מדינת ישראל נ. גלית שי

28 1 בבית המשפט העליון רע"א 8153/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. גלית שי 2. מאיר מנצור המשיב הפורמלי: יהודה שפר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' באומגרט), מיום 20.6.2023, ברע"א 21634-03-23 בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד שרון מן אורין בשם המשיבים: עו"ד יואב הריס פסק-דין השופט י' כשר: לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' באומגרט), מיום 20.6.2023, ברע"א 21634-03-23. בפסק הדין נושא הבקשה נדחתה, בעיקרה, בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט א' רובס), מיום 8.1.2023, בת"א 1542-09-20, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק תביעת המשיבים על הסף. רקע הדברים ביום 30.8.2014 אירעה תאונת דרכים במסגרתה פגע רכב בו נהג המשיב הפורמלי, מר יהודה שפר (להלן: שפר), במר אליאס מנצור ז"ל (להלן: המנוח), בעת שחצה מעבר חציה. כתוצאה מתאונה זו קיפח המנוח את חייו. במועד התאונה שימש שפר כמשנה לפרקליט המדינה (לאכיפה כלכלית). לכן, על מנת לשלול חשש למראית של משוא פנים, הוחלט כי חומר החקירה שנאסף על ידי המשטרה ביחס לתאונה הקטלנית דלעיל יועבר לטיפול התביעה הצבאית. לאחר בחינת חומרי החקירה, החליטה התביעה הצבאית לסגור את התיק הפלילי כנגד שפר בעילה של חוסר ראיות. על ההחלטה לסגור את התיק נגד שפר הגישו המשיבים ערר בהתאם לזכותם לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). לאחר שבוצעו השלמות חקירה, החליט הפרקליט הצבאי הראשי, ביום 4.12.2016, על דחיית הערר. לאחר דחיית הערר הגישו המשיבים תביעה נזיקית לבית משפט השלום בחיפה, נגד המבקשת ונגד שפר, במסגרתה נטען כי חקירת התאונה בוצעה בצורה רשלנית ומתוך משוא פנים ושיקולים זרים והכל נוכח מעמדו של שפר כבכיר בפרקליטות המדינה. נטען כי במהלך החקירה התעלמו החוקרים מראיות שונות וסטו מהפרקטיקה המשטרתית הנוהגת במקרים של תאונות דרכים קטלניות. הודגש כי התביעה איננה מכוונת כנגד ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד שפר, אלא נגד אופן ביצוע חקירת התאונה אשר נטען כי הסבה למשיבים נזק נפשי כבד אשר הוערך על ידם בסך של 1,000,000 ש"ח. כמו כן, המשיבים תבעו כי המבקשת ושפר ישפו אותם בגין הוצאותיהם בסך של 100,000 ש"ח. ביום 22.11.2020 הגישה המבקשת בקשה לסילוק התביעה על הסף. בקשה זו נסמכה על שתי טענות עיקריות: ראשית, נטען כי סעיף 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), הקובע כי: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, [...] לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף..." (להלן: סעיף ייחוד העילה), חוסם את דרכם של המשיבים מהגשת תביעה נזיקית על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). זאת, שכן מקורו של הנזק הנתבע על ידם בתאונת הדרכים בה היו מעורבים שפר והמנוח. שנית, נטען כי תביעת המשיבים עניינה, במהותה, בתקיפת ההחלטה שלא להעמיד לדין את שפר, וכי דרך המלך בעניינים מסוג זה הינה הגשת עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. בתוך כך, נטען כי אין מקום לאפשר תקיפה עקיפה מקום בו עיקרה הינו כסות לתקיפה ישירה. יצוין כי שפר הגיש אף הוא בקשה לסילוק תביעת המשיבים על הסף, במסגרתה הצטרף לטענות המבקשת. מעבר לכך, שפר טען כי נוכח העובדה שטענות המשיבים מכוונות נגד הליך חקירת התאונה, אין בטענות אלו כדי להקים עילת תביעה כנגדו. לאחר שהמשיבים השיבו לבקשותיהם של המבקשת ושל שפר, והתקיים דיון בבקשות אלו, ביום 8.1.2023 ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופט א' רובס), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף; ובצד זאת התקבלה בקשתו של שפר לסילוק התביעה כנגדו על הסף. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשת כי סעיף ייחוד העילה בחוק הפלת"ד חוסם את תביעת המשיבים, תוך שהטעים כי המשיבים אינם "נפגעים" כהגדרת מונח זה בחוק הפלת"ד; וכי לא ניתן להטיל על נהג לצפות נזקים שייגרמו עקב התרשלות המשטרה בהליכי החקירה של נסיבות תאונת הדרכים בה היה מעורב, גם אם התרשל בנהיגתו והוא אחראי לאירוע התאונה. כמו כן, בית משפט השלום ציין כי חוק הפלת"ד לא נועד, על פי תכליתו, לפצות על נזקים שאירעו כתוצאה מחקירת התאונה על ידי המשטרה, שכן מדובר בנזקים מרוחקים מהתאונה. אשר לטענתה השנייה של המבקשת, בית משפט השלום קבע כי בבסיס תביעת המשיבים עומדת טענתם לפיה גורמי החקירה התרשלו בביצוע תפקידם, ולא ההחלטה שלא להעמיד לדין את שפר. לפיכך, כך קבע בית משפט השלום, אין המדובר בהליך שהוא כסות להליך תקיפה של החלטה מנהלית, אשר היה מקום להגישו על דרך של עתירה. על רקע זה, אף טענה זו של המבקשת נדחתה. ביחס לשפר קבע בית משפט השלום כי טענות המשיבים לפיהן שפר נמנע מלספק למשטרה גרסה מלאה באשר לנסיבות האירוע ומסר פרטים כוזבים על אודות אופן התרחשות התאונה, אינה מקימה עילה נזיקית כנגדו. זאת, שכן שפר פעל בהתאם לזכויות שעמדו לו כחשוד, על בסיס ייעוץ משפטי שקיבל, והתנהלות מעין זו אינה יכולה להקים עילה נזיקית בגין פגמים בהליך החקירה. בהתאם לכך, נקבע כי התביעה כנגד שפר נדחית על הסף. המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט השלום, והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 20.6.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א' באומגרט), במסגרתו נדחתה, בעיקרה, בקשת המבקשת. תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי מפסיקת בית משפט זה עולה כי מקום בו מתעוררת שאלה האם חל חוק הפלת"ד על האירוע נושא התביעה או שחלים עליו דיני הנזיקין הכלליים, יש לפצל את הדיון במובן זה שתחילה תתברר שאלת סיווג התובענה. על כן, כך קבע בית המשפט המחוזי, היה על בית משפט השלום להכריע אך ורק בבקשה לדחיית התביעה על הסף, ולא להוסיף ולקבוע כי חוק הפלת"ד אינו חל על המקרה. לפיכך, בית המשפט המחוזי פסק כי הקביעה לפיה חוק הפלת"ד אינו חל על המקרה מבוטלת, וכי סוגיה זו תשוב ותתברר במסגרת בירור התביעה בבית משפט השלום. אשר לטענה בעניין תקיפת ההחלטה שלא להעמיד את שפר לדין, בית המשפט המחוזי פסק כי צדק בית משפט השלום בקביעתו שככל שעל התביעה חלים דיני הנזיקין הכלליים, אזי שאין המדובר בתקיפה של החלטה מנהלית. זאת, משום שהמשיבים אינם חולקים על הקביעה לפיה שפר לא יועמד לדין, אלא טוענים לנזקים בגין חקירה משטרתית רשלנית. בית המשפט המחוזי ציין כי קבלת עמדת המבקשת בעניין זה כמוה כשלילת זכות המשיבים לתבוע את נזקיהם הנטענים, וכהענקת חסינות למבקשת – וקבע שלכך לא ניתן להסכין. על רקע האמור לעיל, בית המשפט המחוזי פסק כי הקביעה לפיה על התביעה לא חל חוק הפלת"ד מבוטלת, ואילו בקשת רשות הערעור, ככל שעניינה בסילוק התביעה על הסף – נדחית. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, מתמקדת היא בטענתה לפיה תביעת המשיבים מהווה תקיפה של שיקול דעתן של רשויות התביעה במסווה של תביעה לפיצוי נזיקי. המבקשת מטעימה כי לעמדתה, אם לא תינתן רשות ערעור ולא תתקבל טענתה לפיה דין התביעה להיות מסולקת על הסף, עלול להתקיים הליך מיותר, תוך בזבוז משאבי מערכת המשפט ואף גרימת פגיעה דיונית למדינה (המבקשת) וגרירתה להליך סרק. המבקשת טוענת כי קריאת כתב התביעה מעלה בבירור כי עסקינן בתקיפה של שיקול הדעת של רשויות החקירה ובטענה נגד אי העמדתו לדין של שפר. בתוך כך, המבקשת מפנה לשורת ציטוטים מתוך כתב התביעה בהם מלינים המשיבים על ההחלטה לסגור את תיק החקירה ולהימנע מהגשת כתב אישום בגין תאונת הדרכים. המבקשת מוסיפה כי קריאת כתב התביעה מלמדת כי לטענתם של המשיבים, אילו היו מתוקנים הפגמים שנפלו לשיטתם בחקירת התאונה, היה מוגש כתב אישום נגד שפר. על בסיס זה טוענת המבקשת כי הולדתה של התביעה בהחלטה שלא להעמיד לדין את שפר, והיא הכוח המניע מאחוריה. עוד טוענת המבקשת כי בכתב התביעה מותחים המשיבים ביקורת על הליכי החקירה שבוצעו, הן עובר להגשת הערר על ידיהם, והן במסגרת השלמות החקירה שבוצעו בעקבותיו. במסגרת זו, כך טוענת המבקשת, עותרים המשיבים לכך שבית משפט השלום יעביר תחת שבט ביקורתו את קביעותיהם של המומחים השונים שהועסקו על ידי רשויות החקירה במסגרת חקירת התאונה – עניין המתאים מעצם טיבו ומהותו לביקורת שיפוטית מנהלית, ולא לתביעה אזרחית. כמו כן, המבקשת טוענת כי אם, כגישת