שירות בתי הסוהר נ. יהודה מרם

9 1 בבית המשפט העליון רע"ב 8147/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המבקש: שירות בתי הסוהר נ ג ד המשיב: יהודה מרם בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד מיום 20.9.2023 בעת"א 5118-07-23 שניתנה על ידי כבוד השופט דרור ארד-אילון תאריך הישיבה: ט' בכסלו התשפ"ד (22.11.2023) בשם המבקש: עו"ד סיון דגן בשם המשיב: עו"ד אריאל פיצוטקה פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: על שולחני הונחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד מיום 20.9.2023 בעת"א 5118-07-23 (כב' השופט דרור ארד-אילון), במסגרתה התקבלה עתירתו של המשיב להורות על שילובו בסבב חופשות. יחד עם בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, אשר נתקבלה בהחלטתי מיום 13.11.2023. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אשר הובאו בפניי בעל-פה ובכתב, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כבערעור במותב תלתא. אם תשמע דעתי, דין הערעור להתקבל – הכל כמפורט להלן. העובדות הצריכות לעניין ביום 2.7.2020 הורשע המשיב על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין (תפ"ח 52775-01-20). על פי המתואר בכתב האישום ביצע המשיב, ביום 16.10.2019, ובמועד קודם נוסף שאינו ידוע, מעשים מגונים בקטינה, בת למשפחת חבריו, שהייתה אז כבת 8 (להלן: נפגעת העבירה). ביום 10.10.2021 ניתן גזר הדין בעניינו של המשיב, במסגרתו הושתו עליו שנתיים של מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), מאסר על תנאי, ופיצוי לנפגעת העבירה בסך 75,000 ש"ח (להלן: גזר הדין). ערעור שהגיש על רכיב המאסר בפועל בגזר הדין, נדחה על ידי בית משפט זה ביום 4.4.2022, תוך שהובעה התקווה כי "שירות בתי הסוהר ייעשה כל שניתן, מבחינתו, להשלמת הליך הטיפול במערער" (ע"פ 8068/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (4.4.2022)). במהלך חודש אפריל 2022, בטרם החל המשיב לרצות את מאסרו, השתתף לבקשתו בהליך מיון מוקדם באגף האבחון והמיון של המבקש, שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס), במסגרתו הוצע לו להשתלב במחלקה לעברייני מין, שם יוכל לעבור הליך טיפולי ייעודי לעברייני מין – טיפול אשר אורכו בין שנה וחצי לשנתיים (להלן: האגף הטיפולי ו-ההליך הטיפולי המומלץ, בהתאמה). המשיב סירב להצעה זו בשל רצונו להשתלב באגף התורני, בו לא ניתן לעבור את ההליך הטיפולי המומלץ, תוך שהובהר לו כי נוכח תקופת מאסרו הקצרה, חלון הזמנים בו יתאפשר לו לחזור בו מהחלטתו מצומצם ביותר. ביום 1.5.2022 החל המשיב לרצות את מאסרו באגף התורני בבית הסוהר "דקל", וביום 24.1.2023 הועבר לאגף התורני בבית הסוהר "מעשיהו". ביום 27.2.2023 חזר שב"ס על הצעתו למשיב בעניין ההליך הטיפולי המומלץ. גם להצעה חוזרת זו סירב המשיב, בטענה כי יציאתו מהאגף התורני תפגע באורח חייו הדתי. יוער, באותו הקשר, כי כבר במהלך תקופת מעצרו, ומשך מעל לשנה, השתתף המשיב במסגרת טיפולית קבוצתית של שירות