עימאד עיאט נ. מדינת ישראל

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8175/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. עמאד עיאט 2. ריאד מוואסי נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. כבוד השופטת רבקה פוקס עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ז בחשון התשפ"ב (2.11.2021) בשם העותרים: עו"ד אמיר מסראווה; עו"ד מוחמד ג'נאיים בשם המשיבה 1: עו"ד יעל מורג יקו-אל פסק-דין הנשיאה א' חיות: בעתירה זו מבקשים העותרים להורות למשיבה 1 (להלן: המדינה) לאפשר למי שקיבלו הודעת קנס בגין עבירה של ברירת משפט (עבירת קנס), לעיין בחומר החקירה שעומד בבסיס הדו"ח שקיבלו. זאת, גם לאחר חלוף המועד האחרון להגשת הודעה על רצונם להישפט, וללא תלות בשאלה אם הקנס שולם, אם לאו. רקע עובדתי ונורמטיבי העותרים הם נהגים שקיבלו דו"חות בגין עבירות של ברירת משפט. העותר 1 קיבל שלושה דו"חות בגין עבירות מהירוּת בין התאריכים 15.6.2012–7.5.2013, והקנסות שבהם חויב שולמו בין השנים 2015-2013. העותר 2 קיבל ביום 22.10.2019 דו"ח בגין אי-חגירת חגורת בטיחות וחתם על הדו"ח במעמד קבלתו, אך טרם שילם את הקנס. בהתאם להוראת סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק), עמדה בפני העותרים האפשרות לבקש את ביטול הקנסות או להודיע על כוונתם להישפט, וזאת בתוך 30 ו-90 יום ממועד המצאת הודעת הקנס, בהתאמה. כמו כן, בהתאם לסעיף 229(ה) לחוק, ניתן להגיש בקשה לביטול הקנס גם לאחר חלוף המועד שנקבע בסעיף 229(א), וזאת ככל שהבקשה "לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". סעיף 230 לחוק מוסיף וקובע כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם [הנקנס] ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". כעולה מהחומר שהוגש לעיוננו, העותר 1 לא הגיש בקשה לביטול הקנסות או הודעה על רצונו להישפט, אף לא בדיעבד; והעותר 2 הגיש למשטרה בקשה להישפט על הדו"ח שקיבל, אך המשטרה דחתה את בקשתו מכיוון שהוגשה באיחור. בשנת 2020 הגישו העותרים, באמצעות המערכת המקוונת של המשטרה, בקשות לעיון בחומרי החקירה שעמדו בבסיס הדו"חות שקיבלו, אך בקשותיהם נדחו בנימוק הלאקוני ש"מצב התיק אינו מאפשר". על רקע זה הגישו העותרים (כל אחד בנפרד) בקשות לבית המשפט לתעבורה בחדרה מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר מעגן את זכות העיון בחומר חקירה לאחר הגשת כתב אישום בעבירת פשע או עוון (בע"ח 4138-08-20, בע"ח 4146-08-20 ו-בע"ח 4161-08-20 (ביחס לעותר 1); בע"ח 3594-08-20 (ביחס לעותר 2)). העותר 1 טען בפרט כי הדו"חות שקיבל שולמו על ידי אשתו שלא בידיעתו, וכי הוא גילה על אודותיהם רק בסמוך להגשת בקשת העיון. בקשות העותרים נדחו ביום 7.9.2020 (השופטת ע' פלד) ובעקבות כך הגישו העותרים עררים לבית המשפט המחוזי בחיפה, בהתאם לסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. נוכח הדמיון בין שני ההליכים החליט בית המשפט המחוזי לדון ולהכריע בהם במאוחד (ע"ח 29472-09-20; ע"ח 29489-09-20), ולאחר דיון שהתקיים ביום 27.10.2020, דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' פוקס) את העררים בהחלטה מיום 2.11.2020. בית המשפט המחוזי הבהיר כי בהתאם לבש"פ 213/19 פלוני נ' מדינת ישראל (6.2.2019) (להלן: עניין פלוני), הערכאה הדיונית מוסמכת לדון בבקשות לפי סעיף 74 לחוק, כל עוד התיק מצוי בטיפולה והוא "תיק פעיל" – כלומר, החל ממועד הגשת כתב האישום ועד למתן פסק דין המסיים את הטיפול בו, או עד למועד שבו גזר הדין שניתן בעניינו של נאשם שהורשע, הופך חלוט. בענייננו, כך נקבע, התיקים בעניינם של העותרים אינם "תיקים פעילים", ומשכך אין מקום לדון בבקשותיהם לעיון בחומרי חקירה. באשר לעותר 1 נקבע כי מששולמו הדו"חות יש לראותו כמי שהודה, הורשע ונשא בעונשו, וכי הטענה בדבר תשלום הדו"חות שלא בידיעתו אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. באשר לעותר 2 נקבע כי משחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הקנס או הודעה על רצון להישפט, יש לראותו כמי שהורשע ונגזר דינו; ומכיוון שההרשעה וגזר הדין "משמעותם סיום ההליך", והמועד להגשת ערעור חלף, נקבע כי הרשעתו הפכה חלוטה. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי בפני העותרים עומדת האפשרות להגיש בקשות להארכת מועד להגשת בקשה להישפט (להלן גם: בקשות ארכה להישפט), בהתאם למנגנון הקבוע בסעיפים 229(ה) ו-230 לחוק. ככל שהעותרים יגישו בקשות כאמור, וככל שבית המשפט ייעתר להן, או-אז יהפכו התיקים בעניינם ל"פעילים" ויהיה ביכולתם לבקש לעיין בחומר החקירה. בשולי הדברים התייחס בית המשפט המחוזי, בבחינת למעלה מן הצורך, לתרחיש היפותטי שבו הודעת הקנס נרשמה שלא בנוכחות הנקנס, לא הוכח שהנקנס קיבל אותה לידיו, הקנס לא שולם, וחָלַף המועד לבקש את ביטולו או להודיע על רצון להישפט. בתרחיש שכזה, כך צוין, על הנקנס להגיש בקשה לעיון בחומר החקירה בד בבד עם בקשת ארכה להישפט, ובית המשפט ידון בבקשות באחת משתי דרכים: (1) יכריע תחילה בבקשת הארכּה, וככל שזו תידחה, תידחה ממילא בקשת העיון; או (2) ידון "באופן חריג" בבקשת העיון תחילה, וככל שהבקשה תתקבל, ניתן יהיה להתיר לנקנס לתקן את בקשת הארכּה על רקע חומר החקירה שיועמד לעיונו. להשלמת התמונה, יצוין כי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי אינו מתייחס במפורש לאפשרות להגיש ערר נוסף או בקשת רשות ערר לבית המשפט העליון על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר לפי סעיף 74 לחוק. לפיכך נפסק כי על החלטה כאמור יש זכות ערר אחת בלבד ולא ניתן להגיש בענין זה ערר נוסף או בקשת רשות ערר לבית המשפט העליון (ראו לעניין זה: בש"פ 997/04 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 241, 244 (2004); בש"פ 453/20 צפרוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (26.1.2020); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים: הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 199 (2021)). טענות הצדדים בעתירה על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו, ובה ביקשו העותרים לאפשר להם לעיין בחומר החקירה שבבסיס הדו"חות שקיבלו. לטענתם, התיק בעניינו של נקנס נותר "פעיל" כל עוד עומדת בפניו האפשרות להגיש בקשת ארכה להישפט, וזאת ללא תלות בשאלה אם הקנס שולם, אם לאו. מכיוון שסעיפים 229(ה) ו-230 לחוק מאפשרים הגשת בקשה כאמור גם בחלוף 90 הימים שנקצבו בסעיף 229(א), הרי שהאפשרות לבקש ארכה להישפט למעשה איננה מוגבלת בזמן – ומשכך, לטענת העותרים, זכאותם לעיון בחומרי החקירה