המשיבים, במהלך חקירת התאונה התגייסה מערכת אכיפת החוק להגן על שפר, אזי שמדובר בסוג המקרים בהם בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק היה מוצא לנכון להתערב, כך שאין לומר כי הגשת עתירה בנסיבות דנן הייתה חסרת תוחלת. עוד טוענת המבקשת כי רוב אם לא כל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה ככאלו המצדיקים לשלול את האפשרות לבצע תקיפה עקיפה, מתקיימים ביחס לתביעת המשיבים. לבסוף, המבקשת טוענת כי אף אם יוכחו כל טענות המשיבים, לא יהיו הם זכאים לסעד המבוקש על ידם, כך שדין תביעתם להיות מסולקת על הסף מחמת היעדר עילה. המבקשת מטעימה כי המשיבים אינם יכולים לזכות בפיצוי כספי בשל אי-הגשת כתב אישום, ומשזוהי, לגישתה, תביעתם, אזי שיש לסלקה על הסף. נטען כי גישה אחרת פירושה שבכל מקרה בו חקירה הסתיימה בהחלטה שלא להעמיד לדין תעמוד למשפחת נפגע העבירה עילה נזיקית, וכי בהגשת עתירה המבקשת לשנות את ההחלטה שהתקבלה, עמדה למשיבים האפשרות לצמצם ואף לאיין את הנזק שלטענתם נגרם להם. לאחר שהוריתי למשיבים להשיב לבקשה, הוגשה ביום 28.12.2023 תשובה מטעמם. בתשובתם טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות, משהיא אינה מעוררת כל סוגיה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לטענתם, לב ליבה של תביעתם הינו האופן השגוי והרשלני שבו נוהלה, לשיטתם, חקירת תאונת הדרכים, והנזקים שנגרמו להם כתוצאה מכך. לפיכך, לגישת המשיבים מדובר בתביעת נזיקין פשוטה נגד המדינה אשר אינה מעוררת כל סוגיה שלא נדונה קודם לכן בפסיקה. המשיבים מוסיפים כי תביעתם אינה מתמקדת בשיקול הדעת של רשויות החקירה או בהחלטת גורמי התביעה שלא להגיש כתב אישום, אלא באופן ניהול החקירה אשר גיבשה את התשתית שעל בסיסה התקבלה ההחלטה האמורה. לכן, כך טוענים המשיבים, ההכרעה בתביעתם מחייבת עריכת בירור עובדתי, אשר ממילא אינו יכול להתנהל בבית המשפט הגבוה לצדק, וגם מטעם זה אין מקום לקביעה לפיה היה עליהם להגיש עתירה חלף תביעתם. עוד טוענים המשיבים כי פסיקתו של בית משפט זה, אשר קבעה כי לא ניתן להסכין לתקיפה ישירה של מעשה מנהלי בכסות של תביעה נזיקית, אינה רלוונטית לדנן. זאת, הן משום שתביעתם אינה מבקשת לשנות את ההחלטה שלא להעמיד לדין את שפר, והן משום שתביעתם אינה מתמקדת בסוגיה המערבת שיקולי מדיניות רחבים אשר טבעה להתברר בערכאה מנהלית (בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים או בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק). כמו כן, המשיבים מפנים להלכות המורות כי יש לנהוג בגישה מצמצמת בכל הנוגע לסילוק תביעות על הסף, וכי החלטות הערכאות הדיוניות לדחות בקשות לסילוק על הסף, הן מסוג ההחלטות שערכאות הערעור נוטות שלא להתערב בהן. לבסוף, המשיבים שבים על טענתם לפיה סעיף ייחוד העילה שבחוק הפלת"ד אינו חל על תביעתם, אולם משעה שטענה זו אינה נטענת על ידי המבקשת בבקשה, לא ארחיב בה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לדידי יש לקבל את הערעור, וכך אציע לחבריי כי נעשה. כאמור לעיל, בפסק הדין נושא הבקשה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לסלק על הסף את תביעת המשיבים. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים חריגים, שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטה או מתעורר חשש לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאי דופן (ראו, מיני רבים: רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (20.8.2020); רע"א 5464/22 לדרמן נ' עיריית קרית-גת, פסקה 14 (19.10.2022); רע"א 4135/22 מדינת ישראל – הרשות הממשלתית למים ולביוב נ' קדש נפתלי מושב עובדים, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ (8.2.2023) (להלן: עניין הרשות הממשלתית למים ולביוב)). כמו כן, הבקשה דנן היא בקשה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והיעתרות לבקשות מסוג זה תעשה רק במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (רע"א 9185/12 רזאל נ' קרד-גרד השרדות מדעית בע"מ, פסקה 4 (2.1.2013); רע"א 2688/18 שגיא נ' דן-גור, פסקה 6 (24.4.2018); רע"א 896/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (10.3.2020)). לפיכך, בדרכה של בקשת המבקשת (להלן: המערערת), ניצבות משוכות משמעותיות. ואולם, לשיטתי, בנסיבות דנן בקשתה של המערערת צולחת את המשוכות הניצבות בפניה, וזאת מהנימוקים שלהלן: ראשית, אף שנושא התקיפה של המעשה המנהלי במסגרת תובענה אזרחית-נזיקית נדון בפסיקתו של בית משפט זה לא פעם ולא פעמיים (ראו, למשל: רע"א 7987/10 מדינת ישראל – משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.2011) (להלן: עניין חזון ישעיה); רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) (להלן: עניין גליק); רע"א 88/17 גולן נ' ראש עיריית תל אביב (9.5.2018) (להלן: עניין גולן); רע"א 6607/19 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' יעקובוב (12.2.2020) (להלן: עניין יעקובוב)), עיון בכתבי הטענות מטעם הצדדים, ובהחלטות הערכאות קמא, מלמד כי עדיין קיימת אי-בהירות מסוימת באשר להבדל בין "תקיפה עקיפה" לבין "תקיפה ישירה במסווה", ולהשלכותיה של הבחנה זו על סמכותה של הערכאה האזרחית. על כן, חרף העובדה שאין המדובר בסוגיה שטרם נידונה בפסיקה, דומני כי הבהרת הדין בעניין זה רצויה על מנת להגביר את הוודאות ולהבהיר למתדיינים לאיזו ערכאה יש לפנות במקרים עתידיים דומים (ראו והשוו: עניין יעקובוב, פסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). שנית, אף שהדבר לא נזכר במפורש בבקשת המערערת, בדנן מתעוררת שאלה שטרם נדונה בפסיקתו של בית משפט זה: האם קיימת לגורמי התביעה חובת זהירות כלפי נפגע עבירה או בני משפחתו, ביחס לנזק נפשי שנטען כי נגרם כתוצאה מההחלטה שלא להעמיד לדין חשוד. משום ששאלה זו חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, יש בה, לדעתי, כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" בנסיבות דנן. שלישית, נוכח מסקנתי לפיה יש לקבל את הערעור ולסלק את תביעת המשיבים על הסף, מתן רשות ערעור בנסיבות דנן דרוש על מנת למנוע ניהולו של הליך סרק שיביא לבזבוז משאבים וזמן שיפוטי יקר (ראו והשוו: עניין הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 16 לפסק דינה של חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ). על "תקיפה עקיפה", "תקיפה ישירה במסווה", סמכות עניינית ו-"מתווה דיוני ראוי" בבקשתה למתן רשות ערעור, טוענת המערערת כי תביעת המשיבים תוקפת במישרין את ההחלטה שלא להעמיד את שפר לדין ואת שיקול דעתם של רשויות החקירה והתביעה, ובכך היא מהווה תקיפה ישירה של החלטה מנהלית אשר בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בה. באותה הנשימה טוענת המערערת כי עסקינן בתקיפה עקיפה אשר אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בפסיקה ביחס למקרים בהם תיעתר הערכאה האזרחית לשמיעת טענות מנהליות בגדר הליך אזרחי. כפי שאבהיר להלן, העלאת שתי הטענות הנ"ל, באותה הנשימה, וללא הבחנה ביניהן, מערבות מין בשאינו מינו. משכך, סבורני כי דרושה הבהרה בנושא ההבדל בין "תקיפה עקיפה", "תקיפה ישירה במסווה", וסמכותו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף בגין כל אחת מעילות אלו. במסגרת הדיון בתקיפת מעשה מנהלי בגדר תביעה אזרחית, לא פעם עדים אנו לחוסר דיוק באשר להבחנה החשובה בין שאלת הסמכות העניינית לבין שאלת "המתווה הדיוני הראוי". אך לאחרונה עמד על הדברים חברי, השופט י' עמית, בציינו כי: "יש להבחין בין שאלת קיומה או העדרה של סמכות עניינית לבין השאלה מהו המסלול הדיוני שבעל דין נדרש לנקוט במערכת נסיבות מסוימת ומה היחס בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה. הגם שמדובר בשאלות קרובות המשיקות זו לזו, אין מדובר בשאלות זהות החופפות האחת את השניה. סוגיית הסמכות העניינית מוסדרת בחקיקה ראשית, וכללו של דבר שהסמכות הולכת אחר הסעד. כאשר הסעד שנתבע הוא סעד כספי, הסמכות העניינית מסורה לערכאה האזרחית, קרי לבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי, בהתאם לסכום התביעה (סעיפים 40(1) ו-51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) (להלן: חוק בתי המשפט). אגב תביעה כספית שמוגשת לערכאה האזרחית, יכול התובע להעלות טענות במישור המינהלי, בדרך של תקיפה עקיפה, והערכאה האזרחית מוסמכת להכריע בטענות אלו מכוח סמכותה הנגררת (סעיף 76 לחוק בתי המשפט). לעומת זאת, כאשר הסעד המבוקש בתביעה הוא קביעה כי החלטה מינהלית או דרישות תשלום מצד הרשות אינן בתוקף, הדרך לתבוע זאת היא באמצעות תקיפה ישירה בפני הערכאה המינהלית המוסמכת. שאלה נפרדת היא אם במערכת נסיבות מסוימת יש לאפשר לבעל דין להעלות טענותיו נגד הרשות בדרך של תקיפה עקיפה במסגרת תביעה אזרחית, או שמא יש לדרוש ממנו לנקוט הליך בערכאה המינהלית המוסמכת שבו יתקוף במישרין את האלמנטים המינהליים שביסוד החלטת הרשות [...]