ליטל אריאל נ. חברת אי בי בי גי בעמ

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 813/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. ליטל אריאל 2. שמואל אריאל 3. דיאנה שמיאן אריאל נ ג ד המשיבים: 1. חברת אי.בי.בי.ג'י בע"מ 2. רועי אריאל המבקשת להצטרף: הנאמנת על נכסי רועי אריאל, עו"ד אמירה נהיר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ע' רביד) שניתן ביום 30.12.2021 בת"א 70572-01-20 בשם המערערים: עו"ד איתי ברדה בשם המשיבה 1: עו"ד משה בר בשם המבקשת להצטרף: בעצמה פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ע' רביד) אשר ניתן ביום 30.12.2021 בגדרו של ת"א 70572-01-20, ואשר קבע כי יש למחוק את רישום מחצית הזכויות בדירת המגורים נושא פסק הדין על שם המערערת 1 וכן לבטל את רישום המשכנתא שנרשמה על דירת המגורים לטובת המערערים 3-2. הרקע לערעור ביום 20.9.2011 נישאו המערערת 1 והמשיב 2 (להלן, בהתאמה: הנתבעת ו-הנתבע, ובמאוחד: בני הזוג). בחודש אפריל 2012 רכשו בני הזוג דירת מגורים (להלן: הדירה). למימון רכישת הדירה נטלו בני הזוג הלוואה מבנק איגוד, ועל זכויותיהם בדירה נרשמה משכנתא לטובת בנק איגוד. תשלומי החזר המשכנתא שולמו מחשבון משותף של הנתבע עם אביו, המערער 2 (להלן: אב הנתבע). בחודש אפריל 2017 סולקה המשכנתא, וביום 30.7.2017 בוטל רישום המשכנתא לטובת בנק איגוד. ביום 14.7.2019 חתמו בני הזוג על שני מסמכים: (1) "הסכם חיים משותפים" לפיו, בין היתר ולענייננו, הנתבע יעביר את זכויותיו בדירה (מחצית הזכויות) לידי הנתבעת ללא תמורה (להלן: הסכם המתנה); ו-(2) הסכם בין בני הזוג והמערערים 3-2 (להלן: הורי הנתבע) הקובע כדלקמן: הורי הנתבע הלוו לבני הזוג סכום של 2,130,000 ש"ח לשם רכישת הדירה. החזר ההלוואה ייעשה בהחזרים חודשיים בסך של 3,500 ש"ח כ"א עד לפירעון ההלוואה. סכום ההלוואה יהיה צמוד למדד בתוספת 2% לשנה מיום רכישת הדירה (להלן: הסכם ההלוואה). על בסיס הסכם ההלוואה נרשמה ביום 22.8.2019 משכנתא לטובת הורי הנתבע על הזכויות בדירה. ביום 5.9.2019 העביר הנתבע את חלקו בדירה על שם הנתבעת, בהתאם להסכם המתנה. ביני לביני, נקלע הנתבע לחובות כבדים אשר הצטברו, לטענתו, לכדי 9,000,000 ש"ח. לענייננו, בחודש אוקטובר 2019, כחודש לאחר העברת זכויות הנתבע בדירה לנתבעת, הגישה המשיבה 1 (להלן: התובעת) כתב תביעה בסדר-דין-מקוצר נגד הנתבע, בגין חובו לתובעת בשל שלוש המחאות שבוטלו (ת"א 55146-10-19). ביום 12.1.2020 ניתן פסק דין בתובענה הנותן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה הנתבע ישלם לתובעת סך של 67,500 ש"ח כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית, כאשר הליכי הגבייה יעוכבו למשך 30 ימים במהלכם תיבחן דרך חלופית להסדרת חובו של הנתבע. בחלוף 30 הימים שנקבעו בפסק הדין לא שולם החוב (בין אם בכסף ובין אם בדרך חלופית). לאחר שהתברר לתובעת שהנתבע אינו משלם את חובו, ושבמקביל לכך הנתבע העביר את זכויותיו בדירה לנתבעת וכן נרשמה לטובת