פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8134/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8134/10 ע"פ 8454/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המערער בע"פ 8454/10: 1. פלוני במערער בע"פ 8134/10: 2. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 21.07.2010 בתפ"ח 3723-05-08 שניתן על ידי כב' השופטים א' טל מ' פינקלשטיין וא' סטולר וערעור על גזר דינו של המשפט המחוזי מרכז מיום 21.9.2010 שניתן על ידי כב' השופטים א' טל, מ' פינקלשטיין וצ' דותן בשם המערער בע"פ 8454/10: עו"ד נורית שני; עו"ד ליאורה גלאובך בשם המערער בע"פ 8134/10: עו"ד שלמה ניסים בשם המשיבה: עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 21.9.2010 בתפ"ח 3723-05-08, במסגרתו זוכה מערער 1 מחמת הספק מביצוע עבירת רצח, והורשע בעבירת הריגה, השמדת ראיה והפרת הוראה חוקית. מערער 2 הורשע בעבירה של הריגה והשמדת ראיה. ערעורו של מערער 1 מופנה נגד גזר הדין בלבד, בעוד מערער 2 משיג הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. הרקע העובדתי 2. לפי המתואר בכתב האישום במסגרתו הורשעו המערערים, לאחר שמיעת ראיות, מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: במהלך שנת 2007, בעקבות ויכוח, דקר יעקב גטה (להלן: "המנוח") את אחיו של מערער 1 באמצעות בקבוק. בחלוף כשנה, בליל ה-26.4.2008, יצא המנוח לבילוי עם חבריו במועדונים שבאיזור התעשיה בראשון-לציון. באותו האיזור נכחו גם המערערים וחברם (להלן: "החבר"). האחרון הבחין במנוח והודיע למערער 1 שהוא האדם שדקר את אחיו. מערער 1 ביקש מהחבר את הסכין, וכן ביקש ממערער 2 לפנות למנוח ולהובילו לאיזור החולות הסמוך, שם ימתינו מערער 1 וחברו. לאחר שוידא את זהות המנוח, משך אותו מערער 2 לסמטה חשוכה והכה אותו יחד עם מערער 1. או אז, הוציא האחרון את הסכין שקיבל מחברו, ודקר את המנוח באפרכסת אוזן שמאל. דקירה זו חדרה את רקמות הצוואר הרכות, פגעה בעורק התרדמה וגרמה לדימום מסיבי. בעוד מערער 1 ברח, המשיך מערער 2 להכות את המנוח ואף חנק אותו. המערערים וחברם ברחו לביתו של האחרון, תוך שהמערערים נותנים לחבר את חולצותיהם על מנת שישמידן. המנוח הובהל באמבולנס לבית החולים אסף הרופא במצב אנוש, ובשעה 06:10 נקבע מותו. הכרעת בית המשפט המחוזי 3. ביום 21.7.2010 זיכה בית המשפט המחוזי את מערער 1 מעבירת הרצח ותחת זאת הרשיעו בעבירת ההריגה. אף מערער 2 הורשע בעבירה בה הואשם – הריגה, בגדר מבצע בצוותא. מוקד הדיון יהא תחילה בהרשעת מערער 2 בעבירת ההריגה, שהרי מערער 1 ערער על גזר הדין בלבד. בבסיס הרשעתו של מערער 2 ניצבות עדותו של החבר, יחד עם דברים שאמר מערער 2 במהלך חקירתו במשטרה. אשר לעדותו של החבר, ביכר בית המשפט את אמירותיו בחקירות ובשחזור שביצע, על פני עדותו בבית המשפט. נקבע כי מערער 2 עמד בקרבתו של החבר בעת שהאחרון העביר את הסכין לידיו של מערער 1, ואין הוא מאמין לעדותו של החבר בבית המשפט לפיה לא ראה מערער 2 את העברת הסכין. צוינו אמרותיהם של החבר ומערער 2 בחקירה לפיה סברו שמערער 1 ידקור את המנוח ברגלו, ומשכך למדים אנו כי ידעו שמערער 1 אוחז בסכין. עוד הודגש כי אף אם לא ידע מערער 2 על הימצאותה של סכין, הרי שהכאתו של המנוח תוך כדי הדקירה ולאחריה "מעידה כאלף עדים על כך שהיה מודע לאפשרות שהמנוח ימות כתוצאה מדקירתו ע"י [מערער 1] ותקיפתו על ידו והיה פזיז ביחס לאפשרות מותו של המנוח". מכאן הערעור שלפני. טענות הצדדים 4. לטענת מערער 2, שגה בית המשפט המחוזי משהרשיעו בעבירת ההריגה. נטען כי לא היה מקום לקבוע כי ידע על קיומה של הסכין, וכי קביעה זו הסתמכה על הנחה וסברה לפיה במצב העובדתי הנתון, לא ייתכן כי מערער 2 לא ראה את העברתו של הסכין. צוין כי לא מצויה בתיק כל עדות מזמן אמת ביחס לדקירת המנוח, וכי קיים ספק בדבר ידיעתו של מערער 2 את דבר הדקירה. הוסף כי משהכה מערער 2 המנוח לאחר אירוע הדקירה, ניתן לכל היותר לסווגו כמסייע ולא כמבצע בצוותא. המדינה מבקשת לדחות את הערעור. נטען כי הרשעתו של מערער 2 מוצקה, ונשענת הן על דבריו והן על עדותו של החבר, בשילובם של חיזוקים ראיתיים שונים. הודגש כי התקיימו כל יסודותיה של עבירת ההריגה. צוין כי מחדלי החקירה עליהם הצביע מערער 2 אינם מחדלים כלל ועיקר, וכי ממילא אין בהם כדי לשנות מההכרעה. הודגש כי נקבע כממצא עובדתי שמערער 2 ראה את העברת הסכין לידיו של מערער 1, וכן הבחין בדקירת המנוח, ואולם הוא המשיך לבצע את חלקו בתכנית, היכה את המנוח ואף חנק אותו. דיון והכרעה בערעור מערער 2 על