. מכאן, שהעובדה שבית המשפט הוא בעל סמכות עניינית לדון בתביעה כספית, אינה שוללת מבית המשפט את האפשרות לסלק את התביעה על הסף בנימוק כי המסלול הדיוני המתאים לבירור התביעה הוא נקיטת הליך של תקיפה ישירה בפני הערכאה המינהלית המוסמכת" (ע"א 4151/20 נוה-גד בניין ופתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' עמית (18.10.2023) (להלן: עניין נוה-גד); ההדגשות במקור, ההפניות הושמטו – י' כ'). הנה כי כן, השאלה האם יש להתיר לתובע להעלות טענות מתחום המשפט המנהלי במסגרת תביעה שהסעד העיקרי הנתבע בה הינו סעד כספי, קרי – האם יש להתיר עריכתה של תקיפה עקיפה – אינה שאלה של סמכות עניינית, אלא של "מתווה דיוני ראוי" (על השיקולים שנדרש בית המשפט לבחון בקבעו האם עריכת תקיפה עקיפה היא "המתווה הדיוני הראוי" לדון בטענה מתחום המשפט המנהלי, ראו: ע"א 3129/19 זנלכל בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, פסקאות 75-71 לפסק דינו של חברי השופט ע' גרוסקופף והאסמכתאות הרבות המאוזכרות שם (25.8.2022) (להלן: עניין זנלכל)). ואולם, ייתכנו מקרים בהם אף שנראה כי הסעד העיקרי הנתבע הינו סעד כספי, הלכה למעשה עסקינן ב-"תקיפה ישירה במסווה". ובמה דברים אמורים? כאמור לעיל, במרבית המקרים ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נעשית על פי מבחן הסעד, במסגרתו נבחן הסעד כפי שנתבקש בכתב התביעה (רע"א 4890/15 אלוש נ' עירית טבריה, פסקה 5 (31.12.2015) (להלן: עניין אלוש); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535 (2004); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 699 (מהדורה שלישית, 2024) (להלן: רוזן-צבי)). התוצאה של קביעת זהות הערכאה המוסמכת על פי מבחן הסעד, הינה כי ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נתונה בידיי מנסח כתב התביעה. ברגיל, אין בכך כל פגם. עם זאת, במקרים מסוימים, הדבר עלול להוביל לניסוח מניפולטיבי של כתב התביעה מתוך מטרה לבחור את הערכאה שתדון בתובענה. עמד על הדברים פרופ' רוזן-צבי בציינו כי: "בחינה פורמלית של הסעד המבוקש, תוך התעלמות ממהותו האמתית של הסכסוך, מאפשרת לתובעים לעשות שימוש מניפולטיבי בסעד שהם מבקשים על מנת לבחור את הערכאה שתדון בעניינם (forum shopping), גם אם היא אינה הערכאה המתאימה לכך" (רוזן-צבי, בעמ' 700; וראו גם עניין אלוש, פסקה 5). כך, ובהקשר לענייננו, היצמדות למבחן הסעד עלולה ליצור תמריץ לתובעים פוטנציאלים להציב בראש תביעתם דרישה לסעדים כספיים, אף שהלכה למעשה עיקרה של התביעה בתקיפה ישירה של מעשה מנהלי. זאת, בשל העדפתם שתביעתם תתברר בערכאה האזרחית ולא בערכאות המנהליות (בית המשפט הגבוה לצדק או בית המשפט לעניינים מנהליים), הן לנוכח סדרי הדין ועילות הסף הייחודיים לכל ערכאה, והן בשל ההבדל ברף הביקורת השיפוטית. על רקע זה, נקבע בפסיקה כי: "על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות" (עניין חזון ישעיה, פסקה 6). על בסיס קביעה זו, בשורה של מקרים בהם התעוררה השאלה אימתי יש להתיר לתובע לתקוף מעשה מנהלי במסגרת תביעה נזיקית, הדגיש בית משפט זה כי מקום בו אין מדובר בתקיפה עקיפה "אותנטית", אלא בתביעה אזרחית המהווה "תקיפה ישירה במסווה", אין לערכאה האזרחית סמכות עניינית לדון בה. כך, למשל, בעניין גליק נדונה תביעה נזיקית שהוגשה בעניין החלטת המשטרה לאסור על התובע לעלות להר הבית לתקופה של שנתיים. בתביעתו עתר התובע למתן צו עשה אשר יתיר את עלייתו להר הבית ולפיצוי כספי בשל הנזק שלטענתו הסבה לו החלטת המשטרה. בחוות דעתו ציין השופט א' רובינשטיין כי לשיטתו יש להבחין בין סעד הציווי לו עתר התובע לבין הסעד הכספי שבתביעתו. על סעד הציווי יש להשקיף כעל תקיפה ישירה שאין מקומה להתברר בגדר תובענה אזרחית, ולעומת זאת יש להתיר לתובע לתבוע את הסעד הכספי בבית המשפט האזרחי, אף שבמוקדו עומדות טענות נגד החלטה מנהלית. עם זאת, בעמדה זו נותר השופט רובינשטיין בדעת מיעוט. בחוות דעתו באותה פרשה, אשר למסקנתה הצטרף גם השופט צ' זילברטל, סבר חברי, השופט י' עמית, כי שני הסעדים שנתבקשו על ידי התובע בעניין גליק מהווים תקיפה ישירה "במסווה" של ההחלטה המנהלית. לעניין זה, ציין חברי, השופט י' עמית, כי: "חברי העלה את האפשרות – תוך הסתייגות – שהתקיפה העקיפה היא תביעת הפיצויים, בעוד שהתקיפה הישירה היא הבקשה לצו מניעה זמני (פסקה כ לפסק דינו). אכן, מבחן הסעד הוא אינדקציה המאפשרת לנו להבחין אם בתקיפה ישירה או עקיפה עסקינן, אלא שבמקרה דנן, שאלת חוקיותו של המעשה המינהלי – שלילת הזכות של המבקש לעלות להר הבית – היא שניצבה במרכז התביעה שהוגשה 'בזמן אמת', שעה שהאיסור שהטילה המשטרה עמד עדיין בתוקפו, והמבקש עתר גם לסעד של ציווי. הטענה לאי חוקיות ההחלטה הועלתה על ידי המבקש כטענת התקפה ולא כטענת הגנה. לאמיתו של דבר, לא תקיפה עקיפה יש בפנינו, אלא תקיפה ישירה 'בהסוואה', תקיפת מצח של חוקיות החלטת המשטרה, שלא אגב תובענה אחרת, ומטעם זה לא הייתה לבית משפט השלום הסמכות לדון בסעד הציווי" (שם, פסקה 3 לחוות דעתו; ההדגשה הוספה – י' כ'). דברים דומים נאמרו על ידי בית משפט זה גם בפסק הדין בעניין גולן. באותו עניין נדונה תביעה שהגישה תושבת דרום תל אביב נגד ראש עיריית תל אביב, עיריית תל אביב ורשות האוכלוסין וההגירה, בטענה כי מדיניותם ואופן טיפולם של הנתבעים בתופעת ההסתננות לישראל גרמו לירידת ערך ביתה והסבו לה נזקים נפשיים. עקב כך, עתרה התובעת לפיצויים כספיים בסך 640,000 ש"ח. בהידרשו לשאלה האם יש מקום לבירור התביעה בערכאה אזרחית, הפנה השופט נ' הנדל לפסק הדין בעניין חזון ישעיה, וסיכם את האמור בו כך: "צא ולמד, גם כאשר מדובר בתובענה לסעד כספי, עדיין יש להוסיף ולבחון האם מדובר, הלכה למעשה, בתקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית – שאותה יש לבצע בערכאה מינהלית – או שהתקיפה היא אכן עקיפה, ויכולה להיעשות בבית המשפט האזרחי" (עניין גולן, פסקה 3). בהמשך לכך, התייחס השופט הנדל לפסק הדין בעניין גליק, וציין כי: "...המחוקק בחר ערכאות מיוחדות, בעלות מומחיות מיוחדת וסדרי דין מיוחדים, לדון בעניינים מעין אלה. הכרעה זו, שהגיונה בצידה, תרוּקן מתוכן אם תתקבל עמדת המבקשות. אם ייצמד בית המשפט למבחן הסעד כנתון הקובע את הסמכות העניינית באופן מוחלט, התוצאה תהיה כי בכל סוגיה וסוגיה ניתן יהיה לעקוף את הסמכות העניינית של בית המשפט המינהלי או של בית המשפט הגבוה לצדק, בכך שיוצמד 'תג מחיר' ל'עתירה' שתוגש. העלאת הטענה שנגרם נזק כספי כתוצאה מהפרה הנטענת, ותביעת סעד כספי, יגרמו לכך ששאלות מובהקות של מדיניות הממשלה, למשל, יידונו בפני בתי המשפט האזרחיים. לא לכך התכוון המחוקק" (שם). הנה כי כן, אף שברגיל הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש, לא בכל מקום בו יבקש התובע להצמיד "תג מחיר" לתביעה בה נתקף מעשה מנהלי, תסווג תביעתו כתביעה אזרחית שנעשית בה תקיפה עקיפה. על בית המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי שבגדרן משיג התובע על מעשה מנהלי, ולבחון האם בתקיפה עקיפה "כנה" עסקינן, או שמא מדובר ב-"תקיפה ישירה במסווה". מקום בו יימצא בית המשפט כי מדובר בתקיפה עקיפה "כנה", כי אז שיהא עליו להמשיך ולבחון האם, מטעמים של מדיניות משפטית, ראוי לאפשר את הדיון בטענות האגביות נגד המעשה המנהלי בפני הערכאה האזרחית (כאשר, כאמור לעיל, השיקולים בעניין פורטו לאחרונה בפסק הדין בעניין זנלכל), או שמא יש לסלק את התביעה על הסף ולהפנות את התובע לערכאה המנהלית. לעומת זאת, מקום בו ימצא בית המשפט כי מדובר ב-"תקיפה ישירה במסווה", כי אז מן הדין יהיה לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. ברי כי ההבחנה בין תובענה שנעשתה בה תקיפה עקיפה "כנה", לבין כזו שנעשתה בה "תקיפה ישירה במסווה", לא תמיד תהא קלה ופשוטה. נוכח