פסק-דין בתיק ע"פ 8159/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8159/01
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק הדין של בית
המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.10.01 בת.פ. 1046/00 שניתן על ידי כבוד הנשיא י'
אברמוביץ, השופט ח' גלפז ונ' ממן
תאריך הישיבה:
כ"ח בחשון התשס"ב
(14.11.01)
בשם המערער:
עו"ד כרמית פאר
בשם המשיבה:
עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
1. המערער
הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא אברמוביץ' והשופטים גלפז וממן) בעבירת אינוס
בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין (להלן: חוק
העונשין או החוק). על המערער
נגזרו שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בפנינו ערעור
כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד חומרת העונש. המערער הואשם גם בהכשלת שוטר במילוי
תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, אך זוכה מאשמה על עבירה זו ועל כך לא הוגש
ערעור.
2. על
פי המתואר בכתב האישום, בתחילת שנת 1994 הלכה המתלוננת, נערה ילידת 1982 המתגוררת
בחצור הגלילית (להלן: הישוב), יחד עם אחיה במרכז המסחרי בישוב. המתלוננת היתה כבת
12 שנים ואחיה כבן תשע וחצי. בסמוך לסניף הדואר בישוב, בסמטה צדדית, הגיח לעברם
המערער, תפס את המתלוננת והחל נוגע בה במקומות אינטימיים בגופה מעל לבגדיה. לאחר
מכן דחף המערער את המתלוננת לכיוון בנין הדואר והצמידה בכוח אל הקיר. הוא הפשיל את
מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת ופתח את רוכסן מכנסיו. המערער הרים את המתלוננת
והצמידה לקיר תוך שהוא נצמד אליה ומונע ממנה אפשרות לזוז. המערער החדיר את איבר
מינו לאיבר מינה של המתלוננת ובעל אותה בניגוד להסכמתה ותוך שימוש בכוח, זאת חרף
ניסיונותיה של המתלוננת להשתחרר ממנו. לבסוף הרפה המערער מהמתלוננת, אשר נמלטה עם
אחיה מהמקום. חקירת הפרשה החלה כעבור כשש שנים מאז האירוע (קרי, בתחילת שנת 2000),
בעקבות ניסיון התאבדות של המתלוננת. במכתב ההתאבדות (ת/9 מיום 6/2/2000) כתבה
המתלוננת את שמו של המערער ברשימת האנשים שלגביהם כתבה: "אנשים שאני לא אסלח
להם גם במוות שלי". בהסבר ליד שמו של המערער כתבה המתלוננת "על זה שהרסת
לי את החיים בגיל 12". כאשר נשאלה המתלוננת על ידי דודה (ולאחר מכן על ידי
המשטרה- ת/8) מה קשור המערער לרשימה זו וכיצד הרס המערער את חייה היא השיבה שהוא
אנס אותה כשהיתה בת שתים עשרה. בבית המשפט סיפרה המתלוננת שכלל לא רצתה לפנות
למשטרה ולהתלונן וכי רק בשל אזכור שמו של המערער במכתב ההתאבדות ושאלתו של הדוד
היא סיפרה זאת לדודה ואף אז הוסיפה שאינה מעונינת לפנות למשטרה, אולם הדוד החליט
שאין ברירה וצריך להגיש תלונה במשטרה.
יש לציין שעל פי עדותה
של ד' ל', קרובת משפחה וחברה של המתלוננת, סיפרה לה המתלוננת על האונס כשבועיים
לפני ניסיון ההתאבדות. עד אז, במשך שש שנים, לא סיפרה המתלוננת לאיש דבר על אירוע
האונס וזאת למעט העובדה (שעליה העידו הן המתלוננת והן אמה ואחיה) שביום האירוע
סיפרה המתלוננת לאמה בבכי על מפגש בלתי נעים עם המערער, שבו המערער נגע בה והפשיט
אותה. עם זאת, המתלוננת לא היתה מוכנה באותו שלב לספר לאמה שהמערער אנס אותה וזאת
לדבריה משום שלא הרגישה חופשייה לספר ומשום שפחדה ואולי אף הרגישה עצמה אשמה.