הכרעת הדין 5. בטרם דיון בטענות העולות בערעור, יש להפנות זרקור אל האדנים הראייתיים על בסיסם נקבעה ההרשעה. המדובר בעדות החבר במשטרה ובבית המשפט, ועדותו של מערער 2 במשטרה. עדות החבר 6. במהלך חקירתו במשטרה ציין החבר כי פגש את המערערים באיזור השעה 03:00. לאחר שזיהה החבר את המנוח כמי שדקר בעבר את אחיו של מערער 1, הודיע את דבר הגילוי למערער 1 ש"ביקש ממני את הסכין שלי והבאתי לו אותה ואז הוא אמר ל[מערער 2]: "קח את [המנוח] לצד, לחולות"... אני ראיתי שם דחיפות בין [המערערים] לבין [המנוח] וחבר שלו ואז פתאום אני רואה את [מערער 1] רץ עם בקבוק בירה ביד ורץ אחרי חבר של [המנוח]... פתאום [מערער 1] בא אליי בריצה ואומר לי "ברח, ברח" ואז ברחנו, [מערער 2] נשאר שם עם [המנוח]". במענה לשאלת החוקר לעניין התכנית ענה: "[מערער 2] אמור למשוך את [המנוח] לחולות, שם אני ו[מערער 1] המתנו כדי שנוכל להרביץ לו...". החבר ציין כי מערער 1 "תכנן [ש]נביא אותו לצד, נרביץ לו... אני ידעתי שהוא לא יביא בו דקירה... חשבתי יביא לו בקטנה וזהו, יברח". עוד מסר החבר בחקירתו כי לאחר האירוע נפגשו השלושה בלובי בניין המגורים בו מתגורר החבר. שם סיפר מערער 2 כי נתן למנוח "אגרופים בצלעות.. חנק אותו" (ראו מת/112). במהלך עדותו של החבר בבית המשפט, שנמסרה לאחר שההליכים בעניינו נסתיימו ודינו נגזר, ובעקבות סירובו ליתן מענה רלוונטי או מענה כלל לשאלות התביעה, הוכרז הוא כעד עוין. החבר סירב למסור גרסה, על אף שכבר הציג גרסה במשפטו שלו. כפי שציין בית המשפט המחוזי: "[החבר] טען בתחילת עדותו שהוא אינו מכיר את הנאשמים ואת המנוח, ששמע את שמותיהם לראשונה בחקירותיו, ושגם אם הודה במשפטו "אין לו כוח לכלום"..." (עמ' 67 להכרעת הדין). בעדותו הנוספת, במסגרת פרשת ההגנה, הסכים החבר להשיב לשאלות הסניגורים, ואישר חלק מהדברים שאמר בחקירותיו ובשחזור במשטרה. במסגרת הערעור על קביעת אשמתו של מערער 2, נכון להדגיש שהחבר אישר שנתן את הסכין למערער 1 לבקשתו. באשר למערער 2 מסר החבר בין היתר שאינו זוכר אם ראה את האחרון בזמן העברת הסכין, ואינו זוכר אם לאחר העברת הסכין אמר מערער 1 למערער 2 שייקח את המנוח לחולות. החבר שלל את הטענה לפיה מערער 2 הוביל את המנוח פיזית כפי שהדגים בחקירתו, ואף לא זכר אם ראה דחיפות בין המערערים לבין המנוח, ושסוכם כי מערער 2 יפגוש את מערער 1 בלובי, ולדבריו, אין לו מושג איך מערער 2 הגיע לשם. הווה אומר – החבר לא הפליל את מערער 2 בצורה פוזיטיבית במעורבות באירוע. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסתו של החבר במשטרה ובשחזור, על פני עדותו במהלך המשפט. יחד עם זאת, נקבע כי הדבר אינו מצריך הבאת חיזוקים בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, בשל אישור דבריו של החבר במשטרה. ואולם, נוכח היותו של החבר שותפם של המערערים, מצא לנכון בית המשפט המחוזי "לחזק" את עדותו בראיות נוספות, אשר יידונו להלן. עדות מערער 2 7. חקירתו של מערער 2 במשטרה ידעה התפתחויות ושינויים. בתחילת חקירתו הכחיש כל מעורבות בפרשה, ואף הכחיש קשר עם יתר המעורבים (ת/22 עמ' 1-21). לאחר מכן עבר לתאר באופן מצומצם את חלקו בפרשה (שם, עמ' 22-25). בשלב זה מסר מערער 2 כי מערער 1 רצה לדקור את המנוח ברגל ובסופו של דבר דקר אותו "בגרון, כי יעקב הזה התכופף יצא לו שפריצים מהגרון ואז נשפרץ לי על הבגדים. תפסתי אותו נתתי לו בוקס וזהו..." במענה לשאלה האם היכה את המנוח לפני או אחרי הדקירה השיב מערער 2 "אחרי הדקירה... לא ידעתי שהוא דקר אותו בגרון... לא ידעתי שזה מהגרון חשבתי ש[הדם] בא לו מהבטן או ממשהו" (ת/ 22 בעמ' 23). לאחר שתיאר במעט את חלקו, נסוג בו מערער 2 וטען כי אין לו מה להגיד ביחס לשאלות המופנות כלפיו. בעדותו בחקירה הראשית העיד מערער 2: "אני הלכתי, דיברתי עם [המנוח], ולא זוכר, אני דיברתי אתו, הוא היה עם עוד כמה חברים אתו. מפה לשם הגענו לסמטה, רבנו מכות... הרבצתי גם וזהו. ראיתי דם על המכנסים שלי, הסתכלתי על [המנוח] ראיתי יוצא לו דם. נבהלתי וברחתי (עמ' 1060 לפרוטוקול). בשלב מאוחר יותר בעדות הוסיף: "אני רבתי איתו מכות.. אני ראיתי דם על החולצה.. אני הרבצתי לו, גם אחרי שהוא נדקר אני הרבצתי לו אבל אני לא ידעתי שהוא נדקר..." (עמ' 1091 לפרוטוקול). יצוין כי מערער 2 מכחיש כי חנק את המנוח, ואולם בחקירתו הנגדית השיב ש "אין לי מה להגיד" ביחס לטענת החניקה. עוד העיד כי לא ידע על קיומה של סכין או כוונה לדקור. בחקירתו הנגדית העיד מערער 2 כי בערב האירוע לא היה עם המערער 1 או חברו, אלא עם חברים מראשון לציון שאינם קשורים לאירוע. על פי טענתו, היה זה דווקא הוא שהובל לסמטה על ידי המנוח ושלושה מחבריו. בית המשפט המחוזי התרשם כי הן בחקירה והן בעדותו עשה מערער 2 "ככל יכולתו על מנת לחלץ את [מערער 1] ואת [החבר] ממעורבותם בדקירתו של המנוח". בית המשפט קבע שהוא אינו מאמין לעדותו של מערער 2 ולדברים שאמר בחקירתו "ככל שהם סותרים את דבריהם של [החבר] ושל חבריו של המנוח שהעידו בפנינו". 