העובדה שסמכות הערכאה האזרחית לדון בטענות שנעשית בהן תקיפה עקיפה מבוססת על סמכותה הנגררת המעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, תנאי מוקדם להכרה בסמכותה של הערכאה האזרחית לדון בטענה מנהלית כאמור, היא שטענה זו היא טענה אינצידנטלית במסגרת התובענה. לכן, המבחן שלאורו יש לבחון האם מדובר בתקיפה עקיפה "כנה" או ב-"תקיפה ישירה במסווה", צריך להתמקד בשאלה האם תקיפת המעשה המנהלי מצויה בלב התובענה או בשוליה. ודוק, ער אני לכך שלא פעם קיים קושי לקבוע מהו הטפל ומהו העיקר בהקשר זה (לביקורת מעין זו ראו: יעקב שקד תקיפה עקיפה בהליכים פליליים ואזרחיים 257 (2020)). עם זאת, סבורני כי ככלל, די בעיון בכתב התביעה על מנת ללמוד האם תקיפת המעשה המנהלי היא אגבית, או שמא מדובר בעניין המצוי בלב התובענה (השוו לעניין יעקובוב, פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). והערה אחרונה לפני שאסכם את הדברים עד לכאן ואעבור ליישום האמור לעיל על נסיבות המקרה דנן: סילוק תובענה מהסוג הנדון לעיל על הסף (על פי כל אחת מהחלופות הנזכרות לעיל), והפניית התובע לביצוע תקיפה ישירה בערכאה המנהלית המתאימה – מציבה משוכה משמעותית בפני אדם הטוען כי מעשה הרשות המנהלית פגע בו, ומעוניין לתבוע את נזקיו (ראו: עניין גולן, פסקה 5). בתוך כך, הסוגיה דנן מציבה בפני בית המשפט דילמה המצריכה איזון בין זכותו של הפרט לסעד, לבין האינטרסים הציבוריים העומדים בבסיס חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות. דילמה זו אינה מיוחדת להקשר בו עסקינן, ובית משפט זה עסק, ועודנו עוסק בו, בהקשרים שונים (ראו, למשל: עניין נווה-גד; עע"מ 7639/20 עזר נ' עיריית רחובות (2.7.2023) (להלן: עניין עזר); דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ (17.12.2019)). אין בכוונתי להידרש לפתרון הדילמה האמורה במסגרת הערעור דנן, וודאי לא ביחס למקרים החורגים מדל"ת אמותיו של המקרה דנן. יחד עם זאת, דומני כי פתרון מסוים יכול להימצא באימוץ כלל, בדומה לזה שאומץ בהקשרים קרובים, שלפיו סילוק התביעה על הסף על פי כל אחת מהחלופות הנזכרות לעיל, לא תעשה, בדרך כלל, מקום בו אין כל תוחלת להפניית התובע לביצוע תקיפה ישירה (ראו והשוו: עניין עזר, פסקאות 13-12 לחוות דעתה של השופטת י' וילנר). סיכום ביניים: כאשר מוגשת תובענה מהסוג בו עסקינן לערכאה האזרחית, שומה על בית המשפט לבחון האם מדובר בתובענה שנעשתה בה "תקיפה ישירה במסווה", או שמא מדובר בתובענה אזרחית רגילה שנעשתה בה תקיפה עקיפה "כנה". בחינה זו תעשה על ידי עיון בכתב התביעה, תוך הידרשות לשאלה האם תקיפת המעשה המנהלי שנעשתה במסגרתו היא אגבית, או שמא מדובר בעניין המצוי בלב התובענה. ככל שיסיק בית המשפט כי מדובר ב-"תקיפה ישירה במסווה", כי אז שדינה של התובענה להיות מסולקת על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. לעומת זאת, ככל שימצא בית המשפט כי מדובר בתקיפה עקיפה "כנה", עליו להמשיך ולבחון האם בירור המחלוקת המתעוררת בגדרה במסגרת של הליך אזרחי הוא "המתווה הדיוני הראוי" לבירורה, או שמא יש להפנות את התובע לביצוע תקיפה ישירה של המעשה המנהלי הנזכר בתביעתו. בחינה זו תעשה על בסיס מבחני המשנה שנקבעו בעניין בפסיקה, וסוכמו לאחרונה בפסק הדין בעניין זנלכל. לבסוף, אף מקום שבו ימצא בית המשפט כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף (לפי כל אחת מהעילות הנזכרות לעיל), ימנע בית המשפט מלעשות כן מקום בו הפניית התובע לביצוע תקיפה עקיפה הינה חסרת תוחלת. על רקע דברים אלו, נוכל עתה לשוב לענייננו הקונקרטי ולבחון האם צודקת המערערת כי דין תביעת המשיבים להיות מסולקת על הסף. "תקיפה עקיפה" או "תקיפה ישירה במסווה" – מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, לטענת המערערת אף שהמשיבים טוענים כי עניינה של תביעתם בנזקים שנגרמו להם (על פי הנטען), כתוצאה מניהול החקירה באופן רשלני, עיון בכתב התביעה מטעמם מגלה כי הלכה למעשה, תביעתם מכוונת כל כולה כנגד ההחלטה שלא להעמיד את שפר לדין. לאחר שעיינתי בכתב התביעה מטעם המשיבים, דעתי היא כי הדין עם המערערת. לאורך כתב התביעה מטעם המשיבים שזורות אמירות מהן ניתן להבין כי ההבחנה שמבקשים המשיבים לערוך בין שלב ניהול החקירה לבין ההחלטות שהתקבלו בסופה – היא הבחנה מלאכותית. כך, למשל, כבר בפתח כתב התביעה מטעמם מציינים המשיבים כי עניינה של תביעתם הינו כדלקמן: "הטיפול בתיק מושא תביעה זו – החל מהשלב של החקירה המשטרתית וכלה בטיפול הפרקליטות אשר החליטה לאמץ את מסקנותיה של היחידה החוקרת – אינו אלא ניסיון ומאמץ מגמתיים ופרגמטיים לעוות את עובדות המקרה, ולהתאימן, באגרסיביות, לתזה בזויה לפיה המנוח קפץ אל מותו והתאונה הייתה בלתי נמנעת" (פסקה 8 לכתב התביעה מטעם המשיבים). לכך הוסיפו המשיבים כי: "לאורך כל החקירה, לרבות השלמות החקירה אשר התבקשו, בחרו החוקרים, והממונים על השלמות החקירה, באופן בוטה ואבסורדי, להשליך את העובדות מאחורי הגב ולעשות את כל הניתן על מנת 'להתאים את המציאות' באופן שיפטור את הנהג החשוד מכל אחריות. במילים אחרות – רשויות המדינה בענייננו נהגו כמי שקודם ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה. כפי שיפורט להלן, מדובר בשיטת עבודה עקבית, סיסטמתית ומכוונת מטרה אחת – לטרפד את העמדת החשוד לדין" (פסקאות 10-9 לכתב התביעה מטעם המשיבים). לשיטתי, מדברים אלו עולה בבירור כי הפגם שהמשיבים רואים בחקירה שנוהלה בעניינו של שפר הייתה חלק ממהלך כולל שנועד ואף הביא בפועל להחלטה שלא להעמידו לדין. באופן דומה, גם מסיכום הדברים בכתב התביעה מטעם המשיבים ניתן ללמוד כי העיקר, מבחינתם, הוא בהחלטה, שנתקבלה מראש, שלא להעמיד את שפר לדין, אשר אופן ניהול החקירה הוא חלק בלתי נפרד ממנה: "בענייננו, כאמור, התגייסה המערכת כולה – מראשוני החוקרים המשטרתיים ועד ליועץ המשפטי לממשלה, אשר החליט לדחות ערר מפורט ומנומק היטב על ההחלטה לגנוז את תיק החקירה, וכך השאיר את החלטת הגניזה המוטעית מיסודה על כנה – תוך התגייסות לטובת הנהג הפוגע, תוך התעלמות מוחלטת ותמוהה מראיות פוזיטיביות מפלילות, ותוך חריגה יוצאת דופן מהוראות תקנות התעבורה ומהפרקטיקה המשטרתית הנוהגת במקרים של תאונות דרכים קטלניות" (פסקה 150 לכתב התביעה מטעם המשיבים). כמו כן, בגוף כתב התביעה מטעמם מטעימים המשיבים כי פערים הקיימים (לשיטתם) בגרסתו של שפר על אודות התאונה, "לא נלקחו בחשבון בעת קבלת ההחלטה על סגירת התיק, וגם לאחר מכן, עת החליט היועמ"ש להשאיר את החלטת סגירת התיק על כנה" (פסקה 60 לכתב התביעה מטעם המשיבים). בתוך כך, הפנו המשיבים לפסק הדין בבג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.10.2019) (להלן: עניין חמדאן), שם צוין כי פערים בגרסת החשוד מצדיקים התערבות בהחלטה שלא להעמידו לדין. סבורני כי גם דברים אלו וההפניה לעניין חמדאן מדגישים את המלאכותיות שבהבחנה שמבקשים המשיבים לערוך, בהקשר מהותה של תביעתם, בין שלב החקירה לבין ההחלטה שהתקבלה בתומה. בתיאור כללי, התביעה דנן, לאמיתו של דבר, אינה תביעה היוצאת מנקודת מוצא לפיה ההחלטה שלא להעמיד לדין הייתה ראויה ונקייה משיקולים זרים, אלא שהגורמים החוקרים הכשילו את רשויות התביעה. הנטען בתביעה דנן הינו כי רשויות התביעה ורשויות החקירה עשו יד אחת, במטרה למנוע את העמדתו של שפר לדין. דרך נוספת המובילה למסקנה כי תביעת המשיבים מתמקדת בהחלטה שלא להעמיד את שפר לדין, היא התבוננות בנזק שנטען על ידם כי נגרם להם. בכתב התביעה הגדירו המשיבים את הנזק שנגרם להם, לטענתם, כדלקמן: "...