עלריג נכסים (1987) בע"מ נ. יוסף ברנדר

פסק-דין בתיק ע"א 8144/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8144/00 ע"א 8170/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט א' א' לוי ע"א 8144/00 המערערים: 1. עלריג נכסים (1987) בע"מ 2. יוסף ריגר נ ג ד המשיבים: 1. יוסף ברנדר 2. מטריטן סנטר קורפ (ואדוז) 3. נחום קלקא (משיב פורמלי) ע"א 8170/00 המערער: יוסף ברנדר נ ג ד המשיבים: 1. עלריג נכסים (1987) בע"מ 2. יוסף ריגר 3. נחום קלקא (משיב פורמלי) 4. מטריטן סנטר קורפ (ואדוז) (משיבה פורמלית) ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.9.02 בת"א 882/96 שניתן על-ידי כבוד השופט א' סטרשנוב תאריך הישיבה: כ"ו באדר תשס"ב (10.3.02) בשם המערערים בע"א 8144/00 (המשיבים 2-1 בע"א 8170/00): עו"ד י' בנקל, עו"ד א' אבטליון בשם המערער בע"א 8170/00 (המשיב 1 בע"א 8144/00): עו"ד י' אלרואי פסק-דין השופט א' מצא: ערעורים מזה ומזה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב), שלפיו חויב המערער בע"א 8170/00, יוסף ברנדר (להלן: ברנדר) לשלם למערערים בע"א 8144/00, יוסף ריגר (להלן: ריגר) ועלריג נכסים (1987) בע"מ (להלן: עלריג) - שביחד יכונו להלן: המערערים - פיצויים בשל הפרת חוזה בסך השווה ל-176,227 דולר, בצירוף ריבית דולרית בשיעור 8% לשנה מיום הגשת תביעתם לבית המשפט. העובדות וגדר המחלוקת 2. ברנדר, איש-עסקים תושב אוסטרליה, ניהל עסקים בישראל. בין היתר, היה בעליה העיקרי ומנהלה של מטריטן סנטר קורפ. (המשיבה 2 בע"א 8144/00; להלן: מטריטן), חברה שנרשמה בשעתו בוואדוז ואשר נמחקה מן הרישום לפני סיום הדיון בהליך לפני בית המשפט המחוזי. ריגר, מבעלי השליטה והמנהלים של עלריג, הוא איש עסקים ישראלי. מטריטן הייתה הבעלים של חלקת-קרקע גדולה ברמת-גן (להלן: חלקת מטריטן). גבלו בחלקת מטריטן שלוש חלקות קטנות שהיו בבעלות העירייה (להלן: חלקות העירייה). לפי תכנית-בניין-עיר, שדבר אישורה פורסם ביום 13.5.1993, יועדו חלקת מטריטן וחלקות העירייה להתאחד ליחידת רישום אחת, שעליה ניתן יהיה להקים מגדל-מגורים רב-קומות מעל לקומת-מסד ושטחים מסחריים. בסמוך למועד פרסומה של התכנית החדשה, הקנתה עיריית רמת-גן למטריטן זכות-ברירה (אופציה) לרכישתן של חלקות העירייה. על רקע זה, וברצונו לקדם גיבוש תכנית לפיתוח היחידה הקרקעית המאוחדת, בא ברנדר בדברים עם ריגר, והשניים נשאו ונתנו בדבר אפשרות לשיתוף במיזם מתוכנן, אם בדרך של בנייה עצמית, אם בעשיית עסקת "קומבינציה" ואם בדרך אחרת. כשלב ביניים הכרחי, לקראת ביצועה של תכנית משותפת כלשהי, היה על מטריטן לרכוש את חלקות העירייה. ריגר, שקיווה להשתלב (בין בעצמו ובין באמצעות עלריג) בעסקת הקמתו של המיזם העתידי, הסכים לממן את רכישת חלקות העירייה, שהצריכה השקעת סך כולל של 2,159,028 דולר. כן קיבל על עצמו לפעול להשגת האשראי הבנקאי שיידרש למימוש התכנית שתגובש בהסכמה. אך בין ברנדר לבין ריגר לא נכרת חוזה בכתב המגדיר את חיוביהם ההדדיים. 3. ביום 1.7.1994 נכרת חוזה בין עיריית רמת-גן לבין מטריטן, שלפיו רכשה מטריטן את חלקות העירייה תמורת 1,994,000 דולר. בהתאם לחוזה היה על מטריטן לשלם לעירייה על חשבון מחיר הרכישה סכום השווה ל-700,000 דולר. ביחס ליתרת התמורה הוסכם, כי היא תשולם תוך שלושים ימים מקבלת אישורו של שר הפנים לעסקת המכר. לבקשת ברנדר, ובמסגרת המשא-ומתן שהתקיים ביניהם, שילם ריגר לעירייה את מלוא המקדמה (סכום השווה ל-700,000 דולר) לסילוק חיובה של מטריטן בהתאם לחוזה הרכישה. במועד סמוך לכך שילם ריגר סכום נוסף, השווה ל-100,000 דולר, לכיסוי חלק ממס הרכישה החל על העסקה. בחודשים יולי-אוקטובר 1994, בעקבות כריתת החוזה לרכישת חלקות העירייה, דנו ברנדר וריגר ביניהם, אודות הדרכים האפשריות לניצול הזכויות בשטח. במקביל פעל ריגר להשגת האשראי הבנקאי הנדרש לביצועו המיזם. ואולם ביום 1.1.1995, לאחר ששר הפנים אישר את החוזה שבין העירייה לבין מטריטן, מכרה מטריטן לשתי חברות אחרות - חברת ההשקעות "אוסיפ" והחברה הקבלנית "אביב" (להלן: החברות הרוכשות) - את מלוא זכויותיה בחלקת מטריטן ובחלקות העירייה. במחיר כל החלקות שילמו החברות הרוכשות סכום כולל של 12,191,028 דולר. מתוך סכום זה קיבלה מטריטן סכום השווה ל-9,341,028 דולר, בעוד שיתרת הסכום שולמה, על-ידי החברות הרוכשות, לסילוק חבותה של מטריטן במס השבח שחל על עסקת המכר. עסקה זו, שעליה לא טרח ברנדר ליידע את ריגר מראש, השמיטה את הקרקע מתחת לתכניות בדבר המיזם המשותף בהן דנו השניים במשך חודשים ארוכים. משנמכרו החלקות, ביקש ברנדר