ע"א 8148-13
טרם נותח
שרקת פלסטין ללאסתתמאר אלסיאחי אלמוסאהמה אלמחדודה נ. שר הבטחו
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 8148/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8148/13
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט מ' מזוז
המערערות:
1. שרקת פלסטין ללאסתתמאר אלסיאחי
אלמוסאהמה אלמחדודה
2. שרכת אלאיתיסאלאת אלפלסטיניה
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הביטחון
2. המפקד הצבאי לאזור יו"ש
3. מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.8.2013 בת"א 5065/03 ות"א 5080/03 שניתן
על ידי כבוד השופט מ' סובל
תאריך הישיבה:
כ"ו באלול התשע"ה
(10.9.2015)
בשם המערערות :
עו"ד אליאס חורי, עו"ד רים חטיב,
עו"ד פאדי סוידאן
בשם המשיבים:
עו"ד מלי אומיד-ברגר
פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם נזקים שנגרמו למתקנים של חברת תקשורת בנפת חברון ולבית מלון באזור בית לחם במסגרת פעילות של כוחות צה"ל בשנים 2002-2001 הם נזקים בני-פיצוי או שמא הם תולדה של פעולות "מלחמתיות", כך שהמדינה פטורה מאחריות בגינם? שאלה זו, ושאלות נוספות הקשורות בה, עמדו במרכז הערעורים שבפנינו.
עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה
2. שרקת פלסטין ללאסתתמאר אלסיאחי אלמוסאהמה אלמחדודה, המערערת 1, היא הבעלים של בית המלון אינטרקונטיננטל בבית לחם. שרכת אלאיתיסאלאת אלפלסטיניה, המערערת 2, היא חברת תקשורת אשר בבעלותה מתקנים הכוללים מרכזיית טלפונים ותחנת ממסר לאספקת שירותי תקשורת. שתי המערערות הגישו תביעות נגד מדינת ישראל בגין נזקים שנגרמו להן כתוצאה מפעילות של כוחות צה"ל בשטחים. תביעתה של המערערת 1 (ת"א 5080/03) נסבה על שני מקרים של תפיסת בית המלון לצורך פעילותם של כוחות צה"ל – בפעם הראשונה בין התאריכים 19.10.2001 ו-29.10.2001 ובפעם השנייה בין התאריכים 8.3.2002 ו-18.3.2002. תביעתה של המערערת 2 (ת"א 5065/03) נסבה על הריסתו של מבנה המרכזייה והשמדת תכולתו ביום 25.4.2002 במהלך מבצע "חומת מגן".
3. המדינה טענה להגנתה בשני המקרים כי הנזקים הם תולדה של "פעולה מלחמתית", ולכן דין התביעות להידחות.
4. לעומת זאת, המערערות טענו כי האירועים שעליהם נסבות התביעות אינם מלחמתיים. לטענתן, המדובר אמנם בפעילות של הצבא, אך לא כל פעילות צבאית עולה כדי פעולה מלחמתית. בהקשר זה, הן הצביעו על כך שמדובר היה בפעולות מתוכננות שבוצעו ברוגע וללא איום מיידי על החיילים מצד הנמצאים בשני המיקומים. כמו כן, נטען כי הפעולות שנעשו בשני המקומות היו לא מידתיות.
5. בנוסף לכך, טענו המערערות כי מכל מקום הן זכאיות לפיצויים – אם לא לפי דיני הנזיקין הרי שלפי כללי המשפט הבינלאומי, מכוח החובות החלות ביחס לאוכלוסייה אזרחית ולשמירה על הרכוש שבבעלותה.
6. בית המשפט המחוזי (השופט מ' סובל) דחה את שתי התביעות, כמפורט להלן.
7. פעולה מלחמתית – בית המשפט המחוזי בחן את הרקע, הנסיבות והתנאים שאפפו כל אחת ואחת מן הפעולות שעליהן נסבו התביעות, וקבע כי יש לראות בהן פעולות מלחמתיות.
