דניאל ישראל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 813/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין המערער: דניאל ישראל נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 29.12.1998 בת"פ 502/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: פלפל, גרוניק, אבידע תאריך הישיבה: ט"ז בטבת תשס"א (11.01.01) בשם המערער: עו"ד אהוד בן-יהודה בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הועמד לדין יחד עם נאשם נוסף (להלן: הנאשם 2) בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והואשם ברצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) ו-(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. לפי הממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, בלילה שבין 30.6.95 ל- 1.7.95 בילה המערער יחד עם נאשם 2 וחברתו במועדון אוונגרד באשדוד, שם ראו את המנוח. במהלך אותו ערב, אמר המערער לנאשם 2 כי בכוונתו לדקור את המנוח, והנאשם 2 ענה לו "שלא יעשה שטויות". בשעה כלשהי באותו לילה, עזבו המערער, הנאשם 2 וחברתו את מועדון אוונגרד, ונסעו במכוניתו השכורה של המערער למועדון מטרופוליס. זמן מה לאחר הגעתם למועדון, הגיע למקום המנוח. בין השעות 04:30 ל- 05:00, בעוד המנוח עומד בכניסה למועדון מטרופוליס, ניגש אליו המערער, ודקר אותו שבע דקירות בסכינו. הדקירה הקטלנית היתה דקירת המנוח בבטנו, שגרמה לדימום פנימי והביאה למותו. המערער נמלט מן המקום במכוניתו, כשהנאשם 2 נוהג בה. מן העדויות שנשמעו בבית המשפט קמא עולה כי הרקע למעשי המערער היתה שיחה שהתנהלה בינו לבין המנוח מספר ימים קודם לכן, ממנה הסיק המערער כי המנוח מנסה לסכסך בינו לבין אחר. נוכח הממצאים העובדתיים שפורטו, נדחתה טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער. בית המשפט בחן את התקיימות יסודות ה"כוונה תחילה" בעבירת הרצח, והשתכנע כי הוכח יסוד "ההכנה". בנוסף, קבע בית המשפט על-בסיס ראיות שקיבל כמהימנות, כי החלטת המערער לדקור את המנוח נתקבלה ביישוב דעת, ללא קינטור מצד המנוח זמן קצר לפני הדקירה. עם זאת, סבר בית המשפט כי לא הוכחה מעבר לספק סביר החלטה מצד המערער להמית את המנוח. אשר על כן, זוכה המערער מעבירת הרצח והורשע בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. על המערער נגזרו 15 שנות מאסר, מהן 13 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר, והיתרה על-תנאי לשלוש שנים מיום שחרורו של המערער מן הכלא, לבל יעבור עבירה מסוג פשע. לפנינו ערעור על חומרת העונש. בא-כוחו של המערער, עורך-הדין בן-יהודה, העלה מספר טעמים שיש בהם לדעתו כדי להצדיק הקלה בעונש. ראשית טען, כי למערער נגרם עינוי-דין במהלך ניהול המשפט בבית המשפט המחוזי. הוא הצביע על-כך שמשפטו של המערער נמשך למעלה משלוש שנים, בעיקר עקב דחיות ואי התייצבות לדיונים של הסניגור, שייצג את המערער והנאשם 2 במשפטם עד לשלב הסיכומים. כן טען שאותו סניגור הושעה מחברותו בלשכת עורכי-הדין במרץ 97', אך המשיך בייצוג המערער והנאשם 2 עד יולי 97', עת נתגלה דבר השעייתו לבית המשפט. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי הסניגור ניהל קו הגנה משותף למערער ולנאשם 2, למרות שקיים ניגוד עניינים בין השניים. בנוסף טען שבגזירת העונש, לא נתן בית המשפט קמא משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער: החרטה שהביע, גילו הצעיר יחסית, והיותו אב לשלושה ילדים. לאחר שנתנו דעתנו לכל הטענות שהועלו מטעם המערער, לא ראינו להתערב בעונש שהושת עליו. ראשית, שוכנענו כי הגנתו של המערער בבית המשפט קמא לא נתקפחה. רוב ישיבות המשפט נוהלו בעת שסניגורו היה חבר בלשכת עורכי-הדין. בשלב הסיכומים כבר יוצג המערער על-ידי הסניגור שהופיע לפנינו, עורך-הדין בן-יהודה, אשר לא מצא לשנות מקו ההגנה שנקט קודמו. אף לא שוכנענו כי נתקיים ניגוד עניינים בין הגנתו של המערער להגנת הנאשם 2. חזקה על עורך-הדין בן-יהודה, שהמשיך בייצוג שני הנאשמים בפני בית המשפט המחוזי, כי אף הוא סבר שההגנה על שני הנאשמים אינה מעוררת ניגוד עניינים. אכן יש ממש בטענה בדבר התמשכות משפטו של המערער למעלה משלוש שנים, אשר יש ליחסה בעיקר לאופן ניהול ההגנה במשפט. אלא שבית המשפט המחוזי שקל במסגרת קביעת העונש את משך הזמן הרב שארך ניהול המשפט, ואף מנה בגזר-דינו את כל שאר השיקולים לקולא שהעלה לפנינו סניגורו של המערער. כנגד שיקולים אלה, הדגיש בית המשפט קמא את חומרתו הרבה של מעשה המערער, וגישתו נראית ראויה בעינינו. בית משפט זה חזר והזהיר כי יש לבער מחברתנו את "תת-תרבות הסכין", אשר בפרשה זו גבתה מחיר כבד של חיי-אדם. מעשהו של המערער חמור במיוחד, שכן הוא הגיע לזירת העבירה בכוונה לדקור את המנוח ללא שקדמה לדקירה התגרות מיידית מצד המנוח, ולאחר שהנאשם 2 הזהירו "שלא יעשה שטויות". למערער עבר פלילי הכולל מספר הרשעות ובהן הרשעה בעבירה של גרימת חבלה של ממש וכן שתי הרשעות בגין נשיאת סכין למטרה לא כשרה. עת היה המערער משוחרר ממעצרו עד תום ההליכים, הוא הורשע בבית משפט השלום באשדוד בחבלה במזיד לרכב, באיומים, בהעלבת עובד ציבור ובתקיפה. זאת לאחר שחתך את צמיגיו של ג'יפ משטרתי לעיני בלשי משטרה, ואיים עליהם. מעשים אלה מעידים כי המערער הינו אדם אלים ומסוכן לציבור. נוכח חומרת העבירה שביצע המערער ובהתחשב בעברו הפלילי, איננו רואים כי יש להקל בעונשו של המערער. אשר על כן, הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ה' בשבט תשס"א (29.01.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99008130.N01/אז