יצחק ברינג נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 816/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 816/16 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור המערערים: 1. יצחק ברינג 2. א.ברינג אירועים ואחזקות בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה מיום 25.1.2016 בת"פ 668-12-13 ובת"פ 10643-02-12 שניתנה על ידי כבוד השופט נ' שטרנליכט תגובה מטעם המשיבה מיום 9.2.2016 בשם המערערים: עו"ד דן אור בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (השופט נ' שטרנליכט) מיום 25.1.2015 שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 668-12-13 ו-ת"פ 10643-02-12. 1. כנגד המערערים הוגשו כתבי אישום נפרדים בגין אותה מסכת עובדתית כללית – הפעלתו של גן אירועים ללא ההיתרים והרישיונות המתאימים. תחילה הוגש ביום 12.12.2012 כתב אישום בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4, 14(א) ו-15(2) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (עמ"ק 38326-21-12; להלן: התיק הראשון). המערערים והמאשימה הגיעו לידי הסדר טיעון שבמסגרתו הודו בעבירה שיוחסה להם ודינם נגזר ביום 21.11.2013 על ידי השופטת ש' קמיר-וייס. כשבוע וחצי לאחר מכן, ביום 1.12.2013, הוגש כנגד המערערים כתב אישום נוסף בגין עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ביחס לאותו גן אירועים (ת"פ 668-12-13; להלן: התיק השני). לטענת המערערים, הם לא יודעו על ידי המאשימה אודות הכוונה להגיש כנגדם כתב אישום נוסף בגין אותה מסכת עובדתית. מכל מקום, התיק השני נדון בפני השופט שטרנליכט, ובמסגרתו העלו המערערים טענות מקדמיות שלפיהן המדובר בפיצול אישומים אסור, שכן עניינם של שני כתבי האישום באותו המעשה, באותם המקרקעין, וביחס לאותה התקופה. השופט שטרנליכט דחה את הטענות המקדמיות. בנוסף, המערער 1 זומן להשיב לאישומים גם בתיק שלישי, שבו הואשמו נאשמים אחרים שהיו מעורבים בהפעלת אותו גן האירועים, בגין אותן עבירות בדיוק לפי חוק התכנון והבניה שצוינו בכתב האישום בתיק השני (ת"פ 10643-02-12; להלן: התיק השלישי). במסגרת התיק השלישי השופטת קמיר-וייס כבר גזרה את דינו של נאשם אחר ביום 21.4.2013 והשופט שטרנליכט כבר הכריע את דינה של נאשמת נוספת ביום 1.4.2014 – הכל על סמך הודאות הנאשמים. 2. ביום 25.1.2016 התקיים בפני השופט שטרנליכט דיון בתיקים השני והשלישי. במהלך הדיון ביקש המערער 1 כי השופט יפסול עצמו מלדון בתיקים בשל היחשפותו להרשעות קודמות רלוונטיות של המערערים ולגזר דינו של אחד הנאשמים האחרים בתיק. המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות בסברה שאין חשש לפגיעה באובייקטיביות של השופט, מהטעמים שמדובר בהרשעות על סמך הודאות, וכי גזר הדין של הנאשם בתיק השלישי היה מאוד מקל באופן שעשוי דווקא "לשחק" לטובת המערערים. השופט דחה את בקשת הפסלות בנימוק שאין בטענות המקדמיות שבאו לפניו אודות ההרשעות הקודמות כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, מאחר שמדובר בדיון תאורטי הנעדר פרטי הוכחות והמתייחס להאשמה אחרת מזו שבפניו. באשר לגזירת דינו של אחד הנאשמים בתיק הנוכחי ציין השופט כי גם בה אין כדי להביא לפסלות המותב, במיוחד לנוכח העובדה שגזירת הדין נעשתה בפני מותב אחר. 3. בערעור שלפניי טענו המערערים כי ידיעתו של השופט על אודות הרשעתם בתיק הראשון בגין אותה מסכת עובדתית – קרי הפעלת אותו גן האירועים, באותם המקרקעין וביחס לאותה התקופה – יוצרת חשש ממשי למשוא פנים ופוגעת ב"מראית פני הצדק". עוד טענו המערערים כי נוצר בהליך זה עיוות דין נוסף היוצר גם הוא חשש ממשי למשוא פנים. זאת, בשל כך שדינו של אחד הנאשמים בתיק השלישי נגזר כבר (על ידי מותב אחר אמנם) בניגוד לסעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ובשל כך שהשופט שטרנליכט עצמו כבר הרשיע נאשמת נוספת באותו תיק. בנסיבות אלה, טענו המערערים, היה על בית המשפט להפריד בין האישומים ולהורות על הגשת כתב אישום חדש ביחס לנאשמים שעניינם טרם הסתיים. על יסוד האמור, בקשו המערערים כי בית המשפט יורה כי התיקים השני והשלישי יידונו בפני מותב אחר. 