8. בכל הנוגע לפעילות בבית המלון קבע בית המשפט המחוזי כי "התמונה המתקבלת מהראיות היא שתפיסת בית המלון בשתי הפעמים הייתה חלק ממבצע צבאי בעל סממנים מלחמתיים מובהקים המשתייך ל'גרעין הקשה' של פעילות לוחמתית נגד האויב" (פסקה 20 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהקשר זה נקבע כי בית המלון שימש הן כנקודת תצפית והן כנקודת יציאה לכוחות צה"ל שלחמו בגזרה. חדר הפיקוד הוצב בו, וכאשר נמצאו בו כוחות צה"ל הוא אף שימש מטרה לירי.
9. בכל הנוגע להשמדת המרכזייה נקבע כי היא הייתה "חלק ממבצע חומת מגן והמאמץ הכולל שהתנהל במסגרתו להשמדת תשתיות הטרור באיו"ש", ותכליתה הייתה "פגיעה ביכולת של פעילי הטרור לנהל תקשורת המיועדת לתכנון ולביצוע פיגועים נגד אזרחי ישראל ולהכוונת הלחימה בכוחות צה"ל במבצע חומת מגן" (פסקה 44 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).
10. בית המשפט המחוזי עמד על כך שכאשר חל החריג של "פעולה מלחמתית" יוצאים מכלל פעולה דיני הנזיקין הרגילים, ועל כן, אין עוד מקום לבחון האם הפעולה הייתה זהירה, אופטימלית או מידתית.
11. כללי המשפט הבינלאומי – בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ההליך האזרחי אינו המסגרת המתאימה לבירור זכאותן של המערערות לפיצוי לפי כללי המשפט הבינלאומי, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה (תוך הפנייה לרע"א 3675/09 מדינת ישראל נ' דאוד (11.8.2011) (להלן: עניין דאוד)).
הטענות בערעור
12. המערערות סבורות כי בית המשפט המחוזי שגה בפסיקתו, וכי נכון היה לזכותן בפיצויים בגין נזקיהן – בין לפי דיני הנזיקין הרגילים ובין על-פי כללי המשפט הבינלאומי.
13. המערערות עומדות על כך כי היקף החריג של "פעולה מלחמתית" בזמנים הרלוונטיים לתביעותיהן היה מצומצם מכפי שהוא עתה, בשים לב לכך שבאותה עת טרם התקבלו תיקוני החקיקה שהרחיבו מונח זה. על רקע זה, הן מוסיפות וטוענות כי הפעולות בשני האתרים לא היו "פעולה מלחמתית" במובן הצר. את אירועי התפיסה בבית המלון הן מתארות כפעילות "לוגיסטית", ואת אירוע הפיצוץ של המרכזייה כפעילות שהתבצעה בשלווה ובתכנון. כמו כן, הן טוענות שפעילותו של הצבא באזור שבו האחריות הביטחונית מסורה לצה"ל קשורה לשליטתו במקום, ולכן אינה פעולה "מלחמתית".
14. בכל מקרה, ולחלופין, המערערות חוזרות וטוענות כי הן זכאיות לפיצוי לפי כללי המשפט הבינלאומי. באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הסמכות לדון בכך אינה מסורה לו טוענות המערערות כי ההליך בבית המשפט האזרחי הוא דווקא המתאים יותר לבירור הזכאות לפיצויים גם בערוץ האמור (בשים לב להתאמתו של ההליך האזרחי לבירור שאלות עובדתיות, וזאת בשונה מן ההליך הבג"צי).
דיון והכרעה
15. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו במכלול החומרים הרלוונטיים עמדתנו היא שדין הערעור להידחות – מטעמיו של בית המשפט המחוזי. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, כמו גם הנמקותיו המשפטיות, מקובלים עלינו, ואנו מוצאים לנכון לאמצם במסגרת הסמכות הנתונה לנו לעשות כן לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בצד זאת, אנו בוחרים להוסיף ולהתייחס בקצרה לכמה נקודות שעלו בדיון, וזאת לצורך הרחבה והבהרה.