אף היא אינה תחומה בזמן. העותרים טוענים כי עמדתם בדבר הסטטוס ה"פעיל" של תיקי הנקנסים, מבוססת על העובדה ש"הארכת המועד להישפט הינה בבחינת ערעור על ההרשעה"; לחלופין, נטען כי יש לראות בבקשת ארכה להישפט כבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, או בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. מכל מקום – יהא הסיווג הדיוני של הבקשה אשר יהא – העותרים סבורים כי יש לאפשר לנקנס לקבל את חומר הראיות הדרוש לו כדי לממש את זכות הגישה לערכאות ולתקוף את הרשעתו. עוד נטען כי האמור בעניין פלוני רלוונטי לענייננו מקל וחומר, שכן באותו עניין הוכרה זכות העיון בחומר חקירה לאחר מתן גזר הדין בעבירת פשע (שבה לא ניתן, ככלל, לדון את הנאשם בהיעדרו), בעוד שבענייננו מדובר בנקנסים שהורשעו ללא נוכחותם. עוד טוענים העותרים כי הסירוב לאפשר עיון בחומר החקירה לאחר המועדים שנקבעו בחוק, פוגע ביכולתם של נקנסים רבים להשיג על הרשעותיהם. כך למשל, נטען כי נקנס שאיבד את הדו"ח שקיבל עלול להיתקל בקשיים מכיוון שבתי המשפט לתעבורה מסרבים בפועל לדון בבקשות ארכה להישפט שלא צורף להן הדו"ח עצמו. העותרים מוספים ומעלים השגות שונות על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובכללן השגות על המתווה שהוצע בהחלטה ביחס לבקשות עיון ובקשות ארכה להישפט אשר מוגשות יחדיו. 10. בתגובתה המקדמית טענה המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף, מכיוון שעניינם של העותרים נדון בפני הערכאות המוסמכות ובית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור עליהן. לחלופין נטען כי בפני העותרים עומד סעד חלופי בדמות הגשת בקשת ארכה להישפט. 11. בעקבות החלטת חברתי השופטת י' וילנר מיום 4.4.2021, הגישה המדינה השלמה לתגובתה המקדמית ובה טענות לגופה של העתירה. המדינה סבורה כי לא ניתן להחיל את סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי על עבירות של ברירת משפט שלא הוגשה לגביהן בקשה להישפט, שכן בעבירות אלו לא הוגש למעשה כתב אישום, ומשכך התיק מעולם לא היה "פעיל". לטענת המדינה, אף שחוק סדר הדין הפלילי קובע שבנסיבות מסוימות יש לראות את הנקנס "כאילו" הורשע בבית המשפט (סעיפים 229(ח) ו-229 (ח2) לחוק), המחוקק יצר הבחנה ברורה בין הליכים שנפתחים בהגשת כתב אישום ובין הליכים שנפתחים בהודעת תשלום קנס. כך למשל, לנקנסים ניתנת זכות בחירה שאינה עומדת בפני נאשמים אחרים, אם לשלם את הקנס או להעביר את עניינם לבירור בהליך משפטי. לגישת המדינה "כתב אישום מתגבש רק בעת שההליך נותב על-ידי מקבל הדו"ח לנתיב המשפטי על-ידי הגשת בקשה להישפט". עוד לטענת המדינה, החלת סעיף 74 ביחס לעבירות של ברירת משפט אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הדינים הנוגעים לעבירות מסוג זה והיא – הקלת העומס על רשויות האכיפה והמשפט באמצעות יצירת מנגנון מהיר, יעיל וצודק. לגישתה, קבלת פרשנותם של העותרים תוביל להכבדה על רשויות התביעה (שתידרשנה למסור לנקנסים חומר ללא תלות בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה) וכן על בתי המשפט, אשר יידרשו לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשות לעיון בחומרי חקירה גם כאשר הנקנס טרם הגיש בקשת ארכה להישפט וממילא בטרם הוכרעה בקשתו. עוד טוענת המדינה כי הרציונל שעולה מעניין פלוני הוא כי זכות העיון מצטמצמת לאחר סיום ההליך בערכאה הדיונית; רציונל זה, כך נטען, חל מקל וחומר בענייננו, בהינתן העבירות הקלות שבהן עסקינן. 