יצחק רוכברגר נ. עיריית רמת השרון

11 1 בבית המשפט העליון רע"א 8176/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המבקש: יצחק רוכברגר נ ג ד המשיבה : 1. עיריית רמת השרון המשיבים הפורמליים: 1. עיזבון המנוח חוסיין מוקטרן ז"ל 2. נסרה מוקטרן 3. אסמהאן מוקטרן 4. אמל מוקטרן 5. אסמא מוקטרן 6. אברהם מוקטרן 7. אמיר מוקטרן 8. ירון מוקטרן 9. הנא מוקטרן 10. משה מוקטרן 11. תוג'אן מוקטרן 12. עאמר מוקטרן 13. מנהל מקרקעי ישראל 14. משטרת ישאל 15. דוד אלון דדון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן) מיום 03.10.2021 בתיק א 023701-09-18 בשם המבקש: עו"ד יורם אברהמי; עו"ד אלה שרווס בשם המשיבה 1: עו"ד טלי בן סימון פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. האם הסדר החסינות של עובדי ציבור מפני תביעות אזרחיות, הקבוע בסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), חל גם במערכת היחסים שבין העובד לבין הרשות הציבורית? זו השאלה העומדת לפתחנו. רקע 2. ביום 13.9.2018 הגישו המשיבים הפורמאליים 12-1 (להלן: התובעים) תביעה נזיקית נגד המשיבה 1 (להלן: העירייה), רשות מקרקעי ישראל ומשטרת ישראל. לפי כתב התביעה, בשנת 1952 ניתנו למנוח חוסיין מוקטרן זכויות במקרקעין המצויים בתחום סמכותה המוניציפלית של העירייה, כהוקרה מטעם מדינת ישראל על פעילותו הביטחונית למען המדינה בראשית דרכה. המנוח התגורר במקרקעין; ואשתו וילדיו (הם התובעים) ממשיכים להתגורר בהם עד היום. 3. במהלך השנים הוקמו במקרקעין מבנים ללא היתר, וביום 9.3.2003 הוגש כתב אישום נגד חלק מהתובעים בגין בנייה זו. ביום 16.9.2009 בא לסיומו ההליך הפלילי בעניינם של התובעים, כשבית המשפט המחוזי דחה את ערעורם על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וקבע כי המבנים שהוקמו ללא היתר ייהרסו עד ליום 1.3.2012 (עפ"א (מחוזי ת"א) 17084-09-10 מוקטרן נ' מדינת ישראל (13.6.2011)). 4. התובעים לא ביצעו את ההחלטות השיפוטיות. לפיכך, העירייה פעלה למימוש צווי ההריסה בעצמה; וביום 13.6.2013 נהרסו המבנים שנבנו באופן לא חוקי, אלא שלצדם נהרסו מבנים נוספים, שההליך הפלילי לא עסק בהם (להלן: המבנים הנוספים). אין חולק כי מי שיזמו את פעולת ההריסה שבוצעה באותו יום היו המבקש – ראש העירייה דאז; והמשיב 15 – מר דוד אלון דדון, שהיה עוזרו האישי בתקופה הרלוונטית (להלן: דדון). 5. התובעים הגישו, כאמור, תביעה נגד העירייה והמשיבות 4-3 לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם במסגרת הריסת המבנים הנוספים. לתביעה צורף תצהירו של המבקש, שבו הצהיר כי הוא הוטעה על-ידי היועץ המשפטי של העירייה אשר מסר לו כי צו ההריסה השיפוטי כלל אף את המבנים הנוספים. 6. העירייה הגישה הודעה לצד שלישי נגד המבקש ונגד דדון (להלן גם: ההודעה). בהודעה נטען כי "מבצע פינוי חשאי" בוצע "לתדהמתם המוחלטת" של הגורמים המקצועיים בעירייה שהחלו זה מכבר במימוש צווי ההריסה. כמו כן, נטען כי המבקש ודדון, שניהם בעלי השכלה משפטית, קיבלו לעיונם את פסק הדין בהליך הפלילי; לא הוטעו על-ידי איש; והדירו מן העניין את "כל הנוגעים בדבר" בעירייה. 