בבית המשפט המחוזי כפר
המערער לחלוטין במעשים שיוחסו לו והתכחש לכל מפגש ולו גם תמים עם המתלוננת וממילא
טען שמעולם לא נגע במתלוננת נגיעה מינית כלשהי.
הכרעת הדין
במחוזי
3. את
הרשעת המערער ביסס בית המשפט המחוזי בעיקרו של דבר על עדות המתלוננת. בית המשפט מצא
את עדותה של המתלוננת מהימנה והתרשם "שהבהירה בצורה כנה ועניינית את העובדות
הנוגעות לאותו אירוע, לרבות פרטים בקשר לניסיון ההתאבדות" וכן ש"על
ההתרחשות עם הנאשם סיפרה בצורה קולחת, שוטפת וברורה". בית המשפט המחוזי לקח
בחשבון את העובדה שמדובר בעדות כבושה במשך מספר שנים, אך קבע "שיש למתלוננת
הסבר סביר והגיוני ואף מתקבל על הדעת" מדוע כבשה את תלונתה. על כן, הגיע בית
המשפט למסקנה כי "אין ספק שאין לראות בכבישת עדותה של המתלוננת, בנסיבות
שהובהרו, גריעה כל שהיא במשקל ובמהות עדות המתלוננת".
חיזוק מסוים לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט קמא בעדותו
של אחיה, שהיה עמה, לטענתה, באירוע. בית המשפט לקח בחשבון את העובדה שאחיה של
המתלוננת היה בעת האירוע בן תשע וחצי וכן את העובדה שגירסתו היתה שונה במקצת מגירסת
אחותו. עם זאת, הגיע למסקנה שהאח מתאר עובדות, העולות בקנה אחד עם דברי המתלוננת
ושבסך הכל עדותו של האח מחזקת את עדותה. תמיכה נוספת לגירסת המתלוננת בדבר האונס
שביצע בה המערער, מצא בית המשפט קמא בעדות אמה של המתלוננת, אשר אישרה כי לפני כשש
שנים נכנסה בתה בערב הביתה בהיסטריה ובבכי ואמרה שהמערער נגע בה והפשיטה וכן העידה
על מצבה הנפשי הקשה של הילדה בעקבות האירוע.
תמיכה לגירסת המתלוננת מצא בית המשפט אף בעדותה של ד' ל',
שהגדירה עצמה כחברה של המתלוננת וכקרובת משפחתה. העדה העידה על הנסיבות שבהן סיפרה
לה המתלוננת על האונס. לאחר שהמתלוננת שבה מבילוי עם ידיד, היא סיפרה לעדה שבאותו
ערב היתה הפעם הראשונה שבה ניסתה להיות עם גבר ושהיא נרתעת בדרך כלל להיות עם
גברים. לאחר מכן אמרה שהיא רוצה לספר לה משהו שהיא לא סיפרה עד כה, פרצה בבכי
וסיפרה על האונס שעברה בגיל שתים עשרה. עוד הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי כי המכתב
שכתבה המתלוננת לפני ניסיון ההתאבדות "מצביע בעליל על כך שהנאשם [המערער
בהליך זה] היה זה, כלשון המכתב, שהרס לה את החיים בגיל 12 שנה".
על יסוד כל אלה הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי "מסכת
העובדות שהובאו על ידי התביעה מבהירה ללא כל ספק את אשמתו של הנאשם".
הערעור על
ההרשעה
4. בערעור
לפנינו טענה באת-כוחו של המערער כי בפני בית המשפט קמא לא עמדו ראיות מספיקות,
בעוצמה הדרושה במשפט הפלילי, לצורך קביעה כי המערער אכן ביצע עבירה של אינוס. טענתה
המרכזית של באת-כוחו של המערער היא שהמתלוננת המציאה את סיפור האונס על מנת להצדיק
בפני משפחתה את ניסיון ההתאבדות שלה ואת "העובדה" שיצא שמה לגנאי
כמופקרת. עיקר הטענות שנטענו בפנינו כנגד ההרשעה הועלו כבר על ידי הסניגורית בבית
המשפט המחוזי. בין היתר, טוענת הסניגורית כי אילו קיבלה עדותם של עדי ההגנה את
המשקל הנכון אזי היה בה כדי לערער את מהמנות עדותה של המתלוננת עד כדי יצירת ספק
סביר באשמתו של המערער. כמו כן, מעלה הסניגורית שורה של ספקות ותמיהות המערערות,
לטענתה, את גירסתה של המתלוננת. כך למשל, היעלמותו של היומן אותו כתבה המתלוננת;
מיקומו של שם המערער במכתב ההתאבדות ואופן כתיבתו; השאלה האם היתה חברה נוספת
שנלוותה למתלוננת בעת המקרה; והבדלי הגירסאות בין עדות האח לבין עדות המתלוננת.