פיצוי [...] בגין מפח הנפש והתסכול שנגרמו לה[ם], בסך של 1,000,000 ₪ ובגין הנזקים הממוניים, הכוללים, בין היתר, הוצאות שכ"ט לעורכי דין, תשלום למומחים לעריכת חוות דעת, שעות וימי עבודה שהושקעו בהליך בכלל ובהליך הערר בפרט – בסך של 100,000 ₪" (פסקה 151 לכתב התביעה מטעם המשיבים). כמו כן, במקום אחר בכתב התביעה מטעמם מתארים המשיבים את הנזק שנגרם להם, לטענתם, כך: "ההשלכות הנפשיות של הטיפול באירוע היו כבדות מנשוא עבור בני המשפחה המוכים הלם, שכן בן רגע, הפך אביהם האהוב מאדם נורמטיבי שמנהל אורח חיים רווי עשייה, ל'משהו' שצריך לטאטא מתחת לשטיח..." (פסקה 17 לכתב התביעה מטעם המשיבים). כלומר, פרט להחזר הוצאות משפט ושכר טרחה, הנזק שהמשיבים עותרים לפיצוי בגינו הוא נזק נפשי שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה מהתוצאה הסופית של חקירת התאונה. דומני כי לא יהיה זה מרחיק לכת להניח, כי אילו חקירת התאונה הייתה מתבצעת באותו האופן בדיוק, אך בתומה הייתה מתקבלת החלטה להעמיד את שפר לדין; או אם הערר שהגישו המשיבים על ההחלטה שלא להעמיד את שפר לדין היה מתקבל – לא היו סובלים המשיבים מהנזקים הנטענים בכתב התביעה. ויודגש: באמור לעיל אין כדי להפחית אף לא כמלוא הנימה מהכאב והצער שנגרם למשיבים מאבדן המנוח, ומתחושותיהם הקשות לנוכח תוצאות חקירת התאונה. עם זאת, בכך שמקור הסבל שנגרם להם הוא בתוצאות החקירה, ולא באופן ניהולה, יש כדי ללמד, כשלעצמו, כי המוקד מבחינת המשיבים מצוי בהחלטה שלא להעמיד את שפר לדין, ולא באופן ניהול החקירה שקדמה להחלטה זו. ודוק, עצם העובדה שהמשיבים עומדים על כך שהם אינם תוקפים את ההחלטה שלא להעמיד את שפר לדין, אלא מתמקדים בסעד כספי, אין בה כדי להכריע את הכף בבחינת השאלה אם ב-"תקיפה ישירה במסווה" עסקינן, או אם בתקיפה עקיפה "כנה" מדובר. טענה דומה הועלתה בפסק הדין יעקובוב. שם, נדונה תביעה שהגיש שוטר אשר הוחלט על הפסקת העסקתו במשטרה לבית משפט השלום בתביעה שאת עילותיה הגדיר כנזיקיות וחוזיות. בתביעה זו דרש לקבל פיצויים כספיים הנובעים מהפרת ההסכם בינו לבין המשטרה וכן מנזקים שנגרמו לו בעקבות פגמים בהליך גיוסו, הכשרתו ופיטוריו. המשטרה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, נוכח קיומו של סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה) המחריג החלטות בדבר גיוס, השמה ופיטורי שוטרים מתחולת יחסי עובד-מעסיק, וכן לנוכח חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הקובע כי תובענות התוקפות החלטות בנושאים אלו יובאו לבית משפט לעניינים מנהליים (פרט 37 לתוספת הראשונה לחוק). בתשובה לבקשה זו טען יעקובוב כי תביעתו אינה תוקפת במישרין את החלטות המשטרה שהתקבלו בעניינו ואינה דורשת לשנות מהן, אלא מבקשת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיין ותו לאו. בפסק דינו דחה בית משפט זה את הטענה האמורה, תוך שקבע כדלקמן: "המשיב אף לא יכול להיבנות מכך שלא ביקש לבטל אחת מההחלטות המנהליות אותן תקף אלא טען כי אלו מקימות לו זכאות לפיצויים חוזיים ונזיקיים. קבלת טענה זו תביא לתוצאה לפיה '... בכל סוגיה וסוגיה ניתן יהיה לעקוף את הסמכות העניינית של בית המשפט המינהלי או של בית המשפט הגבוה לצדק, בכך שיוצמד 'תג מחיר' ל'עתירה' שתוגש. העלאת הטענה שנגרם נזק כספי כתוצאה מהפרה הנטענת, ותביעת סעד כספי, יגרמו לכך ששאלות מובהקות של מדיניות הממשלה, למשל, יידונו בפני בתי המשפט האזרחיים' (עניין גולן, בפס' 3 לחוות דעתי). לפיכך, הצמדת מחיר לתביעה איננה כמטה קסמים המשנה את טיבה של התביעה ואת הנושאים המהותיים בהם היא עוסקת. תביעה אשר במהותה היא מנהלית תישאר כזו גם אם תתנוסס בראשיתה דרישה לסעד כספי" (שם, פסקה 8 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). הנה כי כן, על רקע האמור לעיל, סבורני כי את תביעת המשיבים, המבקשת לתקוף תקיפת מצח את ההחלטה על דחיית הערר בעניין העמדתו של שפר לדין, יש לסווג כתביעה המבקשת לבצע "תקיפה ישירה במסווה" – כך שבית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בה. בתשובתם לבקשה למתן רשות ערעור שהגישה המערערת, ציינו המשיבים כי אין מקום לסילוק תביעתם על הסף, בין היתר, מהטעם כי אילו היו מגישים עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד דחיית הערר שהוגש על ידם, סביר שהעתירה הייתה נדחית. זאת, נוכח ההלכה הנוהגת לפיה ככלל, בית משפט זה לא יתערב בשיקול הדעת של רשויות החקירה בנוגע להחלטות הנוגעות להעמדה לדין, וזאת אלא אם כן מדובר במקרה קיצוני ויוצא דופן (ראו, מיני רבים: בג"ץ 7364/06 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (26.10.2006); בג"ץ 6017/21 זבדצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (12.9.2021); בג"ץ 3200/22 ארז נ' רשות התחרות, פסקה 34 (6.2.2023)). ברם, אף שאין חולק כי בהגשת עתירה כנגד החלטה בעניין סגירת תיק עומדת בפני העותר משוכה משמעותית, אין המדובר במשוכה בלתי עבירה (וראו לעניי זה את עניין חמדאן, אליו הפנו המשיבים בכתב התביעה מטעמם). לפיכך, אינני סבור כי מדובר במקרה החריג שלפיו אין מקום לסילוק התביעה על הסף משום שהפניית התובע לביצוע תקיפה עקיפה הינה חסרת תוחלת. בהקשר זה אציין כי אף שחלף זמן רב מהמועד בו ניתנה ההחלטה בערר המשיבים (ביום 4.12.2016), סבורני כי ככל שיבחרו המשיבים להגיש עתירה כנגד החלטה זו (ואינני מביע כל עמדה בנושא), יש לצפות שפרק הזמן שחלף בשל ניהול ההליך הנוכחי, כשלעצמו, לא יעמוד להם לרועץ (ראו והשוו: רע"א 7648/22 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד החינוך, פסקה 10 (26.1.2023)). על רקע האמור לעיל, דעתי היא כי יש לסווג את תביעת המשיבים כ-"תקיפה ישירה במסווה", אשר בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בה. לפיכך, לו דעתי תשמע, די בטעם זה על מנת להצדיק את קבלת הערעור, ולהורות על סילוק תביעת המשיבים על הסף. חובת הזהירות של המערערת כלפי המשיבים אף אם לבית המשפט השלום הייתה הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיבים, לגישתי היה מקום לסלקה על הסף מחמת היעדר עילה. זאת, שכן לדעתי, בנסיבות דנן לא מוטלת על המערערת חובת זהירות מושגית כלפי המשיבים, ואבאר. כידוע, קיומה או היעדרה של חובת זהירות מושגית במקרה מסוים, מוכרעת על ידי מתן מענה חיובי לשתי השאלות הבאות: האם האדם הסביר, בנעליו של הנתבע, יכול היה לצפות, כעניין פיזי-טכני, שכתוצאה ממעשהו או ממחדלו ייגרם הנזק הנדון; והאם האדם הסביר, בנעליו של הנתבע, צריך היה, כעניין נורמטיבי, לצפות זאת (ראו, למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 124 (1982); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66-65 (1994) (להלן: עניין לוי); ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פ"ד סו(2) 682, 696 (2013)). דומה כי אין קושי לקבוע כי רשויות התביעה יכולות, כעניין פיזי-טכני, לצפות כי החלטה שלא להעמיד לדין חשוד בביצוע עבירה, תסב לנפגע העבירה או לבני משפחתו תחושות שליליות ונזק נפשי. השאלה בה אתמקד להלן הינה אפוא האם רשויות המדינה צריכות, כעניין נורמטיבי, לצפות זאת. השאלה האם בנסיבות נתונות היה על הנתבע לצפות, כעניין נורמטיבי, שכתוצאה ממעשהו או ממחדלו ייגרם לתובע הנזק הנדון, הינה, בעיקרה, שאלה של מדיניות משפטית ראויה. את שיקולי המדיניות שעל בית המשפט לשקול בעניין זה נהוג לחלק לשיקולים נזיקיים מסורתיים הכוללים, בין היתר, שיקולי "שְׁכֵנוּת", סוג הנזק שנגרם (נזק פיזי, נזק נפשי טהור או נזק כלכלי טהור), ואופי התנהגות הנתבע (מעשה, מחדל או אי-מניעת מעשה); ובנוסף להם שיקולים רחבים יותר אשר עניינם, בעיקרו של דבר, בשאלה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכוח הדין (עניין לוי, בעמ' 66- 67; ע"א 6313/19 רשות ניירות ערך נ' שמואל, פסקה 15 לפסק דינו של המשנה (בדימ') נ' הנדל (11.4.2022) (להלן: עניין שמואל); ע"א 3709/22 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (8.6.2023); להרחבה ראו: ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות כרך ב 671-654 (2012) (להלן: גלעד)). לשיטתי, בנסיבות דנן, שיקולי מדיניות מצדיקים כי נקבע שלמערערת אין חובת זהירות מושגית כלפי המשיבים, לעניין ההחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד מי שפגע באביהם המנוח. אכן, צודקים המשיבים כי בית משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית של המשטרה ושל רשויות החקירה בהקשרים שונים (ראו, למשל: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (12.3.2009); רע"א 5277/08 עזבון אליקשוולי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (28.7.2009)). בית משפט זה הכיר גם בחובת זהירות מושגית של רשויות התביעה בהקשרים מסוימים (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985) (להלן: עניין גורדון); ע"א 3580/06 עזבון יוסף נ' מדינת ישראל (21.3.2011) (להלן: עניין יוסף); ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר (4.12.2012); ע"א 2979/15 סעד נ' מדינת ישראל (5.7.2017); ע"א 3195/22 אלקאדר נ' מדינת ישראל (28.2.2024)). יחד עם זאת, העובדה כי בהקשר זה או אחר הוכרה חובת זהירות של גורמי