7. המבקש הגיש כתב הגנה להודעה לצד שלישי, ולצדה בקשה הנתמכת בתצהיר, להכרה בחסינות העומדת לו, לטענתו, מכוח סעיף 7א לפקודה ותקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006. המבקש טען כי הוא בא בגדרו של המונח "עובד ציבור", וכי הוא פעל בתום לב ולא מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. 8. בתגובתה לבקשה הנ"ל של המבקש צירפה העירייה עמדה מטעמו של היועץ המשפטי לעיריית באר-שבע, שאליו פנתה לצורך קבלת חוות דעתו בנדון, עקב חשש לניגוד עניינים. בהתאם לעמדה זו, ההכרה בחסינות עובד ציבור נועדה להגן עליו מפני תביעות של צד שלישי שנפגע מפעולותיו ולא מפני תביעה המוגשת נגדו על-ידי הרשות. מכל מקום, צוין בעמדה כי אף לגוף הדברים, לא התקיימו במקרה זה התנאים להכרה בחסינות, משום שהמבקש פעל בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק. 9. ביום 29.9.2021 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשת החסינות, שבמהלכו הודיע המבקש שהוא מושך את התצהיר שצורף לבקשה. כמו כן, העירייה והמבקש הסכימו כי יישמעו בדיון רק טענות משפטיות, וכי לא ייערכו חקירות. החלטת בית המשפט המחוזי 10. בהחלטתו מיום 3.10.2021, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' גייפמן) את בקשת החסינות, הן ביחס למבקש והן ביחס לדדון. דדון לא ביקש רשות לערער על ההחלטה, ולפיכך אדרש להלן אך לעניינו של המבקש. 11. בית המשפט המחוזי קבע כי משהעירייה מצאה שאין מקום להכיר בחסינותו של המבקש, עובר אליו הנטל לשכנע כי מתקיימים בעניינו תנאי החסינות; וכי המבקש לא עמד בנטל זה. בתוך כך, נקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעובדות המרכזיות שרלוונטיות לבקשת החסינות: המבנים הנוספים נהרסו; המבקש הוא משפטן; המבקש קרא את פסק-הדין שמורה על הריסת המבנים שנבנו ללא היתר וידע כי הוא איננו מתייחס למבנים הנוספים; המבקש הורה לדדון לדאוג לביצוע הריסת מבנים; ההריסה בוצעה בלי ליידע את היועץ המשפטי, הגזבר או המנכ"לית של העירייה; והמבקש לא נכח במקום בזמן הריסת המבנים. 12. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי החסינות הקבועה בסעיף 7א לפקודה לא חלה על עובד ציבור במערכת היחסים שבינו לבין הרשות הציבורית, אלא רק ביחסים שבין עובד הציבור לבין צד שלישי. ביחס להסדר שקבוע בסעיף 7ו לפקודה, שעניינו בזכות השיפוי של הרשות הציבורית מעובד הציבור, בית המשפט המחוזי קבע כי לא מדובר בהסדר ממצה, וכי הוא חל אך במקרה שבו עובד הציבור נתבע ישירות על-ידי הניזוק, וכשהרשות הציבורית נכנסה בנעליו של העובד כנתבעת לאחר שהוכרה חסינותו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים 13. טענותיו של המבקש נוגעות לשלושה היבטים עיקריים: ראשית, נטען כי בניגוד לפרשנות של בית המשפט המחוזי, סעיף 7א לפקודה חל גם על מערכת היחסים שבין עובד הציבור לבין הרשות הציבורית; ותכליתו לאפשר לעובד הציבור לפעול ללא מורא – גם כזה שמוטל עליו מצד הרשות. שנית, המבקש טוען כי נפלו פגמים בהליך משלוח ההודעה, הן מכיוון שהיה על העירייה לקיים "הליכים מקדמיים" (כלשונו) לפני הגשתה; והן מכיוון שההחלטה על הגשתה התקבלה בניגוד עניינים, לנוכח סכסוך בין המבקש ליועץ המשפטי של העירייה, ולנוכח יריבות פוליטית בין המבקש לראש העירייה הנוכחי. שלישית, המבקש טוען כי הכרעת בית המשפט המחוזי נשענת על עובדות אשר לא התבררו כדבעי, על רקע הסכמת הצדדים להסתפק בטיעון משפטי בלבד; מה גם שהמסקנות שהוסקו על בסיס עובדות אלו – שגויות. 