסיבות המקרה ומתכונותיו המיוחדות של המנוח ואינו בלתי סביר. על כן יישאר גיל הפרישה של המנוח על כנו. בית המשפט קמא קבע את גיל הפרישה של האלמנה ל-60. לא מצאנו הסבר לסטייה מגיל הפרישה הקבוע בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, שהוא 67 שנים לאישה, ועל כן ייקבע גיל הפרישה של סיגל בהתאם. 12. המשיבים 3-1 (העיזבון, האלמנה והבן המשותף) מעלים שתי טענות נוספות בנוגע לתביעתו של תמיר – בנם המשותף של המנוח והאלמנה סיגל כתלוי. האחת נוגעת לסכום ששולם לו כמזונות זמניים מתוך קופת העיזבון. בית המשפט קמא קבע שיש לנכות סכום זה מתוך תביעת התלויים, והמשיבים 3-1 משיגים על כך; הם סבורים כי לא היה מקום לניכוי זה. אין לקבל את עמדתם שכן קביעת בית המשפט קמא בעניין זה נכונה. משקיבל תמיר מקצת מן המגיע לו עבור אובדן תמיכה, וזאת בדרך של תשלום מזונות מן העיזבון, הוטב חלק זה של נזקו. פיצוי תמיר גם במסגרת תביעתו כתלוי בגין חלק זה של אובדן התמיכה יהווה איפוא כפל פיצוי. מאליו יובן כי משאין אנו פוסקים לתמיר חלק זה של אובדן התמיכה במסגרת תביעתו כתלוי, אין לנכותו מתביעת העיזבון. בכך יובטח כי הנתבעת-המבטחת תשלם, בסופו של יום, את מלוא הנזק, והדברים יובהרו בפסקאות הנוגעות לתביעת העיזבון שלהלן. הטענה השנייה שבפי המשיבים 3-1 נוגעת לגובה התמיכה בתמיר מהגיעו לגיל 18 ועד מלאת לו 24, שכאמור נקבע ל-1/3 ידה; טענה זו אין לקבל. גובה התמיכה של הורה בילדו הבגיר הוא שאלה עובדתית, ובהיעדר ראיות מיוחדות מניחים כי בתקופת השירות הצבאי השיעור הוא שליש מגובה התמיכה בתקופת הקטינות (ראו עניין יחזקאל, בעמ' 380). העובדה שהמנוח השתכר הכנסה גבוהה יחסית אינה מצדיקה כשלעצמה חריגה מן ההנחה העובדתית הרגילה. לצורך חריגה כזו נדרשות ראיות של ממש לגבי כוונת הנפגע לתמוך בילדו בשיעור העולה על 1/3 ידה, ולא ניתן להסתפק בראיות לגבי המצב הכלכלי הכללי של המשפחה. במקרה זה נפסק פיצוי בשיעור של 1/3 ידה גם מעבר לתקופת השירות הצבאי אך בעניין זה לא בא לפנינו ערעור מצד המבטחת. התוצאה היא שקביעת בית המשפט בעניין זה תישאר בעינה. בית המשפט קמא פסק לסיגל ולתמיר פיצויים גם בגין הנזק של אובדן שירותי אב ובעל, על-פי אומדנא, ואין מקום להתערב בקביעה זו. תביעת התלויים אסף ושני – ילדיו של המנוח מנישואיו הקודמים 13. מזונותיהם של אסף ושני, עד הגיעם לגיל 18, שולמו להם, לאחר מות המנוח, מתוך קופת העיזבון. בית המשפט קמא קבע כי בנוסף לכך הם זכאים לפיצוי בגין אובדן תמיכה עבור התקופה שתחילתה בהגיעם לגיל 18 שנים וסופה בהגיעם לגיל 24 שנים, בשיעור של 1/3 מגובה מזונותיהם. השאלה אם נגרם לתלוייו של המנוח נזק בגין אובדן תמיכה לאחר הגיעם לגיל 18 היא שאלה עובדתית. התשובה לה נגזרת לא מקיומה או היעדרה של חובה לספק תמיכה לתלויים (בדין או על-פי הסכם), כי אם מן השאלה אם בפועל היה המנוח מספק לתלויים תמיכה זו אלמלא התאונה. הגבלת מזונותיהם של אסף ושני (הילדים מן הנישואין הקודמים) בהסכם הגירושין עד לגיל 18 איננה שוללת מניה וביה את האפשרות כי המנוח היה ממשיך לתמוך בהם אף לאחר הגיעם לגיל 18. דומה הדבר לכך שהיעדר חובה מן הדין לתמוך בילד בגיר אינה שוללת את האפשרות שתמיכה כזו היתה ניתנת בפועל. בית המשפט המחוזי השתכנע במקרה זה