פסק-דין בתיק ע"א 8130/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
8130/01
ע"א 7228/01
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' חיות
המערער בע"א 8130/01:
מוחמד מחאג'נה
נ
ג ד
המשיבים בע"א 8130/01:
1. מוחמד אגבאריה
2. מחמוד מחאג'נה
המערער בע"א 7228/01:
מחמוד מחאג'נה
נ
ג ד
המשיבים בע"א 7228/01:
1. מוחמד אגבריה
2. מוחמד מחאג'נה
בשם המערער בע"א 8130/01
(משיב מס' 1 בע"א 7228/01):
עו"ד מוסטפה מחאג'נה
בשם המשיב מס' 1 בע"א 8130/01 (המערער בע"א 7228/01):
עו"ד מוחמד לוטפי
בשם המשיב מס' 2 בע"א 8130/01 (המשיב מס' 2 בע"א 7228/01):
עו"ד סאלח אבו חוסין
פסק-דין
השופטת א' חיות:
העובדות הצריכות לעניין
1. ביום 20.6.1971 רכש מוחמד עטייה אגברייה
(להלן: "המשיב"), מן האחים מחמוד ומוחמד יאסין חליל רעד מחאג'נה (להלן:
"המערערים"), 168/840 חלקים במקרקעין, הידועים כחלקות 27 ו- 28 בגוש
20341 (קודם לכן חלקות 70 ו- 71).
המקרקעין הנ"ל יקראו להלן – "חלקות
27 ו-28" או "המקרקעין" והעיסקה הנ"ל תיקרא להלן –
"עיסקת המכר מ- 1971".
2. בשנת 1984, הגיש האפוטרופוס על נכסי
נפקדים (להלן: "האפוטרופוס") עתירה לבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק
980/אום אל פחם), ובה עתר לתיקון לוח הזכויות בחלקות הנדונות ולרישום חלקים מהן על
שם נפקדים. בפסק הדין, אשר ניתן בעניין זה ביום 3.10.1984, קבע בית המשפט כי חלק
מן החלקות 27 ו- 28, אכן היו שייכות לאחיו הנפקדים של אבי המערערים ועל כן, הכיר
בחלקים אלה כשייכים לנפקדים, כעתירת האפוטרופוס.
על פי פסק הדין האמור, תוקן, אפוא, לוח
הזכויות וחלק מן המקרקעין, אשר נרשמו סמוך לפני כן על שמו של המשיב, בהתאם לעיסקת
המכר מ- 1971, הועברו על שם האפוטרופוס.
המשיב צורף, ביוזמת בית המשפט, כבעל דין
לעתירת האפוטרופוס בתיק 980/אום אל פחם, ואין חולק כי פסק הדין אשר ניתן בה, מחייב
אותו לכל דבר ועניין. כמו כן, אין חולק כי פסק הדין באותה עתירה "נוגס"
50% מן החלקים במקרקעין, שרכש המשיב מן המערערים בעיסקת המכר מ- 1971 (להלן –
"חלקי המימכר שנגרעו").
3. ביום 19.5.98, כ-14 שנים לאחר שניתן פסק
הדין בעתירה 980/אום אל פחם, הגיש המשיב תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה. תביעה
זו, הופנתה נגד המערערים, ובה עתר המשיב לצו עשה, אשר יחייב את המערערים
"לנקוט בהליכים של רכישת זכויות האפוטרופוס בחלקה 27 ו- 28 בגוש 20341 ולרשמם
ע"ש התובע, ולחילופין, לשלם לו סכום של 170,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית
מחודש אפריל 1994".
הסעד הכספי החלופי, שנתבקש כאמור, התבסס על
הערכתו של השמאי הממשלתי באשר לחלקי המימכר שנגרעו מן המשיב. הערכה זו, כך נטען,
נמסרה למשיב על ידי מנהל מקרקעי ישראל באפריל 1994, בתשובה לפנייתו.
בכתב ההגנה, טענו המערערים, מצדם, כי דין
התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות וכן מחמת היעדר סמכות עניינית לבית המשפט
המחוזי לדון בה, לאור הסעדים שנתבקשו. לגופו של עניין, טענו המערערים כי אין מקום
לפסוק למשיב איזה מן הסעדים שלהם עתר וכי לכל היותר זכאי המשיב, בנסיבות העניין,
לדרוש השבה של מחצית התמורה, אותה שילם להם בשנת 1971, עבור חלקי המימכר שנגרעו.
פסק הדין של בית משפט קמא
4. בית משפט קמא דחה את הטענות המקדמיות
שהעלו המערערים בדבר היעדר סמכות עניינית ובדבר התיישנות.