המבחן, טיפול אשר הופסק עקב כניסתו למאסר (להלן: הטיפול שקדם לתקופת המאסר). לאור הרשעתו בביצוע עבירות מין, סווג המשיב עם תחילת מאסרו לקטגוריה א', עליה נמנים אסירים שאינם זכאים לחופשות משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה (ראו סעיף יא לפקודת הנציבות 04.40.00 "חופשות אסירים" (2.4.2020) (להלן: פקודת החופשות)). ביום 9.3.2023 ניתנו שתי חוות דעת מטעם המרכז לבריאות הנפש בשב"ס, האחת – לעניין הערכת מסוכנותו של המשיב, והשנייה – לעניין אפשרות יציאתו לחופשות (להלן, בהתאמה: מב"ן; חוו"ד המסוכנות; חוו"ד החופשות, ויחדיו: חוות הדעת מטעם מב"ן). בחוו"ד המסוכנות, הוגדרה מסוכנותו של המשיב ברמה בינונית-נמוכה, תוך שהודגש כי אי-השלמת הטיפול שקדם לתקופת המאסר, עלולה להגביר את רמת מסוכנותו. בחוו"ד החופשות, הומלץ על הוצאת המשיב, בשלב הראשון, לחופשה בת 24 שעות בתנאים מגבילים. בהמשך לחוות הדעת מטעם מב"ן, ביום 22.3.2023 שינתה משטרת ישראל את סיווגו של המשיב לעניין יציאתו לחופשות לקטגוריה ב/1, אשר כוללת אסירים שיציאתם לחופשה מותנית באישור פרטני של שב"ס וכפופה לתנאים מגבילים. על רקע זה, ביום 30.3.2023 הגיש המשיב בקשה לצאת לחופשה (להלן: בקשת החופשה). משלא התקבלה החלטה בעניין, ביום 3.7.2023, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט קמא להורות לשב"ס לקבל את בקשת החופשה (עת"א 5118-07-23; להלן: העתירה). יומיים לאחר מכן, ביום 5.7.2023, דחה שב"ס את בקשת החופשה, על רקע "עמדת פיקוד יחידה ועמדת גורמי הטיפול בשים לב שהנ"ל לא סיים את התהליך לו הוא נדרש בדגש על טיפול המתאים לאופי עבירותיו", וביום 11.7.2023 הגיש את תשובתו לעתירה, המבססת את עמדתו זו. ביום 13.9.2023 הורה בית המשפט קמא לשב"ס לשקול מחדש את עמדתו, ובפרט, לתת משקל מופחת לבחירת המשיב שלא להשתלב בהליך הטיפולי המומלץ, כאשר הטעם לכך הוא רצונו להישאר באגף התורני. בהמשך לאמור, ביום 20.9.2023, נתן שב"ס החלטה עדכנית אשר דחתה אף היא את בקשת החופשה, תוך התבססות על המוטיבציה המילולית שהפגין המשיב להשתתפות בהליך טיפולי; הטיפול שקדם לתקופת המאסר; מסוכנותו; והטעם לסירובו להשתלב בהליך הטיפולי הנדרש בעניינו – רצונו להשתלב באגף התורני (להלן: החלטת שב"ס). הובהר כי באגף הטיפולי בוצעו התאמות המאפשרות שמירה על אורח חיים דתי, וקביעה זו אף גובתה במכתב מטעם הרב הראשי לשב"ס, שהוצג בפני בית המשפט קמא בדיון שנערך ביום 20.9.2023. בתום הדיון האמור, ביום 20.9.2023, נתן בית המשפט קמא את פסק דינו, במסגרתו קיבל את עתירת המשיב (להלן: פסק הדין). לדבריו, "עצם העובדה שאסיר מעדיף להישאר באגף התורני על פני השתלבות בטיפול ייעודי, אינה בהכרח בגדר סירוב לטיפול" (שם, בעמוד 7), כאשר חלף קביעה קטגורית זו, יש לבחון את מוטיבציית האסיר להשתלב בטיפולים חלופיים, את התנהגותו ואת היבטיו האחרים של מסלול השיקום. בית המשפט קמא הדגיש, כי סירובו של אסיר להשתלב בטיפול ייעודי, אשר נובע מסיבה הקשורה באורח חייו הדתי, אינו יכול להוות הצדקה למניעת שחרורו לחופשות לאלתר. לשיטתו של בית המשפט קמא, היה מקום להתנות את שילוב המשיב בסבב החופשות בפנייה להליך הטיפולי רק כאשר הייתה לו יתרת מאסר מספקת, ומרגע שאין כזו אין לזקוף זאת לחובתו, ויש להחשיב לזכותו את נכונותו להשתלב בטיפולים חלופיים. לאור זאת, נקבע כי על שב"ס להוציא את העותר לחופשה, וזאת בתנאים מחמירים ביחס לאלו שנקבעו בחוו"ד החופשות. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור, טוען שב"ס כי נפלו בפסק הדין פגמים מהותיים, החורגים מעניינו הפרטני של המשיב ומצדיקים את התערבותו של בית משפט זה, וזאת ממספר טעמים עיקריים. ראשית, מוסבר כי פסק הדין יוצר תמריץ לאסירים לסרב להשתלב בטיפול אשר הומלץ להם על ידי גורמי המקצוע הרלוונטיים. על פי טיעון זה, כל עוד יעמדו האסירים על סירובם, תתקצר יתרת המאסר הצפויה להם, ולבסוף שב"ס יאלץ לבחון טיפולים אחרים בעניינם, למרות שלא הומלצו מלכתחילה כטיפולים שביכולתם להפחית את מסוכנותם. כל שיידרש כדי להצדיק את שילובם בסבב חופשות, לפי טענה זו, הוא שהאסירים יצהירו על נכונותם להשתלב בטיפול אחר, נוח יותר עבורם. פועל יוצא של תמריץ זה, לשיטת שב"ס, הוא פגיעה ביכולתו להפחית את רמת מסוכנותם של האסירים, להקנות להם כישורים עתידיים, ולהקטין את שיעורי העבריינות החוזרת בקרבם – תכליות חשובות במיוחד כאשר מדובר באסירים המרצים עונש מאסר בגין ביצוע עבירות מין. שנית, נטען כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי המלצת מב"ן היא הקריטריון העיקרי לבחינת שילוב אסיר בחופשה, שכן יש לשקול שיקולים נוספים כגון אופי העבירה בגינה הורשע האסיר, ריצוי תקופת מאסר מינימלית, תפקודו החיובי של האסיר בבית הסוהר ומידת המסוכנות הנשקפת ממנו לביטחון הציבור. שלישית, נטען כי על בית המשפט קמא היה להימנע מהתערבות בשיקול דעתו של שב"ס, וזאת במיוחד משום שמדובר בהחלטה שעניינה יציאת אסיר לחופשה. ביום 22.11.2023 קיימתי דיון במעמד הצדדים, במסגרתו חזרה באת-כוח שב"ס על הנטען בבקשת רשות הערעור, בתמצית. בא-כוח המשיב, מצידו, טען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, משום שהקביעות בפסק הדין עוסקות בעניינו הפרטני של המשיב ולא בשאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב. עוד עמד בדיון, על הנסיבות הפרטניות של המשיב, אשר בגינן אין להתערב בפסק הדין. יצוין כי בתום הדיון באי-כוח הצדדים הבהירו שאין הם רואים צורך בקיום דיון נוסף לפני מותב, ככל שבקשת רשות הערעור תאושר. על פי הצעתי, השלים המשיב את טיעוניו בכתב לאחר הדיון (להלן: התשובה). בתשובה חזר על טענתו כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. לשיטתו, אין בפסק הדין קביעה עקרונית המצדיקה את קבלת רשות הערעור, וניתן ללמוד זאת מכך שבית המשפט קמא בחר להתמקד, במסגרת פסק דינו, בשאלת המוטיבציה הקונקרטית של המשיב להשתלב בטיפול. מאותה סיבה, טוען הוא כי אין בפסק הדין כדי להכריע בשאלה אם סירוב לטיפול יכול להוביל לשלילת שילובם של אסירים בסבב חופשות, אם לאו, שכן הכרעה זו תלויה ביתר השיקולים שעל הרשות