4. המשיבה הגיבה לערעור לאחר שנתבקשה לכך, וטענה כי דינו להידחות. ראשית טענה המשיבה כי בית המשפט מקצועי ואובייקטיבי כך שביכולתו להתעלם ממידע שהגיע אליו ואשר אינו רלוונטי להכרעה. היא ציינה כי הגם שבענייננו המידע נוגע למעשה המשותף לכתבי האישום, הרי שמכל מקום כתבי האישום נבדלים בעבירות המיוחסות בהן וממילא גם ביסודות העבירה שעל התביעה להוכיח. שנית, המשיבה טענה כי רובן המכריע של העובדות הרלוונטיות לעבירות התכנון והבנייה המפורטות בכתב האישום בתיק השני – לא פורטו בכתב האישום בתיק הראשון שהיה קצר ביותר ודל בעובדות. בהקשר זה, ואף שהמערערים טרם מסרו את תשובתם לכתב האישום בתיק השני, שיערה המשיבה כי הטענה שלפיה הם הפעילו במקום גן אירועים לא תהיה שנויה במחלוקת. בנסיבות אלה, סברה המשיבה, אין בחשיפתו של השופט להרשעתם של המערערים במסגרת התיק הראשון כדי לעורר חשש ממשי למשוא פנים. המשיבה טענה כי גם טענת המערערים בעניין גזירת עונשו של אחד הנאשמים בתיק השלישי אינה מעלה כל חשש למשוא פנים, מאחר שהדין נגזר בפני מותב אחר. 5. לאחר שקראתי את טענות הצדדים ואת החלטתו של השופט שטרנליכט נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. 6. בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המבחן לפסלות שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. המערערים טענו כי היחשפותו של השופט לעברם הפלילי יוצרת חשש ממשי למשוא פנים. אמנם, "שאלת פסלות שופט בעקבות היחשפותו לעברו הפלילי של נאשם, במסגרת הליך לגיטימי של הנאשם או התביעה, היא שאלה סבוכה" (ע"פ 5133/02 עכאווי נ' מדינת ישראל (3.7.2002)). אלא שהכלל הוא כי "אין די בעצם החשיפה להרשעות קודמות, כשלעצמה, כדי להביא לפסילת השופט. שאלת הפסלות תוכרע בהתאם להשפעה שיש לאותה חשיפה על השופט היושב בדין ועל יכולתו לשקול את הטענות והראיות שלפניו מתוך פתיחות מחשבתית" (ע"פ 9142/11 זיתון נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (15.12.2011); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 303 (2006) (להלן: דיני פסלות שופט)). במקרים מעין אלו מוצדק יהיה לפסול את המותב אם הצטברה מסה משמעותית של מידע לא קביל שיהיה בכוחה להשפיע על יכולתו של השופט לנהל את המשפט באובייקטיביות הנדרשת, או לכל הפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו לעשות זאת (ע"פ 10089/05 אביעד נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (27.11.2005)). מסה משמעותית כזאת לא הצטברה בענייננו. המערערים הורשעו בהסדר טיעון על סמך הודאתם, בהליך שהיה דל בעובדות. זאת ועוד, המערערים חשפו מיוזמתם את בית המשפט להרשעתם הקודמת במסגרת הטענות המקדמיות. אם יועבר התיק לשופט אחר, ממילא הטענה המקדמית תביא לחשיפת מידע זה גם בפניו, ולא יהיה לדבר סוף. גם בטענות המערערים לעניין ההרשעה וגזירת הדין של נאשמים אחרים בתיק השלישי, אין כדי להצדיק את פסילת המותב. באופן עקרוני, אין בהכרעת הדין ובגזירת הדין של חלק מן הנאשמים בפרשה אחת כשלעצמה כדי למנוע מהמותב להמשיך ולדון בנאשמים אחרים באותה פרשה. יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו ולחשש למשוא פנים המתעורר בו (דיני פסלות שופט, בעמ' 304; ע"פ 2577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.4.2010)), כאשר המקרים שבהם יתעורר בשל כך חשש ממשי למשוא פנים הם נדירים וחריגים (ע"פ 7911/08 נוסייבא נ' מדינת ישראל (11.11.2008)). המקרה שבפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. ההכרעות שניתנו לגבי הנאשמים האחרים בתיק השלישי נסמכו על הודאות הנאשמים, והמערערים לא טענו כי הן כללו קביעות או התבטאויות ביחס אליהם, שיש בהן כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. לכך יש להוסיף כי גזר הדין בתיק השלישי ניתן בכלל בפני מותב אחר. בנסיבות אלה, אין חשש ממשי כי ננעלה דעתו של המותב בעניינם של המערערים. 7. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏י"ד באדר א התשע"ו (‏23.2.2016). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16008160_C02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il