באשר לסמכות העניינית, נקבע כי תביעתו של
המשיב הינה תביעה במקרקעין לאכיפת זכויותיו על פי עיסקת המכר מ- 1971, ובה, כך נקבע,
מוסמך בית המשפט המחוזי לדון מכוח סמכותו השיורית.
לעניין ההתיישנות, קבע בית משפט קמא כי מדובר
בעסקה שנקשרה לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק
המקרקעין"), ועוד קבע כי לנוכח הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, אין תחולה
לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), על תביעה
לקיום עיסקה זו.
עם זאת, לגופם של דברים, קבע בית משפט
קמא כי לא ניתן לאכוף את החוזה וכי לא יהא זה צודק, בנסיבות העניין, ליתן את צו
העשה שנתבקש. בית משפט קמא הוסיף וציין כי בינתיים, תוך כדי ניהול הליך התביעה, רכש
המשיב עצמו מידי מינהל מקרקעי ישראל מקצת מחלקי המימכר שנגרעו ממנו ואף בנה על
הקרקע את ביתו. לפיכך, כך הוסיף וקבע בית משפט קמא, סעד של ביטול החוזה אינו אפשרי
ונותרה זכותו של המשיב לפיצוי בגין הפרת חוזה המכר על ידי המערערים. ואכן, בית
משפט קמא חייב את המערערים לשלם למשיב סך של 51,428 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית
מיום 17.9.1989. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי הסכום שעתר לו המשיב בכתב התביעה
היה אמנם בסך של 170,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מחודש אפריל 1994,
אולם, כך נקבע, בהיעדר הערכה למועד אחר כלשהו, יש לבסס את הפיצוי על הערכתו של
המינהל ליום 17.9.1989, בכל הנוגע לעלות המקרקעין הנדונים. בית משפט קמא הוסיף
וציין כי ההפרש בין הסכום שנפסק (51,428 ₪ ליום 17.9.89), לבין הסכום שנתבע בכתב
התביעה (170,000 ₪ לחודש אפריל 1994), אינו משמעותי וניתן לייחס אותו לפיצוי בגין
הפרת חוזה, לו זכאי המשיב.
הטענות בערעור
5. המערערים, בשני ערעורים נפרדים, שהדיון
בהם אוחד (ע"א 7228/01 ו- ע"א 8130/01 ), מלינים על קביעותיו של בית
משפט קמא ועל התוצאה שאליה הגיע.
המערערים חוזרים וטוענים כי בית המשפט
המחוזי לא היה מוסמך, מבחינה עניינית, לדון בתביעת המשיב, וכי סיווג התביעה על ידו
כתביעה במקרקעין הינו סיווג שגוי. לטענתם, משהוכרעה, בשנת 1984, שאלת הבעלות בחלקי
המימכר שנגרעו והועברו על שם האפוטרופוס, לא נותרה עוד לדיון כל שאלה הנוגעת
לבעלות בחלק זה של המקרקעין, והשאלה היחידה שנותרה היא שאלה של פיצוי כספי והשבה, אשר
הסמכות לדון בה נקבעת בהתאם לשווי הנושא. לנוכח הסכום שתבע המשיב עצמו וכן לנוכח
שוויה של עיסקת המכר מ- 1971, שעמד על 500 לירות, סבורים המערערים כי הסמכות
העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום.
עוד טוענים המערערים, כי פועל יוצא של
סיווג העניין כתביעה שאיננה במקרקעין הוא שחוק ההתיישנות חל על התביעה, וזאת
בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא.
המערערים מפנים, בהקשר זה, לסעיף 5(1) של
חוק ההתיישנות, לפיו תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת תוך 7 שנים, אם לא הוגשה עליה
תובענה. במקרה שלפנינו, כך מוסיפים המערערים וטוענים, נולדה עילתו של המשיב לסעדים
הכספיים, לכל המאוחר, בשנת 1984, עת ניתן פסק הדין בעתירה 980/אום אל פחם, ואילו
המשיב הגיש את תביעתו כ- 14 שנים לאחר הולדתה של עילה זו. על כן, כך הם טוענים, יש
לקבוע כי התביעה התיישנה.
לגופו של עניין, טוענים המערערים כי שגה
בית משפט קמא באשר לסכום הפיצוי שאותו פסק. לשיטתם, אין הם מחויבים אלא בפיצוי
המשיב על חסרון הכיס שנגרם לו בנסיבות העניין, ובהשבת המצב לקדמותו. על כן, זכאי
המשיב, לטענת המערערים, להשבת הסכום המשוערך ששילם עבור חלקי המימכר שנגרעו, זאת
ותו לא. על פי חישובי המערערים מדובר ב- 250 לירות (מחצית התמורה ששולמה בעיסקת
המכר מ- 1971), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.7.1971 ובסך הכל 2,290 ₪.