כמו כן, חזרה הסניגורית על טענתה שהמערער לא היה מסוגל מבחינה פיזית לבצע את האונס
כפי שנטען על ידי המתלוננת וכן על הטענה בדבר עדות כבושה. שבנו ובחנו את טענות
הסניגורית, אך מהטעמים שיפורטו להלן לא שוכנענו שיש בהן כדי לעורר ספק סביר באשמתו
של המערער.
השפעת עדי ההגנה על אמינות המתלוננת
5. טענתה
של הסניגורית היא שהסתירות הקיימות בין עדותה של המתלוננת לבין עדותיהם של עדי
הגנה כגון מאיר כהן וירון הרוש לגבי טיב היחסים בין אותם עדים לבינה מערערות את
אמינות גירסתה של המתלוננת לגבי אירוע האונס. כפי שגם באת-כוח המערער מציינת
בטיעוניה, עדויותיהם של עדי ההגנה אינן מתייחסות כלל לאירוע האונס. הטענה היא שהמתלוננת
מייחסת לעד מאיר כהן קיום יחסים שלא היו וכי היא מתכחשת למעשים שכן היו עם העדים ירון
הרוש ושלומי בן-זקן. באת-כוח המערער טוענת שאם כך לגבי עדי ההגנה האמורים, אזי
ייתכן שהמתלוננת מייחסת אף למערער מעשים שלא עשה, זאת בעיקר בהתחשב בכך ששלושת
העדים הנ"ל הוזכרו כולם יחד עם המערער במכתב ההתאבדות.
בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע ש"גם אם יש ממש
בטענותיו של ירון הרוש ובדברי ניקול הרוש, אין לכך כל נפקות לעניין מהימנות
המתלוננת באשר לארוע נשוא כתב האישום." אף לדעתנו דינה של טענה זו להידחות.
בית המשפט קמא לא ראה להכריע בין גירסאותיהם של מאיר כהן וירון הרוש לבין גירסת
המתלוננת בדבר טיב היחסים ביניהם, ובנסיבות אלה אין לקבוע שדווקא גירסתם של עדי
ההגנה היא הנכונה. אולם, אפילו אם היה ממש בטענה כי המתלוננת אינה דוברת אמת לגבי
טיב יחסיה עם עדי ההגנה, אין לכך השלכה כלשהי על מהימנותה של העדה לענין דנן.
הבדלי הגירסאות בין המתלוננת לבין עדי הגנה נגעו לשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי
מין בין המתלוננת לבין אותם עדי הגנה. מבחינת טיב האירועים שלגביהם היו הבדלי גירסאות,
מדובר ביחסי מין בהסכמה בין מכרים בני אותו גיל. אפילו אם המתלוננת לא סיפרה את
האמת לגבי אירועים אלו (התנהגות שיכולה לנבוע מקשיים חברתיים של גיל ההתבגרות,
מחששה מפני השם שיצא לה ואולי מכך שהיא מתביישת במעשיה), אין להסיק מכך שהיא תשקר
גם לגבי אירוע שהוא שונה לגמרי במהותו- אינוסה בידי המערער שש שנים קודם לכן בעת
היותה בת שתים עשרה- אירוע פלילי בעל השלכות עונשיות חמורות.
יש להוסיף כי בית המשפט קמא מצא את עדותה של המתלוננת
מהימנה והתרשם שהבהירה "בצורה כנה ועניינית" את העובדות הנוגעות לאירוע
האונס וכן שסיפרה על האירוע "בצורה קולחת, שוטפת וברורה" וכידוע, בית
משפט זה אינו מתערב בדרך כלל בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים
והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. (ראו למשל: ע"פ 6411/98 מנבר נ' מ"י,
פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י,
פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643).
