מדינת ישראל נ. אמיר סויסה

פסק-דין בתיק ע"פ 814/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 814/12 ע"פ 816/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערת בע"פ 814/12 והמשיבה בע"פ 816/12: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 814/12 והמערער בע"פ 816/12: אמיר סויסה ערעור על הכרעת דין מיום 18.7.2011 וערעורים על גזר דין מיום 12.12.2011 שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתפ"ח 44791-07-10 על ידי סגנית הנשיא השופטת ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק תאריך הישיבה: י"ט באלול התשע"ב (6.9.2012) בשם המערערת בע"פ 814/12 והמשיבה בע"פ 816/12: עו"ד יעל שרף בשם המשיב בע"פ 814/12 והמערער בע"פ 816/12:: עו"ד אבי חימי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 18.7.2011 וערעורים על גזר דין מיום 12.12.2011 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק) בתפ"ח 44791-07-10. המערער הורשע באינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובביצוע מעשים מגונים (מספר עבירות) לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. על המערער הושתו חמש שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מתום ריצוי מאסרו והתנאי הוא שהמערער לא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע; כמו כן חויב המערער בתשלום פיצויים לטובת המתלוננת בסך של 15,000 ש"ח. עובדות כתב האישום 1. המתלוננת הכירה את המערער באתר האינטרנט "מקושרים". אחרי התכתבות קצרה נפגשו השניים ביום 18.7.2010. המערער הזמין את המתלוננת לנסוע ברכבו, לשבת במקום כלשהו ולדבר. במהלך הנסיעה החל המערער לגעת בחלקי גופה השונים של המתלוננת בניגוד לרצונה וזאת עשה לשם גירוי וסיפוק מיניים. כאשר המתלוננת אמרה לו "די תפסיק" הוא סטר בפניה. המערער לקח את המתלוננת לביתו, שם החל לגעת בחלקי גופה השונים, פתח את חזייתה ונגע בה, השכיב אותה על המיטה ושכב עליה, הוציא את איבר מינו ודרש ממנה לקיים מין אוראלי. בהמשך החדיר המערער את אצבעותיו לתוך איבר מינה של המתלוננת ללא הסכמתה. המתלוננת התנגדה לכל מעשיו של המערער, ביקשה שיפסיק, בכתה וצעקה וניסתה להשתחרר מאחיזתו. לפיכך הואשם המערער בעבירות שפורטו ברישא. הראיות לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. במענה לכתב האישום לא הכחיש המערער כי נגע בגופה של המתלוננת ברכבו ובביתו אך טען כי הדבר נעשה בהסכמתה. המערער כפר בשימוש בכוח או באלימות והכחיש כי החדיר אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, הגם שלא חלק על כך שנגע באיבר מינה. 3. המתלוננת נבדקה ביום 19.7.2010 על ידי הרופא המשפטי ד"ר ריקרדו נחמן, שקבע כי לא נמצאו סימנים חבלתיים וקרום הבתולין נמצא שלם ללא סימני חבלה. ד"ר נחמן ציין כי "ליטוף של פלחי העכוז ו/או החדרת אצבע, אצבעות בין שפות הפות, לא בהכרח מותיר סימנים חבלתיים טריים". בסיכום חוות דעתו, ציין ד"ר נחמן כי על פי ממצאי הבדיקה לא ניתן לשלול או לאשש את עיקרי התלונה. גרסאות הצדדים באשר לנסיעה ברכבו של המערער אל ביתו 4. בעדותה בבית המשפט מסרה המתלוננת כי עם תחילת הנסיעה לאחר שעלתה לרכבו של המערער הוא נגע בחזהּ. היא ביקשה ממנו שיחדל מכך. לדבריה, לראשונה בעדותה, נגע המערער גם באיבר מינה מעל מכנסיה. המתלוננת הסבירה כי היא לא סיפרה על כך בחקירה המשטרתית או לד"ר נחמן או במהלך העימות עם המערער שכן "הכל מתחיל להתעכל לי". המתלוננת העידה כי הזיזה את ידו של המערער ואמרה לו "די, תפסיק, די, תוריד את היד". המתלוננת טענה כי בשלב זה עיקם המערער את ידה ונתן לה מכה בפנים. בעימות הדגימה המתלוננת כיצד המערער כיסה פניה בכף ידו ומשך באוזנה. בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת מדוע ציינה בפני ד"ר נחמן כי המערער גם משך בשערה. המתלוננת הסבירה כי אגב משיכת האוזן משך המערער גם בשערה. המתלוננת הוסיפה כי לא דרשה מהמערער לעצור את הרכב משום שחששה ממנו. המתלוננת העידה כי המערער נהג במהירות והיא לא ראתה כל אפשרות מעשית לרדת מהרכב. בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת מדוע בהודעתה הראשונה מסרה כי ביקשה מהמתלונן לרדת מהרכב והשיבה כי "עברה לילה קשה". 5. המערער העיד בבית המשפט כי המתלוננת הרשתה לו לגעת בחזהּ והמגע היה בהסכמה מלאה. המערער הדגיש כי אין שחר לטענה לפיה הוא עיקם את כף ידה של המתלוננת, משך באוזנה או שהכה אותה בפניה. במהלך העימות אישר המערער כי ליטף את המתלוננת בפניה ברכב. גם בהודעתו במשטרה הכחיש המערער שימוש באלימות או בכוח. גרסאות הצדדים באשר לנעשה בביתו של המערער 6. המתלוננת הדגישה כי משירדה מרכבו של המערער היא נכנסה לביתו משום שחששה להתנגד לו לאור העובדה כי הכה אותה ברכב. כן מסרה המתלוננת כי מיהרה להיכנס לביתו של המערער משום שחששה מכלב האמסטף שהיה בכניסה לביתו שעה שהמערער החווה בידו לכלב והורה לו "תפוס אותה, תפוס אותה". בעימות במשטרה אישר המערער כי בכניסה לביתו אמר למתלוננת שתדבר בשקט והסביר כי המתלוננת צחקה ודיברה בקול רם. המתלוננת טענה בעימות כי המערער אמר לה בכניסה לביתו: "דברי בשקט... שלא ישמעו אותך". 