לעניין סכום הפיצוי מוסיפים המערערים וטוענים,
כי לא ניתן היה לעשות את הערכת המינהל בסיס לפסיקת הפיצוי, וזאת משני טעמים:
ראשית, משום שהערכה זו מתייחסת לכלל זכויותיו של המינהל באותו גוש ואינה יכולה
לבוא חלף חוות דעת שמאי, שהיה על המשיב להגיש לעניין שווי חלקי המימכר שנגרעו;
שנית, משום שהסכום, אשר נפסק למשיב, חורג מן הסכום אותו תבע בכתב התביעה וכן מן
הסכום ששילם המשיב בפועל למינהל מקרקעי ישראל, עבור חלק מחלקי המימכר שנגרעו, אותם
רכש בעצמו בשלב מאוחר יותר.
דיון
6. המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות
העניינית הינו מבחן הסעד, ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב
התביעה (ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן,
פ"ד לז (3) 1, 12); זאת, להבדיל מן הסעד המוענק בסוף ההליך (ע"א 4796/95
איברהים
חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פ"ד נא (2) 669, 679, ע"א
472/83 ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי, פ"ד מא
(3) 200, 208 וע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי,
פ"ד לא (3) 561, 570).
על כן, יש לבחון את שאלת הסמכות העניינית
שהועלתה במקרה הנדון, על פי הסעדים להם עתר המשיב בכתב תביעתו.
בית משפט קמא קבע, כי מדובר בתביעה לקיום
עיסקת המכר מ- 1971 ולאכיפת הזכויות שרכש המשיב באותה עיסקה. תביעה כזו, כך הוסיף
בית משפט קמא וקבע, מסורה לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.
בכך שגה בית משפט קמא.
אין חולק כי כבר בשנת 1984, קבע בית
המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת עתירה 980/אום אל פחם, שיש לגרוע מן החלקים שרכש המשיב
בחלקות 27 ו- 28, כדי מחצית מן המימכר ולהעבירם על שם האפוטרופוס. לנוכח קביעה זו
וכן לנוכח השלמת הרישום על שם האפוטרופוס בהתאם לפסק הדין, לא ניתן עוד לאכוף על
המערערים את התחייבותם כלפי המשיב על פי עיסקת המכר מ- 1971, באשר לחלקים שנגרעו. במלים
אחרות, העברת חלקי המימכר, שנגרעו מן המשיב, לאפוטרופוס, והקביעה, המהווה מעשה בית-דין
כלפי המשיב, לפיה אותם חלקים מעולם לא היו שייכים לאביהם של המערערים, על אף שאלה
האחרונים התיימרו למוכרם למשיב, שוללת את האפשרות לאכוף על המערערים את ההתחייבות
המקורית שנטלו על עצמם למכור למשיב את אותם חלקים.
בית משפט קמא לא דק, אפוא, פורתא, בקובעו
כי מדובר בתביעה לקיום עיסקת המכר מ- 1971. לאמיתו של דבר, הסעד לצו עשה שעתר לו
המשיב בתביעתו, איננו סעד לאכיפת עיסקת המכר הנ"ל, אלא סעד לפיו עותר המשיב להורות
למשיבים לרכוש עבורו מאת מינהל מקרקעי ישראל את חלקי הממכר שנגרעו ממנו ונרשמו על
שם האפוטרופוס. ברי כי זכותו של המשיב לסעד כזה, איננה מעוגנת בעיסקת המכר מ- 1971
ואין היא צומחת מתוך עיסקה זו, כסעד של אכיפה.
7. על מה סומך, אם כן, המשיב את עתירתו לסעד
זה?
בסעיף 12 לכתב התביעה טען המשיב כי לאחר
שניתן פסק הדין בעתירה 980/אום אל פחם, פנה הוא אל המערערים בדרישה להשבה ולפיצוי,
אך המערערים, לדבריו, "הודיעו לו כי ידאגו הם להסדרת זכויותיו ע"י
רכישתן מהמנהל, שהוא הממונה מכוח הדין על נכסי האפוטרופוס לנכסי נפקדים כמפורט
בהוראות הדין".
בסעיף 16 לכתב התביעה הוסיף המשיב וטען
כי נאלץ להגיש את תביעתו ולעתור לצו עשה, משום שחלפה תקופה של ארבע שנים והמערערים
טרם נקטו כל פעולה לתשלום התמורה למינהל עבור החלקים שנגרעו ולרכישת הזכויות בשמו
של המשיב, על אף התחייבותם לעשות כן.