8. הנה כי כן, ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ואשר על בסיסם הורשע מערער 2, בעלי שני נדבכים. האחד - עדותו של החבר המבססת את רקימת התכנית העבריינית. דהיינו: החבר כספק הכלי הקטלני, מערער 2 כמי שמכשיר את הקרקע לפעולה ומשתתף בביצועה באמצעות הכאת המנוח, ומערער 1 כמי שמבצע את הפעולה הקטלנית. השני – אמרותיו של מערער 2 בחקירתו ובעדות, לפיהן הפעיל כוח כלפי המנוח הן לפני והן אחרי הדקירה, תוך שהוא מבחין בקילוח הדם מגרונו של המנוח. מדבריו בחקירה אף ניתן ללמוד כי ידע על קיומה של סכין. כידוע, לא בנקל תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעתם של ממצאי מהימנות אלה. זאת נוכח יתרונה המובנה של הערכאה המבררת, אשר התרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי. מקרה זה אינו נמנה בין החריגים לכלל אי ההתערבות. ככלל, בית המשפט המחוזי נימק את קביעותיו העובדתיות על רקע גזרת המחלוקת, ואין מקום להתערב בממצאיו. ואולם, הרובד העובדתי אינו מצוי רק ב-ד' אמותיו. יש מקום בו יתערב בית המשפט בקביעות העובדה, על בסיס המסגרת המשפטית. זו מצויה למשל בשאלת קיומה של תוספת ראייתית ועצמתה. בנקודה הזו מעלה מערער 2 טענה שעניינה דרישת החיזוק לעדותו של החבר, הנצרכת בהתאם לפקודת הראיות. צוין כי מקום בו דרישת החיזוק קמה משני מקורות נפרדים – קבלת אמרות החוץ של החבר והיותו שותף – הרי שיש צורך בחיזוק משמעותי יותר מדרישת החיזוק הרגילה, חיזוק אשר על פי הנטען אינו קיים במקרנו. כתמיכה לטענה מפנה הסניגור לאמור בע"פ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל (9.11.2011): "כבר נפסק בעבר במקרה בו היו שני מקורות שונים לדרישת החיזוק כי ראייה שכזו היא ראיה שצריכה להדליק "אור אדום" בבואו של בית המשפט לבוחנה... בענייננו, מדובר בראייה מרכזית שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה. לפיכך, אין די, כטענת בית המשפט קמא, בחיזוק פורמאלי בלבד, ונדרש כי ההרשעה תתבסס על ראיות חיזוק משמעותיות ביותר". בית המשפט המחוזי הביע את דעתו לפיה דרישת החיזוק אינה מתגבשת על בסיס סעיף 10א לפקודת הראיות, שעה שהחבר אישר בעדותו את אשר אמר בחקירותיו. זאת על פי הנפסק בע"פ 2725/03 גלאל עבדיה נ' מדינת ישראל (23.10.2003)(להלן: "עניין עבדיה"): "אמרה שאומצה על ידי עד, ולו באופן כללי, במהלך עדותו בבית המשפט, הינה קבילה, ואינה מצריכה, ככלל, תוספת ראייתית מסוג חיזוק. הלכה זו ממשיכה לחול גם לאחר שנחקק סעיף 10א לפקודת הראיות (ע"פ 603/84 גוילי נ' מדינת ישראל פ"ד לח(4), 469; ע"פ 363/85 אפטקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 221, 242); אכן, אבחנה זו, לעניין הצורך בחיזוק, בין מצב דברים שבו מאשר העד את אמרתו בבית המשפט, לבין מצב שבו עומדת בפני בית המשפט האמרה לבדה, מכוח סעיף 10א(א), מוצדקת מבחינה עניינית, שכן משאישר העד את האמור באמרה בעת עדותו בבית המשפט, יכול בית המשפט להתרשם ממהימנות האישור באופן בלתי אמצעי, גם אם העד אינו חוזר בפניו על האמור באמרה לפרטיה". במקרה דנא, מעדיף אני שלא להסתמך על פסק הדין הנ"ל. הגם שבשלבים שונים בעדותו אישר החבר דברים שנאמרו בהודעת החוץ, נאמרו גם דברים שונים המצביעים על פער בין הודעת החוץ לבין דבריו בעדות ביחס למערער 2. עם זאת, הדבר אינו מעלה או מוריד, בשל סיבות מספר. ראשית, בעניין עבדיה צוין: "ייתכנו, אמנם, מקרים בהם יסבור בית המשפט כי יכולתו המוגבלת להתרשם מנכונות האמרה וממהימנות העד, שאישר אותה באופן כללי בלבד, מצריכה חיזוק לאמרה, אך להבדיל מאמרה המוגשת על פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, מבלי שאומצה על ידי העד, אין מדובר בדרישה שבחובה". מבלי לעמוד על ההבדל בין דרישה שבחובה לקיומו של חיזוק מכוח הוראת המחוקק לבין סייג פסיקתי בשל נסיבות העניין, נראה כי בכל מצב נופל מקרנו בגדרי הסייג האחרון, בשל עמדתו "המזגזגת" של החבר במהלך עדותו בבית המשפט. שנית, אף בית המשפט יצא מתוך הנחה כי בכל מקרה יש צורך בחיזוק, נוכח היותו של החבר שותף לדבר עבירה. שלישית, נדמה כי אף מבלי להידרש לשאלת הדרישה לקיומו