החקירה או התביעה בעבר, אינה מלמדת, כשלעצמה, כי בכל מקרה בו יִיטָּעֵן כי רשויות החקירה או התביעה גרמו לנזק, תוכר מאליה חובת הזהירות שלהן. זאת, שהרי ההכרה בקיומה של חובת זהירות איננה נעשית ברמת הפשטה כללית, אלא בקשר למזיק מסוים, ניזוק מסוים, התנהגות מסוימת ונזק מסוים. עמד על הדברים השופט א' ברק באחד המקרים בציינו כי: "בערעור שלפנינו מתעוררת השאלה הבאה: האם שוטר, המופקד על היציאה מחוץ לישראל שבידו צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד פלוני, חב חובת זהירות (מושגית) כלפי מי שצפוי כי ייפגע אם צו העיכוב כנגד פלוני לא יבוצע? ודוק: השאלה שלפנינו אינה, אם שוטר חב חובת זהירות לאדם שנפגע בשל מחדליו של השוטר. זו שאלה כללית מדי, ואין היא ניצבת לפנינו. [...] השאלה העומדת להכרעתנו אינה חובת הזהירות (המושגית) של הרשויות השלטוניות בכל הנוגע לשימוש הרשלני שהן עושות בסמכויותיהן; השאלה העומדת להכרעתנו אף אינה נוגעת לחובות הזהירות של שוטרים בכל הנוגע לשימוש בכוחם להשליט את החוק. השאלה העומדת להכרעתנו הינה, כפי שציינו, אם שוטר, שבידו הסמכות לעכב את יציאתו של אדם מהארץ מכוח צו עיכוב שיפוטי שניתן כנגד אותו אדם, חב חובת זהירות (מושגית) כלפי מי שעלול להיפגע, אם בשל רשלנותו של שוטר לא בוצע צו העיכוב" (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 737-736 (1988)). כעולה מדבריי דלעיל, לדעתי יש להשקיף על תביעת המשיבים כעל תביעה המכוונת נגד ההחלטה שלא להגיש נגד שפר כתב אישום, כאשר נטען כי החלטה זו פגעה במשיבים. לפיכך, בענייננו השאלה איננה האם מוטלת על רשויות החקירה או התביעה חובת זהירות; אלא האם קיימת לגורמי התביעה חובת זהירות כלפי נפגע עבירה או בני משפחתו, ביחס לנזק נפשי שנטען כי נגרם כתוצאה מההחלטה שלא להעמיד לדין חשוד? לשיטתי שיקולי מדיניות תומכים בשלילת ההכרה בחובת זהירות מושגית בהקשר זה: ראשית, סבורני כי בהקשר של החלטה בעניין העמדה לדין, לא מתקיימים בין רשויות התביעה לבין נפגע העבירה (או בני משפחתו) היחסים המשפטיים הנדרשים לצורך כינונה של חובת זהירות מושגית. כאשר עסקינן בשאלת הטלתה של חובת זהירות על רשות ציבורית, הלכה היא כי ההכרעה בדבר קיומה או היעדרה של חובת זהירות נגזרת, בין היתר, מגבולות סמכויותיה של הרשות (ראו: עניין שמואל, פסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 765 (1983)) זאת, שכן: "הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פיקוח וכוח. נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וצפייה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית" (עניין גורדון, בעמ' 134). כלומר, קיומה והיקפה של הסמכות משפיעים על קיומה והיקפה של חובת הזהירות המושגית (עניין יוסף, פסקה 85 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בתוך כך, מקום בו דובר בשאלת ההכרה בחובת הזהירות של רשויות התביעה כלפי מי שהוגש נגדו כתב אישום, נוהל כנגדו משפט ובסיומו הוא זוכה מאשמה, הכירה הפסיקה בקיומה של חובת זהירות של רשויות התביעה כלפי הנאשם. זאת, שכן ההשפעה הניכרת שיש להחלטת רשויות התביעה בהגשת כתב אישום על זכויותיו וחירויותיו של הפרט נשוא כתב האישום, יוצרות אצלו הסתמכות וציפייה כי רשויות התביעה ינהגו כלפיו בסבירות (ראו: עניין יוסף, פסקאות 93-92 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; גלעד, בעמ' 675). שונים הם פני הדברים כאשר עסקינן ביחס שבין רשויות התביעה לבין נפגע העבירה (או בני משפחתו). מושכלות יסוד הן כי ההליך הפלילי אינו עוסק במערכת היחסים שבין נפגע העבירה לבין מבצעה, כי אם במערכת היחסים שבין מבצע העבירה לבין החברה בכללותה, המיוצגת לעניין זה על ידי המדינה ורשויותיה. עמד על הדברים המלומד פרופ' ש"ז פלר בציינו כי: "דיני העונשין תוחמים את קו הגבול בין האסור לבין המותר לאור האינטרסים של הציבור כולו, לפי תפישותיו של הריבון, לכן הם מסדירים את הזיקה המשפטית הנוצרת עקב ביצוע עבירה פלילית, כזיקה בין המדינה, המסמלת את החברה המאורגנת, לבין הפרט, עושה העבירה, ולא כזיקה בין פרט לרעהו, למרות שהעבירה, כשהיא גורמת נזק לפרט, עשויה להוות גם עילה אזרחית להשבת נזק זה [...] בין הפרט הניזוק בעבירה – לבין עושֶהָ" (ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין כרך א 108 (1984)). לפיכך, הסמכות שמפעילות רשויות התביעה בהחלטתן האם בנסיבות המקרה יש מקום להגיש כתב אישום כנגד חשוד בביצוע העבירה, אינה מופנית כלפי נפגע העבירה (או בני משפחתו). על כן, בהקשר קונקרטי זה, אין בסמכות זו כדי ליצור בין רשויות התביעה לבין נפגע העבירה (או בני משפחתו), את סוג היחסים המשפטיים הנדרשים לצורך כינונה של חובת זהירות מושגית. אמנם, נכון הוא כי במהלך השנים האחרונות, ובפרט מאז חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה), הוכרה חשיבותם של נפגעי העבירה בהליך הפלילי (להרחבה ראו: עדנה ארבל "מעמדו של קרבן העבירה בהליך המשפטי" ספר גבריאל בך 189 (2011); הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' "'הדור הבא' של זכויות נפגעי עבירה: הזכות החוקתית להליך הוגן" עיוני משפט לו 549 (2015)). יחד עם זאת, בהקשר של ההחלטה על הגשת כתב אישום, זכויות נפגעי העבירה (או בני משפחתם אם העבירה גרמה למותו של הנפגע) מתמצות בזכות לקבל מידע על השלב שבו מצוי ההליך הפלילי (סעיף 8(ב) לחוק זכויות נפגעי עבירה), הזכות לעיין בכתב האישום (סעיף 9 לחוק זכויות נפגעי עבירה), הזכות להביע עמדה לעניין הסדר טיעון או הסדר לסגירת התיק, ככל שעסקינן בנפגע עבירת מין או אלימות חמורה (סעיף 17(א) לחוק זכויות נפגעי עבירה), והזכות להגיש ערר על החלטה שלא להעמיד לדין (סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי). ברי כי זכויות אלו, אשר עיקרן בזכות לשמוע ולהישמע, אינן יכולות להקים אצל נפגע העבירה ציפייה סבירה כי יהא הוא זכאי לפיצוי באם דעתו באשר לשאלה האם יש מקום להגשת כתב אישום, לא תתקבל. יתרה מכך, גם ביחס לזכויות הקבועות בחוק זכויות נפגעי עבירה, קבע המחוקק, "ברחל בתך הקטנה", כי: "אי קיום זכות מהזכויות הקבועות בחוק זה אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי, או כדי להוות עילה למשפט פלילי או אזרחי נגד רשות ציבורית או עובד ציבור..." (סעיף 21 לחוק זכויות נפגעי עבירה; ההדגשה הוספה – י' כ'). הייתכן כי מקום בו נשללה זכותו החוקית של נפגע העבירה לשמוע ולהישמע בטרם סגירת התיק – לא תעמוד לו עילת תביעה אזרחית נגד רשויות התביעה; אך מקום בו קולו נשמע, אולם רשויות התביעה החליטו לנהוג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם דעתו – תעמוד לנפגע העבירה עילת תביעה אזרחית כנגד רשויות התביעה? סבורני כי התשובה השלילית לתהייה זו ברורה. שנית, לדידי אין זה רצוי להכיר בחובת זהירות של רשויות התביעה כלפי נפגע עבירה (או בני משפחתו), ביחס להחלטה בדבר העמדה לדין, בשל החשש כי הדבר יפגע בשיקול הדעת של רשויות התביעה. החלטה על הגשת כתב אישום היא החלטה המצריכה איזון בין שיקולים רבים, ואשר כרוכה בה מידה ניכרת של שיקול דעת. עמדה על הדברים השופטת ד' דורנר בציינה כי: "לרשויות התביעה תפקיד מרכזי וייחודי בשמירה על שלטון החוק במובנו הרחב. בהפעילן את סמכותן נתון להן שיקול-דעת בבחינת מכלול הסוגיות המשפטיות העולות מן המקרה הבא לפניהן, כמו גם באמידת משקלן של הראיות העולות מחומר החקירה. בהחלטתן בדבר העמדה לדין מביאות רשויות התביעה במניין שיקוליהן הן את טובת הציבור, שעל ביטחונו הן מופקדות, והן את טובת הפרט שטרם הורשע תוך שהן שמות להן למטרה למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. [...] החלטות התביעה בדבר העמדה לדין, שבצדן אחריות כבדה, מתקבלות על בסיס איזון בין השיקולים השונים העומדים על כף המאזניים. במלאכת השקילה נדרשות רשויות התביעה לאמוד באופן אובייקטיבי את מכלול העובדות, האינטרסים והזכויות העומדים לבחינה" (ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, 261-260 (2002) (להלן: עניין חטר-ישי); ראו גם: מרדכי קרמניצר, "תפקידו של התובע בהליך הפלילי", הפרקליט ה(2) 173, 186-184 (תשנ"ו) (להלן: קרמניצר); דניאל פרידמן "שיקול דעת שיפוטי בהעמדה לדין פלילי" 913, 925-919 ספר דניאל – עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן (תשס"ח)). הכרה בחובת זהירות של רשויות התביעה בכל הנוגע להחלטה