7. בעדותה מסרה המתלוננת כי היא התיישבה על המיטה בחדרו של המערער, נשענה על כרית המיטה והמערער הגיח מאחוריה, השכיבה על בטנה. המערער פתח את חזייתה, הרים את חולצתה תוך שמנגד היא הורידה את חולצתה כלפי מטה. עוד הוסיפה המתלוננת כי המערער הוציא את איבר מינו, עלה עליה, לחץ על בטנה ואמר לה "בא לי לגמור לך על הפטמות". המתלוננת ציינה עוד כי המערער "הוריד לי את הראש למטה" לכיוון איבר המין ו"אמרתי לו שיכניס את זה בפנים כי זה מגעיל אותי". המתלוננת מסרה כי היא חששה לקום מהמיטה שכן פחדה מהמערער ולא היה איש בבית מלבדם. עוד העידה המתלוננת כי המערער תחב אצבעות ידו לתוך איבר מינה, מתחת למכנסיה. לטענתה, המערער החדיר אצבעותיו "בתוך האיזור של הדגדן, בתוך האיזור למטה". ובהמשך מסרה "בתוך. עמוק. מכניס אותם. והיה לו כוח. הוא הפעיל כוח חזק...". בהקשר זה הוסיפה המתלוננת "הוא החדיר אותן חזק. אמרתי לו... אני בתולה, תפסיק. זה כואב לי. תן לי לקום בבקשה. הוא ראה אותי בוכה. הוא לא הפסיק הוא הכניס עוד יותר ועוד יותר. אמרתי לו – יש לי פיפי. הוא אמר לי – אם את קמה, אני קורע לך את החזיה... הוא אמר לי תעשי פה. אני אוהב שעושים עלי. תעשי כאן במיטה". המתלוננת הדגישה כי ניסתה להוציא את אצבעותיו של המערער אך לא הצליחה לאור הכוח שהפעיל. 8. בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת אם נישקה את המערער בהסכמה והיא הכחישה. בעימות טענה כי "היה איזה קטע קטן שכן התנשקנו אבל אחרי זה, כבר היה כל העליות וההכנסות ידיים וכל זה". בעדותה הבהירה את מה שאמרה בעימות והסבירה כי "זה היה נשיקה של פחד" ולטענתה היא לא מסרה הסבר זה במשטרה נוכח היותה מבולבלת ותחושותיה הקשות כמו גם נוכח העובדה שהחקירה התארכה עד השעה 02:00. 9. לגרסת המערער באשר להתרחשות בחדרו, בינו לבין המתלוננת הייתה הסכמה והיא "זרמה לכיוון המיני". המערער אישר כי הוציא את איבר מינו "חלקית" לאחר שפתח את רוכסן מכנסיו "תוך כדי התחרמנות שלי ושלה" וכי עלה על המתלוננת כשאיבר מינו חשוף. המערער אישר כי לחץ על בטנה של המתלוננת "חלקית, וזה היה בהתחלה עוד לפני כל ההתגוששות שלנו יחד כחלק מזה שצחקתי על השומן שלה". עוד אישר המערער כי הוריד את ראשה של המתלוננת לכיוון איבר מינו בלא שהתקיים מגע תוך שהוא מציין כי "זה היה בקטע של צחוק והיא גם צחקה מזה...", אך כיוון שראה כי המתלוננת לא מעוניינת במין אוראלי הוא לא כפה עליה לעשות כן. לדבריו, המתלוננת נשכבה על המיטה על בטנה והוא נשכב לידה, לאחר שהוציא את איבר מינו והם החלו להתנשק ולגעת אחד בשני. הוא פתח את חזייתה, נישק את חזהּ, נגע בה מעל המכנסיים ותוך כדי כך הכניס ידו והניחה על איבר מינה. לדברי המערער הוא "עיסה את האיזור מעל איבר המין" כדי לגרות את המתלוננת. לאחר מספר דקות שבהן הראתה הנאתה, ותוך כדי נשיקות הדדיות, אמרה לו המתלוננת שהיא בתולה, ואז הוא חדל והוציא את ידו. המערער עמד על כך שאצבעותיו לא חדרו בשום שלב לאיבר מינה של המתלוננת. המערער אישר כי המתלוננת אמרה לו "אני בתולה תפסיק, תוציא את היד". גרסאות הצדדים לגבי החזרת המתלוננת לביתה 10. המתלוננת העידה כי המערער הסיע אותה חזרה לביתה. לדבריה, בדרך הייתה "קפואה מפחד". המערער אישר כי המתלוננת "התחילה לבכות ולהתנהג מוזר" במהלך הנסיעה חזרה. עוד מסרה המתלוננת כי לאחר שהמערער הורידה בפתח ביתה הוא התקשר אליה מספר פעמים לשאול לשלומה ואמר לה כי הוא מתנצל. עוד מסרה המתלוננת כי טרם כניסתה לביתה היא שוחחה בטלפון עם המערער. הוא אמר לה כי הם אינם מתאימים והוא מבקש ממנה סליחה. היא שאלה אותו אם הוא מבין את החומרה במעשיו. עם חזרתה לביתה הלכה המתלוננת מיד להתקלח נוכח תחושתה והרגשתה. היא קראה לאמה וסיפרה לה על מה שאירע. אמה התקשרה למערער ושאלה אותו איך הוא העז לנהוג כך בבתה. המערער השיב לאמה כי הוא לא מכחיש את המעשים תוך שהוא התחנן בפניה שלא תהרוס את חייו. רק לאחר מחצית השעה כשנרגעה המתלוננת היא ניגשה למשטרה בלוויית אמה והגישה תלונה. 11. המערער העיד שאמר למתלוננת כי יחזירה לביתה ואז היא אמרה לו תוך כדי התארגנות מול המראה: "חבל.. אפשר להמשיך את זה לקטע רציני". המערער השיב כי אין לכך טעם. במהלך הנסיעה לביתה של המתלוננת אמר לה המערער כי לא יהיה ביניהם קשר רציני. בעקבות דברים אלו, כך טען המערער, נכנסה המתלוננת להלם והתחילה להזיל דמעות. הוא עצר את הרכב ושאל אותה מה קרה ואף הציע להתקשר לאמה. המערער מסר עוד כי לאחר שהוריד את המתלוננת ליד ביתה הוא התקשר אליה, זאת על פי מנהגו עם נשים אחרות, כי רצה לוודא שהגיעה בשלום לביתה. או אז החלה המתלוננת להטיח בו האשמות. בשלב זה הוא הגיע לביתו ואז התקשרה אליו אמה של המתלוננת והחלה אף היא להטיח בו האשמות. הוא הודה בפני האם כי היה עם המתלוננת אולם לא תקף אותה וכי הדברים נעשו בהסכמה. האם הורתה למערער להגיע לביתם ותוך כדי התקרבות למקום הוא שמע צעקות ברקע והביע חשש בפניה מ"הבלאגן" הצפוי לו. בשלב זה אמרה לו האם כי אין צורך שיגיע וכי המתלוננת פונה למשטרה. לדבריו, הוא התקשר פעם נוספת לאם לומר לה שהוא מגיע על מנת להקדימן בטרם תוגש תלונה במשטרה. בהודעתו במשטרה טען המערער כי הוא מעריך שהתלונה נגדו באה על רקע אכזבתה של המתלוננת נוכח אי התפתחותו של קשר רציני. עדים נוספים 12. מ.ע., חברתה של המתלוננת מתקופת הלימודים בתיכון, העידה כי ביום 18.7.2010 סמוך לשעה 21:00 התקשרה אליה המתלוננת ומסרה כי ניסו לאנוס חברה שלה והיא לא יודעת מה לעשות. העדה הפנתה את המתלוננת למשטרה. למחרת בשעה 14:00 התקשרה אליה המתלוננת בשנית והתוודתה בפניה שמדובר בה עצמה ותיארה את שהתרחש. לפי תיאוריה מסרה המתלוננת כי "הוא ניסה להחדיר לה אצבעות" ו"הוא נלחם איתה קצת". העדה מסרה כי בשיחה הראשונה המתלוננת לא הייתה נסערת, ככל הנראה משום שלקח לה זמן לעכל את שאירע. ואולם, בשיחה השנייה המתלוננת הייתה נסערת ו"לחוצה". העדה ציינה כי המתלוננת "היא ילדה בגוף של אישה. היא מאוד מאוד תמימה. אם תיקח ילדה בת 12 ותשים לידה, יש להם אותו שכל, עוד מבית הספר היה לה בעיה של אבחון ובעיה חברתית. כאילו אפשר לעבוד עליה בקלות. היא ילדה של אמא כל דבר שואלת את אמא, ואין לה דעות משל עצמה...". 