של חיזוק כפול, בשל חשיבות עדותו של החבר במארג הראייתי הנתון – חקירותיו במשטרה ועדותו של מערער 2 במשטרה ובבית המשפט – נולד צורך לחיזוק ממשי. על פי גישה זו, עוצמתו של החיזוק נעוצה בנחיצותו בנסיבות המקרה הקונקרטיות. את דעתי, ברובד הכללי, הבעתי בע"פ 4523/09 חזקיהו גורש נ' מדינת ישראל (26.5.2011): "המחוקק קובע כי בהיעדר התוספת הראייתית, כפי שנקבעה, לא ניתן להרשיע את הנאשם. במילים אחרות – הדין אינו מתיר לבית המשפט להסתמך על שיקול דעתו בהיעדר התוספת הראייתית... לדעתי, לא די בהתמקדות במשקל התוספת – "חיזוק פלוס" או "סיוע מינוס" – אלא יש לבחון את המטרה. על בית המשפט לבדוק מה הקושי בתיק המסויים, ובהתאם – לבחון את טיב החיזוקים המצויים באמתחת התביעה במקרה הנדון. מבחינה פורמאלית, מהות התוספת נקבעה על ידי המחוקק – דבר מה נוסף, חיזוק, או סיוע. מבחינה מהותית, יש להדגיש שני שיקולים. האחד - קיומם של קשרי גומלין בין הראייה העיקרית לראיית החיזוק. האחר – הקושי הקונקרטי בראייה העיקרית בתיק מסויים, יצביע לא רק על הצורך לבחון את כמות החיזוק הנדרשת, אלא גם את איכותו של החיזוק. יושם אל לב כי שני השיקולים נועדו למקרה הקונקרטי. כך על בית המשפט לנהוג. תחילה הבדיקה הפורמאלית לקיומה של תוספת ראייתית כנדרש על ידי המחוקק. בהיעדר תוספת – הדין מחייב זיכוי. בהתקיים תוספת ראייתית – מחוייב בית המשפט להפעיל שיקול דעתו תוך רגישות מירבית לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המונח לפניו. זהו המעבר מבחינת האפשרות להרשיע בשל קיומה של תוספת כנדרש, לבין ההכרעה אם להרשיע אם לאו". ואולם, שיקול דעת זה מותווה על פי דרישות המחוקק. אבהיר כי בהמשך לכך קיים בעיני טעם לדרישה לחיזוק מוגבר מקום בו עסקינן בדרישה כפולה לחיזוק. לדוגמא, במקרה בו נמסרה אמרת חוץ על ידי שותף לעבירה. רביעית, וזה עיקר, בית המשפט המחוזי הצביע על חיזוקים ממשיים ומשמעותיים לעדותו של החבר, באופן שעונה אף על דרישה מוגברת לחיזוק. האופן בו תיאר החבר את הסכין במהלך בחקירתו, מתאים במדויק לסכין באמצעותה נהרג המנוח. כן נמצא חיזוק בעדותו של י', חברו של המנוח, אשר היה עד לקטטה בסמטה, וזיהה את מערער 2 במסדר זיהוי תמונות כמי שהיה מעורב באירוע. עוד הסתמך בית המשפט על עדותו של ב', אשר היה בזירת האירוע, וזיהה במהלך עדותו את מערער 2 כמי שהלך עם המנוח בסמטה. אף העדה ר' זיהתה את מערער 2 כמי שנכח בזירת האירוע. בית המשפט המחוזי ציין כי "נסיבות הזיהוי והעובדה שהנאשמים ביקשו לעזוב את האולם כש[ר'] החלה בתיאור המעורבים באירועים שקדמו למות המנוח, כפי שעשו זמן קודם לכן במהלך עדותו של [ב'] באותה ישיבה, נותנת משקל לזיהוי יותר מהמשקל המועט שיש לו בדרך כלל". אף עדותו של מערער 2 בבית המשפט ובחקירת המשטרה, מחזקת את דברי החבר – ולהיפך. ויודגש, דרישת החיזוק אינה דרישה לראייה עצמאית. החיזוק אינו חייב בהכרח להתייחס לעבירה עצמה, אלא להוסיף נדבכי אמינות נוספים לפרטים מסוימים בעדות, שיהיה בהם כדי לחזק את מהימנותה של העדות כולה (וראו ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 405). בחינת החיזוקים הנוספים, ודאי בהצטברותם יחד, מצביעה כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי להסתמך על עדותו של החבר לצורך הרשעת המערער. הראיות הנוספות תומכות במידה הנדרשת בגרסתו של החבר, ולא מצאתי לנכון להתערב אף במסגרת המשפטית של הקביעות העובדתיות. כעת, משנתחמה המסגרת העובדתית על היש והאין בה, יש לבחון את טענותיו הנוספות של מערער 2, המבקרות בעיקרן את המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי על סמך הבסיס העובדתי שנקבע. האם ידע מערער 2 על קיומה של סכין בשלב התכנון? 9. בית המשפט המחוזי התייחס למחלוקת בין הצדדים בעניין הנדון באופן הבא: "ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת ידיעתו של נאשם 2 שנאשם 1 מחזיק בסכין בטרם דקירתו של המנוח. אין מחלוקת שהוכח בפנינו כי נאשם 2 עמד ליד נאשם 1 ו[החבר], כשנאשם 1 הורה לו לקחת את המנוח לחולות, שם ימתינו לו הוא ו[החבר], ובאותו מעמד מסר [החבר] לנאשם 1 את הסכין. אמנם [החבר] החזיק את הסכין במקום מוסתר על גופו, אך נאשם 2 עמד בקרבתו, ואינני מאמין לעדותו של [החבר] בביהמ"ש, בה עשה הכל על מנת לסייע לנאשמים, שנאשם 2 לא ראה את מסירת הסכין לנאשם 1. מדבריהם של [החבר] ושל נאשם 2 בחקירותיהם, כפי שהובאו לעיל, עולה שהם סברו שנאשם 1 ידקור את המנוח ברגל, ומכאן שידעו כי ברשותו של נאשם 1 סכין עובר לדקירתו את המנוח" (עמ' 148 להכרעת הדין). למעשה, בית