היעלמותו
של היומן
6. הסניגוריה
טוענת עוד כי העובדה שהמתלוננת זרקה את יומנה בתקופה שבין פתיחת החקירה המשטרתית
ועד למתן עדותה בבית המשפט יש בה כדי לחזק את המסקנה כי ביומן היו פרטים רלוונטיים
למשפט, שהמתלוננת היתה מעוניינת להעלימם מבית המשפט מחשש שתתגלה האמת כי מעשה
האונס לא היה.
דא עקא, שמעולם לא הוכח קשר בין היומן לבין האירוע. אדרבא,
היחידה שיכולה היתה להעיד על תוכנו של היומן היא המתלוננת, אשר העידה שלא היו
ביומן פרטים רלוונטיים למשפט. בעדותה בבית המשפט אישרה המתלוננת כי ניהלה
"יומן אישי", אך העידה ש"ביומן לא היה משהו שקשור למקרה שלנו"
וכן שהיומן אינו נוגע לתקופה הרלוונטית (היומן נכתב בערך שלוש שנים לפני מתן עדותה
ואילו האירוע קרה כשש שנים לפני מתן עדותה). לגבי הדברים הכתובים ביומן העידה
המתלוננת שמדובר ביומן עם תאריכים שבו כתבה רק מה היא עושה כל יום "כל יום
רשמתי ביומן מה אני עושה ודברים חשובים שאני צריכה לזכור ודברים כאלה";
"ביומן שלי רשמתי כל יום מה עשיתי והיומן הוא יומן עם תאריכים". (ע' 31
ו- 35 לפרוטוקול, בהתאמה). לגבי הסיבה שלא שמרה את היומן, העידה המתלוננת שזרקה
אותו משום שהיה ישן ושלא היה טעם לשמור אותו.
בית המשפט המחוזי האמין לעדותה של המתלוננת לגבי תוכן
היומן וקיבל את הסברה לגבי הסיבה לזריקת היומן ועל כן דחה את טענתה של באת-כוח
המערער. אין אנו רואים מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי, הנובעת
מהתרשמותו הישירה של בית המשפט קמא מעדותה של המתלוננת. נעיר עוד שאפילו אם
המתלוננת אכן זרקה את היומן על מנת שלא תידרש לחשוף את הכתוב בו משום שכלל פרטים
אישיים מביכים, עדיין אין בכך כדי להוכיח שהיו בו רישומים שהיה בהם כדי לערער את גירסתה
בפרשת האונס.
מיקומו של
שם המערער במכתב ההתאבדות ואופן כתיבתו
7. במכתב
התאבדותה, רשמה המתלוננת את שמו של המערער אחרון ברשימת האנשים שהיא לא תסלח להם:
"ירון הרוש, שלומי בן-זקן, מאיר כהן וחפצי ביטון,[.] א' [שמו של
המערער]". שמו של המערער נכתב באותיות קטנות יותר מאשר שמותיהם של האנשים
האחרים. הסניגורית טענה שלאחר שמה של חפצי נרשמה נקודה, אשר רק במועד מאוחר יותר
שונתה לפסיק. טענתה של הסניגורית היא שעובדות אלו כמו גם הוספת וו החיבור לפני שמה
של חפצי ביטון, מעידות כי רשימת השמות הסתיימה בנוסח המקורי בשמה של חפצי ביטון וששמו
של המערער הוסף מאוחר יותר. הסניגורית הוסיפה וטענה שאותו מועד מאוחר יותר שבו
הוסף שמו של המערער הוא מיד לאחר שהמתלוננת התחרטה לגבי ניסיון התאבדותה ולפני
שהזעיקה את האמבולנס. על יסוד מסקנה זו ביקשה באת-כוח המערער לבסס את טענתה כי
המתלוננת המציאה את סיפור האונס על מנת להצדיק בפני משפחתה את ניסיון ההתאבדות שלה,
את "העובדה" שיצא שמה לגנאי כמופקרת וכדי לזכות להבנה ולאמפטיה מצד
משפחתה.