לשקול. בנוסף, טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור משום שפסק הדין מוצדק אף לגופו. כך, לאור נסיבותיו האישיות של המשיב, הירידה במסוכנות הנשקפת ממנו מתקופת המעצר ועד היום, שחרורו הקרב, וחוו"ד החופשות, אשר לא התנה את הוצאתו לחופשה בטיפול ייעודי כלשהו. עוד הטעים המשיב, כי קיים הבדל בין אורח החיים הדתי שמוצע לאסיר במחלקה התורנית לבין זה שמוצע לו במחלקות אחרות. לבסוף, עמד המשיב על חשיבותה של החופשה כנדבך בהליך השיקומי. דיון והכרעה כידוע, בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים, אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר (ראו: רע"ב 3120/20 קורליאונה נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 10 (30.6.2020); רע"ב 6322/22 שטראוס נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 6 (12.10.2022); רע"ב 8182/23 דאהן נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (19.11.2023)). סבורני כי בענייננו מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם עולה, כטענתו של שב"ס, שאלה עקרונית המצדיקה סטייה מכלל אי-ההתערבות המתואר: האם סירובו של אסיר לשינוי מקום כליאתו בכלל, וסירוב לעבור מאגף תורני בפרט, כאשר הדבר מתחייב על מנת ליישם את ההמלצה הטיפולית של גורמי המקצוע בעניינו, מהווה סירוב לקבלת טיפול שיקומי, באופן אשר עשוי להצדיק מניעת חופשות מהאסיר במשך תקופת מאסרו. נפקותה של שאלה זו חורגת מעניינו של אסיר זה או אחר, שכן לסירוב לקבל טיפול שיקומי תיתכן השפעה על הציבור כולו. לפיכך, אקדים מסקנה לנימוק ואציין כי לשיטתי, סירוב כאמור בהחלט עשוי, במקרים המתאימים, להצדיק מניעת חופשות מהאסיר, וכי בענייננו – יש להותיר את החלטת שב"ס על כנה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. האפשרות הקיימת לאסיר להשתלב בסבב חופשות אינה בגדר זכות מוקנית, אלא פריבילגיה הניתנת לו על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (ראו למשל: רע"ב 4881/14 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (21.9.2014); רע"ב 3881/15 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 19 (21.10.2015); רע"ב 3918/22 אביב אוקנינה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (12.6.2022)). שיקול דעת זה, עליו להיעשות תוך התחשבות בנסיבותיו הפרטניות של האסיר, ובמסגרת מכלול השיקולים, על הרשות להידרש לעניינו של האסיר בחופשה, רווחתו, שיקומו, הגנה על שלום הציבור וביטחונו והגנה על קורבנות עבירה (ראו: רע"ב 8571/07 ‏מדינת ישראל נ' גמליאל, פסקה 6 (21.2.2008); רע"ב 5546/11 רוביע נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.9.2011); רע"ב 3241/18 גונצ'ר נ' שירות בתי הסהר מחלקת זימונים, פסקה 9 (12.8.2018)). עיון בפקודת החופשות, אשר מתווה את מסגרת שיקול הדעת המינהלי, מעלה התייחסות מפורשת לצורך לבחון את תפקודו החיובי של האסיר בבית הסוהר, אשר חלק הכרחי בו הוא "השתתפות במסגרת טיפולית, במידה והאסיר הוגדר כמתאים לטיפול והוצעה לו מסגרת