להחזיר לריגר את תמורת הסכום 800,000 דולר, אותו שילם ריגר עבור מטריטן, על חשבון מחיר הרכישה של חלקות העירייה ומס הרכישה שחל על רכישתן. מלכתחילה סירב ריגר לקבל את ההחזר, אך לבסוף הסכים לקבלו תחת מחאה ותוך שמירת זכויותיו. ריגר טען, כי תשלומיו לעירייה ולמס רכישה, בעסקת הרכישה של חלקות העירייה, בוצעו במסגרת חוזה על-פה, להקמתו של המיזם המשותף, שנכרת בינו לבין ברנדר. בהתאם למוסכם, טען, קיבל על עצמו לממן את רכישת חלקות העירייה וכן לפעול להשגת המימון הנדרש להקמת המיזם. בתמורה לכך זכאי היה להיעשות שותף בפרוייקט שיוקם, כשחלקו בשותפות הוא 25%, כשבשלב ראשון ובתמורה להסכמתו לממן את רכישת חלקות העירייה, התחייב ברנדר להעביר לו את הזכויות בחלקות העירייה, לאחר שהללו תועברנה למטריטן. ברנדר טען, כי תשלומי ריגר, בקשר לרכישת חלקות העירייה, שולמו על-ידו כפיקדון בלבד, לקראת כריתתו של חוזה בין הצדדים שבסופו של דבר לא נכרת. הוא הכחיש, שבתמורה להסכמת ריגר לממן את רכישת חלקות העירייה, הבטיח להעביר לריגר את מלוא הזכויות בחלקות אלו לאחר שהללו תועברנה למטריטן. במסגרת בדיקת האפשרות למיזם משותף - טען ברנדר - אמנם הבטיח להעביר לריגר 25% מן הזכויות בחלקה המאוחדת העתידית ובמבנה שיוקם עליה; אלא שהבטחה זו התבססה על ההנחה שאמנם יגיעו לכלל גיבושו של חוזה ושחלקו של ריגר בביצוע החוזה יכלול, בנוסף למימון עסקת הרכישה של חלקות העירייה, גם את השגת האשראי הבנקאי הנדרש (בהיקף משוער של 25-20 מיליון דולר) לכיסוי הוצאות הבנייה של הפרוייקט. אילו הגיעו לכריתתו ולביצועו של חוזה כזה, אכן עתיד היה ריגר לזכות ב-25% מכלל הזכויות במיזם המשותף. אלא שבסופו של דבר, מגעיהם לא הובילו להסכמה, ובהיעדר הסכמה לא נכרת ביניהם חוזה. 4. על רקע המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הגישו המערערים (ריגר ועלריג) את תביעתם לבית המשפט המחוזי. התביעה הופנתה נגד ברנדר, נגד מטריטן ונגד נחום קלקא (המשיב 3 בשני הערעורים), שלפי הנטען נמנה עם בעלי השליטה במטריטן ועתיד היה (באמצעות החברה שבשליטתו, קלקא נחום בע"מ) להיות הקבלן המבצע של המיזם. תביעת המערערים התבססה, לחלופין, על עילות של הפרת חוזה, הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בניהול משא-ומתן ועשיית עושר ולא במשפט, ועתירתם הייתה לחייב את הנתבעים לשלם להם את חלקם בסכום הרווח שהפיקו מעסקת מכירתן, לחברות הרוכשות, של חלקת מטריטן וחלקות העירייה. בכתב-הגנתו כפר ברנדר בקיומו של חוזה, הן בשל היעדר מסוימות ביחס לנושא ההסכמה והן בשל היעדר מסמך בכתב כדרוש לשכלול התחייבות תקפה לעשיית עסקה במקרקעין. בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי פסק, כי היחסים בין ריגר לבין ברנדר הבשילו לכדי חוזה מחייב וכי הסכומים ששילם ריגר, על חשבון רכישת חלקות העירייה, היוו חלק מביצוע החוזה. בית המשפט לא דן בטענת ברנדר, כי בהיעדר מסוימות בדבר סוגו והדרך להקמתו של המיזם המשותף, לא ניתן לייחס לו התקשרות חוזית מחייבת עם ריגר, המקנה לריגר זכויות של שותף במיזם כזה. לעניין זה (כך לפחות משתמע מפסק הדין), הסתפק בית המשפט בהנחה, שאף היא התבססה על גרסתו של ריגר, כי במהלך מגעיהם שקלו ברנדר וריגר גם את האפשרות למכור את כלל החלקות. אלא שברנדר, שחזר בו מהסכמתו למיזם המשותף, מכר את כלל החלקות, מבלי לשתף בכך את ריגר, ואף מבלי ליידעו מראש אודות כוונתו. בעשותו כן, הפר את חוזהו עם ריגר. תרופתו של ריגר, בנסיבות אלו, היא קבלת חלקו המוסכם (25%) מן התמורה ששילמו החברות הרוכשות תמורת החלקות, בניכוי חלקו במס השבח ששולם בגין עסקת המכר ובניכוי מלוא הסכום שקיבל על עצמו לשלם תמורת רכישת חלקות העירייה. בדרכו להכרעה זו דחה השופט המלומד את טענת ברנדר, כי בהיעדר חוזה בכתב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אין לייחס לו התחייבות תקפה לעשיית עסקה במקרקעין. טעמו לכך היה, כי ברנדר הפר את חובתו לנהוג בשלב המשא-ומתן בדרך מקובלת ובתום לב וכי "לאור ההלכה שנפסקה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, ניתן להכיר בהתחייבות לעסקה במקרקעין, גם בהעדר מסמך מפורש בכתב, ותוך הכרה בעיקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973". בסיכומו של דבר חייב בית המשפט את ברנדר לשלם למערערים פיצויים בשיעור השווה ל-25% מן הסכום שאותו שילמו החברות הרוכשות בעבור כלל החלקות, בניכוי 25% מן הסכום ששולם כמס שבח ובניכוי מלוא הסכום שלפי החוזה היה על ריגר לשלם בתמורה לרכישת חלקות העירייה. לסכום שנתקבל, 176,227 דולר, צירף בית המשפט חיוב בריבית (דולרית) בשיעור של 8% לשנה, מיום הגשת התביעה, וכן חיוב בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 60,000 ש"ח. מטריטן, שנמחקה מן הרישום ויצאה מן התמונה לפני מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לא חויבה; אך יצוין כי ברנדר לא חלק על היותו אחראי, באופן אישי, לכל הפעולות שבאופן פורמלי בוצעו על-ידי מטריטן, ואף לא על קיום יריבות אישית ישירה בינו לבין ריגר. התביעה נגד קלקא נדחתה בשל היעדר יריבות בין המערערים לבינו. הערעורים 6. שני הצדדים מערערים לפנינו על פסק הדין. ברנדר חוזר בערעורו (ע"א 8170/00) על הטענה, כי מגעיו עם ריגר לא הבשילו לכדי חוזה מחייב. מכל מקום, טוען הוא, הרי שבהיעדר מסמך בכתב, שבלעדיו אין קיום להתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין, היה דין תביעתו של ריגר להידחות. לחלופין, טוען ברנדר, כי אף אם יימצא כי ההסכמות שהושגו על-פה בינו לבין ריגר היוו חוזה מחייב, אין ריגר זכאי אלא להשבה. 7. המערערים (ריגר ועלריג) מגינים על מסקנת בית המשפט המחוזי, שחרף אי-עריכתו של חוזה בכתב נוצרה בין הצדדים התקשרות חוזית מחייבת. עם זאת משיגים הם בערעורם (ע"א 8144/00) על גובה הסכומים שנפסקו לזכותם, ובפיהם ארבע טענות עיקריות: ראשית, כי על בית המשפט היה לפסוק להם חלק יחסי גדול יותר מרבע הסכום ששולם בעד כלל החלקות, באשר מכירתן של חלקות העירייה (להבדיל ממכירתה של חלקת מטריטן) לא גררה חיוב בהיטל השבחה. שנית, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שמסכום הפיצוי שפסק לזכותם ניכה 25% מסכום מס השבח ששולם בגין עסקת המכר שבגדרה מכרה מטריטן את מלוא זכויותיה בחלקות לחברות הרוכשות. שלישית, כי בית המשפט שגה בכך, שזיכה אותם בריבית דולרית בשיעור 8% בלבד, ומיום הגשת התביעה בלבד, בעוד שמן הדין היה לזכותם ב-11% ריבית, וזאת החל מיום 1.1.1995 (מועד מכירת החלקות לחברות הרוכשות). ורביעית, כי הסכום 60,000 ש"ח, בו חויב ברנדר בגין הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין, איננו מכסה אף את אגרת המשפט שאותה שילמו במועד הגשת תביעתם; ונמצא כי חרף זכייתם במשפט, נגרם להם חסרון-כיס. כריתת החוזה ודרישת הכתב 8. בבחינת השאלה אם במשא-ומתן שקיימו ביניהם הגיעו ברנדר וריגר לכלל הסכמה מגובשת יש, לדעתי, להבחין בין סוגיית ההתקשרות בחוזה לעניין הקמתו של המיזם המשותף לבין סוגיית ההתקשרות בחוזה לעניין רכישתן של חלקות העירייה. ריגר גרס, כי בינו לבין ברנדר נכרת חוזה בגדרו הסכימו הן על הקמתו של המיזם המשותף והן על רכישת חלקות העירייה. ברנדר, לעומתו, טען כי מגעיהם בעניין המיזם המשותף לא הניבו הסכם, ואילו מה שהוסכם ביניהם בעניין רכישת חלקות העירייה היה כפוף להשגת הסכם בעניין המיזם המשותף. השופט המלומד, שקיבל במלואה את גרסת ריגר, לא נדרש להבחנה בין שתי הסוגיות. אני סבור, כי ריגר לא הניח תשתית מספקת לטענתו, כי בינו לבין ברנדר נכרת חוזה על-פה לעניין הקמתו של מיזם משותף. השניים אמנם הסכימו ביניהם במה תתבטא תרומתו של ריגר למיזם ומה יינתן לו בתמורה; אך ביחס לתכנונו הראוי של המיזם, וביחס לדרך בה יבצעו אותו, לא חרגו מגעיהם של הצדדים מגדר ניהול משא-ומתן. שונים פני הדברים בכל הנוגע לסוגיית ההתקשרות בחוזה לעניין רכישת חלקות העירייה. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי שוויין של חלקות העירייה היה כ-25% משווייה של החלקה המאוחדת, העתידה להיווצר לאחר איחודן של חלקות העירייה עם חלקת מטריטן. על רקע זה הוסכם בין ברנדר לבן ריגר, שבתמורה למימון רכישתן של חלקות העירייה ולהשגת המימון הדרוש לביצועו של המיזם המשותף, יקבל ריגר 25% מן הזכויות בחלקה המאוחדת וכן מן השטחים הבנויים שיוקמו עליה. ברנדר אמנם הכחיש את טענת ריגר, שכנגד הסכמת ריגר לממן את רכישתן של חלקות העירייה, התחייב להעביר לריגר את מלוא הזכויות בחלקות אלו עם העברתן למטריטן. אך מדברים שאמר ברנדר, בתשובה לשאלות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוחם של המערערים, עולה הודיה עקיפה בטענתו האמורה של ריגר. כך, למשל, כשנתבקש להסביר את מהות העסקה עם ריגר, אמר ברנדר (בעמ' 40 לפרוטוקול): אנו רצינו שיממן את הבנייה שניתן יהיה לקבל אישור עליו... והמדובר ב-20 עד 25 מיליון דולר. ריגר הבטיח שיוכל למצוא את המימון ואז הסכמנו למכור לו את מגרש העירייה שחתמנו חוזה איתם ב-2 מיליון דולר וזה היה 25% מכל הפרוייקט (ההדגש הוסף – א' מ'). ולשאלה במה התבטאה התחייבותו כלפי ריגר השיב ברנדר (בעמ' 41): כדי שהוא יביא את המימון אנו הסכמנו למכור לו 25% מהמגרשים שהיו