14. עמדת העירייה היא כי דין הבקשה להידחות, משום שהמבקש לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח שתנאי החסינות מתקיימים בעניינו; וכי מעשיו בוצעו ביודעין, ולמצער בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק. בנוגע לטענות בדבר פגמים שנפלו במשלוח ההודעה נגד המבקש, נטען כי ההחלטה להגיש את ההודעה התקבלה על-ידי היועץ המשפטי של העירייה – שהוא הגורם המוסמך לכך; וכי חוות דעת חיצונית נדרשת רק במקרה שבו היועץ המשפטי מצוי בניגוד עניינים. ככל שניתן להבין, לשיטת העירייה הצורך בחוות דעת חיצונית בענייננו נוצר רק משעה שהועלתה טענת חסינות מצד המבקש, משום שהיועץ המשפטי לעירייה הוא זה שהחליט על משלוח ההודעה למבקש. עוד נטען בהקשר זה, כי אין למבקש סכסוך עם היועץ המשפטי לעירייה וכי מערכת היחסים ששררה ביניהם הייתה מקצועית. ביחס לקביעת העובדות שלא התבררו, נטען כי העובדות הרלוונטיות להכרעה בבקשת החסינות אינן שנויות במחלוקת; וכי מכל מקום, המבקש הסכים להסדר הדיוני שלפיו יישמעו בדיון טענות משפטיות בלבד. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כפי שיבואר להלן, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. חסינות עובדי ציבור מפני תביעות נזיקין – עיקרי ההסדר ותכליתו 16. סעיף 7א(א) לפקודה מסדיר את חסינותו של עובד הציבור בהליכים אזרחיים ומורה כך: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". סעיף 7ו(א) לפקודה מתייחס לזכותה של הרשות הציבורית לתבוע מעובד הציבור פיצוי ושיפוי, ומורה כך: "פעל עובד ציבור בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור, זכאית המדינה או הרשות הציבורית, לפי הענין, על אף הוראות סעיף 7א – (1) אם ביצע כלפיה עובד הציבור מעשה המקים אחריות בנזיקין – לפיצוי ממנו; (2) אם נמצאה אחראית למעשה שעשה עובד הציבור – לשיפוי ממנו". 17. סעיפים 7א(א) ו-7ו נוספו לפקודה במסגרת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10), התשס"ה-2005 (להלן: תיקון 10 או התיקון). התיקון קידם שתי מגמות שאיזנו זו את זו: מחד גיסא – הרחבת החסינות לעובדי ציבור מפני אחריות בנזיקין; ומאידך גיסא – הרחבת אחריותן השילוחית של רשויות ציבוריות על מעשי עובדיהן (ראו: ע"א 1649/09 פלקסר נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 353, 384-375 (2014); תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) – חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293, 318-316 (2011)). 18. תכלית החסינות הקבועה בסעיף 7א היא למנוע הפעלה של לחצים בלתי-ראויים והרתעת-יתר שתגרום לעובדי הציבור לחשוש לפעול ולבצע את עבודתם, ולשקול שיקולים זרים שעניינם בחשש מתביעות אישיות נגדם. מצד שני, כדי למנוע הרתעת-חסר, החסינות מתוחמת רק למעשים שעשה עובד הציבור תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור; ולא חלה על מעשים שנעשו ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפגש לאפשרות גרימתו (ראו: עניין פלקסר, פס' 23 לפסק-דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות; קלהורה