כי תמיכה הייתה ניתנת לתלויים כולם גם לאחר הגיעם לגיל 18 ולפיכך בית המשפט קמא גם שוכנע כי בקביעת פיצויי התמיכה לאסף ולשני גם אחרי גיל 18 יש להביא בחשבון 1/3 מגובה התמיכה הקודם (המזונות). אשר למשך התקופה בה זכאים הם לשליש הידה, לא באה כאמור טענה באשר לפסיקת הפיצוי בתום תקופת השירות הצבאי ועל-כן תישאר התוצאה בעניין זה, בעינה. תביעת העיזבון 14. הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות של המנוח "בשנים האבודות" יעמוד על סך הפסד ההכנסה של המנוח לאחר הפחתת הוצאות הקיום שלו (יד הקיום), באשר אלה – ההוצאות – "נחסכו" עקב מותו (ראו עניין כרכבי). כאמור, לצורך חילוץ ידת הקיום יש להסתייע בשיטת הידות. בשלב ראשון, יש לחשב את גובה "הקופה המשותפת". גובה הקופה המשותפת בתביעת העיזבון הוא כגובהה בתביעת התלויים, ובמקרה זה יש לחשב את הקופה המשותפת לפי הכנסתם המשותפת של המנוח ושל האלמנה – בגבולות תקרת השכר הממוצע ("נטו") לגבי כל אחד מהם (ראו ע"א 9621/06 עיזבון ריינר נ' קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (טרם פורסם, 13.7.2009)). לעניין זה אין נפקות לשאלה מיהם יורשי העיזבון. שאלה אחרונה זו אסור שתשפיע על קביעת גובה הפיצוי לעיזבון. תביעת העיזבון מתבססת על עילות התביעה של המנוח, ואילו יורשיו, כפי שהם נקבעים על-פי דיני הירושה, אינם ניזוקים עצמאיים בראש הנזק של אובדן השתכרות. בנוסף, קביעת הקופה המשותפת משמשת במקרה זה לצורך חישוב הוצאות הקיום של המנוח, שהושפעו מן המשאבים שעמדו לרשות משק הבית כולו. הקופה המשותפת אינה כוללת את הסכומים ששילם המנוח כמזונות, שכן סכומים אלה נגרעו (בחלקם היחסי) מן הסכום ששימש את משק ביתו וששימש (בידתו שלו) לקיומו של המנוח. דרך זו משותפת הן לחישוב תביעת התלויים והן לחישוב ניכוי הוצאות הקיום של המנוח בתביעת העיזבון. בשלב השני, יש לחשב את מספר הידות שבהן תחולק הקופה המשותפת, ומספרן – כמספר בני המשפחה התלויים, בתוספת יד הקיום של המנוח, יד הוצאות משק הבית הכלליות ויד החיסכון. חישוב זה נועד לחלץ את הוצאות הקיום של המנוח מהכנסותיו הוא. סכום הפיצוי לעיזבון הוא בגובה ההכנסה הפוטנציאלית של המנוח עצמו בהפחתת יד הקיום שלו ולא, כפי שקבע בית המשפט קמא, "בגובה יד החיסכון". יש לציין כי בחישוב הפיצוי לעיזבון הסכום הוא הפסד ההשתכרות בניכוי הוצאות הקיום של המנוח לבדן ואין מנכים את דמי המזונות ששולמו לילדיו מן הנישואין הקודמים. טעם הדבר הוא שדמי המזונות הללו, כמו סכום התמיכה באלמנתו ובבנם המשותף, הם כולם שימושים שונים שהמנוח היה עושה בכספי הכנסותיו, שבגינם קמה הזכות לפיצוי. כפי שנכתב בעניין כרכבי: "הזכות לפיצוי עבור 'השנים האבודות' נסבה על השימושים השונים שהמנוח היה עושה בכספו באותן 'שנים אבודות', למעט צרכי הקיום שלו" (פסקה 10). עם זאת, כפי שנפסק וכפי שיובהר מיד, ככל שיש מרכיבי חפיפה בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון, יש לבצע קיזוז מתאים. היחס בין תביעות התלויים לתביעת העיזבון – תחומי החפיפה 15. בית המשפט המחוזי קבע כאמור את היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון בדרך של פסיקת "הגבוה מבין השניים" עבור כל אחד מהתלויים-היורשים. בכך בא לכלל טעות שהייתה נפוצה בפסיקת