טיפולית", כאשר לעניין זה תהא השתתפות "[]נטילת חלק משמעותי בטיפול שנקבע לאסיר" (ראו שם, בסעיף יח, המתייחס לתפקוד האסיר בבית הסוהר; ובסעיף ג', המחייב התייחסות לתפקודו החיובי של האסיר במסגרת קבלת החלטה בדבר שחרורו לחופשה). עינינו הרואות, השיקול השיקומי, הגם שאיננו שיקול בלעדי, הוא אכן שיקול מרכזי שעל שב"ס לשקול (לדוגמאות ראו: רע"ב 3818/13 חפוטה נ' משטרת ישראל, פסקה 12 (28.10.2013); רע"ב 7677/13 קדאח נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 4 (5.1.2014); רע"ב 805/15 דנה נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 5 (21.4.2015); רע"ב 3843/19 פילין נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 3 (21.7.2019)). בעניינו נקבע ההליך הטיפולי המומלץ למשיב עוד בטרם החל בריצוי עונשו, והוצע לו ליטול בו חלק. המשיב סירב, וזאת מתוך מודעות מלאה לכך שהדבר יביא לפגיעה בהקלות שניתן יהיה לתת לו במהלך מאסרו (ובכלל זה באפשרות שייהנה משחרור מוקדם). רשויות שב"ס סברו כי סירוב זה צריך לפעול לחובתו של המשיב, גם ככל שהדבר נוגע לבקשתו ליציאה לחופשה, וזאת גם בנקודת זמן מאוחרת, בה לא ניתן עוד לעבור טיפול שיקומי מהסוג שהומלץ למשיב. דומני כי קשה לחלוק על כך שעצם העובדה שכיום, לאחר שהמשיב ריצה את עיקר עונשו, אין עוד אפשרות שיעבור את הטיפול המומלץ, אינה יכולה לשחק לטובתו. סירוב ליטול חלק בהליך שיקומי אינו מתבטל בהתקצר יתרת המאסר, ודומני כי הדברים ברורים ומובנים. החלטתו של בית המשפט קמא שלא לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה שלא השתתף בהליך שיקומי, אינה נובעת, אם כך, מהעובדה שכיום אין באפשרותו עוד לעבור הליך טיפולי זה. הבסיס להחלטה זו הוא שהטעם לסירוב בשעתו היה רצון להיות משובץ באגף התורני, ולשיטת בית המשפט קמא בחירה מסוג זה "אינה בהכרח בגדר סירוב לטיפול". ואולם, קביעה מסוג זה עלולה להחליש את המוטיבציה של האסיר להשתלב במסגרת הטיפולית אשר נמצאה על ידי גורמי המקצוע כנכונה עבורו (להלן: הטיפול המומלץ). ודוק, הסכמתו של האסיר להשתלב בטיפול המומלץ, יכולה לדרוש ויתורים, ולעיתים אף ויתורים משמעותיים, מצדו של האסיר – יהיו אלה ויתורים הקשורים במחלקה או בבית הסוהר בו הוא מרצה את עונש מאסרו, לצורך כניסתו בשערי הטיפול; ויהיו אלה ויתורים הקשורים במידת ההשקעה, הגופנית והנפשית, שיידרש לה האסיר המהלך הטיפול. הרצון להימנע מהרעת התנאים הנדרשת לצורך מעבר הטיפול, על דרך הכלל, אינו יכול להוות הצדקה לסירוב, ומקובל וראוי שלסירוב מסוג זה יהיו השלכות כלפי תנאי המאסר (ראו רע"ב 4980/12 צורף נ' מדינת ישראל ואח', פסקה 4 (5.10.2012); והשוו לעניין שחרור מוקדם ממאסר, שם מהווה ההשתלבות בתהליך שיקומי שיקול בהחלטת ועדת השחרורים: רע"ב 5640/14 סעדייב נ' בית המשפט המחוזי מרכז, פסקה 12 (1.12.2014); רע"ב 1397/17 מהדי נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-13 (12.3.2017); רע"ב 3265/18 פלוני נ' מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (16.8.2018)). ויובהר, רצונו