וברדנשטיין, עמ' 303-302). יצוין, שגם הוראות הדין המשמעתי והדין הפלילי מסייעות להתמודד עם החשש מפני הרתעת-חסר של עובדי ציבור. לצד האמור, סעיף 7א(ב) לפקודה מורה כי אין בהוראות החסינות כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של הרשות הציבורית. מנקודת מבטו של הניזוק, האיזון שנקבע בסעיף 7א לפקודה, בין אחריות עובד ציבור לבין אחריות שילוחית של הרשות הציבורית, נועד למנוע מצב שבו החסינות שעומדת לעובד הציבור תפגע במי שניזוק מפעולותיו. מנקודת מבטו של עובד הציבור, האיזון מבטא את התפיסה שלפיה האחרון פועל למען הציבור; ולפיכך, ההגינות מחייבת שאם נגרם נזק בשל טעות של עובד ציבור שפעל בתום-לב, הקופה הציבורית תישא בעלויות ולא העובד עצמו (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית א 640-639 (מהדורה שניה 2010)). על רקע דברים אלה נבחן את השאלה העומדת לפתחנו. תחולת החסינות במערכת היחסים שבין העובד לבין הרשות הציבורית 19. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי החסינות המוקנית לעובד הציבור לפי סעיף 7א לפקודה, לא חלה במערכת היחסים שבין עובד הציבור לבין הרשות הציבורית. כפי שיפורט להלן, איני שותפה לקביעה זו. 20. אפתח בלשונו הברורה של סעיף 7א(א) לפקודה (שצוטט לעיל), ממנה עולה כי הרשות הציבורית אינה מוחרגת מתחולתו של הסעיף, אשר נוקט הוראה כללית – "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור". 21. חיזוק לדברים עולה גם מסעיף 7ו לפקודה, המקנה, כאמור, לרשות הציבורית, את הזכאות לדרוש פיצוי ושיפוי מעובד הציבור אם פעל "בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור"; וזאת "על אף הוראות סעיף 7א" (שבמסגרתו כזכור מעוגנת חסינות עובד הציבור). ודוק: בהתאם לגישה שלפיה הוראת סעיף 7א לפקודה אינה חלה במערכת היחסים שבין עובד הציבור לבין הרשות הציבורית – אין כל צורך בהוראת סעיף 7ו לפקודה; וכידוע – המחוקק אינו משחית מילותיו לריק. 22. הנה כי כן, מהוראות סעיפים 7א ו-7ו לפקודה עולה מסקנה ברורה, שלפיה החסינות המוקנית לעובד הציבור חלה גם במערכת היחסים שבינו לבין הרשות הציבורית. 23. מסקנה זו עולה בבירור גם מדברי ההסבר לתיקון 10, המדברים בעד עצמם: "מוצע כי לעובד הציבור תוקנה חסינות דיונית מפני הגשת תובענה על מעשה המקים אחריות בנזיקין, אשר תשתרע על כל תובענה, כולל תביעות שיפוי, מלבד החריג של תביעת השתתפות של המדינה או של הרשות הציבורית על פי סעיף 7ו המוצע" (דברי הסבר לה"ח לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג 2002, ה"ח הממשלה 6, 136; להלן: דברי ההסבר; ההדגשה אינה במקור). ראו עוד: החלטתה של השופטת ל' שלאעטה חלאילה בת"א (שלום קריות) 12339-01-14 סגל נ' עיריית עכו, פס' 18 (28.6.2015). 24. על כך יש להוסיף, כי מסקנה שלפיה החסינות של עובד הציבור לא חלה במערכת היחסים שבינו לבין הרשות הציבורית, אינה מתיישבת אף עם תכליתו של ההסדר. הכרה בזכות בלתי-מסויגת של הרשות לתבוע את עובדיה עלולה לגרום להרתעת-יתר שהמחוקק ביקש למנוע, ולפגוע באיזון שביקש המחוקק לקדם, בין העלויות שראוי להשית על הרשות הציבורית לבין העלויות שראוי להשית על עובד הציבור. 