בית המשפט העליון בעבר. בפסקי הדין בע"א 2739/06 דוביצקי נ' רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.2008) ובע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (טרם פורסם, 10.8.2006) נקבע כי תחת דרך חישוב זו, יש לפסוק בשתי התביעות גם יחד וכי יש לקזז רק את ראשי הנזק שבמתחם החפיפה בין שתי התביעות. במקרה שלפנינו, שבו אין זהות מלאה בין התלויים לבין היורשים, יש לנכות מתביעת העיזבון את מרכיב אובדן התמיכה מהכנסה "כיוון שהזכות הישירה והעצמאית של התלויים לתבוע פיצויים מן המזיק מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בהוצאה זו" (עניין כרכבי, פסקה 20). ניכוי זה יבוצע מתביעת העיזבון בשלמותה, ואין להפריד בין חלקיהם של היורשים השונים ולנכות בנפרד מחלקו של כל יורש את הפיצוי בגין אובדן התמיכה שנפסק לו. הפיצוי בגין אובדן השתכרות ניתן לעיזבון ולא ליורשים. בהתאם לכך, הניכוי אינו מבוצע עקב קיזוז של טובות הנאה שונות שקיבלו התלויים-היורשים כל אחד לפי שנפסק לו. הניכוי מבוצע משום שאין לפצות את העיזבון על סכומים שהמזיק פטר אותו מלשלם. יוטעם כי אין לנכות את הפיצוי לתלויים עבור אובדן שירותי בעל ואב, וראו לעניין זה עניין צרור הנ"ל, פסקה 15. תשלומי קרן הפנסיה 16. המשיבים 4-2 זכאים לתשלומים מקרנות פנסיה בסכומים שונים. האם יש לנכות סכומים אלו מן הפיצויים המגיעים להם? סעיף 81(1) וסעיף 86 לפקודת הנזיקין מורים כי אין לנכות מסכום הפיצויים תשלומים על פי חוזה ביטוח. בעבר כבר קבע בית משפט זה כי על פי הפרשנות הנכונה של הוראות הסעיפים 81(1) ו-86 לפקודת הנזיקין, אין פנסיה נחשבת לחוזה ביטוח ויש לנכות, לפיכך, תשלומי פנסיה מתביעת התלויים (ראו ע"א 154/70 בידה נ' רובין, פ"ד כה(2) 43 (1971)). אולם שאלת סיווגם של תשלומים כלשהם - תשלומי פנסיה או תשלומי ביטוח - תלויה במהות התשלום ובתנאי החוזה המסוים שמכוחו שולמו התשלומים ולא בזהותו של הגוף המשלם (ראו ע"א 125/68 מחסני החמצן בע"מ נ' ברנשטיין, פ"ד כב(2) 914 (1968)). בית המשפט קמא קבע כי התשלומים שלהם זכאים המשיבים 4-2 מקרנות הפנסיה הם תשלומי ביטוח, בהתבסס על תקנוני הקרנות, היותו של המנוח עצמאי וזהותה של החברה המנהלת, שהיא חברת ביטוח. לא מצאתי יסוד להתערב בקביעה זו. מעיון בתקנוני קרנות הפנסיה עולה כי סכום התשלום לשאירים תלוי בגובה הפרמיה ששילם המבוטח ובמסלול הביטוח שבו בחר. ההצטרפות לקרן תלויה, כמובן, ברצונו של המבוטח. לאור זאת, נראה כי אכן מתקיימים בחוזים שבין המנוח לבין קרנות הפנסיה מאפיינים של חוזה ביטוח. ניתנת האמת להיאמר כי גם תשלומי פנסיה – למצער תשלום פנסיית שאירים – יש בהם מטבעם יסודות של ביטוח, וההבחנה בין פנסיה לבין חוזה ביטוח היא הבחנה דקה ולא תמיד קלה. ניתן גם להטיל ספק בנכונות ההנחה היסודית, שלפיה קיים תמיד הבדל משמעותי בין ביטוח לבין תשלומי פנסיה המשתלמים כאשר מתממש סיכון של אובדן כושר השתכרות או פטירה. בשני המקרים מדובר תכופות בחוזה וולונטרי, שבו משלם המבוטח פרמיה לשם הבטחת עתידו ועתיד משפחתו במקרה של אובדן כושר השתכרות או פטירה. קרן פנסיה הפועלת על פי עקרונות אקטואריים, אינה מיטיבה עם מבוטחיה מעבר לשווי של תשלומי הפרמיה ששילמו. מקצת מן הנימוקים שהובאו בפסיקה להבחנה בין