13. אמה של המתלוננת, העידה כי עם חזרתה של המתלוננת לביתה היא פנתה מיד להתקלח וכאשר שאלה אותה איך היה החלה המתלוננת לבכות וסיפרה לה על החדרת האצבעות. האם שהייתה נסערת התקשרה למערער. האם מסרה כי המערער הודה ולא הכחיש את הדברים שהטיחה בו. האם מסרה כי המערער התחנן בפניה שלא תלך למשטרה ולא תהרוס את חייו. בחקירת הנגדית עמדה האם על כך שהמערער לא הכחיש את האשמות שהטיחה בו בטלפון. לטענתה, בתחילה הייתה נכונה כי המערער יגיע לביתם על מנת לברר את שאירע, אך בהמשך ליוותה את בתה לתחנת המשטרה. האם מסרה כי לאחר חקירתה של המתלוננת היא נפתחה וסיפרה לה פרטים נוספים, למשל כי חששה מהמערער ומנוכחות הכלב, במיוחד לאחר שהמערער הזהירה שלא תצעק. לדברי האם בעקבות האירוע השתנתה התנהגותה של המתלוננת שהחלה להתפרץ, לקלל וההשפעות הקשות של האירוע ניכרו בהתנהלותה. 14. הודעת אביה של המתלוננת במשטרה הוגשה בהסכמה, לפיה המתלוננת נכנסה לבית בהיסטריה, ממש בריצה והלכה מיד להתקלח. הוא ביקש מהאם שתבדוק מה קרה למתלוננת. כשהאם ניגשה למתלוננת שמע האב את בכייה של המתלוננת ולאחר מכן אמרה האם כי היא פונה למשטרה. האם מסרה לאב כי המתלוננת אמרה לה שהמערער עיקם לה את היד, נתן לה מכה, נגע לה בפנים ובאוזן, בחזה והחדיר אצבעות לאיבר המין. האב מסר כי האם התקשרה למערער והאחרון אמר לה שהוא מצטער והתחנן בפניה. האב מסר כי לא ראה את בתו מעולם במצב דומה. הכרעת הדין 15. ליבת המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים היא בשאלת ההסכמה ובשאלת החדרת האצבעות. בית המשפט המחוזי השתכנע מגרסת המתלוננת, נוכח ההתרשמות ממנה והחיזוקים לעדותה, כי המעשים נעשו בכפיה, בניגוד לרצונה. בית המשפט קבע כי נוכח זאת יש לדחות את טענת המערער בעניין שיתוף פעולה ו"זרימה מינית". ממצאי עובדה ומהימנות 16. בית המשפט המחוזי עמד על כך שנסיבות המקרה מצביעות כי מלכתחילה ראה המערער במתלוננת "אובייקט מיני מזדמן". המערער סבר כי אין מניעה לכפות רצונו על המתלוננת לאחר שזו מחלה על כבודה והסכימה להיפגש עימו חרף התייחסותו מקלת הראש לגביה. המערער אישר כי נגע מיידית ב"חזה השופע" ו"החשוף" של המתלוננת למרות שלא הייתה בין השניים היכרות מוקדמת. המערער לא הסתפק במגע בחזה אלא אף נגע באזור איבר מינה והציע לה לצפות ב"סרטים כחולים", כשהשניים זרים גמורים. 17. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת, לפיה ניסתה למנוע מהמערער לגעת בה וזה בתגובה פגע בפניה, משך את אוזנה ושערה ועיקם את ידה, הותירה עליו רושם מהימן וכי קשה להלום שהמתלוננת שיתפה פעולה עם זר גמור והייתה נכונה לאפשר מגע "חופשי" באיבר מינה במסגרת הזמן הקצר בו שהו השניים ברכב. בית המשפט קבע שאמירתו של המערער כי מדובר בליטוף הפנים ואחיזה תמימה בידה אינה מהימנה. 18. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת באשר להשתלשלות האירועים בביתו של המערער נאמנה אף היא למציאות ויש להעדיפה על פני תיאורו הבלתי סביר של המערער לגבי שיתוף פעולה מיני בהסכמה מלאה. בית המשפט ציין כי מעדותו של המערער עצמו עולה כי "הסתער" על המתלוננת מיד לאחר הכניסה לחדר, פתח את חזייתה, השכיבה על המיטה, הוציא את איבר מינו, לחץ על בטנה ועלה עליה, ניסה לשדלה לקיים בו מין אוראלי ותחב ידו לאיבר מינה. בית המשפט הטעים כי טענת המתלוננת לפיה לא חפצה במעשים שנכפו עליה בחטף הינה סבירה ומובנת נוכח העובדה כי למתלוננת לא היה ניסיון מיני קודם והיא פגשה במערער לראשונה זמן קצר קודם לכן. בית המשפט הדגיש את עדותה הנרגשת של המתלוננת שתיארה את צניעותה הרבה ואת הדחייה והגועל שחשה נוכח התנהגותו של המערער. עוד נקבע כי המתלוננת הביעה התנגדות לכל ניסיון של המערער לכפות עליה שיתוף פעולה מיני אקטיבי ובכלל זה מין אוראלי. 19. באשר לשאלה האם הוחדרו אצבעותיו של המערער לאיבר מינה של המתלוננת; ציין בית המשפט המחוזי כי המתלוננת הבהירה בעדותה באופן נחרץ את תחושתה הבלתי אמצעית כי המערער החדיר אצבעותיו "עמוק" לתוך איבר מינה והיא חשה כאבים ובכתה. עוד ציין בית המשפט כי גם בבדיקתה ציינה המתלוננת בפני ד"ר נחמן את דבר קיומה של החדירה. תמיהות שהעלה המערער ביחס לגרסתה של המתלוננת 20. ההגנה טענה כי מתעוררות תמיהות שיש בהן כדי להטיל ספק ממשי בטענת המתלוננת כי לא שיתפה פעולה מרצון. כך נטען כי המתלוננת יכולה הייתה להעריך מתחילה כי המערער מתכוון להביאה לביתו; היא לא דרשה מהמערער לעצור את רכבו ולרדת ממנו חרף המעשים המיניים שביצע בה בתחילת הנסיעה ועל אף האלימות שטענה כי המערער נקט כלפיה; המתלוננת לא ניסתה להימלט עם צאתה מהרכב ליד ביתו של המערער ולא נמנעה מכניסה לביתו ועלייה לחדרו; המתלוננת לא כפרה בכך שנישקה את המערער לאחר שהשניים נשכבו על המיטה; בהמשך האירועים לא הקימה המתלוננת קול צעקה בהיותה בחדרו של המערער ואיפשרה לו להסיעה לביתה. 21. בית המשפט המחוזי הדגיש את ההלכה הפסוקה לפיה אין לתהות אחר ההיגיון שבהתנהגות נפגעות עבירות מין בחוכמה שלאחר מעשה. נוכח עדותו של המערער שהציע למתלוננת לעצור את הרכב בחורשה שבאזור קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבוע כי היה נהיר למתלוננת שהשניים יגיעו לביתו של המערער. ואולם, בית המשפט הדגיש כי גם אם המתלוננת הבינה מראש כי פניהם מועדות לביתו של המערער הרי שאין בכך כדי להוות איתות כלשהו להסכמתה לביצוע המעשים. המתלוננת הסבירה את התנהגותה הפסיבית ברכב ובביתו של המערער בחששה הגדול מפני המערער נוכח התנהגותו ברכב ו"תחושת המיצר בו הייתה נתונה בעת ששהתה לבדה במחיצתו, נתונה לחסדיו". עוד הפנה בית המשפט לחששה של המתלוננת נוכח המפגש עם הכלב בפתח ביתו של המערער. המערער אף הזהיר את המתלוננת כי תשמור על שקט. לחששה של המתלוננת ניתן ביטוי נוכח סירובה להצעת המערער לעצור את הרכב במקום מבודד; נוכח שיחת הטלפון המאופקת והקצרה אותה קיימה עם אמה בחדרו של המערער בעת שהמערער היה נוכח במקום; נוכח הימנעותה מלהתקשר לאמה במהלך הנסיעה חזרה לביתה בנוכחות המערער חרף מצבה הנפשי הקשה ועל אף שהזילה דמעות; כן ציין בית המשפט כי המתלוננת אישרה בפני המערער כי הכל כשורה לפני יציאתה מהרכב