25. הנה כי כן, החסינות הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודה חלה גם במערכת היחסים שבין הרשות הציבורית לבין עובד הציבור. לצד זאת, אף במקרים שבהם מוכרת חסינות של עובד הציבור, הרשות הציבורית זכאית לתבוע ממנו פיצוי או שיפוי, בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 7ו(א) לפקודה. היחס בין סעיף 7א לבין סעיף 7ו לפקודה 26. כאמור, סעיף 7א(א) לפקודה מכיר בחסינות עובד הציבור בנסיבות מסוימות. סעיף 7ו(א) לפקודה מקנה לרשות הציבורית זכאות לתבוע שיפוי מעובד הציבור אם פעל בסטייה חמורה מההתנהגות הראויה לעובד ציבור, גם כאשר מוכרת חסינותו לפי סעיף 7א(א) לפקודה. מסקנה זו נלמדת הן מלשון הסיפא לסעיף 7ו(א) לפקודה, שמקנה לרשות הציבורית את הזכאות לתביעת שיפוי "על אף הוראות סעיף 7א"; והן מדברי ההסבר לתיקון: "סעיף 7ו המוצע מקים למדינה או לרשות הציבורית תביעת פיצוי אם ביצע העובד עוולה כלפיה וכן תביעת שיפוי מיוחדת, נפרדת מהוראת השיפוי הכללית שבסעיף 84 לפקודה, אם יתברר בדיעבד כי העובד שמעשהו אומץ, פעל בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור, כלומר, כאשר העובד פעל בתחום החסינות אך בהתרשלות חמורה, או כאשר גרם נזק בזדון או חרג ביודעין מסמכותו; הסדר זה משמר, כאמור במבוא את ההיבט ההרתעתי" (דברי ההסבר, בעמ' 136; ההדגשה אינה במקור). סעיף 7ו(א) לפקודה נועד אפוא לתת מענה למקרים שבהם לא ראוי, משיקולי צדק או הרתעה יעילה, שהרשות הציבורית תישא בעלויות הנזק שגרם עובד הציבור תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, למרות שהוא לא פעל מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו (ועל כן נהנה מהחסינות הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודה). זאת, כאשר עובד הציבור פעל תוך סטייה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור. 27. ודוק: המבחן העומד ביסוד סעיף 7א(א) לפקודה הוא מבחן סובייקטיבי – ביודעין מתוך כוונה או בשוויון נפש. לעומת זאת, המבחן לפי סעיף 7ו(א) הוא מבחן אובייקטיבי, היינו – סטייה חמורה מסטנדרט התנהגותו של עובד ציבור. ממילא, כפי שצוין בדברי ההסבר לעיל, ייתכנו מקרים שבהם יחולו תנאי החסינות המנויים בסעיף 7א(א) לפקודה, אך יתקיים החריג הקבוע בסעיף 7ו(א) לפקודה – אשר סולל את דרכה של הרשות הציבורית לתבוע פיצוי או שיפוי מאת עובד הציבור, גם בהתקיים תנאי החסינות לפי סעיף 7א(א) לפקודה (לשם השוואה, מעניין לציין את החקיקה בארצות הברית, אשר שימשה השראה לגיבוש תיקון מס' 10 (ראו: קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 339); ומכירה בחסינות עובד ציבור פדראלי כל עוד הוא פעל במסגרת מילוי תפקידו, ללא קשר ליסוד הנפשי הסובייקטיבי שלו (ראו: 28 U.S. Code § 2679(c)-(e))). 28. הנה כי כן, סעיף 7ו(א) לפקודה נותן מענה לחשש מפני הרתעת-חסר של עובדי הציבור כתוצאה מהחסינות שמוקנית להם לפי סעיף 7א לפקודה, בכך שהוא מאפשר לרשות הציבורית לתבוע את עובד הציבור גם כשלהתנהגותו לא נלווה יסוד נפשי של כוונה או שוויון נפש. כמו כן, סעיף זה מאפשר למנוע הטלת עלויות על הקופה הציבורית בגין מעשיו של עובד ציבור שפעל באופן חריג וחמור. לצד האמור, יש לעשות שימוש זהיר בסעיף 7ו(א) לפקודה על מנת שלא נימצא מאיינים את הוראת סעיף 7א(א) ואת תכליתה. 