ארנון גורני נ. קצין התגמולים - משרד הביטחון

פסק-דין בתיק בש"א 8158/17 בבית המשפט העליון בש"א 8158/17 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: ארנון גורני נ ג ד המשיב: קצין התגמולים - משרד הביטחון ערעור על החלטת רשם בשם המערער: עו"ד יהושע קרמר; עו"ד שמרית זיק פסק-דין ערעור על החלטת כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 11.8.2017, בבש"א 171/17, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל, א' רומנוב) מיום 27.1.2016, בע"ו 23383-12-14. הרקע לערעור 1. המערער הינו יליד 1964 אשר גויס לשירות חובה בצה"ל בחודש אוגוסט 1982. כ-25 שנים לאחר שחרורו משירות חובה, פנה המערער אל קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן: קצין התגמולים) בתביעה להכרה בנכות נפשית, ממנה הוא סובל לדבריו, ואשר נגרמה לטענתו עקב שירותו הצבאי. לטענת המערער, בעקבות אירוע שהתרחש בחודש יולי 1984 עת שירת במוצב בלבנון, ובעקבות מראות ההרג ותחושת האשמה שמלווה אותו מאז, הוא סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder, להלן: PSTD). ביום 18.1.2012 דחה קצין התגמולים את תביעתו, וזאת לנוכח מסקנותיו לפיהן המערער אינו סובל מ-PTSD, ולא קיים קשר בין מצבו הנפשי לבין תנאי שירותו הצבאי. ערעור שהגיש לוועדת הערעור הפועלת על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: הוועדה, ו-חוק הנכים בהתאמה) נדחה אף הוא ביום 26.10.2014. 2. על החלטת הוועדה הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה כאמור ביום 27.1.2016. נקבע כי המערער לא עמד בנטל הנדרש ממנו להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע אותו חווה בלבנון לבין מצבו הנפשי, וכי התסמינים הקיימים אצלו אינם עונים אחר ההגדרה של הפרעת PTSD. בפסק דינו ציין בית המשפט כי המערער המשיך לשרת בשירות חובה במשך שנה נוספת לאחר האירוע, ואף שירת במילואים, ביחידות קרביות, במשך שנים רבות. עולה כי הסיבה למצוקה אליה נקלע המערער היא קשיים אישיים וכלכליים אותם חווה, ולא האירוע בלבנון. 3. כשנה לאחר מועד מתן פסק הדין, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בהחלטתה המנומקת מיום 11.8.2017 דחתה הרשמת את בקשתו. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנַי. טענות המערער 4. לטענת המערער שגה בית המשפט בכך שלא נתן כל מענה לטענתו המרכזית לפיה בנסיבות העניין שומה היה על בית המשפט למנות מומחה מטעמו. מאחר שבפני בית המשפט המחוזי עמדו שתי חוות דעת סותרות באשר למצבו הנפשי והקשר הסיבתי בין מצב זה לבין האירוע שחווה במהלך שירותו הצבאי, ראוי היה למנות מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט. עוד לטענתו, בקביעותיו של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות חמורות אשר הובילו בסופו של יום לאי מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. לדוגמה, בית המשפט סבר בטעות כי בפני המומחה מטעם המערער לא עמדה ההיסטוריה הרפואית של המערער, בעוד שלמעשה חוות הדעת מטעמו התבססה בין היתר גם על ההיסטוריה הרפואית שלו. המערער מציין שגיאות נוספות אשר לטענתו נפלו בקביעותיו של בית המשפט המחוזי וביניהן הקביעה כי לאחר האירוע הטראומטי הוא חי חיים רגילים. 5. המערער מוסיף כי שגה בית המשפט גם בכך שלא אפשר למערער למצות את ההליכים השיפוטיים העומדים לרשותו על אף שהחוק העומד במרכז התיק הינו "חוק סוציאלי". כאשר עסקינן בחוק מעין זה, תיטה הכף לטובת קיום תכלית החקיקה והגמשת הנטל הפרוצדורלי המוטל על בעלי הדין. לפיכך, היה על בית המשפט לקבל את בקשתו להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור על פסק הדין, ולא להיצמד לטיעונים פרוצדורליים, כפי שעשה. עוד מוסיף המערער כי לאור מצבו הנפשי לא יכול היה להבין או לפעול להגשת בקשת רשות הערעור בזמן, כפי שבוודאי יכול היה לעשות בעל דין אחר. כן ציין המערער כי עורך דינו הקודם הטעה אותו ומסר לו כי תמו כל האפשרויות העומדות לרשותו ובכך סיכל את אפשרותו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד. 6. לטענתו שגה בית המשפט בכך שלא נדרש לסוגיית סיכויו הלכאוריים של התיק ושגה עת שלא הפעיל את סמכותו הטבועה ליתן ארכת חסד לבעל דין, גם לאחר קיומו של פסק דין חלוט בעניינו. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בטענות המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 8. כפי שפירטה הרשמת באריכות בהחלטתה, בעת בחינת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי יש לאזן בין אינטרס הפרט והציבור במימוש הזכות להגשת הליך ערעורי, לבין אינטרס סופיות הדיון. כך, יש להצביע על "טעם מיוחד" להגשת הליך אשר המועד להשיג עליו חלף. בבחינת השאלה האם קיים "טעם מיוחד", השיקול המרכזי שיש לבחון הוא האם התקיים אירוע שמנע מבעל הדין לפתוח בהליך במועד מטעמים שאינם תלויים בו או בבא כוחו. בנוסף יש לבחון את סיכויי ההליך העיקרי וכן שיקולים הנוגעים, בין היתר, לסיבות לאיחור בהגשת ההליך; לחשיבות הזכויות הנדונות ולמידת הפגיעה בהן; למיהות המבקש ועוד (להרחבה ראו: בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)). 9. כפי שציין המערער, וכפי שאף הבהירה הרשמת בהחלטתה, מאחר שמדובר בבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי נגד הפעלת סמכות של רשות שניתנה לפי חוק סוציאלי, יש להקל במידת מה בדרישה ל"טעם מיוחד". עם זאת, ובניגוד לטענת המערער, לא מדובר בשיקול מכריע, ויש לבחון שיקול זה בגדר מכלול השיקולים שיש לאזן ביניהם. לאחר ששקלה הרשמת גם את מהות ההליך, סברה היא כי הכף נוטה לדחיית הבקשה. כידוע, שיקול דעתו של רשם בית המשפט הינו רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (בש"א 7176/15 פלוני נ' פלונית (17.11.2015); בש"א 5277/17 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי (4.7.2017); בש"א 7416/17 קליין נ' רם כספי, עו"ד (2.10.2017)) ולאחר עיון בטענות המערער לא מצאתי כי קיים פגם המצדיק התערבות בהחלטה. במסגרת ההחלטה נשקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין וביניהם כאמור, מהות ההליך, משמעות פסק הדין עבור המערער ומצבו האישי. כל זאת, בתוספת משך האיחור הארוך (כאחד עשר וחצי חודשים) והעובדה שהמערער לא הוכיח כי לא יכול היה לנקוט בכל צעד שהוא במועד מוקדם יותר. 10. גם אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה לא נדרשה הרשמת לסוגיית סיכויו הלכאוריים של ההליך. בהחלטתה מציינת הרשמת כי העובדה שהחלטת ועדת הערעור עברה תחת שבט ביקורתו של בית המשפט המחוזי, הינה משמעותית לעניין סיכויי הערעור. זאת בהתחשב באמות המידה הנוהגות בבחינת ערעור "בגלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים. 11. כמו כן, אין בכוחה של טענת המערער לפיה היה קיים צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט כדי להכריע בין חוות הדעת הסותרות מטעם שני הצדדים כדי להטות את הכף לטובתו. מינוי מומחה מטעם בית המשפט הוא עניין לשיקולו של בית המשפט (תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) ואין הכרח לעשות כן בכל עת שבה נתקל בית המשפט בחוות דעת סותרות מטעם שני הצדדים. מסקנה זו נכונה ביתר שאת בענייננו, שכן בית המשפט המחוזי נדרש לעניינו של המערער אך כערכאת הערעור על החלטת הוועדה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ובפרט בכל הנוגע להעדפת חוות דעת מומחה אחת על פני רעותה (וראו למשל: ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (10.8.2010); ע"א 6581/98‏ זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1 (2005); ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס (24.11.2010)). 12. על כל זאת יש להוסיף כי באשר לסיכויי ההליך, וכפי שאף ציינה הרשמת כאמור, ענייננו בערעור "בגלגול שלישי" והלכה נושנה היא כי בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). על כן, גם אילו היה בידי המערער להגיש את בקשתו לרשות ערעור בתוך המועד הקבוע בדין, נראה כי לא הייתה עומדת היא באמות מידה ברורות אלו, שכן היא תחומה כולה לנסיבות המקרה הקונקרטי, בהיותה עוסקת בשאלת זכאותו של המערער להכרה בנכות נפשית. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ו' בחשון התשע"ח (‏26.10.2017). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17081580_N01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il