המשפט מתבסס על שני נימוקים. באשר לנימוק הראשון, ניתן לטעון כי העובדה שהחבר רצה לסייע למערער 2 אינה בהכרח מוכיחה שהאחרון ידע או ראה כי החבר העביר סכין למערער 1, או למצער שמערער 1 החזיק סכין. אולם, כך או כך, נראה לי שדי בנימוק השני כדי לקבוע ממצא. על פי נימוק זה, מערער 2 מסר במשטרה שמערער 1 רצה לדקור את המנוח ברגל, אך יצא שהמנוח נדקר עד לאיזור גרונו. הסניגור מסתייג מקביעה זו בטענה שהמדובר במסקנה שהסיק מערער 2 בדיעבד – מעין חכמה לאחר מעשה. לאור מתווה זה, האמרה נמסרה בחקירה לאחר שאין מחלוקת שמערער 2 ידע את דבר התוצאה הקטלנית. לחיזוק עמדה זו מפנה הסניגור לדברי מערער 2 בבית המשפט המחוזי: "אני הסקתי מסקנה". עמדה זו אין לקבל בשל כוחם המצטבר של שני נימוקים. האחד – ההקשר של דברי מערער 2 בחקירתו במשטרה. בצדק ביקש הסניגור שבית המשפט ייבחן את האמרה, כדי ללמד על הקשרה. עיון בה מלמד כי מערער 2 מתאר את האירוע כפי שהתרחש. כאמור בהודעה: "ש: איך זה קרה, מה קרה? ת: נכנסנו לתוך סימטה. ש: לא עכשיו אתה היית איתו ועם השלושה חברים שלו? ת: כן ... ת: באנו להיכנס לסימטה. ... ת: אז הוא משך אותי הוא רצה להכניס אותי לבפנים ש: לאיפה בפנים? ת: לתוך בסימטה איפה שהוא נרצח. ... ת: כן ואז באנו להיכנס לסימטה עכשיו החבר שלי לא רצה לריב בכלל לא ידע מה הולך לקרות [המנוח] בא ניסה להכניס אותו לתוך הסימטה משך אותו ואז אני יודע הוא לקח סכין דקר אותו. ש: החבר שלך אותו חבר שזה? ת: כן הוא לא ניסה לדקור אותו בגרון. ש: איפה הוא רצה לדקור אותו? ת: ברגל. ש: ואיפה הוא דקר אותו? ת: בגרון כי ה[מנוח] התכופף יצא לו שפריצים מהגרון ואז נשפרץ לי על הבגדים תפסתי אותו נתתי לו בוקס וזהו חבר שלו בא תפס אותי הוא הביא לי בוקס אז הבאתי לו כמה בוקסים וברחתי הוא נפל על הרצפה וברחתי רדפו אחרי איזה 100 איש" (ת/22 עמ' 22-23). הנה כי כן, הנימוק האחד לדחיית עמדת הסניגור נעוץ איפוא בכך שמערער 2 מתאר אירוע שהוא נטל בו חלק. התיאור תואם את הממצאים בשטח כפי שנקבעו. מערער 2 אינו מסייג את התיאור ביחס לסכין. מהדברים עולה כי היה מודע לתכנית להשתמש בסכין, ולשם כך היה עליו לגרור את המנוח לסמטה. אלא, התכנית השתבשה בכך שהמנוח לא נדקר ברגלו אלא בגרונו. בשל כך כנראה לא הורשעו המעורבים בעבירת הרצח – אלא בהריגה. הנימוק השני לדחיית טענת הסניגור, והנימוקים מצטברים, הוא שאכן מערער 2 ניסה להסביר את אמרותיו המפלילות בנושא הסכין על ידי הטענה שמדובר בידיעה למפרע. ואולם, בית המשפט לא קיבל הסבר זה. הווה אומר – הערכאה המבררת התרשמה ישירות ממערער 2, ולא מצאה לנכון לקבל את עמדתו. נימוק זה אינו פורמאלי גרידא. עיון בפרוטוקול חקירתו הנגדית של מערער 2 בבית המשפט המחוזי מלמד כי הלה נחקר ישירות בעניין. למשל ראוי להפנות לקטע הבא מהחקירה הנגדית: "ש:... אז איך ידעת שהוא רוצה לדקור ברגל? יש רק דקירה אחת. ת: לא יודע, אני הסקתי מסקנה. ש: אה, הסקת מסקנה. אתה בטוח? ת: ככה זה נשמע לפי איך שאת אומרת אז זה נשמע שאני הסקתי מסקנה. ש: לפי מה הסקת מסקנה, לפי מה, לפי מה הסקת מסקנה שהוא רוצה לדקור אותו ברגל? ת: לא יודע. אני אומר לך לא יודע, אני לא זוכר" (עמ' 1093 לפרוטוקול, וראו גם עמ' 1092 ו-1094, לרבות שאלות בית המשפט בעמ' 1092). הנה כי כן, מערער 2 לא ביסס את הטענה, ואף החליש אותה בחוסר יכולתו לזכור או לדעת – דפוס שחזר על עצמו בשלבים שונים של החקירה הנגדית. בית המשפט המחוזי אף מצא חיזוק בגרסה הדומה שנמסרה על ידי החבר ביחס לכוונה לדקור ברגל, אך לא באיזור הגרון. על סמך האמור, לא מצאתי איפוא עילה להתערב בממצא העובדתי של בית המשפט המחוזי לפיו ידע המערער את דבר קיומה של סכין, והכוונה שייעשה בה שימוש טרם הדקירה. האם ידע מערער 2 את דבר קיומה של דקירה? 10. ממשיך וטוען הסניגור, ובצדק מבחינתו, כי אף אין כל עדות למעשה הדקירה עצמו. במובן זה, ניצבת לבדה עדותו של מערער 2, לפיה לא ראה את מעשה הדקירה. נטען כאמור כי הדקירה הייתה פתאומית ומהירה, באופן שמערער 2 לא יכל להבחין בה. ואולם, הקושי נעוץ באמרתו של מערער 2: "יעקב הזה התכופף יצא לו שפריצים מהגרון ואז נשפרץ לי על הבגדים. תפסתי אותו נתתי לו בוקס וזהו" (ת/22). יודגש כי במסגרת טענותיו, לא מסתייג הסניגור מהקביעה לפיה גם לאחר שהבחין מערער 2 בקילוחי דם ניתזים מגרונו של המנוח – המשיך להכותו. אף נקבע כממצא עובדתי כי מערער 2 אף חנק את המנוח לאחר הדקירה, טרם ברח מהמקום. סיווגו המשפטי של מערער 2 באירוע הקטלני 11. הממצאים העובדתיים תוחמים את האחריות הפלילית. לנוכח הראשונים, המסקנה