על הגשת כתב אישום, עלולה לפגוע בעצמאות שיקול דעתן של רשויות התביעה, על ידי החדרת שיקולים שאינם ממין העניין אל תוך סל השיקולים ששוקלת התביעה, מתוך חשש מחשיפה לתביעות עתידיות. בהקשר זה מעניין לציין כי בשל החשש מפגיעה בשיקול הדעת של רשויות התביעה, במשפט המשווה עדים אנו למגמה מצמצמת ביותר בכל הנוגע לאחריות בנזיקין של רשויות התביעה. כך, למשל, במשפט האמריקני מוקנית לרשויות התביעה חסינות מוחלטת מתביעות אזרחיות ביחס לכל שלבי ההליך הפלילי (ראו:Imbler v. Pachtman, 424 U.S. 409 (1976); Burns v. Reed 500 U.S 478 (1991); Buckely v. Fitzsimmons 509 U.S. (1993); Kalina v. Fletcher 522 U.S. 118 (1997) ). במשפט האנגלי, נקבע כי לרשויות התביעה אין חובת זהירות ברשלנות בכל הנוגע להגשת כתבי אישום, ואחריותן בהקשר זה מוגבלות לעוולות פרטיקולריות כגון malicious prosecution המקבילה במידת מה לעוולת הנגישה הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, או misfeasance in public office, עוולה שעניינה בשימוש בלתי נאות בסמכות שלטונית (ראו:Elguzouli-Daf v. Comr of Police of the Metropolis [1995] QB 335, אשר צוטט בהסכמה גם בפסיקתו של בית המשפט העליון של אנגליה: Brooks v. Commissioner of Police of the Metropolis [2005] UKHL 24, [2005] 1 WLR 1495; Chief Constable of the Hertfordshire Police v. Van Colle [2008] UKHL 50, [2009] AC 225; Michael v. Chief Constable of South Wales Police [2015] UKSC 2, [2015] AC 1732 ). בנמקו כלל זה ציין לורד טולסון (Lord Roger G. Toulson), בפסק דינו בעניין SXH v. Crown Prosecution Service [2017] UKSC 30, כי: "The duty of the CPS is to the public, not to the victim or to the suspect, who have separate interests. To recognise a duty of care towards victims or suspects or both, would put the CPS in positions of potential conflict, and would also open the door to collateral interlocutory civil proceedings and trials, which would not be conducive to the best operation of the criminal justice system" (שם, פסקה 38). עוד מעניין לציין כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי חוות דעתה של פרקליטת המדינה המנמקת את החלטתה להעמיד לדין את המעורבים בפרשה הידועה כ-"פרשת בר-און", חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, המקנה חסינות מתביעות לשון הרע בתביעות בגין פרסום שנעשה על ידי אדם בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית (עניין חטר-ישי, בעמ' 265-260). קביעה זו נומקה בכך שבדומה לחסינות הניתנת לנושאי משרה שיפוטית, ההגנה על רשויות התביעה בנוגע להחלטה על העמדה לדין דרושה לשם שמירת עצמאות שיקול דעתם (שם). מכל מקום, ובחזרה לענייננו, בעוד שניתן להצדיק את ההכרה בחובת הזהירות של התביעה כלפי מי שנחשד בביצוע העבירה ונשקלת העמדתו לדין, בשל הפגיעה הכרוכה בזכויותיו וחירויותיו של הנאשם עקב הגשת כתב האישום; לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע למערכת היחסים שבין רשויות התביעה לבין נפגע העבירה או בני משפחתו. כאמור לעיל, ההחלטה להעמיד לדין אינה עוסקת במערכת היחסים שבין נפגע העבירה לבין מבצעה, אלא במערכת היחסים שבין מבצע העבירה והמדינה. פרט ליצירת תחושות קשות (אלמנט אשר אתייחס אליו להלן), ככלל, אין בהחלטה שלא להעמיד לדין חשוד בביצוע עבירה כדי לפגוע בזכויות נפגע העבירה. על כן, הכרה בחובת זהירות של רשויות התביעה כלפי נפגעי עבירה ובני משפחתם בכל הנוגע להגשת ואי-הגשת כתבי אישום, עלולה "לזהם" את הליך קבלת ההחלטות של רשויות התביעה בשיקולים הזרים לעניין. כמו כן, קיים חשש כי ככל שתוכר אפשרותם של נפגעי עבירה ושל בני משפחתם לתבוע את רשויות התביעה בגין הימנעות מהגשת כתב אישום, החלטות רשויות התביעה בעניין זה עלולות להיות מושפעות ממידת אמידותם הכלכלית של נפגע העבירה ומשפחתו (ראו והשוו: יצחק קוגלר תאוריה ומעשה בדיני עונשין: מבוא והיסוד העובדתי 99 (2020)). אמנם, חשש זה נכון הוא גם ביחס להכרה בזכותם של נאשמים לתבוע את רשויות התביעה על כך שהעמדתם לדין הייתה בלתי סבירה, אולם נוכח הפגיעה הגלומה בזכויותיו וחירויותיו של הנאשם בהעמדתו לדין, בהקשר זה מדובר בהכרח בל יגונה, בעוד שבהקשר בו עסקינן, מדובר בחשש שאין להקל בו ראש. זאת ועוד, בעוד שהשפעת ההכרה בחובת זהירות של רשויות התביעה כלפי נאשמים ביחס להגשת כתב אישום עשויה להוביל ל-"רשות תביעה מתגוננת", אשר תימנע מהגשת כתבי כתב אישום במקרים בהם היה מקום להגשתם; ההשפעה הפוטנציאלית של הכרה בחובת זהירות של רשויות התביעה כלפי נפגעי עבירה ובני משפחתם ביחס להימנעות מהגשת כתבי אישום, עלולה להוביל להגשת כתבי אישום, במקרים בהם היה טעם להימנע מכך. החשש מהעמדה לדין כשאין מקום לכך עולה במשקלו, כמובן, על החשש מאי-העמדה לדין כאשר ראוי היה לעשות כן. בהקשר זה, יפה אמירתו של פרופ' מרדכי קרמניצר אשר ציין כי: "לציבור אין עניין בהרשעה כלשעצמה, אלא רק בהרשעת האשם. ויותר משהרשעת האשם חשובה, חשוב לציבור שלא יורשע החף" (קרמניצר, בעמ' 178; ההדגשה הוספה – י' כ'). כך, למשל, קיים חשש שמקום בו נפגע העבירה הינו אדם בעל איתנות כלכלית ובעל נחישות ברורה לניהול עיקש של מאבק משפטי, הכרה בחובת זהירות מושגית של רשויות התביעה כלפיו, בכל הנוגע להעמדה לדין, תעוות את שיקול דעת רשויות התביעה ותגרום להגשת כתב אישום בשל החשש מפני הצורך להתגונן בפני תביעה אזרחית. זאת, אף שאילו היה נפגע העבירה אדם אמיד או נחוש פחות, ספק אם היה מוגש כתב אישום נגד מי שנטען כי עבר עבירה כלפיו. ויודגש: אינני אומר, בשום אופן, שזהו המצב בנסיבות העניין דנן. למעשה, בענייננו נטען כי המצב הוא הפוך: המשיבים טוענים כי שפר הוא הגורם ה-"חזק", וכי החלטת רשויות התביעה שלא להעמידו לדין הושפעה מזהותו. ואולם, העובדה שהאמור לעיל עלול להתרחש, הינה בעלת משמעות כאשר עוסקים אנו בשאלת ההכרה בחובת זהירות מושגית. שלישית, פרט למקרים יוצאי דופן, אשר המקרה הנוכחי איננו נמנה בקהלם, הנזק שעלול להיגרם לנפגע העבירה ובני משפחתו מהחלטת רשויות התביעה שלא להגיש כתב אישום, הינו מסוג עוגמת נפש ונזק נפשי טהור. כידוע, הגישה שלפיה "הפרעות רגשיות, כגון זעזוע נפשי והלם שכלי, שנגרמו לו לאדם כתוצאה מרשלנותו של חברו, אינם מזכים אותו לדמי נזק אלא כשתוצאתם היא פגיעה או מחלה ניכרת לעין" (ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ, פ"ד יא 1464, 1467 (1957)), אינה נוהגת עוד בשיטתנו, וכיום מכיר בית משפט זה באחריות ברשלנות גם ביחס לנזק נפשי טהור (ראו, למשל: עניין גורדון, בעמ' 141-140; ע"א 1326/07 המר נ' עמית, פסקה 69 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (28.5.2012)). יחד עם זאת, נוכח מאפייניו המיוחדים של הנזק הנפשי הטהור, כנזק אשר קשה לזהותו, להעריכו ולכמת אותו במונחים כספיים, ואשר נגרם כעניין שבשגרה מפעילות שאינה בהכרח בלתי רצויה (ראו: גלעד, בעמ' 931-930), יש הרואים בנזק נפשי טהור כסוג נזק המצדיק נקיטה בגישה מצמצמת (ראו עניין שמואל, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט ד' מינץ; גלעד, בעמ' 983-982). כאשר מדובר בנזק נפשי עקיף, כפי שהוא המקרה בענייננו, קיים טעם חזק עוד יותר לנקוט בגישה מצמצמת. כפי שהטעים הנשיא מ' שמגר: "גרימת נזק גוף לפלוני יכולה להסב נזקים נפשיים מגוונים למספר בלתי מסוים של נפגעים, החל מבני משפחתו הקרובים של הנפגע, דרך חוג חבריו וכלה באין ספור עוברי אורח מזדמנים, אשר חזו באירוע עצמו באופן מקרי, קראו עליו בעיתון או ראו אותו או את תוצאותיו המיידיות בשידור טלוויזיה. קביעת גבולות האחריות בנזיקין בסוגיה שלפנינו אך ורק על-פי אפשרות הצפיות הפיסית של נזק נפשי כלשהו תביא לידי כך שהמזיק, אשר הסב לפלוני נזק גוף ברשלנות, ימצא עצמו חייב לפצות מספר רב של בני אדם, אשר האירוע הרשלני השפיע בדרך כלשהי על רגשותיהם ועל חוסנם הנפשי. תוצאה כזו אינה מתקבלת, כמובן, על הדעת, הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל, והן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט, אותה מבקשים לרתום לעניין כדי לפרוש את הגנת הדין על האינטרס שלא להיפגע מבחינה נפשית" (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397, 432-431 (1990) (להלן: עניין אלסוחה)). על רקע שיקולים