משה סבן נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8142/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8142/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: משה סבן נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מדינת ישראל - משרד האוצר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אלכסנדר ספינרד פסק-דין השופטת מ' נאור: עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בו נדחה ערעורו של העותר ואושר פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב לפיו נמחקה תביעת העותר על הסף. העובדות וההליכים העותר שימש כבודק מכס בנמל התעופה בן-גוריון במשך כ-26 שנים מיום 26.6.1964 ועד להשעייתו ביום 31.8.1990. ביום 20.3.1996 הורשע העותר בבית משפט השלום ברמלה, על-פי הודאתו, בעבירות של הברחת טובין, קשירת קשר לביצוע פשע, לקיחת שוחד, קשירת קשר לביצוע עוון, מרמה והפרת אמונים. בגין עבירות אלו הושת על העותר עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אשר רוצו בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח. ביום 27.5.1997, בתום ההליכים המשמעתיים בעניין העותר, ניתן גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן- "גזר הדין") ובו הוטלו על העותר אמצעי המשמעת הבאים: "א. פיטורין לאלתר, בתשלום 65% מהגמלה המגעת לו, מיום תחילת שירותו ועד ליום השעייתו מהעבודה. ב. שלילת המענק." וכך, ביום 9.6.1997 שלח סמנכ"ל בכיר למינהל במשרד האוצר לעותר מכתב ובו הוא מורה על פיטוריו של העותר משירות המדינה, בהתאם לגזר הדין, "אגב תשלום גמלא המגיעה לך (לעותר, מ"נ) מיום תחילת שירותך ועד ליום השעייתך בשיעור 65% ושלילת המענק". ביום 20.7.1997 הגיש העותר תביעה לגמלה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן- "חוק הגמלאות"). במכתב מיום 6.8.1997 (להלן- "החלטת הממונה") נמסר לו דבר אישור זכאותו לגמלה החל מחודש יוני 1997, בשיעור של 65% מתוך 52.17% ממשכורתו הקובעת. דהיינו קצבת הפרישה של העותר עמדה על שיעור של 33.91% מהמשכורת הקובעת, בהתאם לתקופת שירותו המסתכמת ב-26 שנים וחודש אחד. לאחר כשבע שנים, ביום 30.8.2004, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לקבלת גמלה בשיעור של 65% ממשכורתו הקובעת. העותר טען כי סבר שבגזר הדין נקבעו לו 65% גמלה ממשכורתו הקובעת וכי "למיטב ידיעתו" לא קיבל את החלטת הממונה ועל-כן לא יכול היה להגיש עליה ערעור במועד. המדינה, שהייתה המשיבה בהליך, הגישה בקשה לסילוק תביעתו של העותר על הסף. לטענתה כתב התביעה היווה ערעור על גזר הדין של בית הדין למשמעת, וככזה היה עליו להיות מוגש לבית המשפט העליון בתוך 30 ימים ממועד מתן גזר הדין. עוד טענה המדינה כי לפי תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות)(המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970, הערעור על החלטת הממונה בדבר תשלום הגמלאות אמור היה להיות מוגש בתוך 60 ימים מהמועד בו הגיעה ההחלטה לעותר. משתקופה זו חלפה מבלי שהעותר ערער על ההחלטה, הרי שהוא מנוע מלעשות כן היום. בתגובתו לבקשה טען העותר כי תביעתו מהווה ערעור על פרשנות גזר הדין ולא על גזר הדין עצמו. עוד טען העותר כי תקופת 60 הימים להגשת הערעור על החלטת הממונה אמורה להתחיל ביום בו קיבל לידיו את החלטת הממונה, קרי ביום 13.9.2004. לבסוף טען העותר כי בית הדין למשמעת חרג מסמכותו לפי סעיף 15(4) לחוק הגמלאות, שחל בעניינו, לפיו חלה הגבלה על הקטנת קצבת הפרישה של מי שפוטר על-פי החלטת בית הדין למשמעת לאחר עשרים וחמש שנות שירות ולפני הגיעו לגיל 60 או לגיל הקובע לגביו בתוספת השניה. בית הדין האזורי קיבל את בקשת המחיקה על הסף מהטעם שהתביעה אינה מגלה עילה. בית הדין קבע כי עיקרה של התביעה הוא ניסיון לתקוף תקיפה ישירה את גזר הדין, תוך ניסיון לשנות את אחוזי הגמלה שנקבעו בו. הדרך לעשות כן בהתאם לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, כך נקבע, היא בפניה לבית המשפט העליון במועד הקבוע לכך בחוק אשר במקרה דנן הוחמץ במספר שנים. בית הדין קבע כי גזר הדין מדבר בעד עצמו וכי אין זה סביר שהעותר סבר שנקבעו לו 65% גמלה ממשכורתו הקובעת. בין כך ובין כך, טעותו, כך נקבע, הובררה לו עם קבלת תלוש הגמלה הראשון בחודש ספטמבר של שנת 1997. בית הדין ציין כי גזר הדין, והוא לבדו, קבע את אחוזי גמלתו וכל תפקידה של החלטת הממונה, אשר למיטב זכרונו של העותר לא הגיעה אליו, היה להודיע לעותר דבר יישום גזר הדין ולפיכך אין משמעות לשאלת קבלתה על-ידי העותר. בית הדין הוסיף, כי גם במכתב הסמנכ"ל אין כדי לסייע לעותר משום