הסעד הכספי החלופי לתשלום סך של 170,000
₪, הנכלל בכתב התביעה, מבוסס אף הוא על אותה התחייבות עצמה. בהקשר זה ציין המשיב
בסעיפים 15-13 לכתב התביעה, כי לאחר שהמערערים התחייבו בפניו לרכוש עבורו מן
המינהל את החלקים שנגרעו ממנו, פנה הוא למינהל ובירר את שווי הזכויות הנ"ל.
המשיב צירף לתביעתו, כנספח ה', מכתב שקיבל מן המינהל, הנושא תאריך 24.4.1994, בו
צויין כי השמאי הממשלתי העריך את חלקי רשות הפיתוח בשתי החלקות 27 ו- 28, בסך 170,000
₪, כולל מע"מ. על מכתב זה ביסס המשיב את עתירתו החלופית לסעד כספי, בטענה כי
השווי הנזכר במכתבו הנ"ל של המינהל משקף את שווי חלקי המימכר שנגרעו ממנו.
ההתחייבות, אשר שימשה למשיב עוגן ובסיס
הן לצו העשה והן לסעד הכספי שלהם עתר, היא, אפוא, התחייבות בעל פה, שהתחייבו כלפיו
המערערים, לטענתו, ולפיה ירכשו עבורו זכויות מידי המינהל בחלקות 27 ו- 28, כדי
החלקים שנגרעו ממנו. זוהי התחייבות אובליגטורית במהותה, שכן המערערים, אשר להם מיוחסת
אותה התחייבות, אינם בעלי הזכויות במקרקעין נשוא ההתחייבות, והם אמורים לרכוש את המקרקעין
עבור המשיב מידי המינהל, כמי שמנהל אותם עבור האפוטרופוס.
8. הסמכות לדון בתביעה הנוגעת להתחייבות
אובליגטורית כזו, נקבעת לפי "שווי הנושא" (ראו פרשת אלעוברה הנ"ל,
בעמ' 674), ובמקרה שלפנינו אין צורך לבדוק ולחקור מהו שוויה של ההתחייבות, שכן
המשיב עצמו השמיע לנו בכתב התביעה כי מדובר בהתחייבות ששווייה הכספי אינו עולה על
170,000 ₪, בערכי אפריל 1994.
העולה מן המקובץ הוא כי טענת המערערים
בדבר היעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי ראוי היה כי תתקבל ודי בטעם זה על מנת
לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.
9. למעלה מן הדרוש, אציין כי אפילו ניתן היה
לראות בצו שנתבקש סעד שעניינו אכיפת עסקת המכר מ- 1971, לא היה בכך כדי להקנות
לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בסעד הכספי החלופי שנתבקש, אשר סכומו לא עלה על
170,000 ₪.
אכן, מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר
כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר ובית המשפט
המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל (ע"א 148/58 ח. קלקודה
נ' אגד (א.ש.ד) בע"מ, פ"ד יג 260, 268). כך למשל, כאשר
נלווית לתביעת בעלות במקרקעין תביעה לחזקה בהם, או עניין אחר הנוגע לשימוש בהם (ראו
ע"א 635/76 משה טייבר נ' חיים טייבר, פ"ד לא
(2) 737, 742 וכן פרשת אלעוברה הנ"ל, בעמ' 674). לעומת זה, כאשר
הסעד הנוסף או החלופי הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי,
קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על פי שווי הסעד
הכספי (ראו ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב
1457, 1458, ע"א 588/87 כהן נ' שמש,
פ"ד מה (5) 297, 313; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ'
165 הערת שוליים 251; וכן השוו עם רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים
וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, פ"ד נג (1) 670, 672).
על כן, אפילו היה בית המשפט המחוזי מוסמך
לדון בתביעה לצו עשה, לא הייתה לו סמכות עניינית לדון בסעד הכספי החלופי, אשר על
פי סכומו בא בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום.
לנוכח מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון ביתר
הטענות שהועלו בעניין ההתיישנות ודרך חישוב הפיצויים.
10. סיכומו של דבר, הייתי מציעה לקבל את
הערעורים, להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא וכן להורות על דחיית תביעת
המשיב, בשל היעדר סמכות עניינית. יחד עם זאת, ולנוכח התנהלות המערערים בפרשה לא
הייתי פוסקת הוצאות לטובתם.
בשולי הדברים, יוער כי אינני רואה מקום
להורות על העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום, על פי סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט
[נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, וזאת משום שממילא טעונה התביעה, אשר תוגש שם, אם
תוגש, תיקון ממשי לעומת התביעה כפי שהוגשה ונדונה בפני בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הוחלט לקבל את הערעור, ללא צו
להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופט טירקל
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט ריבלין
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.
ניתן היום, ב' באייר, תשס"ג
(04.05.03).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01081300_ 04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il