שלנו וכן את מגרש העירייה. בגמר הבנייה היה מקבל 25% מן השטח הבנוי. אם הוא היה משלם 2 מיליון דולר והיה מביא את המימון עבור הכול היה שותף ב-25%. בתשובה לשאלה נוספת הסביר ברנדר, כי בדברו על "מימון" כוונתו לכך שעל ריגר היה להשיג מימון בנקאי, ולא לכך שהיה עליו לממן את הקמת הפרוייקט מכספו. וכשנתבקש להסביר את אמירתו, כי התחייב "למכור לריגר את מגרש העירייה", השיב ברנדר (שם): לא היינו מסוגלים למכור לו את מגרש העירייה כי החוזה שלנו עם העירייה אמר מפורשות שיש לאחד את המגרשים כעבור 120 יום. היינו צריכים למכור לו 25% מהמגרש המשותף (ההדגש הוסף – א' מ'). מדברי ברנדר ניתן להסיק, כי בתמורה להסכמתו לממן את רכישת חלקות העירייה ולהשיג את האשראי הבנקאי הדרוש להקמת המיזם, יהיה ריגר זכאי לקבלת 25% מן הזכויות בחלקה המאוחדת ובשטחים המבונים. לנוכח התחייבותה החוזית של מטריטן כלפי העירייה, להביא לאיחוד החלקות תוך 120 ימים ממועד רכישתן חלקות העירייה, לא ניתן היה, לדידו של ברנדר, "למכור" לריגר את חלקות העירייה; אך העברת רבע מן הזכויות בחלקה המאוחדת נמשלה, בעיניו, להעברת מלוא הזכויות בחלקות העירייה. בטענת ברנדר, כי בשל התחייבותה כלפי העירייה, להביא לאיחוד החלקות, נמנע ממטריטן להעביר את הזכויות בחלקות העירייה לריגר, לא היה ממש. הא ראיה, שאת זכויותיה בכלל החלקות מכרה מטריטן לחברות הרוכשות עוד בטרם נקטה מהלכים לאיחודן של החלקות. מעדותו של ריגר, שזכתה לאמונו המלא של בית המשפט המחוזי, ומן העיון בכלל הנסיבות ובתשובותיו של ברנדר, אכן עולה המסקנה, כי ברנדר אכן התחייב להעביר לריגר את הזכויות בחלוקת העירייה, לאחר שהללו תועברנה למטריטן. גם הגיונה העסקי של קביעה זו איננו מוטל בספק. חלקות העירייה נועדו אמנם להוות חלק מן השטח שעליו יוקם המיזם המשותף; ואילו הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בנושא הקמתו של המיזם, די היה לריגר בהבטחת ברנדר להעביר לו 25% מן הזכויות בחלקה המאוחדת. אך משלא הגיעו לכלל הסכם מוגמר לעניין הקמתו של המיזם המשותף, היה טעם רב בהסכמתם שחלקות העירייה תועברנה לריגר, כמי שהתחייב לממן בכספו את רכישתן. 9. דא עקא שהתחייבותו של ברנדר, להעביר לריגר את הזכויות בחלקות העירייה, לא עוגנה במסמך בכתב. ברנדר טען, כי משלא נערך מסמך בכתב, כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין לייחס לו התחייבות אכיפה להקנות לריגר זכות במקרקעין. תשובת ריגר לכך היא, כי מאחר ובמועד כריתת החוזה, ברנדר ומטריטן טרם היו בעלי "זכות במקרקעין" בחלקות העירייה, אלא רק בעלי זכות-ברירה לרכישתן, התחייבות ברנדר להעביר את החלקות לריגר לא הייתה התחייבות לעשיית "עסקה במקרקעין" ומכאן שלא הייתה טעונה מסמך בכתב. הדין במחלוקת זו הוא עם ברנדר. "הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין" (לשון סעיף 6 לחוק המקרקעין) מהווה "עסקה במקרקעין", שלפי סעיף 8 לחוק התחייבות לעשותה טעונה מסמך בכתב. וברנדר, ללא ספק, התחייב להקנות לריגר את זכות הבעלות בחלקות העירייה. מצב זכויותיהם הקנייניות בחלקות של ברנדר ומטריטן, בעת כריתת החוזה עם ריגר, איננו משליך על סיווגה של העסקה כ"עסקה במקרקעין", שהלוא אף התחייבות לעשיית עסקה עתידית במקרקעין, לאחר שהקניין בהם יגיע לידי המתחייב, טעונה מסמך בכתב (ע"א 274/79 חורי נ' כנען, פ"ד לה(3) 337, דברי הנשיא שמגר בעמ' 348ז'). והעסקה נשוא ענייננו הייתה מסוג זה. 10. השופט המלומד, כאמור, סבר, כי משהפר ברנדר את חובתו לנהוג במשאו ומתנו עם ריגר בדרך מקובלת ובתום לב, ניתן להחיל על המקרה את הלכתו של ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, וליתן תוקף להתחייבותו החוזית, אף שזו לא עוגנה במסמך בכתב. עמדה זו אינה מקובלת עליי. בפרשת קלמר נ' גיא אמנם נפסק, על דעת רוב השופטים, כי יש והפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב תביא לצמצום ולהגמשת הדרישה לעריכת מסמך בכתב. בנסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה ההוא נקבע, כי הפרת חובת תום הלב של מי שהתכחש להתחייבותו לאחר שקיבל את מלוא התמורה המוסכמת, גוברת על היעדרו של מסמך בכתב. עם זאת צוין בפסק הדין, כי השימוש בעקרון תום הלב, כדי להתגבר על דרישת הכתב, חייב להיעשות בזהירות רבה ולהגביל את עצמו למקרים מיוחדים. כדברי חברי, הנשיא ברק, שמפיו נפסקה ההלכה האמורה: כמובן, השימוש בעיקרון "המלכותי" של תום-לב להגמשת דרישת "הכתב" צריך להיעשות בזהירות רבה. רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן יש מקום להיזקק לעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעקרון הכתב (שם, בעמ' 197ה'). ויצוין כי גם השופט א' גולדברג, אשר הצטרף לדעת הנשיא מתוך שסבר כי "בנסיבותיו של מקרה זה יש להעדיף את ערך ההגינות על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין" (בעמ' 198ב'), הזהיר מפני האפשרות "שיישום עיקרון זה לא יפרוץ מעבר למותחם, ויוגבל למקרים שבהם הייתה הסתמכות משמעותית על החוזה, 'שהתעלמות ממנה תוביל לתוצאה קשה ובלתי צודקת הנוגדת כללים בסיסיים של הגינות'" (בעמ' 198ו'). המקרה שלפנינו איננו מיוחד או יוצא-דופן, אלא אחד מן המקרים הרגילים והשכיחים, שבהם מתקשרים בחוזה הכולל התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין אינם טורחים, מסיבה זו או אחרת, לעגן את התקשרותם בכתב. לא למותר להוסיף, כי בהיותו איש עסקים מנוסה חזקה על ריגר שהיטיב לדעת, כי התחייבות ברנדר להקנות לו את הזכויות בחלקות העירייה טעונה מסמך בכתב. משלא נערך מסמך כזה, אין תוקף משפטי להתחייבותו האמורה של ברנדר; ממילא אין במכירת חלקות העירייה לחברות הרוכשות משום הפרת חוזה מצד ברנדר, ולריגר (וממילא, גם לעלריג) לא קמה עילה לקבלת פיצויים בשל הפרת חוזה. החובה לנהוג במשא-ומתן בדרך מקובלת ובתום לב 11. את תביעתם נגד ברנדר השתיתו המערערים, לחלופין, על היפר החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא-ומתן, כמשמעה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים); ודעתי היא, כי המערערים הוכיחו את עילתם האמורה. במשך חודשים ארוכים נשאו ברנדר וריגר ביניהם בדבר הקמתו של מיזם משותף. משאם ומתנם הגיע לשלב מתקדם. כבר הושגה בגדרו הסכמה ביחס לאופי וגובה השקעתו של ריגר בהקמת המיזם, ואף ביחס לחלק היחסי בזכויות, שיינתן לו בתמורה להשקעתו. עיקרה של ההתקשרות, שאליה כיוונו הצדדים, התבטא בכריתת הסכם לשיתוף בעסקה כנגד השתתפות במימון. הסכם כזה, כשלעצמו, אינו טעון מסמך בכתב. מה שעיכב את כריתתו של חוזה מחייב הוא אי-גיבושה של תכנית מוסכמת בדבר סוגו של המיזם ושיטת הקמתו, ולא היעדר הסכמה ביחס לחלקו של ריגר בהשקעה ובתמורה. ביצוע המיזם המשותף, יהא אשר יהא, היה מותנה ברכישת חלקות העירייה. על רקע זה הוסכם, כי אחד מרכיבי השקעתו של ריגר במיזם העתידי יתבטא במימון רכישתן של חלקות העירייה. להנחת דעתו של ריגר, הבטיחו ברנדר להעביר לו את הזכויות בחלקות אלו, לאחר שהללו תועברנה מן העירייה למטריטן. בכך קיבל ברנדר על עצמו התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין; אלא שהתחייבות זאת לא עוגנה, כדרוש, במסמך בכתב ועל כן לא הקימה קשר חוזי מחייב. עם זאת ברי, כי הסכמת הצדדים, שריגר יממן את רכישת חלקות העירייה, היוותה אבן-דרך חשובה בתהליכו המתקדם של המשא-ומתן שהתנהל ביניהם בדבר הקמתו של המיזם המשותף. ריגר האמין, כי המשא-ומתן הממושך בינו לבין ברנדר קרוב להסתיים בכריתת חוזה. הא ראיה, כי אף שהצדדים טרם הגיעו לכלל הסכמה בדבר תכנונו של המיזם והדרך בה יבוצע, פעל ריגר להשגת האשראי הבנקאי שיידרש להקמת המיזם. ומשנתבקש על-ידי ברנדר, לשלם את הסכומים שנדרשו על חשבון מחיר הרכישה ומס הרכישה של חלקות העירייה, הוא לא היסס, לא התמקח ולא הקשה בשאלות, אלא שילם מיד את הסכומים שבהתאם לחוזה הרכישה חלו על מטריטן. ברנדר כזכור טען, כי תשלומיו של ריגר על חשבון מחיר הרכישה ומס הרכישה היוו רק פיקדון. משמעות הדבר, לדידו, הייתה, שאם לא ייכרת ביניהם חוזה להקמת המיזם המשותף, יהיה ריגר זכאי רק להשבת הסכומים ששילם על חשבון הרכישה. בדין דחה השופט המלומד טענה זו. מימון הרכישה של חלקות העירייה - שנדרשו להקמתו של מיזם עתידי כלשהו - היווה חלק מהשקעתו המוסכמת של ריגר במיזם המשותף שעליו יוסכם. אלמלא כן, לא היה טעם בהבטחתו של ברנדר, להעביר לריגר את הזכויות בחלקות העירייה, לאחר שהללו תועברנה למטריטן. מאידך אף ברור, שאלמלא היה ריגר סמוך ובטוח כי מגעיו עם ברנדר יסתיימו בכריתת חוזה להקמת מיזם משותף, לא היה מסכים לממן את רכישת חלקות העירייה, במסגרת חוזה שכלל איננו צד לו. עמדתו של ברנדר, ואורח התנהלות המשא-ומתן ביניהם, הקימו לריגר אינטרס הסתמכות ברור. במוכרו את כלל החלקות לחברות הרוכשות, על-דעת עצמו ומבלי לשתף בכך את ריגר או אף ליידעו מראש על כוונתו לעשות כן, השמיט ברנדר את הקרקע ("השמיט" תרתי-משמע) מתחת לכל מיזם משותף אפשרי. במעשה זה, שפגע באינטרס ההסתמכות של ריגר לכריתת חוזה להקמתו של מיזם משותף, הפר ברנדר את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה. נראה שברנדר מאס במיזם המשותף, או נואש מן הסיכוי להגיע להסכמה עם ריגר בנושא הקמתו. מכירת כלל החלקות עלתה, אפוא, בקנה אחד עם האינטרס שלו. אלא שעל צד למשא-ומתן מוטל לכלכל את מהלכיו בתום לב, משמע בהגינות, תוך התחשבות גם בציפיות ובאינטרסים של הצד השני ותוך נאמנות לרוח העסקה ולמטרתה (לסיכום ההלכה ראו: ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, פסקה 9 לפסק-דינו של חברי הנשיא, והאסמכתאות המאוזכרות שם). 