המתבקשת היא שמערער 2 מהווה מבצע בצוותא של פעולת ההריגה ביחד עם מערער 1 וחברו. סעיף 29 (ב) לחוק העונשין מגדיר מבצע בצוותא: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". הפסיקה קבעה כי מבצעים בצוותא דינם כ: "'שותפים המהווים גוף אחד הפועל להשגת מטרה משותפת באופן שכל אחד מהם אחראי להתממשות התוצאה שהייתה בבסיס ההסכמה המשותפת לפעול' (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580). ראובן, שמעון ולוי מחליטים לשדוד בנק – האחד אחראי על איסוף הכספים, השני משגיח על עובדי הבנק והשלישי על הציבור שנמצא בתוכו. בדוגמא האמורה, כל אחד יהא אחראי למעשיו של חבריו, בהיותם מבצעים בצוותא" (ע"פ 5686/07 בסטיקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (17.2.2011)). בענייננו עולה כי מערער 2 פעל כחלק מתכנית משותפת. תפקידו היה למשוך את המנוח לסמטה, שם ימתינו לו מערער 1 וחברו. זאת תוך ידיעה כי ברשותו של מערער 1 מצויה סכין, ובכוונתו להשתמש בה – אף אם הכוונה המקורית הייתה לדקרו ברגל ולא בגרונו. מערער 2 מהווה חלק מהמעגל הפנימי של הגוף הפועל. הוא מודע להיותו חלק מהביצוע בצוותא (וראו יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 533-538 (2010) ועניין בסטיקאר, שם). כמו מערער 1 וחברו, אף מערער 2 עונה על דרישת היסוד הנפשי להרשעה בעבירת ההריגה. כפי שקבע חברי השופט י' עמית: "היסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנדרש בעבירה העיקרית, ומודעות לפעולה בצוותא עם האחרים" (ע"פ 2247/1 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011)). אכן, לא התגבשה אצל הקבוצה, כיחידים או כגוף אחד, ההחלטה להמית. לכן לא היה מקום להרשיעם בעבירת הרצח. לעומת זאת, בקבוצה וביחידיה התגבשה הכוונה הנדרשת לביצוע עבירת הריגה. כפי שנקבע בע"פ 7616/07 ולדימיר קים נ' מדינת ישראל (25.3.2010): "עבירת הריגה מוגדרת בסעיף 298 לחוק העונשין בזו הלשון: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יואשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". אשמה בעבירת הריגה כפופה לביצוע מעשה או מחדל אסורים, תוצאה קטלנית ולקיומו של קשר בין השניים. באשר לכוונה הפלילית הנדרשת, אמת המידה הקובעת מופיעה בסעיף 20 לחלק הכללי של חוק העונשין. בעניין נאפז (ע"פ 107/08 נאפז מחמד עבד אלמהדי נ' מדינת ישראל (3.2.2010)) כתב השופט ס' ג'ובראן : "מכאן, המחשבה הפלילית משמיעה דרישה משולשת - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. כאשר עסקינן בעבירת ההריגה משמעותו של רכיב אחרון זה הינה כי נדרשת מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למות הקרבן וכן נדרש יסוד חפצי של אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו (ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' שלום, פס' 16 לפסק הדין (3.10.2006); ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145 (1999))" (שם, סעיף 14). המודעות אינה חייבת להתייחס לתוצאת המוות בדיוק כפי שהתרחשה על פרטיה. די במודעות כללית יותר של גרימת המוות... ראו הנפסק בעניין זילברמן : "אין הכרח כי מודעות זו תתייחס לאפשרות התרחשותה של התוצאה המדויקת אשר נתרחשה בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ודי במודעות לסיכון הגלום במעשים (ראו עניין מגידיש, בעמ' 93; עניין שטרייזנט, בעמ' 523). (ע"פ 467/09 עמרי זילברמן נ' מדינת ישראל (2.2.2010)." תפקידו של מערער 2 ברור וחיוני בתכנית. ויודע הוא על קיומה של סכין והכוונה להשתמש בה. זו אף זו, לאחר דקירת המנוח, ולאחר שכלשונו, ניתזים "שפריצים של דם", ממשיך מערער 2 להכות את המנוח ולחנוק אותו. בהסתכלות על הדקות האחרונות בחייו של המנוח, אין ספק כי תפקידו של מערער 2 היה משמעותי, והיה מודע הוא לחלקו בתוכנית ולתוצאות האפשריות שתגרמנה בעטיה. בהקשר זה תובא קביעתו של בית המשפט זה ביחס לאשמתו של החבר: "סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי הוכחו בפניו שני אלה: ראשית, ש[החבר] ידע כי [מערער 1] מתכוון לדקור את המנוח עם הסכין שמסר לו, והוא לא עשה דבר כדי למנוע זאת, לדוגמה, על ידי השבת הסכין לחזקתו. שנית, הוא ידע כי הדקירה עלולה לגרום למותו של הקורבן, אף שהוא [החבר] לא רצה בתוצאה זו. והרי די באלה כדי לבסס את הרשעת [החבר] בעבירת הריגה, הואיל והם מוכיחים כי תרומתו לביצוע העבירה (מסירת הסכין ל[מערער 1]) היתה מכרעת; הוא היה מודע "לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה" (בלשון סעיף 20(א) לחוק