ביטוח לבין פנסיה אינם רלוונטיים עוד לאור ההתפתחויות הרבות שעברו דיני הנזיקין מאז קביעת ההלכה בפסק הדין בעניין בידה. אמת, המזיק לא נהנה מניכוי תשלומי הפנסיה מהפיצויים לנפגע או לתלוייו שכן לקרן הפנסיה, כמיטיבה, נתונה זכות לשיפוי מהמזיק לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (ראו ע"א 331/75 "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63 (1977)). אולם ניתן להעלות ספק לגבי ההצדקה לכך שקרן הפנסיה תהנה משיפוי עבור תשלומים שביצעה תמורת פרמיה ששילם המבוטח. אך כל זאת, כאמור, איננו דרוש להכרעה בענייננו, שבו נפסק על-ידי בית המשפט כי מדובר בתשלומים על פי חוזה ביטוח. 18. כללו של דבר, יש לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן הבא: גיל הפרישה של האלמנה, לצורך חישוב תביעת התלויים ותביעת העיזבון, ייקבע ל-67; פיצוי העיזבון בגין אובדן הכנסה "בשנים האבודות" יחושב כמתואר לעיל ולא לפי גובה יד החיסכון בלבד; בחישוב הפיצוי לעיזבון יילקח בחשבון שכרה של האלמנה בקביעת הקופה המשותפת ולא ינוכה סכום המזונות ששילם המנוח לילדיו מנישואיו הקודמים, משכרו הפוטנציאלי של המנוח (להבדיל מניכויו של סכום המזונות מן הקופה המשותפת לצורך חישוב יד הקיום); והיחס בין תביעת היורשים לתביעת התלויים הוא יחס של צירוף והתאמה ולא יחס של בחירה על-פי "הגבוה מבין השניים". החישוב 19. בתביעת התלויים הקופה המשותפת נקבעת בנסיבות המקרה לפי הכנסת שני בני הזוג, בניכוי מזונות המשולמים לילדיו מנישואין קודמים. לאחר חישוב הקופה המשותפת, בכל תקופה – חישוב המשתנה בהתאם לגובה המזונות ולתקופת תשלומם, חולק סכום אותה קופה במספר הידות המתאים לצורך חילוץ יד הקיום. בתקופה הראשונה, מיום התאונה ועד הגיעו של אסף לגיל 18, (3.4.02 - 26.5.03) גובה הקופה המשותפת הוא 21,974 ש"ח (לאחר הפחתת תשלום מזונות בסך 2,986 ש"ח). גובה יד הקיום הוא 5,494 ש"ח (לפי 4 ידות: האלמנה, הבן הצעיר, המנוח ומשק הבית). מהכנסת המנוח (בגובה 18,660 ש"ח), בניכוי תשלומי המזונות, יש להפחית את גובה יד הקיום. התוצאה היא שאובדן התמיכה בתקופה הראשונה הוא: 10,181 ש"ח x 14 חודשים (מעוגל) = 142,527 ש"ח. בתקופה השנייה, עד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (5.9.2006), גובה הקופה המשותפת הוא 22,969 ש"ח, וגובה יד הקיום הוא 5,742 ש"ח. אובדן התמיכה בתקופה השניה הוא 10,927 ש"ח x 39 חודשים = 426,153 ש"ח. לסכומים אלו יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה עד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. גם בתקופה השלישית, עד להגיעה של שני לגיל 18 (15.12.2006), גובה הקופה המשותפת הוא 22,969 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 5,742 ש"ח. אובדן התמיכה בתקופה זו הוא 14,066 ש"ח ל-3 חודשים, ולאחר היוון הוא עומד על 32,617 ש"ח. בתקופה הרביעית, עד הגיעו של אסף לגיל 24 (26.5.2009), גובה הקופה המשותפת הוא 36,965 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 5,991 ש"ח. אובדן התמיכה בתקופה זו הוא 11,674 ש"ח לכל חודש, ולאחר היוון כפול הוא עומד על 333,620 ש"ח. בתקופה החמישית, עד הגיעה של שני לגיל 24 (15.12.2012), גובה הקופה המשותפת הוא 24,462 