12. הפרת החובה לנהוג במשא-ומתן בדרך מקובלת ובתום לב מטילה על הצד המפר חובה לשלם לצד הנפגע מן ההפרה "פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא-ומתן או עקב כריתת החוזה" (סעיף 12 לחוק החוזים). מה גדרה של החובה? עד לפסק הדין בפרשת קל בנין (ע"א 6370/00 הנ"ל) נתפרש סעיף 12 כמזכה את הצד הנפגע בפיצויי "הסתמכות" בלבד. בפרשת קל בנין נפסק, כי אף שככלל "התרופה בגין החובה לנהל משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום לב, היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא-למתן", הרי שסעיף 12 איננו מגביל את חובת המפר לתשלום פיצויי הסתמכות בלבד וכי "ישנם מקרים חריגים בהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם אותו עמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם" (פסקה 18 לפסק-דינו של הנשיא). בפסק הדין צוין, כי "המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא, שהמשא-ומתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו" (שם). אני סבור, כי ענייננו נכנס לגדר אותם "מקרים חריגים" או "מצבים מיוחדים", שבהם יש - לפי הלכת קל בנין - לחייב את המפר לשלם לנפגע פיצויי קיום, ולא רק פיצויי הסתמכות. ודוק: כוונתי אינה לפיצויי קיום בגין אי-כריתת החוזה להקמת המיזם המשותף, או בגין אי-שיתופו של ריגר בעסקת מכירתן של כלל החלקות, אלא אך ורק בגין אי-שיתופו בעסקת מכירתן של חלקות העירייה. טעמה של ההבחנה הוא בכך, כי בעוד שהמשא-ומתן שניהלו ברנדר וריגר, לקראת כריתת חוזה להקמתו של המיזם המשותף, טרם הבשיל לכדי חוזה, הרי שבעניין רכישתן של חלקות העירייה הגיעו הצדדים למעשה לכלל הסכמה מוגמרת, שלפיה יממן ריגר את עסקת הרכישה של החלקות על-ידי מטריטן ובתמורה לכך יעביר לו ברנדר את הזכויות בחלקות אלו, לאחר שהללו תועברנה למטריטן. בכך ששילם, כדרישת ברנדר, את מלוא הסכומים שהיה על מטריטן לשלם עם כריתתו של חוזה הרכישה, ואף פעל להשגת האשראי הבנקאי הנדרש לביצועו של המיזם המשותף, עשה ריגר את המוטל עליו לקידום מימושה של ההסכמה אשר גובשה בין הצדדים. בנסיבות אלו, הריהו זכאי לפיצוי כדי שיעור הנזק שנגרם לו מחמת אי-שיתופו על-ידי ברנדר בעסקת מכירתן של החלקות. מטרת הפיצוי היא להעמידו במצב דומה לזה שבו היה מצוי אילו, מחמת כישלון ניסיונותיהם להגיע לכריתת חוזה להקמת המיזם המשותף, היו הצדדים, בעצה משותפת ביניהם, מוכרים את כלל החלקות. אילו כך נעשה, ובהנחה שמכירת החלקות הייתה מניבה להם רווח, חזקה שכל אחד מהצדדים היה זוכה ברווח שהופק ממכירת חלקו; היינו, ברנדר היה נוטל את רווחי מכירתה של חלקת מטריטן, ואילו ריגר היה נוטל את רווחי מכירתן של חלקות העירייה. לא למותר להדגיש, כי התמונה לא הייתה משתנה גם אילו מכרו הצדדים את החלקות לאחר איחודן לחלקה אחת. במקרה כזה היה ריגר זכאי לקבל 25% מן התמורה הכוללת, ששוויים הכספי אינו שונה מגובה התמורה ששולמה בעסקת המכר עבור חלקות העירייה. עשיית הצדק מחייבת כי הפיצוי שברנדר יחויב לשלם לריגר, בשל הפרת חובתו לנהוג בתום לב בניהול המשא-ומתן עמו, לא יפחת מן הרווח שהיה נופל בחלקו של ריגר, אילו השתתף - ביחד עם ברנדר - בעסקת מכירתן של כלל החלקות. 13. בין פיצויי הסתמכות לבין פיצויי קיום, על-פי המתכונת אותה התוויתי, יש הפרש משמעותי. כפי שכבר ראינו, רכישת חלקות העירייה הצריכה השקעה (הכוללת מס רכישה והוצאות נלוות) בסכום השווה ל-2,159,028 דולר. בהתאם למוסכם בין הצדדים היה על ריגר לשלם את מלוא הסכום. בשלב כריתת חוזה הרכישה שילם ריגר, על חשבון חיובו האמור, סך כולל השווה ל-800,000 דולר; היינו, כ-37% מהשקעתו הכוללת. אך יש להניח, שאלמלא הפר ברנדר את חובת תום הלב במכירת החלקות, היה ריגר משלם את מלוא יתרת הסכום אשר נדרש להשלמת עסקת הרכישה. תמורת חלקת מטריטן וחלקות העירייה שילמו החברות הרוכשות למטריטן סכום כולל השווה ל-12,191,028 דולר. שוויין של חלקות העירייה היווה כ-25% מכלל שוויין של החלקות שנמכרו. לצורך ענייננו נוכל, לכן, להניח כי רבע מן המחיר הכולל ששולם למטריטן תמורת כלל החלקות היווה תמורה לחלקות העירייה. בהנחה שמחירה של כל אחת מהחלקות נקבע על-פי אמת-מידה זהה, הרי שחלקות