של המשיב להיות משובץ באגף תורני – מובן ולגיטימי. ואולם, אין המדובר בבחירה שהיא בגדר מימוש "חופש הדת", שהרי גם באגף בו הוצע לו לעבור את ההליך השיקומי מתאפשר לאסירים לשמור על מצוות הדת היהודית – קלה כחמורה. לעניין זה אין לנו אלא להפנות לעמדת גורמי המקצוע, ובפרט עמדת הרב הראשי בשב"ס, לפיה בוצעו כלל ההתאמות הנדרשות לצורך שילובם של אסירים שומרי מצוות באגף הטיפולי. אמור מעתה, המשיב בחר לשהות באגף התורני, רק מתוך העדפה אישית לתנאים באגף התורני. בחירה שכזו, המהווה העדפת טובתו ונוחותו המידית, על פני האינטרס שלו ושל החברה בשיקומו, שקולה בעיני לסירוב לקבל טיפול מכל טעם אחר. בהינתן האמור, אינני סבור כי הייתה הצדקה במקרה זה להתערב בשיקול הדעת המנהלי שהפעילו רשויות שב"ס בעניינו של המשיב. כך, ביחס לשיקול השיקומי, כאמור, המשיב לא השתתף המשיב כלל במסגרת טיפולית שמטרתה הפחתת מסוכנותו המינית, לא כל שכן בטיפול "שנקבע" לו, כדרישת פקודת החופשות. כאמור, על עובדה זו להיזקף לחובתו במסגרת קבלת ההחלטה בעניינו. עוד יובהר, כי לא ניתן לקבל את טענותיו של המשיב לפיהן הוא מביע "מוטיבציה טיפולית ושיקומית ברורה", ובפרט לא ניתן לקבל את הטענה לפיה בקשתו של המשיב להשתלב בטיפולים פסיכו-חינוכיים מהווה אינדיקציה כלשהי למוטיבציה המתוארת. בקשת רשות הערעור מבהירה כי טיפולים מסוג זה אינם מהווים מענה ראוי לצורך בהפחתת המסוכנות המינית, אלא רק הכנה לטיפול הייעודי, כגון הטיפול המומלץ שהוצע למשיב. גם טענתו לפיה השתתף בטיפול בטרם כניסתו למאסר, אינה מסייעת בידו של המשיב, מקום בו עולה בבירור כי התהליך הטיפולי האמור נקטע עם כניסתו למאסר, ובלאו הכי ניתן לו משקל זה מכבר בקביעת מסוכנותו (בחוו"ד אגף האבחון והמיון של שב"ס עם כניסתו למאסר, ובחוו"ד המסוכנות של מב"ן במהלך מאסרו). מסיבה דומה, אין לייחס משקל גם לטיפול הקבוצתי שהחל עם תחילת מאסרו בבית הסוהר "דקל", אשר נקטע תוך זמן קצר עקב מעברו לבית הסוהר "מעשיהו". לצד כל אלו, וביחס ליתר השיקולים, צדק שב"ס גם במשקל שייחס לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, ולמסוכנות הנשקפת ממנו. במרכז העבירות שביצע המשיב עמדו מעשים מגונים שעשה בקטינה כבת 8 בלבד, ואופיים החמור של מעשים אלו משליך, מטבעו, על מידת המסוכנות אשר עודנה נשקפת מהמשיב לציבור – מסוכנות הנלמדת מחוו"ד המסוכנות ומכך שלא ביצע את ההליך הטיפולי המומלץ. בראי מכלול השיקולים, סבורני כי פעל שב"ס במסגרת מתחם שיקול הדעת המסור לו לעניין שילובו של המשיב בסבב חופשות, וכי לא ניתן להצביע על פגם כלשהו בהליך, אשר הצדיק את התערבותה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתו. נוכח האמור לעיל, עמדתי היא כי דין הערעור להתקבל, דהיינו שהחלטת שב"ס תוחזר על כנה, כך שלא יותר למשיב להשתלב בסבב חופשות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ו' בטבת התשפ"ד (‏18.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23081470_Y05.docx דמ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1