העונשין) הנמנים עם פרטיה של עבירת "הריגה"; והתקיים בו היסוד הנפשי של "פזיזות", למצער, במובן של "קלות דעת" (דברי השופט א' א' לוי בע"פ 4057/09 מיום 12.7.2011). הדברים נכונים אף לגבי שני המערערים, על פי הראיות שהוגשו בתיק זה. לא נעלמה ממני טענת הסניגור המפנה לנקבע בע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2011). בתיק שנדון שם, בעקבות ויכוח שהתפרץ בין חברו של המנוח לבין שני המערערים, א' ו-ל', נטלו כל אחד מהאחרונים סכין אותה הסתירו במכנסיהם. לאחר שהתפתחה במקום קטטה, הגיע המנוח וניסה להפריד בין הניצים. בעוד ש-ל' הכה את המנוח בבטנו, דקר אותו א' דקירה קטלנית אחת בליבו. אמנם, המקרה מזכיר במידת מה את המקרה נשוא דיוננו. במובן מסוים, אף בדרגה חמורה יותר, נוכח העובדה ששם הצטיידו שני המערערים בסכינים, בעוד כאן רק מערער 1 היה חמוש. ואולם, ראוי להפנות לדבריו של השופט א' א' לוי בע"פ 2638/10: "את פרטי המקרה שסופו במותו של המנוח אפשר לבחון תוך השוואה למקרים דומים. אולם, יש לזכור כי את ההכרעה המשפטית יקבעו העובדות שהוכחו במקרה זה, על דקויותיהן... אין חולק כי יציאתו של ל' לצד א' מן הפיצרייה שעה שהוא נושא עמו סכין, מעידה על שותפות מסוימת שקשרו השניים. אך, שותפות זו הסתכמה ביציאה לצורך המפגש עם חבורת הנערים שהמתינה מחוץ לעסק, ולא נטען כי מדובר במי שעשו זאת לצורך תקיפתו של מי מהנוכחים. בפני בית-המשפט המחוזי הובאו ראיות לכך ש-א' יצא כדי להתנצח עם קבוצת הנערים שבפתח הפיצרייה, ו-ל' יצא אחריו. לו הייתה זו שותפות למטרה אחרת – לדקירתו של אדם או המתתו של אדם – הייתה מצטיירת תמונה שונה בתכלית. אולם, לא הובאו ראיות לכך שמטרתה של אותה יציאה הייתה לתקוף אדם, וודאי שלא להמית אדם. אמת, המערערים נטלו עמם סכינים, ומכך ניתן להסיק לחובתם כי הם צפו את האפשרות כי עימות מילולי שיתפתח עלול להסלים לכדי עימות פיזי בו אפשר אף שייעשה שימוש בסכין... אולם, מכאן ועד למסקנה כי השניים קשרו ביניהם מראש לעשות שימוש בסכין ולתקוף אדם, הדרך ארוכה" (פסקאות 11-12 לפסק הדין). צא ולמד שפסק הדין בערעור הפלילי הנ"ל תומך דווקא בתוצאה של הרשעת מערער 2 בהריגה. התכנית כללה כוונה לדקור את המנוח באמצעות הסכין שהובאה, נתונים שהיו ידועים למערער 2. בענייננו המדובר בשלישיה אשר טוותה תכנית בעלת חלוקת תפקידים ברורה, וכללה שימוש בכלי קטלני לביצוע דקירה ברגל. הסיכון להתקיימות התוצאה הקטלנית גלום בתכנית ובציפייה שהקרבן עשוי להגיב ולהתגונן – על המשתמע מכך. קיימת מודעות לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, ואדישות – שיוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות בגדר המחשבה הפלילית הנדרשת (וראו סעף 90 (א) ו-20 לחוק העונשין). השוני במרכיבים העובדתיים בין שני התיקים – יש בו כדי להכתיב תוצאה. התמונה העובדתית מובילה למסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה יש להרשיע את מערער 2 כמבצע בצוותא בעבירת ההריגה. גזר הדין 12. שני המערערים ערערו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. על פי גזר הדין, השוואה בין חלקם של השניים מגלה שחלקו של מערער 1 גדול מחלקו של מערער 2, וחלקם של השניים בביצוע התכנית גדול מחלקו של החבר, אשר הורשע אף הוא בהריגה ונדון ל-10 שנות מאסר. צוין כי מערער 1 תכנן לפגוע במנוח כנקמה על כך שתקף את אחיו, וכי הביא למותו באמצעות דקירה אחת קטלנית באפרכסת אוזנו. לכך יש להוסיף שמערער 1 הוא הדוקר בפועל. צוין שהתנהגותו של מערער 2 "היא התנהגות חמורה שכן למרות שלא דקר בעצמו את המנוח... הוא תקף את המנוח כשהיה מוטל על הקרקע מתבוסס בדמו...". הודגש כי כך או אחרת, התנהגותם של השניים עולה בחומרתה על התנהגותו של החבר אשר מסר למערער 1 את הסכין. כן צוין כי להבדיל מהחבר, אשר הודה במעשיו ושיתף פעולה בחקירותיו – לא כך עשו המערערים בתיק דנא, ושבעוד שעברו הפלילי של החבר נקי, לא כך בעניינם של המערערים. במסגרת השיקולים לקולא נזקפו גילם הצעיר יחסית של המערערים, ונסיבות ילדותם הקשה, כאשר מערער 1 גדל ללא אב, ומערער 2 גדל ללא אם. בסופו של יום, הושת על מערער 1 עונש מאסר בפועל של 16 שנים, ועל מערער 2 נגזר עונש מאסר של 12 שנים. לגישתו של מערער 2, הוטל עליו בנסיבות העניין עונש "מופרז לחומרא". זאת שכן הוא לא אחז בסכין, לא סיפק אותה למערער 1, ואף נעדר כל מניע לגרימת התוצאה הקטלנית. צוינו נסיבותיו האישיות של המערער 2 – קטין בן כ-16 ומחצה בעת האירוע. צוין כי הוא היה קרבן לאלימות מצד סבו שגידל אותו יחד עם סבתו. הודגשה