בעדותה הכחישה המתלוננת את הטענה ששמו של המערער הוסף
לאחר ניסיון ההתאבדות. את העובדה ששמו של המערער רשום אחרון ובאותיות קטנות יותר
הסבירה המתלוננת בכך שלא רצתה להתלונן עליו. "אני למעשה גם לא רציתי בכלל
לכתוב את השם שלו שרציתי להתאבד, אני בכלל לא רציתי להתלונן נגדו". "כשכתבתי
את המכתב יצאתי מתוך נקודת הנחה שאני לא אהיה עדה נגד א' [המערער]. גם כאשר קראתי
למד"א לא חשבתי למחוק את המשפט נגד א' [המערער] למרות שלא חשבתי
להתלונן". (ע' 37 לפרוטוקול). יש לציין שלאחר אשפוזה, כאשר נשאלה על ידי דודה
מדוע ניסתה להתאבד הגיבה שהיא לא תשכח שלושה אנשים: המערער, שלומי וירון. אולם גם
לאחר שסיפרה לדודה על מעשה האונס לא רצתה לדווח עליו למשטרה.
בית המשפט המחוזי קיבל את גירסתה של המתלוננת לגבי מועד
כתיבת שמו של המערער וקבע כי "אין כל יסוד לטענת ב"כ הנאשם בסיכומיה
כאילו המתלוננת הוסיפה למכתב את שמו של הנאשם לאחר ניסיון ההתאבדות". על כך
הוסיף בית המשפט: "גם אם שמו של הנאשם נרשם אחרון במכתב, לאחר שהמתלוננת רשמה
את שמות האחרים שהתאכזרו כלפיה ברי ששמו נרשם לפני נסיון ההתאבדות ולא לאחר
שהתחרטה מלהשלים מעשה ההתאבדות, כטענת ב"כ הנאשם, ועד שהוזעק האמבולנס, טענה
שאין בה כל הגיון וסבירות, מה גם ולאור מצבה של המתלוננת מיד לאחר שביצעה את
הצעדים להתאבדות אין ספק שהמתלוננת לא היתה מסוגלת כלל, באותו מעמד, עד שהגיע
האמבולנס, להוסיף למכתב את שמו של הנאשם".
לא מצאנו פגם כלשהו במסקנתו של בית המשפט קמא. הטענות
בדבר הוספת שמו של המערער לאחר נסיון ההתאבדות, הן בבחינת השערות שאינן מעוגנות
בעובדות. אם בהשערות עסקינן, הרי ממכלול הראיות, סביר יותר להניח שעוד בשלב שלפני
ניסיון ההתאבדות, תוך כדי כתיבת המכתב, התלבטה המתלוננת אם לחשוף את העובדה שנאנסה,
חשיפה שנמנעה משך שנים, ולכן אך לבסוף החליטה להוסיף את שמו של המערער. ואכן, אין
זה סביר כלל שבמצב הפיזי והנפשי שבו היתה שרויה המתלוננת מיד לאחר שהתחרטה מלהשלים
את מעשה ההתאבדות היא היתה מסוגלת לחשוב שעליה למצוא הצדקה לניסיון ההתאבדות
ולרקוח עלילת אונס מפורטת לצורך זה.
יתרה מזאת, על פרשת האונס סיפרה המתלוננת לחברתה ד' ל'
עוד לפני ניסיון ההתאבדות. על כן, הטענה שכל סיפור האונס נולד כדי להצדיק בפני
משפחתה את ניסיון ההתאבדות היא חסרת כל שחר.
לא מצאנו ממש גם ביתר הטענות שהעלתה בפנינו באת-כוח
המערער. טענות בדבר העדר מסוגלותו של המערער לבצע את המעשה, או ביחס לאפשרות קיומה
של עדה אחרת, חברה של המתלוננת שעל פי הטענה בילתה עמה באותו ערב, או הבדלי
הגירסאות בין המתלוננת לאחיה. הטענות כולן נטענו בפני בית המשפט קמא
ונדחו על ידו ואין לנו כל סיבה להתערב במסקנותיו.
נעיר עוד כי אי ההתאמות בין עדות המתלוננת לעדות אחיה
שהיה ילד קטן בעת המעשה, נבחנו בפירוט על ידי בית המשפט קמא
ובצדק מצא בית המשפט חיזוק לגירסת המתלוננת בעדותו של האח. אדרבא,
דווקא אי ההתאמות הקטנות בין גירסת האח לגירסת המתלוננת והעובדה שלא ניסה להתאים
את עדותו לגירסתה ודבק בגירסתו אפילו כאשר העמידו אותו בפני פרטים שאינם תואמים
בין שתי הגירסאות מוסיפות אמינות לעדותו.