29. והערה קצרה על נטל ההוכחה – כאמור, כאשר הרשות הציבורית סבורה שעובד הציבור איננו זכאי ליהנות מהחסינות הקבועה בסעיף 7א לפקודה, הנטל הוא על העובד להראות כי תנאי החסינות מתקיימים לגביו (עניין פלקסר, פס' 37 לפסק-הדין של השופטת (כתוארה אז) חיות)). לעומת זאת, אם הרשות מעוניינת לתבוע שיפוי או פיצוי מהעובד לפי סעיף 7ו(א) לפקודה, הנטל עליה להוכיח את התקיימות התנאים שבסעיף זה. 30. סיכום ביניים: החסינות של עובדי ציבור היא רחבה, וחלה אף כלפי הרשות הציבורית. אולם, גם כאשר מתקיימים תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודה, הרשות הציבורית זכאית לתבוע פיצוי או שיפוי מעובד הציבור, לפי סעיף 7ו(א) לפקודה – אם תוכיח שעובד הציבור סטה באופן חמור מהתנהגות ראויה של עובד ציבור (מבחן אובייקטיבי). מן הכלל אל הפרט 31. מן האמור לעיל עולה, כי כדי לברר את זכאותה של העירייה לתבוע שיפוי ופיצוי מהמבקש, יש לבחון תחילה את זכאותו לחסינות מכוח סעיף 7א לפקודה. אם עומדת לו חסינות כאמור – העירייה זכאית לתבוע פיצוי או שיפוי מעובד הציבור, בתנאי שתוכיח את התקיימות התנאים המנויים בסעיף 7ו(א) לפקודה. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי סעיף 7א לא חל במערכת היחסים שבין עובד הציבור לבין העירייה. עמדתי שונה, ולכך נדרשנו לעיל. אולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי גם לגוף העניין, אין להכיר בחסינותו של המבקש, מאחר שהוא פעל בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של הנזק. מסקנה עובדתית מובהקת זו נסמכה, בעיקרו של דבר, על דברים שאמרו באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי. לדידי, לא היה מקום להסתפק בכך, וראוי היה לקיים הליך של בירור העובדות הרלוונטיות לשאלת תחולת הסייג לחסינות, טרם קביעת ממצאים ומסקנות בנדון. אמנם, לא נעלמה מעיניי הסכמת הצדדים שלפיה יישמעו בדיון טיעונים משפטיים ללא חקירות; אולם דומה כי הסכמה זו הקשתה על בירור עובדתי ראוי של השאלות הטעונות הכרעה, והן נותרו ללא מענה מספק. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות הנוגעות להסדרים דיוניים, אך ענייננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים סטייה מכלל זה. לפיכך, ראוי להורות על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר את הבירור העובדתי הנדרש לצורך הכרעה בסוגיה. בהזדמנות זו, בית המשפט המחוזי ידון אף בטענות המבקש לפגמים שנפלו בהליך הגשת ההודעה – טענות שלא נדונו בהחלטה מושא הבקשה שלפניי, ואיני מביעה כל עמדה לגופן. סוף דבר 32. אמליץ לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולהורות על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי אשר יכריע בסוגיית החסינות מכוח סעיף 7א(א) לפקודה (לרבות תחולת החריג הקבוע בסעיף 7ו(א), אם ייקבע כי עומדת למבקש חסינות), כמו גם בעניין הפגמים הנטענים שנפלו בהליך הגשת ההודעה; והכול על בסיס תשתית עובדתית מוצקה, לאחר שיאפשר לצדדים להביא ראיותיהם בנדון. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתנה היום, ‏ו' בתמוז התשפ"ב (‏5.7.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21081760_R02.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1