והטיחה את ההאשמות כלפיו בסמוך לאחר שדרכיהם נפרדו ויש בכך להמחיש כי המתלוננת חשה ביטחון רק בעת שהמערער לא היה עוד בסביבתה. המתלוננת הסבירה כי הנשיקה שנתנה למערער הייתה תגובה לחשש וללחץ במצבה ולא מתוך רצון. בית המשפט קבע כי חוסר האסרטיביות בהתנהגותה של המתלוננת ניתן גם להסבר נוכח מבנה אישיותה שתואר בעדויותיהן של חברתה ואמה. חיזוק לגרסת המתלוננת 22. בית המשפט המחוזי קבע כי חיזוק ראייתי לגרסתה של המתלוננת נמצא במצבה הנפשי כעולה מעדויות המערער, הוריה וחברתה. המערער אישר כי במהלך הדרך חזרה הבחין כי המתלוננת "בוכייה, קפואה ומוזרה". עוד הוסיף בית המשפט כי טענת ההגנה לפיה המתלוננת ביקשה "להיפרע" מהמערער על רקע החלטתו כי לא ימשיך בקשר עימה אינה יכול להתקבל, נוכח התמורות המשמעותיות שחלו בהתנהגותה של המתלוננת וההשלכות הנפשיות שנגרמו לה בעקבות ובתכוף לאירועים מושא כתב האישום. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט כי התנהגות המערער בעקבות האירוע, בפניות טלפוניות חוזרות ונשנות למתלוננת ולאמה תוך שהוא מתחנן לחוס על חייו, אינה מתיישבת עם התנהגות תמימה של אדם הבטוח בצדקת דרכו. הטיעונים לעונש 23. בטיעוניה לעונש הדגישה המאשימה את סדרת עבירות המין שביצע המערער במתלוננת ברכבו ובביתו. המאשימה הטעימה את חומרת המעשים ונסיבות ביצועם. הודגש כי המערער ניצל את תמימותה של המתלוננת שנאותה להיפגש עמו משסברה כי מדובר במפגש תמים ותחילתו של קשר. המערער ראה במתלוננת "אובייקט מיני מזדמן" למרות שמצוקתה נראתה לאורך כל האירוע. מדובר היה באירוע טראומתי עבור המתלוננת שגרם לה לנזקים קשים כפי שעולה מתסקיר נפגעת עבירה. עוד הדגישה המאשימה כי מהתסקיר עולה שגם בני המשפחה הקרובים של המתלוננת משלמים מחיר על הפגיעה בה. לא זאת אף זאת, טענה המאשימה כי אין מדובר במעידה ראשונה של המערער בתחום עבירות המין וכי הוא נדון בעבר לשנת מאסר כאשר יש דמיון בין המקרים. המערער השתחרר מהמאסר הנ"ל בחודש מאי 2007 וביצע את העבירות דנן בחודש יולי 2010. 24. מטעם המערער העידו מספר עדי אופי. מעדויותיהם עולה כי המערער הוא בן למשפחה נורמטיבית וכי הוא גילה פעילות מבורכת למען הקהילה ועזר לנזקקים. בטיעוניו לעונש הדגיש המערער כי אמנם מדובר במספר עבירות אך במסכת אחת. עוד נטען כי המעשים לא היו בעלי אופי אלים-קשה ונזק גופני של ממש לא נגרם למתלוננת. המערער לא כפה לטענתו על המתלוננת מעשים שביחס אליהם הפגינה התנגדות כמו למשל המין האוראלי. כן טען המערער כי בדרך חזרה הוא הציע למתלוננת סיוע ועזרה. בעדותו הביע המערער כאב ביחס למה שקרה למתלוננת. באשר לנסיבותיו האישיות נטען כי המערער בן 27, גדל בסביבה מורכבת, הוריו התגרשו ואביו הותיר את המשפחה עם חובות כבדים. המעצר הנוכחי הותיר את המערער, שקודם למעצרו החל בהקמת עסק, בחובות כבדים. כן נטען כי מאז נעצר עשה המערער חייל בלימודי תורה במדרשה בכלא וכי הוא מגלה התחלה של "תובנה והפנמה". עיקרי גזר הדין 25. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרת המעשים שביצע המערער עת כפה עצמו בכוח על בחורה צעירה שנשאה עיניה לפגישה תמימה עימו. בית המשפט מצא כי מעשיו של המערער הותירו צלקת נפשית במתלוננת. מעשיו המיניים של המערער בהרשעתו הקודמת דומים והמערער לא תיקן דרכיו. בית המשפט הטעים כי ביצוע נשנה של עבירות דומות ממחיש את התייחסותו המעוותת של המערער לאישה כאל אובייקט מיני נטול רצון משלו. בית המשפט הוסיף כי גם בפעם הקודמת נטענו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער וניתן לכך משקל באופן שנגזר עליו מאסר מתון. בית המשפט ציין כנסיבה לקולא את העובדה שהמערער לא הרחיק לכת בביצוע מעשיו. משכך הושתו על המערער העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי ערעור המדינה כנגד קולת העונש – ע"פ 814/12 26. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד יעל שרף – טוענת כי העונש שהושת על המערער אינו הולם את חומרת המעשים ואת נסיבות ביצועם וכי בנסיבות המקרה עונש זה אינו מבטא את נורמת הענישה הראויה ואינו מקיים את תכליות הענישה השונות, בהן גמול, מניעה והרתעה. עוד הודגשו הפגיעה הקשה במתלוננת והנזקים שנגרמו לה. המשיבה טוענת כי המערער פגע במתלוננת פגיעה מינית קשה תוך שהוא מנצל את תמימותה וחולשותיה. מסכת המעשים נעשתה בניגוד לרצונה של המתלוננת תוך שהמערער ראה במתלוננת כלי בידיו. עוד מדגישה המשיבה את עברו הפלילי של המערער בגדרו הרשעה קודמת בעבירות מין שעה שבמקרה הקודם הושת עליו עונש מתון ביותר של 12 חודשי מאסר בפועל. המשיבה טוענת כי על רקע עובדה זו יש צורך להרחיק את המערער מהחברה לתקופה משמעותית יותר. כמו כן טוענת המשיבה כי העונש אינו מבטא את אי לקיחת האחריות על ידי המערער שהכחיש במהלך משפטו את המיוחס לו. תמצית נימוקי ערעורו של המערער כנגד הכרעת הדין וכנגד חומרת העונש – ע"פ 816/12 27. באשר ליסוד ההסכמה; טוען המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אבי חימי – כי לא ניתן לקבוע אף לפי גרסת המתלוננת כי הדברים נעשו בה שלא בהסכמתה. לפי דברי המתלוננת בעימות, עם כניסתה לחדרו של המערער היא נשכבה על המיטה ושמה ראשה על הכרית. כאשר המתלוננת לא רצתה לבצע מין אוראלי המערער לא כפה זאת עליה. כך גם נטען כי המתלוננת נשקה למערער מרצונה ולא סביר שתעשה כן לאחר שהכה אותה במהלך הנסיעה. גם בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת את גרסתו של המערער לפיה כאשר היא אמרה לו שהיא בתולה הוא נענה לבקשתה וחדל. לכן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קבע כי התנגדותה של המתלוננת הושמעה לראשונה בשלב בו נגע המערער באיבר מינה בחדרו (ללא שהייתה החדרת אצבעות). באשר לטענה בדבר החדרת אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת; טוען המערער כי בעימות אמרה המתלוננת שהוא ניסה להחדיר אצבעותיו לאיבר מינה אך היא לא אפשרה לו. כן טוען המערער בהקשר זה כי מחוות הדעת של הרופא המשפטי לא עלה כי יש סימני חבלה באיבר מינה של המתלוננת או כי ניתן לאשש את גרסתה. 