האח תיאר אירוע אשר מתאים, באופן כללי, לאירוע אותו תארה
המתלוננת. הוא תיאר מפגש בין המתלוננת למערער בסמטה החשוכה שליד הדואר, הוא תיאר
את החדרת היד מתחת לבגדים, את העובדה שהמערער והמתלוננת עמדו זה מול זה נשענים על
הקיר או על תיבת דואר, את העובדה שאחותו בכתה לאחר מכן וסיפרה לו ואחר כך לאמו
שהמערער נגע בה. אין ספק שעדות זו מחזקת את גירסת המתלוננת.
כבישת
התלונה
11. נוסיף
עוד כי גם בטענה בדבר כבישת התלונה, שהיא לכאורה טענה כבדת משקל, לא מצאנו עילה
להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא. כאמור לעיל, חקירת הפרשה
החלה רק כעבור כשש שנים מאז האירוע, בעקבות ניסיון ההתאבדות של המתלוננת. כזכור, שבועיים
לפני כן סיפרה המתלוננת לחברתה ד' ל' על האונס, ואילו עד אז, במשך שש שנים, לא
סיפרה המתלוננת לאיש דבר על אירוע האונס וזאת למעט הדברים שסיפרה לאמה בבכי ביום
האירוע, ביחס לפגישתה עם המערער. באת-כוחו של המערער טוענת כי העובדה שהמתלוננת
כבשה את תלונתה במשך שש שנים פוגעת במהימנותה של התלונה ובמשקל שיש לייחס לעדותה
של המתלוננת. עוד טוענת הסניגורית כי הזמן הרב שעבר מקשה מאד על יכולת ההגנה של
המערער.
שתי הטענות הללו כבר נטענו בפני בית המשפט המחוזי והוא
אכן התייחס אליהן בהכרעת דינו. צדק בית המשפט קמא בעומדו על כך שחלוף הזמן יש בו
כדי להקשות על כל נאשם לשחזר מעשיו באותה עת ובציינו שבנסיבות כאלה יש לבחון במשנה
זהירות את הראיות על מנת להגיע למסקנה אם אכן יש יסוד איתן להאשמה המיוחסת למערער.
בית המשפט קמא התייחס אף לכך שמדובר בעדות כבושה במשך מספר שנים אך קבע כי במקרה
דנן המתלוננת סיפקה "הסבר סביר והגיוני ואף מתקבל על הדעת" לכך שלא
התלוננה במשך השנים הללו ולכן הגיע למסקנה כי "אין ספק שאין לראות בכבישת
עדותה של המתלוננת, בנסיבות שהובהרו, גריעה כל שהיא במשקל ובמהות עדות
המתלוננת".
מסקנה זו של בית המשפט קמא מקובלת עלינו. כבר עמדנו על כך
לא פעם שכבישת עדות אופיינית לקורבנות עבירות מין, ובמיוחד כאשר מדובר בקטינים, ולתופעה
זו יש הסברים שמקורם בקשיים הנפשיים הכרוכים בתהליך החשיפה והגילוי. על-כן אין
בעצם השתהותה של מתלוננת בהגשת תלונה על עבירת מין כשהיא לעצמה, כדי לפגום באמינות
עדותה ובמיוחד כך כאשר יש להשתהות הסבר משכנע. (ראו למשל: ע"פ 1673/00 לוי נ'
מ"י (לא פורסם); ע"פ 4968/98 טובלנוב נ'
מ"י (לא פורסם); ע"פ 5782/97 אסלן נ' מ"י (לא
פורסם); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מ"י, פ"ד
נה(1) 684, 693-692). במקרה דנן נתנה המתלוננת הסבר לכבישת התלונה במשך השנים הללו,
ובית המשפט קמא השתכנע מכנות ההסבר.