16. אכן, אין ספק שיש לבחון את היקף החסינות של המדינה בגין "פעולה מלחמתית" במקרים שבפנינו בהתאם למשמעותו ה"מסורתית" של המונח בפסיקתו של בית משפט זה, עוד קודם להרחבתו בתיקוני חקיקה מאוחרים (לסקירה מפורטת בעניין, ראו: ע"א 1459/11 עזבון חרדאן נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, פסקאות 22-13 (16.6.2013)). אולם, הממצאים העובדתיים הברורים של בית המשפט המחוזי אינם מותירים ספק בליבנו בכך שאכן מדובר – בשני המקרים – ב"פעולה מלחמתית".
17. כפי שהובהר בפסיקה לא אחת – פעולה מלחמתית אינה חייבת להתנהל בשטח שהשליטה בו לא מסורה למדינת ישראל, והיא אף אינה חייבת להיות חלק ממלחמה נגד צבא סדיר. די בכך שמדובר בפעילות שאופייה הוא צבאי-ביטחוני מובהק (ראו, למשל: ע"א 6982/12 עזבון המנוחה Rachel Aliene Corrie ז"ל נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, פסקה 11 (12.2.2015)). בית המלון שימש כנקודת תצפית ושליטה על סביבתו וכתחנת מעבר ליציאה לפעילות מבצעית. בעת הכניסה למלון היה חשש כי המקום ממולכד, ובחלק לא מבוטל מן הזמן אף הופנה ירי אל המקום. הדברים מדברים בעד עצמם. כך גם לגבי המרכזייה. ניתוק אמצעי התקשורת של כוחות אויב, תוך שימוש באמצעי לחימה (חומרי נפץ) הוא פעולה מלחמתית מובהקת גם כן.
18. נותרה אפוא הטענה המתייחסת לתביעה על-פי כללי המשפט הבינלאומי. בית המשפט המחוזי הבהיר בצדק כי: דין – לחוד, וסמכות שיפוט – לחוד. תביעת פיצויים לפי כללי המשפט הבינלאומי אינה מסורה לסמכותו של בית המשפט המחוזי. דרישה לפיצוי, ככל שיש לה בסיס (ושאלה זו לא התבררה לגופה בבית המשפט המחוזי) אמורה להתברר בערוץ המינהלי (ראו: עניין דאוד, בפסקה 15; ע"א 8279/12 עזבון אלדאיה נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 6 (29.6.2014)). ככל שהיו למערערות השגות על אופן הבדיקה של טענותיהן בהקשר זה היה עליהן להגיש עתירה מתאימה. עמדת המערערות לפיה גם במקום שבו חל הפטור של פעולה מלחמתית תוסיף להתברר תביעת פיצויים "חלופית" בבית המשפט האזרחי לפי כללי המשפט הבינלאומי מרוקנת למעשה מתוכן את משמעותו של הפטור הנזיקי.
19. משהגענו אל סוף הדרך, איננו יכולים לסיים מבלי לציין כי העיון בחומר הראיות עורר בנו את השאלה האם התנהלותם של כוחות הצבא במהלך השהות בבית המלון גרמה לנזקים שחרגו מן המתחייב מהפעילות הצבאית. כאמור, הפעילות במקום חוסה תחת כנפיה של החסינות החלה על פעולה מלחמתית. הגדרה זו מהווה מחסום בלתי עביר מבחינת דיני הנזיקין. עם זאת, אין בה כדי למנוע בחינה – לפנים משורת הדין – של השאלה שמא יש מקום לשקול פיצוי מסוים של המערערת 1, על-פי שיקול דעתם של הגורמים האמונים על רכוש האוכלוסייה האזרחית. העושים במלאכה ינהגו כחוכמתם.
20. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ז' בתשרי התשע"ו (20.9.2015).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13081480_A05.doc עכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il