שהייתו הממושכת של במעצר – כשנתיים וחמישה חודשים – שהייה בתנאים קשים ובהיעדר ביקורים, נוכח המרחק הרב מבית הכלא למקום מגוריהם של בני משפחתו. אף לטענת מערער 1, הוחמר בדינו. צוין כי בקרות האירוע היה בן 17 בלבד, ושנסיבות חייו קשות מאוד. נטען כי לא ניתן משקל מספיק לחרטה שהובעה על ידו, וכן לאחריות המלאה שלקח על מעשיו. באת-כוחו הפנתה למספר מקרים, אשר לגישתה חמורים יותר, במסגרתם נגזרו עונשי מאסר קלים יותר על קטינים שהורשעו בעבירות הריגה, ונעים בטווח שבין 18 חודשי מאסר ל-12 שנות מאסר. שני המערערים אף מדגישים שבניגוד להם – החבר הינו בגיר, כבן 19 בעת קרות האירוע. לגישת המשיבה, יש לדחות אף את הערעורים על גזר הדין. נטען כי קיים מדרג בחולייה העבריינית. בראש המדרג עומד מערער 1– אשר ביצע את הדקירה הקטלנית וביקש לנקום במנוח, בתחתית המדרג החבר, אשר סיפק את הסכין, ובתווך, בקרבה לחבר, מערער 2 שהיה שותף פעיל באירוע האלים. על כן, ראויה קביעת בית המשפט המחוזי לפיה בהצבת רף של עשר שנות מאסר לחבר, יושת על מערער 1 ומערער 2 עונש של 16 ו-12 שנות מאסר בהתאמה. יצוין כי מתסקיר ביחס למשפחת המנוח עולה כי אביו עבר אירוע מוחי לאחר האירוע, אינו עובד, וכך גם אם המנוח. אחיותיו מתקשות לדבר על האבדן והכאב, והתדרדרו בלימודיהן. בתסקיר נקבע כי ללא מתן סיוע מתאים לכל בני המשפחה, קיים חשש להמשך ההתדרדרות. 13. לדאבוננו, בעשורים האחרונים, מוצא עצמו הציבור מול הסלמה מתמשכת במקרי האלימות הפוגעים בחברה. אחד ממלבי הבעירה של הסלמה זו הינו אדישות, המהווה קרקע פורה להסלמה שכזו. אדישות – אפתיה – הוגדרה ביוון העתיקה כחוסר עניין בסוגיות בהן אין האדם יכול לשלוט. לשון אחר, זוהי תחושת חוסר האונים של הפרט הסבור שאין הוא מחזיק ביכולות להתמודד עם האתגר. על קרקע אדישה זו, צומחים עשבי האלימות השוטים. מערכת אכיפת החוק אינה יכולה לעמוד מנגד. עליה לעקור את עשבי האלימות מן השורש. אין היא יכולה לתת ידה לאדישות, שסופה באלימות. כבר לפני למעלה מחצי עשור צפה השופט א' א' לוי את התפתחות הסוגיה: "על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאלימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות" (ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל (20.7.2005), ההדגשה אינה במקור). תופעה זו זכתה בפסיקה למונח "תת תרבות הסכין". בע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011), הזכיר השופט י' דנציגר כי: "כבר נפסק לא אחת כי אל לו לבית המשפט להישאר אדיש לתופעת "תת-תרבות הסכין", כלשונו של השופט מ' חשין, אשר פשתה בקרבנו [בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, 22.4.1994)]. בתי המשפט מצווים להחמיר עם מי שלקח לידו כלי משחית כסכין במטרה ברורה לפצוע אדם אחר ומתוך הבנה לתוצאות הקשות האפשריות למעשיו". בימינו דומה כי לתת תרבות הסכין, התווסף אלמנט שלילי נוסף, בדמות "קוקטייל" של אלכוהול ונשק קר, או "שוֹטים" של נשק חם. והרקע לאלימות – בגדר זוטי דברים, באמתלה של פגיעה בכבוד. המחיר הוא אף בחיי אדם. החברה חייבת להתגונן ורשאית היא לצפות בנסיבות המצערות כי בית המשפט יתרום את חלקו למיגור התופעה. באשר לקטינותם ולמצבם האישי של המערערים יש לזכור כי בגזירת הדין הביע בית המשפט המחוזי דעתו מפורשות כי: "אנו זוקפים במידה הראויה את גילם הצעיר יחסית של הנאשמים ואת הנסיבות המפורטות בתסקירי המבחן". דהיינו, במסגרת האיזונים לחומרא ולקולא, נתן בית המשפט את דעתו לפרמטרים כולם. במובן זה, אינני סבור כי נפל פגם בשיקול דעתו. אכן, עניין לנו במדרג חומרה של מבצעים בצוותא. האחד מספק את הנשק ונעלם מן התמונה, האחר מוביל את המנוח בדרכו האחרונה, ומכה אותו ביודעו כי יש בנמצא סכין, והאחרון – בקור רוח מקפיא – דוקר את המנוח באוזנו, דקירה חזקה וקטלנית, ומביא למותו. בקביעת מדרג הענישה, בית המשפט אינו עורך חישוב אריתמטי. השיקולים אינם חד מימדיים. למשל, החבר אמנם בגיר, אך ללא עבר ופלילי, והודה הוא במיוחס לו. התוצאה העונשית בתיק זה משקפת רצון להטיל עונשים הולמים על פי אמות המידה של המעשה והעושה. העונשים שנקבעו נוטים לחומרא, אך לא במידה שמצדיקה התערבות על ידינו בנסיבות העניין. סוף דבר 14. הייתי מציע לחבריי לדחות את ערעורו של מערער 2 על שני חלקיו, וכן לדחות את ערעורו של מערער 1 על גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, י"א כסלו התשע"ג (25.11.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10081340_Z04.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il