12. באשר לעניינם הפרטני של העותרים, המדינה מציינת כי נכון למועד הגשת התגובה המקדמית אף אחד מהעותרים לא פנה למרכז פניות נהגים ארצי במשטרה (מפנ"א) בבקשה לקבלת חומר. לטענתה, אילו היה העותר 1 פונה כאמור, היה ביכולתו לקבל "את פרטי העבירה ואת התמונות המנציחות את הרכב שעבר את העבירה"; ואילו העותר 2 היה פונה למפנ"א, הוא יכול היה לקבל "עותק של הדו"ח הכולל בין היתר את תמצית העובדות של העבירה (אי חגירת חגורת בטיחות) ואת דברי הנהג". עוד מודגש כי יש ביכולתם של נקנסים לפנות למוקד המידע של המשטרה ולאתר המרכז לגביית קנסות, לשם קבלת פרטים על דו"ח שניתן בעניינם. בהודעה מעדכנת מיום 28.10.2021 מציינת המדינה כי העותרים אכן פנו למפנ"א, ובעקבות זאת הועברה לעותר 1 הודעת תשלום הקנס ובה פרטי העבירה, וכן תמונות המנציחות את הרכב שעבר את העבירה; ולעותר 2 הועבר העתק הדו"ח ובו תמצית העובדות ודברי הנהג. לפיכך נטען כי עניינם הפרטני של העותרים זכה למענה. 13. דיון בעתירה התקיים ביום 2.11.2021, ובמסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם והשיבו להערותינו. בא-כוח העותרים טען בפרט כי החומרים שהועברו למרשיו אינם מספקים, וכי חומרי החקירה נחוצים להם על מנת שיוכלו לבחון אם קיימת הצדקה להגשת בקשת ארכה להישפט. בתום הדיון, ניתנה למדינה שהות לבחון מחדש את הסוגיה ולהגיש הודעה מעדכנת. בהודעה שהוגשה מטעמה ביום 29.12.2021 ציינה המדינה כי לאחר בחינה נוספת, ואף שלשיטתה סעיף 74 לחוק אינו חל בענייננו, הוחלט לאפשר לעותר 1 לפנות למשטרה לקבלת החומרים שביקש בנוגע לדו"חות. ביחס לעותר 2 ציינה המדינה כי בהינתן החומרים השונים שהועברו לו, ולאחר שבמעמד הדיון המקדמי הועבר לעיונו מסמך נוסף "אין עוד חומר הנוגע לדו"ח בעניינו שניתן להעבירו". עוד עדכנה המדינה כי בימים אלו מקודמת הצעת חוק להעברת עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט מן המסלול הפלילי למסלול המנהלי (הצעת חוק הפרות תעבורה מינהליות, התשפ"ב-2021) (להלן: הצעת חוק הפרות תעבורה), אשר בה עוגנה זכות העיון בחומר הנוגע להפרה שבעקבותיה הוצאה הודעת הקנס. נוכח כל זאת טוענת המדינה כי העתירה התייתרה ואינה רלוונטית עוד ומכל מקום, כי אין הצדקה להתערבות שיפוטית בסוגיה הנדונה לעת הזו. 14. העותרים, מצדם, הודיעו כי הם עומדים על עתירתם. לטענתם, קיימות הכרעות סותרות של בתי המשפט המחוזיים בנושא זכות העיון בחומרי חקירה לגבי עבירות קנס, בתרחיש שבו בקשת העיון מוגשת לאחר המועד האחרון להודעה על כוונה להישפט. העותרים מפנים בהקשר זה להחלטה שבמוקד העתירה, להחלטה נוספת שניתנה בבית המשפט המחוזי בחיפה ובה התקבלו טענות דומות לאלו שהועלו בעתירה (ע"ח (מחוזי חי') 15215-03-20 ביאדסה נ' מדינת ישראל (7.5.2020)), וכן לשני עניינים אחרים שבהם דחו בתי משפט מחוזיים את טענות הנקנסים אך נבדלו זה מזה בנימוקיהם (ע"ח (מחוזי מר') 22816-08-20 גולדנברג נ' מדינת ישראל (3.9.2020); עפ"ת (מחוזי ב"ש) 20526-08-20 קלדרון נ' תביעות תעבורה נגב (1.11.2020)). לטענתם, המצב הנוכחי מתאפיין בחוסר אחידות ובאי-ודאות משפטית, ומשכך ראוי להכריע בסוגיה כעת ולא להמתין לסיום הטיפול בהצעת החוק. עוד מדגישים העותרים כי בית המשפט הגבוה לצדק הוא הערכאה היחידה שמוסמכת ליתן הכרעה שתוביל ליישום אחיד של הדין בכל מחוזות השיפוט. דיון והכרעה 15. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טענותיהם בדיון שהתקיים לפנינו, באתי לידי מסקנה כי דין העתירה להידחות. כפי שפורט לעיל, בתחילת הדרך ביקשו העותרים להשיג על ההחלטה שניתנה בעניינם בבית המשפט המחוזי, בגדרה נדחו העררים שהגישו לפי סעיף 74(ה) לחוק ונקבע כי לא עומדת להם הזכות לעיין בחומרי החקירה שבבסיס הדו"חות שקיבלו. אולם, לאחר הגשת העתירה קיבלו העותרים מידע ומסמכים הנוגעים לדו"חות שקיבלו, ודומה כי הם אינם חולקים על טענת המדינה כי עניינם הפרטני התייתר ואינו רלוונטי עוד. חלף זאת, לטענתם יש מקום לדון ולהכריע בטענות העקרוניות שהועלו בעתירה, על מנת לצמצם את אי-הוודאות המשפטית שהתהוותה בסוגיה. 16. הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא ידון, ככלל, בעניינים תיאורטיים או אקדמיים אשר אינם נטועים בסכסוך קונקרטי, וזאת אף אם הסוגיה הפכה תיאורטית רק לאחר הגשת העתירה (ראו, למשל: בג"ץ 1853/02 נאוי נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, פסקה 3 (8.10.2003) (להלן: עניין נאוי)). אמנם, לכלל האמור נקבעו חריגים ובית המשפט עשוי בנסיבות מסוימות לדון בשאלות אף שהפכו תיאורטיות. כך, למשל, כאשר אי-ההכרעה עלולה לסכל כל דיון עתידי בסוגיה; כשמדובר בנושא בעל חשיבות עקרונית העשוי לחזור על עצמו, ושהוא קצר מועד מטבעו; או כשההכרעה היא בעלת חשיבות עקרונית מיוחדת, ובהליך השיפוטי שקדם לה הושקעו תשומות ניכרות (בג"ץ 8145/19 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (2.1.2020); בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פסקה 23 לפסק דיני (23.5.2021)). עם זאת, בפסיקה הובהר לא אחת ש"העובדה בלבד כי מדובר בסוגיה משפטית חשובה אינה מהווה טעם מספיק לצורך כך" (בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(3) 204, 232 (2011); וראו גם עניין נאוי, בפסקה 3). 17. בנסיבות העניין שלפנינו, לא שוכנעתי כי הסוגיה המתעוררת בעתירה מצדיקה את הידרשותנו אליה לאחר שהפכה תיאורטית. כאמור, האפשרות להודיע על רצון להישפט בעבירת קנס מוגבלת לטווח של 90 יום מהמצאת הודעת הקנס, אך גם לאחר חלוף המועד האמור, ביכולתו של נקנס להגיש בקשת ארכה להישפט – וכפי שציינו העותרים עצמם, חוק סדר הדין הפלילי אינו קובע מגבלת זמנים להגשת בקשה כזו. על כן, השאלה המתעוררת בענייננו – תחולתו של סעיף 74 לחוק על עבירות קנס לאחר חלוף המועד להגשת בקשה להישפט – איננה כפופה לסד זמנים קצר אשר עלול לסכל את האפשרות לדיון עתידי בה. עוד יש ליתן משקל לשלב המקדמי שבו היה ההליך מצוי בעת שהפך לתיאורטי. לפיכך, קשה לטעון כי התשומות שהושקעו עד כה בניהולו מצדיקות, כשלעצמן, מתן הכרעה בשאלה האקדמית שעוררו העותרים (השוו: בג"ץ 3148/18 פלוני נ' שר הפנים, פסקאות 13-12 (5.5.2021)). עוד ראוי לציין כי המצב הנורמטיבי בכל הנוגע לזכות העיון בחומרי החקירה לגבי עבירות תעבורה שהן עבירות קנס, עשוי לעבור שינוי מהותי בעתיד הקרוב בעקבות הצעת חוק הפרות תעבורה. הצעה זו עברה בקריאה ראשונה ביום 7.2.2022 והועברה לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת ביום 16.2.2022. לא מן הנמנע, על כן, כי רבות מטענותיהם של העותרים ייענו ככל שהצעת החוק תתקבל. בהינתן כל האמור, אני סבורה כי לא עלה בידי העותרים להראות כי ענייננו נמנה עם אותם המקרים החריגים המקימים הצדקה לדיון בשאלה תיאורטית. 18. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם עניינם של העותרים היה נותר אקטואלי במידה זו או אחרת, ספק רב בעיניי אם היה מקום להתערבותנו בהחלטה שניתנה בעניינם בבית המשפט המחוזי. נקודת המוצא בהקשר זה היא כי רק במקרים חריגים תקום עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות שיפוטיות, ובפרט בהחלטות מתחום המשפט הפלילי שלגביהן מעוגן מנגנון ערר או ערעור בחוק (בג"ץ 2026/21 לשכת עורכי הדין נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, פסקה 16 והאסמכתאות שם (27.1.2022) (להלן: עניין לשכת עורכי הדין); בג"ץ 841/19 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסקה 14 והאסמכתאות שם (8.4.2019)). הדבר נכון בפרט ביחס להחלטות שניתנות לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ובהקשר זה נפסק כי אין, ככלל, מקום לאפשר לבעל דין "לעקוף" את המגבלה המונעת הגשת ערר שני לבית המשפט העליון, באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו, למשל: בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז מרכז (פלילי),‏ פסקאות 10-8 (9.12.2019); בג"ץ 5530/19 אביר נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 2 (4.9.2019); בג"ץ 1473/19 פחימה נ' בית הדין הצבאי לים, פסקה 5 (20.3.2019)). עוד נפסק כי לשם הוכחת עילה להתערבות בהחלטה שיפוטית כאמור, אין די בהצבעה על טעות משפטית שנפלה בהחלטה או על חוסר אחידוּת בהכרעותיהן של הערכאות השונות שנדרשו לסוגיה (ראו והשוו: עניין לשכת עורכי הדין, בפסקאות 16 ו-19; בג"ץ 6859/98‏ אנקונינה נ' פקיד הבחירות אור עקיבא, פ"ד נב(5) 433, 459 (1998)). לפיכך, אני סבורה כי ענייננו אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים התערבות, כאמור, גם בהיבט זה. 19. סיכומו של דבר: במקרה דנן לא קמה הצדקה להידרש לסוגיה העקרונית שהועלתה בעתירה, לאחר שעניינם הפרטני של העותרים התייתר וההכרעה בעתירה הפכה תיאורטית. כמו כן, אין מדובר באחד מאותם המקרים החריגים שעשויים להצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי תוך "עקיפת" המגבלה על זכות הערר המעוגנת בסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. מכל הטעמים הללו אציע לחבריי לדחות את העתירה, ועוד אציע כי נחייב את העותרים בהוצאות המשיבה 1 ושכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח.      ה נ ש י א ה   השופט נ' סולברג:              אני מסכים.                                                                                                                                 ש ו פ ט   השופטת י' וילנר:              אני מסכימה.   ש ו פ ט ת            הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות.   ניתן היום, ‏י"ט באדר ב התשפ"ב (‏22.3.2022). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20081750_V13.docx רי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1