28. אף לפנינו טוען המערער לתמיהות בנוגע להתנהלותה של המתלוננת ולסתירות בגרסתה. כך למשל נטען כי גרסתה של המתלוננת לפיה המערער כפה את עצמו עליה ברכבו בדרך לביתו וכי הכה אותה אינה מתיישבת עם התנהגותה לאחר מכן עת הסכימה להמשיך עמו בנסיעה ברכב, להיכנס לביתו ולחדרו, לשכב מרצונה על מיטתו ואף לנשקו. עוד נטען בהקשר זה כי בהודעתה טענה המתלוננת כי ביקשה לרדת מרכבו של המערער אך בעימות הודתה כי לאורך הנסיעה לא ביקשה לרדת מהרכב. בנוסף לכך נטען כי בעדותה טענה המתלוננת כי חשה פחד בכניסה לבית בגלל הכלב ששהה בחוץ ומיד לאחר מכן סתרה עצמה עת אישרה כי הכלב היה בתוך הבית. זאת ועוד, טוען המערער כי בהמשך עדותה אישרה המתלוננת שהמערער לא אמר לכלב "תפוס אותה". 29. המערער טוען כי המתלוננת ידעה שפניהם מועדות לביתו שכן בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה כי המערער ביקש ממנה לבוא אליו. בחקירתה הנגדית הכחישה המתלוננת כי מסרה זאת לגובה האמרה. המערער טוען כי צפייה בעימות מצביעה על כך שהמתלוננת ידעה שהיעד הוא ביתו של המערער. טענה נוספת שנשמעה מפי המתלוננת היא שכאשר היא עלתה לרכבו של המערער הוא נטל ממנה את הטלפון הסלולארי שלה והחזיר לה אותו רק בנסיעה חזרה. ואולם, בהמשך עדותה אישרה המתלוננת כי היא זו ששמה את המכשיר על אדן החלון בחדרו של המערער וכי היא שוחחה בטלפון עם אמה עוד בהיותה בבית המערער כשהיא במיטת המערער. בנוסף לכך, טוען המערער כי על אף שהמגע המיני הגיע לקיצו עולה מעדותה של המתלוננת כי היא נשארה לשכב לצידו ואף ביקשה ממנו שייקח אותה לביתה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענתה כי חששה מפניו. 30. באשר לטענת העלילה; המערער טוען כי המתלוננת עצמה לא פסלה את האפשרות שהוא הודיע לה עוד לפני תום הנסיעה בחזרה לביתה כי הוא אינו מעוניין בקשר עמה. המערער שב וטוען כי הפללתו בידי המתלוננת נובעת מהיעלבותה על שהעיר לה באופן לא מחמיא אודות משקל גופה. המערער מפנה בהקשר זה למבנה אישיותה הילדותי של המתלוננת כפי שעולה מעדותה של אמה ושל חברתה וטוען כי יש בכך לחזק את טענתו לעלילת שווא. 31. הערעור כנגד גזר הדין: המערער טוען כי אם תתקבל טענתו כי לא הייתה החדרת אצבעות הרי שלא מדובר באינוס אלא במעשה מגונה ולפיכך רף הענישה שונה בתכלית. לחלופין, טוען המערער כי גם אם ערעורו כנגד הכרעת הדין ידחה יש מקום להקל בעונשו בהתחשב בנסיבותיו של האירוע. לטענתו, מדובר במסכת אחת; לא היה מגע מיני בין איבר מינו לבין איבר מינה של המתלוננת; למתלוננת לא נגרמו חבלות; שעה שהמתלוננת סירבה לבצע מין אוראלי המערער לא כפה זאת עליה והוא לא הגיע לסיפוקו על חזהּ משביקשה ממנו שלא לעשות כן. מעבר לכך, המערער ביקש לסייע למתלוננת במהלך נסיעתם חזרה. עוד נטען כי למרות שהמערער ניהל הליך הוכחות, בעדותו הוא ביטא חרטה, צער והפנמה על התנהגותו כלפי המתלוננת. המערער בן 27 בן יחיד להורים גרושים, גדל בסביבה מורכבת. הוריו חולניים. עם מעצרו הושבת עסקו. המערער מצביע על עדי האופי שהדגישו את צדדיו החיוביים והתנדבותו בקהילה. המערער אמנם הורשע בעבירה דומה אך טוען כי מדובר בעבירה משנת 2003. תגובת המשיבה 32. המשיבה מדגישה כי בטרם ידקדק הסנגור בשאלה מה אמרה המתלוננת בשורה ספציפית בהודעתה או בקטע מסוים בעימות צריך לראות את התמונה הכוללת ולהבין מי הנפשות הפועלות. מבחינת המערער ברור היה שמדובר במפגש מזדמן לקיום יחסי מין. המערער מכוון מטרה, בטוח בעצמו מזלזל במראה החיצוני של המתלוננת, הוא במגרש הביתי שלו ברכבו. המתלוננת מנסה להתחבב עליו לאחר שהכירה אותו באינטרנט כיוון שהיא מעוניינת בקשר. המתלוננת היא בת 22 ללא קשר משמעותי בעבר ובוודאי שלא קשר מיני. בית המשפט המחוזי התרשם מהמתלוננת והבין שמדובר בבחורה ילדותית ותלותית באמה. לכן, טוענת המשיבה, כשהסנגור תוהה מדוע המתלוננת לא ברחה מהרכב או מדוע נשקה למערער, יש בכך משום ניסיון לפרק את המכלול ולנתח את הסיטואציה ב"פינצטה" תוך התעלמות מהנסיבות וממאפייניה של המתלוננת. 33. המשיבה דוחה את האפשרות כי מדובר בעלילת שווא. המשיבה מטעימה כי בהתחשב באישיותה של המתלוננת לא ניתן לייחס לה תחכום שיניע אותה לנקום במערער. עוד טוענת המשיבה בהקשר זה כי לא ניתן להעלות על הדעת שרק משום שהמערער פגע במתלוננת על ידי כך שלגלג על המראה החיצוני שלה היא תבקש להפלילו באינוס. כן נטען כי אם המתלוננת הייתה מעוניינת להפליל את המערער היא הייתה משחירה את פניו ומקצינה את מעשיו אך היא הודתה שבסופו של דבר הוא התעשת, אם בכך שלא הכריח אותה לבצע מין אוראלי ואם בכך שכאשר היא אמרה לו שהיא בתולה הוא חדל מלהחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת אף הודתה שהמערער הציע לה במהלך הנסיעה חזרה להתקשר לאמה. 34. באשר לשאלת החדרת האצבעות; טוענת המשיבה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמערער החדיר אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת לאור ממשות תחושתה ותיאורה כפי שהתרשם מכך בית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה כי צפייה בקלטת העימות מעלה כי שעה שהמתלוננת מתארת את מעשיו של המערער היא עושה תנועות בידיה המצביעות על חדירה. 35. לטענת המשיבה, גרסתה של המתלוננת באשר לכפיית המעשים והתנגדותה, עוד במכוניתו של המערער ולאחר מכן בביתו, היא עקבית החל בחקירה ולאחר מכן בעדותה בבית המשפט. לכן, טוענת המשיבה כי גם אם נפלו אי דיוקים בגרסתה של המתלוננת אין בהם כדי להפריכה. המשיבה מדגישה כי אין שינוי מהותי בגרסתה של המתלוננת. לגרסתה זו של המתלוננת נמצאו חיזוקים כמו למשל עדויותיהם של אחרים שהצביעו על מצבה הנפשי הקשה בתכוף לאחר האירוע. עוד מפנה המשיבה לשיחות הטלפון בין המערער לבין אמה של המתלוננת ותחינתו של המערער שלא תפנה למשטרה. 