את העובדה שהשתהתה בהגשת התלונה למשטרה הסבירה המתלוננת
בכך שחשה קושי לדבר על מה שעבר עליה ובכך שחששה שכוחותיה לא יעמדו לה כשתצטרך
לשחזר את פרטי המקרה בפני המשטרה ובפני בית המשפט. בעדותה אמרה: "אני לא
רציתי ללכת למשטרה לא רציתי להתלונן ולא רציתי להיחקר ולא רציתי להיכנס לכל המצב
הזה" וכן: "לא רציתי לספר במשטרה מאחר ופחדתי מאד, זה לא דבר שיכולתי
לבוא ולדבר עליו ולא רציתי להגיע למצב הזה היום ולא חשבתי שיש לי את הכוח להעיד
ולספר את הכל". (ע' 30 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא). בשים לב לכך
שהמתלוננת גם בשלב המאוחר בו נתגלה המעשה לא היתה מעוניינת בהגשת התלונה ואף לא
יזמה אותה, מתחזקת ההתרשמות כי לא היה כאן כל רצון או מניע לטוות עלילות בדים.
12. בית
המשפט קמא הגיע כאמור למסקנה כי לא עלה בידי ההגנה לעורר ספק סביר וכי "מסכת
העובדות שהובאו על ידי התביעה מבהירה ללא כל ספק את אשמתו של הנאשם". אף אנו
בחנו את טענותיה של הסניגורית אחת לאחת. בסופה של שקילה ובחינה ניתן לומר, כי אין
באף אחת מהן כדי להצדיק התערבות בהכרעת הדין של בית המשפט קמא.
המסקנה
המרשיעה התבססה בעיקרו של דבר על עדות המתלוננת. בית המשפט מצא
את עדותה של המתלוננת מהימנה והתרשם "שהבהירה בצורה כנה ועניינית את העובדות
הנוגעות לאותו אירוע, לרבות פרטים בקשר לניסיון ההתאבדות" וכן ש"על
ההתרחשות עם הנאשם סיפרה בצורה קולחת, שוטפת וברורה".
זאת ועוד, עדותה של המתלוננת נתמכה הן בעדותו של אחי
המתלוננת והן בעדותה של אמה ואף בעדותה של חברתה. כל אלה, יחד עם מכתב ההתאבדות,
נסיבות חשיפת הפרשה והעובדה שהמתלוננת כלל לא רצתה להתלונן על המערער, אכן יצרו
מסכת ראיות מוצקה אשר מבססת ללא כל ספק את אשמתו של הנאשם.
אשר על כן, ומכל הטעמים שמנינו לעיל, לא ראינו להתערב
בהרשעתו של המערער.
הערעור על
העונש
13. העונש,
אשר הושת על המערער, 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, אינו חמור כלל ועיקר
בהתחשב במעשה המזעזע שביצע. בית משפט זה חזר ואמר לא אחת, כי מצווים אנו להגן על
גופן, נפשן וכבודן של נשים שהן קורבנות למעשי אונס ועבירות מין אחרות (ראו למשל:
ע"פ 5390/96 אבו מודיעם נ' מ"י, פ"ד
נג(4) 29, 47). המערער פגע פגיעה קשה במתלוננת בהיותה ילדה רכה בשנים. על עוצמת
הפגיעה ועל כך שגם שיני הזמן לא איחו את הפצע העמוק בנפשה של המתלוננת, ניתן ללמוד
מדברים שכתבה המתלוננת כשש שנים לאחר האירוע במכתב התאבדותה, שבו כתבה שאף במותה
לא תסלח למערער על שהרס את חייה בגיל 12, וכן מהתרשמותו של בית המשפט קמא, המבוססת
על עדותה של המתלוננת והתנהגותה בבואה להעיד.
בעברו של המערער שתי הרשעות קודמות בגין מעשים מגונים וכן
הרשעות אחרות שאינן עבירות מין.
בנסיבות אלה, אף לאחר שמביאים בחשבון את הזמן הרב שחלף
מאז האירוע, חסד עשה בית המשפט קמא עם המערער כשגזר עליו שבע שנות מאסר בפועל
ושנתיים מאסר על תנאי.
אשר על כן, אנו דוחים גם את הערעור על העונש.
הערעור על שני חלקיו נדחה.
ש ו פ
ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ
ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ
ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום, ו' בטבת התשס"ג
(11.12.2002).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 01081590_N04.doc/צש
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il