שהסמנכ"ל אינו מוסמך לשנות או לפרש את גזר הדין. עוד קבע בית הדין, כי היה על העותר להגיש ערעורו בעניין התקופה המדויקת בגינה זכאי הוא לגמלה, בתוך 60 ימים מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיו. מניין שישים הימים התחיל, כך נקבע, לכל המאוחר, בחודש ספטמבר 1997 עם קבלת תלוש הגמלה הראשון. לבסוף, ציין בית הדין כי סעיף 15(4) לחוק הגמלאות אינו חל על העותר שהיה בן למעלה מ-60 בעת מתן גזר הדין, ולפיכך נדחתה טענתו בדבר חריגת בית הדין למשמעת מסמכותו לפי הסעיף האמור. על החלטה זו של בית הדין האזורי הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. ביום 5.7.2005, עוד בטרם ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, הגיש העותר לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת. בקשתו נדחתה. בהחלטה שניתנה ביום 11.9.2005, קבע הרשם השופט עודד שחם כי העותר ידע עוד בשנת 1997 מה משמעותו של גזר הדין המשמעתי לגבי גובה הגמלה והימנעותו מפניה לייעוץ משפטי הינה מחדל שלו אשר אינו יכול להוות עילה למתן ארכה במיוחד אחרי תקופה של יותר משמונה שנים. העתירה בעתירה שבפנינו טוען העותר כי בתביעתו לבתי הדין לעבודה ביקש לערער על פרשנות גזר הדין להבדיל מערעור על גזר הדין עצמו וכי לגזר הדין יש מספר פרשנויות סבירות. העותר גורס, כי יש להבחין בין גזר הדין לבין החלטת הממונה על הגמלאות וכי אין מניעה לערער על החלטת הממונה מבלי לערער על גזר הדין. לטענתו, הממונה אמור לתרגם את החלטת בית הדין למשמעת לקביעת גמלה, כדי שהנידון יוכל לערער על השלכותיו של גזר הדין, בקביעה הקונקרטית של שיעור הגמלה. עוד טוען העותר כי בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נפלה טעות משפטית מהותית בקביעת המועד ממנו יש למנות את 60 הימים להגשת ערעור על החלטת הממונה. לגישת בא כוחו של העותר, המועד האמור הינו יום קבלת ההחלטה המנומקת של הממונה על-ידי העותר. רק אז, מוסיף וטוען העותר, הייתה לו ידיעה מלאה וברורה לעניין ההנמקה, דרך החישוב וזכותו לערער על ההחלטה. לבסוף טוען העותר כי טעה בית הדין בפרשנות סעיף 15(4) לחוק שירות המדינה (גמלאות). לדבריו, במקרה שבפנינו יש להתייחס לגילו ולוותקו במועד תחילת השעייתו, להבדיל ממועד גזירת פיטוריו. במצב דברים זה, כך נטען, חל הסעיף האמור בעניינו של העותר ולפיכך חרג בית הדין למשמעת מסמכותו. דיון דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה והתערבותו בהן מוגבלת לאותם מקרים חריגים בהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית והצדק דורש התערבותו של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 3400/98 בן עזרא נ' בית הדין לעבודה (טרם פורסם, 27.9.1998); בג"ץ 9716/05 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 24.5.2006) וכן בג"ץ 5651/06 סביר נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 19.9.2006)). המקרה שבפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. בתי הדין לעבודה, האזורי והארצי, דנו בטענותיו של העותר ולא ניתן לומר כי בפסקי הדין שניתנו על-ידם נפלה טעות משפטית מהותית. מרבית הטענות שהעלה העותר בפנינו הועתקו מתוך הודעת הערעור שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה והן בבחינת טענות "ערעוריות" שאינן מצדיקות התערבותו של בית משפט זה. (ראו: בג"ץ 5577/05 כהנא נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 10.7.2005); עניין סביר). גזר-דינו של בית הדין למשמעת ברור ואינו מאפשר פרשנות כטענת העותר. בצדק קבעו בתי הדין לעבודה כי תביעת העותר היא תקיפה ישירה של גזר הדין, תוך ניסיון לשנות את אחוזי הגמלה המשולמת לו, על-אף טענתו לפיה ביקש הוא לערער אך על פרשנות גזר הדין ועל החלטת הממונה. החלטת הממונה בעניינו של העותר ניתנה בהתאם לגזר דינו של בית הדין למשמעת. אין זה מתקבל על הדעת שבמסגרת ערעורו על החלטת הממונה ינסה העותר למעשה לשנות את קביעותיו של בית הדין למשמעת בגזר הדין. על העותר היה לפרוס טענותיו בעניין שיעור הגמלה שנקבע לו בגזר הדין במסגרת ערעור לבית משפט זה בתוך הזמן הקבוע לכך בחוק, ולא באיחור של שמונה שנים. לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בתי הדין לעבודה לפיה כבר במועד קבלת תלוש הגמלה הראשון בספטמבר 1997 הגיעה החלטת הממונה, שנוסחה כאמור בהתאם לגזר הדין, לידיעתו של העותר. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏‏‏‏ה' כסלו, תשס"ח (15.11.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07081420_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il