36. באשר לעונש טוענת המשיבה כי יתכן שהיה די בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער אילו היה מדובר במעורבותו הראשונה בפלילים, אלא שלחובת המערער הרשעה בעבירת מין דומה אשר ריצוי מאסר מתון בגינה לא הרתיעו. המשיבה הפנתה לתסקיר נפגעת עבירה המדגיש את הנזקים הקשים שנגרמו למתלוננת. כן מדגישה המשיבה כי המערער טוען לחפותו גם היום ומשכך אינו זכאי ליהנות מהקלה בעונשו. דיון והכרעה 37. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובאסמכתאות אליהן הפנו הצדדים ולאחר ששמעתי את השלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות על כל ראשיהם. דחיית הערעור כנגד הכרעת הדין 38. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מושתתת בראש ובראשונה על ממצאי מהימנות אשר נקבעו לאחר התרשמות בלתי אמצעית מהעדים. לאור ממצאי המהימנות אומצה גרסתה של המתלוננת ונדחתה גרסתו של המערער. ככלל, די בעדות יחידה של נפגעת עבירות מין לצורך ביסוס הרשעת נאשם. כך למשל, הדגיש השופט א' לוי בע"פ 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009): "בהתאם להוראת סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, מוסמך בית-המשפט להרשיע נאשם בעבירת מין בהסתמך על עדותו היחידה של נפגע העבירה, ובלבד שיפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו. כבר נפסק בעבר, כי די באמון המוחלט והמפורש שנותן בית-המשפט בעדות המתלונן, כדי למלא אחר חובת הנמקה זו..." (שם, פסקה 15). 39. כפי שהדגשתי במקרים אחרים, כמו למשל בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009): "הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)]. לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)]" (שם, פסקאות 67-66 לחוות דעתי). עוד הדגשתי בע"פ 420/09 הנ"ל כי: "כאשר עסקינן בעבירות המתבצעות בצנעה, בסביבה מבודדת וללא עדים, במקרים רבים העדות היחידה למעשים הינה עדותו של נפגע העבירה, ולכן בתיקי "גרסה מול גרסה" יש חשיבות מוגברת ליתרון שערכאת הערעור אינה נהנית ממנו – התרשמות בלתי אמצעית מהעדים [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007) סעיף 6; פסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 487/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008) סעיף ז'(1); פסק הדין בע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2009) סעיף 33; פסק דינו של השופט א' גרוניס בע"פ 7396/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.2009) סעיף 4]. בשל כך, ההתערבות בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית בתיקים מסוג זה תהיה, כאמור, במקרים חריגים בלבד" (שם, פסקה 69 לחוות דעתי). דברים אלו יפים גם לענייננו שעה שבמפגש בין המערער לבין המתלוננת מתחילתו ועד סופו לא נכח איש מלבדם. הגם שבע"פ 420/09 הנ"ל הדברים נאמרו לעניין עבירות מין שבוצעו בתוך המשפחה, הם נכונים ומיושמים על ידי בתי המשפט גם לעניין עבירות מין המבוצעות שלא במסגרת התא המשפחתי [ראו למשל: פסק הדין בע"פ 721/09 בן-הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.2011), פסקה 37 לחוות דעתי]. לאחרונה הביע השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.1.2012), בדעת רוב וכנגד דעתה החולקת של השופטת ע' ארבל, מדיניות גמישה יותר באשר להתערבות בממצאי מהימנות בהליך הפלילי בכלל ובעבירות מין בפרט, תוך שהגביל את ההגמשה לחריגים שנקבעו לכלל אי ההתערבות בהלכה הפסוקה, עליהם הצבעתי לעיל, בפוסקו כדלקמן: "נוכח התוצאה האפשרית הקשה של הליך פלילי, שלילת חירותו של אדם, ראוי להותיר לערכאת הערעור מרחב גדול יותר להתערבות בקביעות מהימנות בהליך פלילי מאשר בהליך אזרחי... חובה לציין, כי לכלל אי ההתערבות נקבעו חריגים שונים, אשר בהתקיימם עשוי לקום צידוק להתערבות בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית..." (שם, פסקה 3). מסכים אני לגישתו זו של השופט גרוניס [ראו למשל: חוות דעתי בע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2012), פסקה 32] ויישומה צריך שיעשה בזהירות המתבקשת ובכל מקרה לפי נסיבותיו. יחד עם זאת, איני סבור כי עניינו של המערער נכנס לגדרי אחד החריגים הנ"ל ושוכנעתי כי הרשעתו מבוססת היטב על חומר ראיות מספיק ואין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, המנומקות גם בחיזוקים לעדותה של המתלוננת. סומך אני ידיי על הנמקתו של בית המשפט המחוזי חרף טענותיו של בא כוח המערער ביחס להכרעת הדין. 40. בא כוח המערער טוען כאמור לסתירות בגרסתה של המתלוננת בעיקר בין דברים שנאמרו על ידה בעימות לבין עדותה בבית המשפט. כפי שהודגש בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת, למשל בפסק דינו של השופט לוי בע"פ 5636/08 הנ"ל: "הלכה היא, כי קיומן כמו גם אי-דיוקים בעדותו של אדם בכלל, ובעדותו של קורבן עבירת מין בפרט, אין בהם כשלעצמם כדי לפגום במהימנותה: '...אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר...' (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)). לא זו, אף זו. כבר נפסק בעבר, כי "דווקא 'זכרון מופלג' של פרטים, אחרי שחלף זמן רב מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלול לפגום במהימנותו של עד" (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 625 ,637 (2004))" (שם, פסקה 15). 