אלו, נקבע בעניין אלסוחה כי זכאותו של מי שניזוק בנפשו כתוצאה מפגיעה של אדם אחר הקרוב לו, מותנית בהתקיימותם של ארבעה תנאים: קרבתו של הניזוק המשני לניזוק הראשי; אופן התרשמותו של הניזוק המשני מאירוע גרימת הנזק לניזוק הראשי; קרבת הזמן והמקום של החוויה לאירוע המזיק; עוצמת הנזק הנפשי (ראו: שם, בעמ' 437-433; להגמשת התנאי הרביעי שעניינו עוצמת הנזק הנפשי ראו: ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218 (2007)). ודוק, אינני דן כאן בשאלת התקיימותם של תנאי הלכת אלסוחה ביחס לתביעת המשיבים (אם כי אציין כי לשיטתי ספק רב אם היא עומדת בכל ארבעת התנאים הנ"ל). מטרתי היא להדגיש כי אותם השיקולים אשר עמדו בבסיס הלכה זו, יפים הם גם לעניין הגבלת אחריות רשויות התביעה מקום בו בני משפחתו של נפגע עבירה טוענים כי ההחלטה להימנע מהגשת כתב אישום, הסבה להם נזקים נפשיים. הנה כי כן, לדעתי, בכל הנוגע להחלטת רשויות התביעה על הגשת כתב אישום, לא מתקיימים בין רשויות התביעה לבין נפגע העבירה (או בני משפחתו) היחסים המשפטיים הנדרשים לצורך כינונה של חובת זהירות מושגית כנדרש לשם הטלת אחריות בעוולת הרשלנות. כמו כן, לדידי, הכרה בחובת זהירות של רשויות התביעה עלולה לפגום בעצמאות שיקול דעתה, ולהכניס למניין שיקוליה שיקולים שאינם ממין העניין. דברים אלו נכונים במיוחד כאשר הנזק שנטען כי נגרם מההחלטה להימנע מהגשת כתב אישום הוא נזק נפשי, ובפרט כאשר עסקינן בנזק נפשי עקיף שנגרם לבני המשפחה של נפגע העבירה. מכל השיקולים הנ"ל, אציע לחבריי כי נקבע שבנסיבות כגון אלו שלפנינו, בהן עסקינן בתביעת נפגע עבירה (או בני משפחתו) כנגד רשויות התביעה, בכל הנוגע להחלטה בדבר אי-הגשת כתב אישום, לא תוכר חובת זהירות של רשויות התביעה. למען שלמות התמונה אציין כי תביעת המשיבים לא בוססה רק על עוולת הרשלנות, אלא גם על עילה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, תוך הפניה לסעיף 3 לפקודת המשטרה, הקובע כי: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". מעבר לכך שהטענה בדבר הפרת חובה חקוקה נטענה בעלמא, ובשולי הדברים, פרט לסעיף הנ"ל המפרט את מטלותיה הכלליות של המשטרה, המשיבים לא הצביעו על כל חובה חוקית קונקרטית, שניתן לטעון כי רשויות התביעה הפרו בהחלטתם שלא להעמיד לדין את שפר (ראו והשוו: ע"א 126/85 ר.ג.ם. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 272, 278 (1990)). לפיכך, סבורני כי גם הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה אינה מקימה עילת תביעה בנסיבות דנן. העולה מן האמור לעיל הינו כי לדעתי, בנסיבות העניין דנן, יש מקום לסילוק תביעת המשיבים על הסף, גם מחמת היעדר עילה. סוף דבר הנה כי כן, בנסיבות דנן, שתי הדרכים בהן צעדתי – זו העוסקת בשאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה, וזו העוסקת בחובת הזהירות המושגית של המערערת – הובילו אותי לאותו היעד: המסקנה לפיה יש לסלק את תביעת המשיבים על הסף. לדידי, הצטלבות הדרכים הנזכרות לעיל אינה מקרית. דיני הנזיקין נועדו לשרת מטרות מסוימות ומוגדרות, והסעד העיקרי המוענק בגדרם – פיצוי כספי – אינו מתאים לשמש כמזור לכל מכאוב וכמענה לכל קושי. לצד דיני הנזיקין קיימים ענפי משפט נוספים, ולעיתים תפקידו של בית המשפט הינו ניתוב התובע אל הענף המשפטי המתאים יותר לעניינו, הן מבחינת תכליתו, הן מבחינת ההסדרים הדיוניים הנהוגים בו והן מבחינת הסעדים המשפטיים שניתן להעניק בגדרו (על החשיבות בהימנעות מעירוב תחומים בין ענפי משפט שונים ראו: יצחק עמית "על טשטוש תחומים, טשטוש גבולות ואי-ודאות במשפט" דין ודברים ו 17 (2010)). כעולה מדבריי דלעיל, כזהו, לשיטתי, המקרה דנן. יחד עם זאת, גם בענייננו, עצם העובדה כי טענתם של המשיבים איננה מתאימה, לדעתי, להתברר במסגרת תובענה אזרחית-נזיקית לפיצויים (בין אם משום שמדובר בתקיפה ישירה שלבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בה; ובין אם משום שלמערערת אין חובת זהירות כלפי המשיבים בנסיבות דנן), אין פירושו של דבר כי דלתות מערכת המשפט נעולות בפניהם: בהתקיים התנאים הנדרשים לכך, לנפגע העבירה ובנסיבות המתאימות לבני משפחתו, מוקנית הזכות לתקוף בתקיפה ישירה ובפני הערכאה המוסמכת, את ההחלטה שלא להעמיד את החשוד בביצוע העבירה לדין. והערה אחרונה לפני סיום: כפי שציינתי מספר פעמים לאורך פסק דיני, עצם העובדה כי סבור אני שיש מקום לסלק את תביעת המשיבים על הסף, אין פירושה כי הנני מקל ראש בכאבם. כל אדם הוא עולם ומלואו, והכאב הנובע מאבדן בן משפחה, בתאונת דרכים, באופן פתאומי ובלתי צפוי, הינו כבד מנשוא. יתרה מכך, אין ספק בליבי כי המחשבה שליקירך המנוח נעשה עוול בכך שמי שפגע בו וגדע את חייו נמלט מאימת הדין, ועוד בסיוע רשויות החוק, מעצים את כאב לכתו הפתאומית. ואולם, עם כל ההבנה לכאבם של המשיבים, מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, אינני סבור כי יש לאפשר את המשך ניהול תביעתם דנן. סיכומם של דברים: לו דעתי תשמע, נורה על קבלת הבקשה והערעור, נבטל את החלטתו של בית משפט השלום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונקבע כי דין תביעת המשיבים נגד המערערת להיות מסולקת על הסף. יחד עם זאת, בנסיבות העניין דנן, אציע לחבריי כי נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט י' עמית: 1. חברי, השופט י' כשר, היטיב להראות כי מכל זווית אפשרית, אין לתביעה תוחלת ודינה לסילוק על הסף – הן מאחר שלפנינו תקיפה ישירה במסווה; הן לאור הקל וחומר מסעיף 21 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 לפיו אי קיום זכות שהוקנתה לנפגע העבירה על פי אותו חוק אינה מקימה כשלעצמה עילה לתביעה אזרחית; הן לאור שיקולי מדיניות משפטית; ושמא גם בשל אי התקיימות התנאים הנדרשים על פי הלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990). 2. הניתוח של חברי השולל קיומה של חובת זהירות מושגית הוא בהחלט אפשרי וגם אינו עומד בסתירה לפסק דיני בע"א 4486/11 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פ"ד סו(2) 682 (2013), שם סייגתי את המודל שהוצע על ידי למקרים השכיחים הנופלים בליבת דיני הנזיקין, להבדיל מ"המקרים הנמצאים באיזור הגבול או באיזור הדמדומים של דיני הנזיקין, כמו נזק נפשי או נזק כלכלי קל, או נזק שנגרם לניזוקים עקיפים, שאז יש טעם להקדים בחינת החובה לבחינת ההתרשלות" (שם, פסקה 14). כשלעצמי, ובהינתן החובה הכללית שלא לנהוג בהתרשלות, אני מעדיף לקבוע כי דין התביעה להידחות בשל המסננת של שיקולי מדיניות משפטית (לשיקולי מדיניות השוללים אחריות ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן (29.11.2015)). חברי עמד על שיקולים אלה ועל כן לא אחזור על הדברים ואומר בקצרה כי אילו קיבלנו את התזה של המבקשים, אזי בכל מקרה שבו ערר הנוגע לסגירת תיק היה נדחה, ניתן היה להגיש תביעה בנזיקין בטענה כי אין להקיש מסבירות ההחלטה במישור המינהלי לסבירות ההחלטה במישור הנזיקי, ואין לדבר סוף (להבחנה בין סבירות מינהלית לסבירות נזיקית ראו פסקאות 28-24 לפסק דיני ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) (להלן: עניין גליק)). 3. ולבסוף, כפי שציין חברי, איני סבור כי הנורמה הכללית בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 היא בבחינת חובה חקוקה, באשר מדובר בנורמה כללית ועקרונית ולא בחובה ספציפית. בדומה, נדחה בפסיקה הרעיון לפיו חוקי היסוד הם בגדר חקיקה שנועדה לטובתו של הפרט, ועל כן יש לראות בפגיעה בזכות אדם חוקתית כעוולה של הפרת חובה חקוקה (ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א, פסקה 54 לפסק דינו של השופט דנציגר (4.2.2010); עניין גליק בפסקה 22 לפסק דיני). ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אף אני מצטרפת לפסק-דינו המקיף של חברי, השופט י' כשר. אוסיף כי ראוי היה שבית משפט המחוזי ידון ויכריע תחילה בטענה המקדמית של המבקשת, הנוגעת לתחולה בענייננו של כלל "ייחוד העילה" הקבוע בסעיף 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וזאת טרם דיון בכל יתר טענותיה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן ביום, ‏י' בסיון התשפ"ד (‏16.6.2024). תוקן ביום, י"ד בסיון התשפ"ד (20.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ______________ 23081530_L04.docx עק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1