העירייה נמכרו תמורת סך השווה ל-3,047,757 דולר. אם נפחית מסכום זה את מלוא הסכום שהושקע ברכישתן (2,159,028 דולר) ניווכח כי מכירת חלקות העירייה הניבה רווח השווה לסך 888,729 דולר. עד להפרתו של ברנדר השקיע ריגר ברכישת החלקות 37% מן הסכום הכולל שהתחייב להשקיע. אילו חייבנו את ברנדר לשלם לריגר פיצויי הסתמכות בלבד, היה חיובו מועמד על סך השווה ל-328,830 דולר, המהווה 37% מן הרווח שהופק במכירת חלקות העירייה. זיכויו של ריגר בפיצויי הסתמכות בשיעור האמור לא היה מעניק לו יותר מאשר השבה "ריאלית", המשקפת את גובה ה"התעשרות" שהפיק ברנדר מניצולה לצרכיו, ושלא בהתאם למוסכם עם ריגר, את השקעתו של ריגר במימון העסקה (השוו: ע"א 457/81 ספיר נ' אחוזת איל בע"מ, פ"ד מ(4) 68, דברי השופטת נתניהו בעמ' 74ב'). לא זו אף זו: הגבלת חיובו לפיצויי הסתמכות בלבד (שאינם עולים על השבה ריאלית) הייתה מותירה בידי ברנדר את מלוא יתרת הרווח (63% מסך השווה ל-888,729 דולר) שהפיק ממכירת חלקות העירייה; ובכך היה יוצא נשכר מהפרתו. לא כן הדבר אם יחויב ברנדר לשלם לריגר פיצויי קיום, שאז יימצא חייב לפצותו במלוא סכום הרווח שהופק ממכירת חלקות העירייה. אני, כאמור, סבור, כי בנסיבות העניין מן הדין לחייב את ברנדר לשלם לריגר פיצויי קיום. ברנדר הפר את חובתו לנהוג בתום לב במשאו-ומתנו עם ריגר, לאחר שבנושא רכישת חלקות העירייה הגיעו הצדדים למעשה לכלל הסכמה מלאה ולאחר שריגר כבר עשה את שהיה מוטל עליו, עד לאותו השלב, בהתאם למוסכם. דיון בטענות המערערים 14. מסקנתי הינה אפוא כי על ברנדר לפצות את המערערים בתשלום סכום השווה ל-888,729 דולר. סכום זה איננו שונה מגובה הפיצוי "ברוטו" (קרי: לפני ניכוי חלק יחסי בגין מס שבח מקרקעין) שהשופט המלומד הגיע אליו בפסק-דינו. בערעורם השיגו המערערים על גובה הפיצוי שנפסק להם. כן השיגו על צדקת הניכוי מן הפיצוי של רבע מסכום מס השבח שבו חויבה מטריטן. מסקנתי, כי ריגר אינו זכאי לפיצויים בשל הפרת חוזה, אלא לפיצויי קיום בשל נזקי הפרת חובתו של ברנדר לנהל משא-ומתן בתום לב, אינה מייתרת את הדיון בשתי שאלות אלו. כן השיגו המערערים על שיעורה ומועד תחילתה של הריבית הדולרית בה זוכו ועל מיעוט ההוצאות שנפסקו להם. אתייחס, כסדרן, לארבע הטענות. 15. טענתם הראשונה של המערערים היא, כי פסיקת פיצוי בשיעור 25% מן הסכום ששילמו החברות הרוכשות למטריטן תמורת כלל החלקות, מקפחת אותם. התמורה ששולמה בעד חלקות העירייה, טוענים הם, הייתה גבוהה יותר מ-25% מן התמורה הכוללת; שכן חלקות העירייה נמכרו כשאינן נושאות חוב של היטל השבחה, שלפי הנטען נפרע על-ידי העירייה קודם למכירתן, בעוד שמכירתה של חלקת מטריטן גררה חוב של היטל השבחה. דינה של הטענה להידחות. לא הייתה מחלוקת, כי חלקו של ריגר במיזם המשותף - כי יקום - יהיה 25%. ככל שהיה שוני בשווי החלקות, שכל אחד מהצדדים קיבל על עצמו לתרום למיזם המשותף, חזקה על הצדדים שהביאו שוני זה בחשבון בהגדרת חלקיהם היחסיים בזכויות העתידיות. התחייבות ברנדר להעביר לריגר את הזכויות בחלקות העירייה, לאחר שהללו תועברנה למטריטן, אמנם הקנתה לריגר זיקה מסוימת לחלקות אלו, אלא שזו לא נועדה להגדיל את חלקו היחסי בזכויות העתידיות בחלקה המאוחדת. 16. טענתם העיקרית של המערערים היא, כי לא היה כל מקום לנכות מסכום הפיצוי שנפסק להם 25% מסכום מס השבח שבו חויבה מטריטן בגין מכירתן של כלל החלקות. ראשית, מפני שעיקר השבח, שהיווה נושא לחיוב במס שבח, מקורו בחלקת מטריטן, שהוחזקה על-ידי ברנדר במשך תקופה ארוכה, ולא בחלקות העירייה, אשר נרכשו רק כשישה חודשים לפני מועד מכירתן; שנית, מפני שסכום הפיצויים שנפסק לזכותם מהווה הכנסה בידם, שעליה יידרשו לשלם מס כחוק, ואם יושאר בעינו גם חיובם במס שבח, יימצאו מחויבים בכפל מס; ושלישית, מפני שחיובם לשאת בחלק יחסי ממס השבח שבו חויבה מטריטן מקפח את זכותם ל"חישוב אישי" של המס שבגדרו עשויים הם לזכות בניכויים המותרים, בקיזוז הפסדים ועוד. השאלה, במתכונתה החדשה, היא, אם מסכום הפיצוי שבו נזכה את המערערים, יש לנכות חלק יחסי מסכום מס השבח שבו חויבה מטריטן. אני סבור, כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. חיובו של מי מהמערערים (ריגר או עלריג) במס כלשהו איננו מעניינו של הליך זה. בין הקביעה כי המערערים זכאים לקבלת פיצויים, לבין השאלה אם קבלת הפיצויים על-ידי מי מהם מהווה אירוע-מס, אין קשר הכרחי. ככל שהמערערים, או מי מהם, חייבים במס - בין אם המדובר במס הכנסה ובין אם המדובר במס שבח - מן הדין שחיובם במס יתבסס על שומה שתיערך להם. יש אפוא לקבל את ערעורם של המערערים בנקודה זו. 17. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע, כי לסכום הפיצויים שבו חויב ברנדר תיווסף ריבית דולרית בשיעור של 8% מיום הגשת התביעה. בערעורם משיגים המערערים הן על שיעור הריבית והן על מועד תחילת החיוב בה. לטענתם, ככלל ובהיעדר ראיה שבנסיבותיו של המקרה הנתון מוצדק לפסוק ריבית בשיעור נמוך יותר, הרי שעל חוב הנקוב בדולרים היה על בית המשפט לפסוק ריבית בשיעור 11% לשנה. כן טוענים הם, כי החיוב בריבית צריך לחול מיום 1.1.1995, שבו נמכרו כלל החלקות לחברות הרוכשות, ובכך הפר ברנדר את התחייבותו כלפי ריגר. תשובת ברנדר לטענות אלו היא, כי ריגר כלל לא הראה כי המדובר בעסקה דולרית, ואף לא ביקש בתביעתו כי תיפסק לו ריבית דולרית; ממילא, לא הביא ריגר ראיות באשר לשיעור הריבית הראוי, ועל כן אין לשעות לטענות המערערים בנושא זה. אף במחלוקת זו הדין הוא עם המערערים. ברנדר לא תקף בערעורו את העמדת חיובו על בסיס דולרי. העלאת טענה מצדו, בעניין זה, לראשונה בסיכומי התשובה לערעורו של ריגר, אינה מקימה עילה להתערבותנו בעניין זה. בדין טענו המערערים, כי על חוב שנפסק לזכותם בדולרים צריך היה לזכותם בריבית בשיעור 11%. טענה זו סומכת על ע"א 417/76 רשות הנמלים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 103, בו נקבע שבהיעדר טענה כי במקרה קונקרטי יש לפסוק ריבית בשיעור שונה, הרי שעל חוב במטבע-חוץ יש לפסוק ריבית בשיעור 11%. אין צריך לומר, כי אף כהלכה כללית צפוי פסק-דין זה לעדכון עם השתנות העיתים, במטרה לשקף, ככל שהדבר ניתן, את "מחיר הכסף" בשוק. כשלעצמי, הריני נכון להניח כי ריבית דולרית בשיעור של 11% שוב אינה משקפת את הריבית בת-זמננו; אולם, כפי שנפסק על-ידי חברי הנשיא, קיום צידוק לשינוי בשיעור הריבית, שעליו הורה בית המשפט בע"א 417/76 הנ"ל, טעון הבאת ראיות, באשר אין הוא מצוי בידיעתנו השיפוטית (ע"א 126/80 גרדיאן איסטרן אינשורנס נ' א' רוסמן ושות', פ"ד לו(3) 295). נמצא כי המבקש לשכנע את בית המשפט, לסטות משיעור הריבית הנ"ל - בין בעניינו ובין כהנחייה פסיקתית כללית - נדרש לעורר את השאלה במפורש. בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, ברנדר לא טען ולא הוכיח דבר לעניין שיעור הריבית, והמסקנה הנגזרת מכך היא, שלסכום ההשבה שברנדר חייב למערערים יש להוסיף 11% ריבית. גם את מועד תחילת החיוב בריבית יש לתקן. ככלל, ובהיעדר טענה אחרת, יש לחשב את הריבית מיום היווצרות עילת התביעה ולא מיום הגשת התביעה (ע"א 126/80 הנ"ל; וכן ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי דין, פ"ד מו(4) 586, 595). מועד היווצרות העילה בענייננו חל ביום 1.1.1995, שבו מכרה מטריטן את כלל החלקות לחברות הרוכשות. בעשותו עסקה זו הפר ברנדר את חובתו לנהוג במשא-ומתן בתום לב. 18. ואשר להוצאות: בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי חויב ברנדר לשלם למערערים "הוצאות (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ), בסך 60,000 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל". בגובה שכר הטרחה שקבע בית המשפט המחוזי אינני רואה מקום להתערב. אך בצדק, לטעמי, מלינים המערערים על גילום החיובים בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורך-דין בסכום אחד. הוראה זו יש לתקן, באופן שבשל ההליך לפני בית המשפט המחוזי יהיו המערערים זכאים להחזר הוצאותיהם (בהתאם לגובה הסכום בו זכו בערעור) וכן לתשלום שכר-טרחת עורך-דין בסכום שקבע בית המשפט המחוזי, כשלכל אחד מן החיובים יתווספו ריבית והצמדה כחוק. 19. מן הנימוקים שפורטו יש, לדעתי, לדחות את הערעור בע"א 8170/00 ולקבל בעיקרו את הערעור בע"א 8144/00, באופן שתחת החיובים שנקבעו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי יחויב המשיב, יוסף ברנדר, לשלם למערערים (יוסף ריגר ועלריג נכסים (1987) בע"מ), יחדיו, סכום השווה לסך 888,729 דולר ארה"ב, בתוספת ריבית בשיעור 11% מיום 1.1.95 ועד ליום התשלום, וכן הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין כמפורט בפסקה 18 לעיל. כן יחויב המשיב לשלם למערערים את הוצאותיהם בע"א 8144/00, בהתאם לקביעתו של כבוד הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין בשני הערעורים בסך 100,000 ש"ח. אין צו להוצאות ביחס לנחום קלקא (המשיב 3 בשני הערעורים). ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ט"ו בכסלו תשס"ג (20.11.02). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00081440_F04.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il /עכ.