41. לאחר שעיינתי בהודעותיה של המתלוננת במשטרה, בעימות ובעדותה בבית המשפט מצאתי כי גרסתה קוהרנטית וסדורה, הן לעניין היעדר ההסכמה והן לעניין החדרת אצבעותיו של המערער לאיבר מינה. כך למשל, בהודעתה מיום 18.7.2010 אמרה המתלוננת "אמרתי לו אני מצטערת שעליתי איתך לאוטו" (שורות 18-17). "בדרך הוא התחיל לשלוח לי ידיים ולגעת לי בחזה ואמרתי לו די תפסיק ואז הוא עיקם לי את היד ונתן לי סטירה ואז הוא המשיך לבית שלו ואמרתי לו חבל שעליתי איתך..." (שורות 20-19). באשר לנעשה בביתו של המערער מסרה המתלוננת "...וגם אמרתי לו די תפסיק והוא ממשיך בשלו ומכניס את האצבעות שלו עמוק לתוך איבר המין שלי תוך שאני צועקת לו תפסיק די והתחיל לעלות עליי ואמר לי את רוצה שאני אגמור לך על החזה..." (שורות 27-23). בעדותה בבית המשפט חזרה המתלוננת על גרסה דומה אלא שכאמור הוסיפה כי ברכב נגע המערער גם באזור איבר מינה מעל המכנסיים. 42. אכן, כפי שטוען המערער קיים פער מסוים בהשוואה בין הגרסה שמסרה המתלוננת בהודעתה ובבית המשפט לבין דברים שאמרה בעימות. אך יחד עם זאת, קריאת תמליל העימות כמכלול וצפייה בו בשלמותו מעלה כי אין הלכה למעשה סתירה מהותית בליבת הגרסה העובדתית ממנה עולה כי המערער ביצע את המעשים במתלוננת מתחילתו של הערב ועד סופו ללא הסכמתה וכי החדיר אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת נשאלה שוב ושוב בעימות האם התנגדה והשיבה כי אמרה למערער במפורש שהיא אינה מסכימה לביצוע המעשים ואף בכתה וביקשה שיפסיק. אף בעימות עמדה המתלוננת על גרסתה כי המערער הכה אותה בפניה ברכב ועיקם את ידה לאחר שניסתה להזיז את ידיו כדי שלא יגע בה ולאחר מכן אף הפעיל כוח עת ביצע את המעשים בביתו והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה חרף התנגדותה. 43. בא כוח המערער שם יהבו על כך שבעימות הודתה המתלוננת שבהיותה בבית המערער היא נשקה לו אך הבהירה שזה היה בטרם פתח את חזייתה ו"עלה" עליה ובטרם החדיר אצבעותיו לאיבר מינה (שורות 50-48 לתמליל העימות). בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו. המתלוננת הבהירה בעדותה כי מדובר "בנשיקה של פחד". בית המשפט קיבל הסבר זה לאור אישיותה של המתלוננת כפי שעלתה מעדויות אמה וחברתה. הסבר זה של המתלוננת מתקבל על הדעת גם לאור העובדה כי היא הוכתה על ידי המערער ברכבו וכי השניים היו לבדם בביתו תוך שתחושת הפחד התעצמה לאור נוכחותו של הכלב. אי דיוקים בגרסת המתלוננת כמו למשל לגבי הימצאות הכלב מחוץ לכניסה לביתו של המערער או בתוך ביתו והשאלה האם המערער החווה לכלב בידו ואמר לו "תפוס אותה" הם פרטים פריפריאליים שאינם נוגעים לגרעין הגרסה העובדתית ומשכך אין בהם להטות את הכף. כך גם באשר לסתירות הנטענות בגרסתה של המתלוננת ביחס לטלפון הסלולארי שלה שלטענתה נלקח על ידי המערער. 44. ודוק, אף אם מדובר בנשיקה מרצון, הרי שאין בנשיקה זו כשלעצמה לאותת על הסכמה למעשים מיניים אחרים שכן דוקטרינת "שינוי הלבבות" שקנתה אחיזה בפסיקתו של בית משפט זה מצביעה על כך שזכותה של כל אישה לשנות דעתה, אף במהלך האקט המיני, או להסכים למעשים מסיימים ולדחות אחרים [ראו והשוו: ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 898 (2001)]. נוטה אני להסכים לטענה כי נשיקה מרצון בין נפגעת עבירת מין לבין הנאשם לאחר שלטענתה הנאשם הכה אותה עשויה להוות ראיה נסיבתית שיש בה להאיר את גרסתה של המתלוננת באור שונה. ואולם, אין לומר לגבי נשיקה בנסיבות האמורות כי היא מהווה ראיה קונקלוסיבית. דהיינו, לערכאה הדיונית מסורה הפררוגטיבה להתרשם כי אין בנשיקה כאמור כדי לבטא הסכמה של ממש, בהתחשב בנסיבות ובפסיפס הראייתי בתיק הקונקרטי. ברי כי לא ניתן ללמוד מהנשיקה על הסכמה לביצועם של מעשים חמורים שבוצעו במתלוננת לאחר אותה נשיקה. בנוגע לתמיהה עליה מצביע בא כוח המערער – כיצד יתכן כי המערער הכה את המתלוננת ולאחר מכן הם התנשקו – יש להדגיש כי על פי ההלכה הפסוקה גם במקרה בו אנו עדים להתנהגות שקשה להסבירה מצדה של המתלוננת או לסתירות מסוימות בגרסתה, הרי שאין בטענות ברוח זו כדי לקעקע את מהימנות גרסתה של נפגעת העבירה (ראו והשוו: פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007), פסקה 7]. מטעם זה איני סבור כי עצם העובדה שהמתלוננת לא ניסתה להימלט או לא צעקה לעזרה ואף התנשקה עם המערער יש בה כדי לכרסם באופן כלשהו במהימנותה. והדברים יפים גם לגבי התהייה מדוע לאחר שהמערער הכה את המתלוננת ברכב הסכימה זו להיכנס לביתו ולחדרו והסכימה לשבת על מיטתו [ראו והשוו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2011), שם העלו הסנגורים תמיהה מדוע עלתה המתלוננת לחדרו של המערער במלון לאחר שלטענה כחודשיים לפני כן אנס אותה]. 45. עיקרי גרסתה של המתלוננת מוצקים והם מודגשים פעם אחר פעם בהודעתה, בעימות וגם בעדותה בבית המשפט. לאורך כל ההליך, מהודעתה הראשונה במשטרה ועד לעדותה בבית המשפט, השיבה המתלוננת בבירור כי התנגדה לביצוע המעשים ואמרה מפורשות למערער כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין וכי היא בתולה. הדברים היו ברורים ובכך לא יכול להיות ספק. 46. זאת ועוד, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי השתלשלות האירועים שהובילה לפגישה בין המערער לבין המתלוננת (עמ' 23 להכרעת הדין) שופכת אור על הלך נפשו של המערער ועל מניעיו לקיום הפגישה. מהשתלשלות אירועים זו למד בית המשפט המחוזי כי מראש ראה המערער במתלוננת אובייקט מיני וכלי לסיפוק יצריו ומשכך לא נרתע מלכפות עצמו על המתלוננת מיד עם תחילת נסיעתם ברכבו ובהמשך בביתו. 