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 6,116 ש"ח. אובדן התמיכה בתקופה זו הוא 12,047 ש"ח לכל חודש, ולאחר היוון כפול הוא עומד על 437,521 ש"ח. בתקופה השישית, עד הגיעו של תמיר לגיל 18 (19.7.2019), גובה הקופה המשותפת הוא 24,960 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 6,240 ש"ח. אובדן התמיכה בתקופה זו הוא 12,420 ש"ח לכל חודש, ולאחר היוון כפול הוא עומד על 761,853 ש"ח. בתקופה השביעית, עד הגיעו של תמיר לגיל 24 (19.7.2025), גובה הקופה המשותפת הוא 24,960 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 7,488 ש"ח (לפי 3 ו-1/3 ידות). אובדן התמיכה בתקופה זו הוא 11,172 ש"ח לכל חודש, ולאחר היוון כפול הוא עומד על 500,740 ש"ח. בתקופה השמינית, עד לפרישת המנוח (15.12.2036), גובה הקופה המשותפת הוא 24,960 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 8,320 ש"ח (לפי 3 ידות). אובדן התמיכה בתקופה זו הוא 10,340 ש"ח לכל חודש, ולאחר היוון כפול הוא עומד על 687,519 ש"ח. סך הפיצויים עבור אובדן התמיכה מהתקופה השלישית ועד לסוף התקופה השמינית הוא 3,322,550 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף ריבית המתייחסת לשתי התקופות הראשונות. מתוך סך כל הפיצוי בגין אובדן תמיכה יש לנכות כהוראת בית המשפט המחוזי סכום של 350,000 ש"ח ששולם לתמיר כמזונות זמניים מתוך קופת העיזבון (על גובה הסכום ודרך חישובו לא בא ערעור לפנינו). 20. בתביעת העיזבון יש לחשב את גובה הקופה המשותפת בכל תקופה כפי שחושבה בתביעת התלויים. גובה יד הקיום (בהתחשב ביד החיסכון המהווה חלק מן החישוב) עבור התקופה הראשונה הוא 4,395 ש"ח (לפי 5 ידות: האלמנה, הבן הצעיר, המנוח, משק הבית והחיסכון). יש להפחית מהכנסת המנוח (שגובהה 18,660 ש"ח) את גובה יד הקיום. התוצאה היא שאובדן ההשתכרות בתקופה הראשונה הוא: 14,265 ש"ח x 14 חודשים = 199,713 ש"ח. בתקופה השנייה גובה הקופה המשותפת הוא 22,969 ש"ח. גובה יד הקיום הוא 4,594 ש"ח. אובדן ההשתכרות בתקופה השנייה הוא 14,066 ש"ח x 39 חודשים = 548,579 ש"ח. לסכומים אלו יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה עד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. גם בתקופה השלישית גובה הקופה המשותפת הוא 22,969 ש"ח וגובה יד הקיום הוא 4,594 ש"ח. אובדן ההשתכרות בתקופה השנייה הוא 14,066 ש"ח לכל חודש, ולאחר היוון עומד על 41,989 ש"ח. גובה הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות חושב באותו אופן עבור יתר התקופות, והוא עומד על 3,927,029 ש"ח (עבור התקופה כל התקופות בתוספת ריבית לגבי שתי התקופות הראשונות). מתביעת העיזבון יש לנכות את הפיצויים בגין אובדן תמיכה (לאחר שנוכו כבר מאלו המזונות הזמניים ששולמו לתמיר, כאמור לעיל). הפיצוי בגין יתר ראשי הנזק יישאר כפי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. כל הסכומים בחישוב הפיצויים הם בערכי יום פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, ולאור התוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ו' בשבט התש"ע (21.1.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06081810_P12.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il