47. זאת ועוד, טענת בא כוח המערער כי המתלוננת אמרה בעימות שלא איפשרה למערער לחדור לאיבר מינה, אינה מדויקת. אכן, בשלב מסוים בעימות אמרה המתלוננת כי המערער ניסה לחדור לאיבר מינה באמצעות אצבעותיו אך היא התנגדה לכך ולא איפשרה לו לעשות כן. החוקר חזר ושאל את המתלוננת מיד בסמוך לכך האם המערער חדר עם אצבעותיו לאיבר מינה והיא השיבה "כאילו חדר" ומיד הדגישה כי חשה כאב באיבר מינה (שורות 63-58 לתמליל העימות). דהיינו, על אף אי בהירות מסוימת, גם מדבריה של המתלוננת עצמה בעימות ניתן ללמוד כי המערער החדיר אצבעותיו לאיבר מינה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא התרשם מממשות החוויה של המתלוננת שתיארה את הכוח שהפעיל המערער עת החדיר אצבעותיו והכאב שחשה בזמן החדרת האצבעות. כאב אותו תיארה גם בעימות. האותנטיות שבתיאור זה מאפשרת לטעמי את הקביעה המסתמכת על גרסתה של המתלוננת ואיני רואה כי ישנה סתירה בסוגיה זו. 48. לא זאת אף זאת, אופן חשיפת המקרה על ידי המתלוננת מלמד כי בתחילה ביקשה להצניע חלק מהעובדות. כך למשל, סיפרה לאמה את מלוא העובדות רק בהמשך, לאחר החקירה במשטרה שאיפשרה לה "להיפתח". כמו כן, בשיחתה הראשונה עם חברתה טענה המתלוננת כי המעשים בוצעו בחברה שלה ולא בה עצמה. על רקע עובדה זו ניתן אולי להבין גם את טענתה של המתלוננת בעימות כי המערער ניסה להחדיר אצבעותיו אך היא מנעה זאת ממנו. עוד ניתן להבין דבריה של המתלוננת באשר להחדרת אצבעותיו של המערער לאיבר מינה כמתייחסות לעומק החדירה. ואולם, כידוע, מספיקה ראשית חדירה ואין צורך בחדירה ממש אל תוך איבר המין [ראו למשל: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 346 (1993)]. מעבר לכך, לפי חוות הדעת של ד"ר נחמן הבדיקה שערך אמנם אינה יכולה לאשש את תלונתה של המתלוננת אך גם אינה יכולה להפריכה. כן הדגיש ד"ר נחמן כי החדרת אצבעות יכול שלא תותיר סימן חבלתי טרי. 49. בית המשפט המחוזי מצא כי קיים מימד נוסף של אמינות לעדותה של המתלוננת המתבטא בכך שהיא לא ביקשה להשחיר את פניו של המערער, שכן לא טענה כי החדיר את איבר מינו ואף אישרה כי עת אמרה לו שהיא בתולה הוא חדל מלהחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. כמו כן סיפרה המתלוננת כי במהלך הנסיעה חזרה הציע המערער כי תתקשר לאמה. יש בכך לטעמי אף להשליך על טענתו של המערער כי המתלוננת טופלת עליו עלילת שווא. כידוע, על מנת שיתגבש ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם אין די בהעלאת גרסה בעלמא בדבר עלילת שווא. על טענת העלילה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר [פסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 238-237 (2002)]. בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענת העלילה שהעלה המערער וניסה לבחון קיומן של ראיות שיכול כי יתמכו בה. ודוק, ראיות כאלה לא נמצאו. אף אני סבור כי טענת העלילה שהעלה המערער אינה נתמכת בראיות של ממש והיא אף עומדת בניגוד למבחני ההיגיון והשכל הישר. 50. לעומת זאת, ישנן ראיות נוספות לאורן ניתן לשלול את האפשרות כי מדובר בעלילת שווא ולקבוע כי גרסתה של המתלוננת אמת היא. כך, מלבד מהימנותה של המתלוננת נמצאו חיזוקים חיצוניים לעדותה, כגון מצבה הנפשי הקשה והשלכות האירוע על חייה כפי שעולה מהודעת אביה שהוגשה בהסכמה ומעדות אמה כמו גם מעדות חברתה. גם המערער אישר כי בנסיעתם חזרה המתלוננת הייתה "קפואה" והחלה לדמוע. כידוע, עדות לעניין מצבו הנפשי של נפגע עבירת מין בסמוך לביצוע המעשים בו יכולה להוות חיזוק ראייתי לעדותו [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ד' דורנר בע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 694-693 (1999)]. טענתו של המערער כי תגובתה זו של המתלוננת באה על רקע אי רצונו להמשיך עמה בקשר אינה עולה בקנה אחד עם היקף השלכות האירוע על חייה של המתלוננת והשינוי החד שחל בהתנהגותה בסמוך לאחר האירוע מושא כתב האישום. גם בספונטאניות של אמירת המתלוננת כי נאנסה לאחר ש"נכנסה בהיסטריה" לביתה, תוך שהיא "רצה" למקלחת, יש כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בתלונה מיידית ואוטנטית שכן לא חלף פרק זמן ממושך בו ניתנה לה שהות להיערך לגיבושה של "עלילת שווא". אם רצתה לטפול על המערער עלילת שווא נשאלת השאלה מדוע בשיחתה הראשונה עם חברתה טענה כי המעשים בוצעו בחברה שלה ולא בה עצמה? האינדיקציות הקיימות אינן תומכות במסקנה כי מדובר בעלילת שווא. מכל הטעמים שלעיל דין הערעור כנגד הכרעת הדין להידחות. דחיית הערעורים כנגד גזר הדין 51. סבורני כי אף דינם של הערעורים כנגד קולת וחומרת העונש, להידחות. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 52. כל אותם שיקולים ונסיבות להן טוען המערער נשקלו ונבחנו על ידי בית המשפט המחוזי אשר איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. יתכן כי לאור עברו הפלילי של המערער בתחום עבירות המין היה מקום להחמיר עמו מעבר לחמש שנות מאסר בפועל. ואולם, עצם העובדה כי היה מקום, אולי, להשית עונש חמור יותר אינה מצדיקה התערבות בגזר הדין, שכן מצויים אנו בשלב הערעור וערכאת הערעור אינה נוהגת למצות דרך כלל את הדין עם נאשם [ראו למשל: ע"פ 6348/05 מדינת ישראל נ' תלאווי (לא פורסם, 1.8.2005), פסקה 7; ע"פ 9590/11 מדינת ישראל נ' סביליה (לא פורסם, 4.4.2012), פסקה 18]. זאת ועוד, עונש של חמש שנות מאסר בפועל אינו עונש קל, ובנסיבות דנן, חרף העובדה כי מדובר בעבירות חמורות שפגעו במתלוננת פגיעה של ממש, לא נגרמו לה חבלות פיסיות חמורות והמערער לא כפה עליה מין אוראלי ומעשים נוספים להם התנגדה. בנוסף, המערער לא נטש את המתלוננת אלא הסיעה חזרה לביתה. יובהר, אין בכל אלה כדי להצדיק את התנהלותו הנלוזה של המערער שראה במתלוננת ככלי לסיפוק צרכיו תוך התעלמות בוטה מרצונותיה, אך יש בכך להצדיק את דחיית ערעורה של המשיבה בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה. 53. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים על כל ראשיהם להידחות, וכך אמליץ לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של שופט י' דנציגר. ניתן היום, ט' בחשון תשע"ג (25.10.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12008140_W02.doc צמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il