הוריו משכנתא על הדירה, הגישה התובעת את התביעה נושא הערעור לבית משפט קמא נגד הנתבע, הנתבעת והורי הנתבע (להלן, במאוחד: הנתבעים). בתביעה נטען כי העברת הדירה לנתבעת ורישום המשכנתא לטובת הורי התובע היא פיקציה שנועדה להבריח את נכסיו של הנתבע מנושיו. בהתאם לכך, נתבקשו מספר סעדים הצהרתיים. בין היתר, נתבקש בית משפט קמא להצהיר כי העברת הזכויות בדירה מהנתבע לנתבעת היא "העברה מלאכותית", ולהצהיר כי דין המשכנתא אשר נרשמה לטובת הורי הנתבע להימחק באשר "גם היא מלאכותית". ביום 12.3.2020 פנה הנתבע לבית משפט קמא וביקש ממנו שיורה על עיכוב ההליך, נוכח בקשת הנתבע לפתיחתו של הליך חדלות פירעון בעניינו בגין חובות נטענים בהיקף של כ-9,000,000 ש"ח. בתגובה, השיבה התובעת כי בקשת עיכוב ההליכים אינה רלבנטית לנתבעים שאינם הנתבע עצמו – המערערים לפנינו – שאינם חלק מהליך חדלות הפירעון, ושביחס אליהם נתבקשו, כאמור, סעדים עצמאיים. לאחר שנתבקשה עמדתו, הודיע כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) כי לדעתו על בית משפט קמא להשתמש בסמכותו לפי סעיף 120 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון) ולהורות על עיכוב ההליך מול הנתבע. ביחס לשאר הנתבעים (הנתבעת והורי הנתבע) התבטא הכנ"ר כי "כמובן שלגבי שאר הנתבעים אין מקום לעכב את התביעה". ביום 5.4.2020 קבע בית משפט קמא (הנשיא א' אורנשטיין) כי כל הנתבעים יגישו כתבי הגנה מטעמם. ביחס לנתבע נאמר כי במידה ויינתן צו פתיחת הליכים בענייננו הוא לא יידרש להגיש כתב הגנה. ביום 21.5.2021 הודיע הנתבע כי ניתן בעניינו צו פתיחת הליכים, ונתבקש עיכוב ההליך המתנהל נגדו. באותו יום קבע בית משפט קמא (הנשיא א' אורנשטיין) כי ההליכים נגד הנתבע יעוכבו. אעיר, כי צו פתיחת ההליכים ניתן לבקשתו של בנק מזרחי, בשל חוב בסך של כ-1,695,000 ש"ח. במסגרת הליך חדלות הפירעון שפתח טען הבנק שהעברת הזכויות בדירה מהנתבע לנתבעת ורישום המשכנתא לטובת הורי הנתבע הינן פעולות פיקטיביות, ונועדו להבריח נכסים מנושי הנתבע. להשלמת התמונה אציין שככל הידוע לי, לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים לא הוגשה בקשה לפי סעיף 30 לחוק חדלות פירעון – אשר חל בענייננו מכוח האמור בסעיף 121(3) לחוק חדלות פירעון – להקפאת הליכים נגד צדדים שלישיים שאינם הנתבע; למצער, בקשה כאמור או החלטה בבקשה כזאת לא הוצגו לפנינו. בהתאם להחלטה מיום 5.4.2020, המשיך ההליך להתנהל מול המערערים (הנתבעת והורי התובע) בלבד, וביום 11.6.2020 הגישו המערערים כתב הגנה מטעמם. בכתב ההגנה נטען שאין כל קשר בין הסכם המתנה והסכם ההלוואה מיולי 2019 לחובות הנתבע לתובעת מאוקטובר 2019. למעשה, כך נטען, כבר בשנת 2012 נערך בין בני הזוג להורי התובע הסכם הלוואה בקשר עם רכישת הדירה. בהתאם להסכם זה, הורי התובע העמידו לטובת בני הזוג מימון לרכישת הדירה בצורת "הון עצמי" ונשיאה בתשלום המשכנתא עבור רכישת הדירה, ובתמורה התחייבו בני הזוג להעביר להורי הנתבע סכום חודשי של 3,500 ש"ח עד להחזרת סכום ההלוואה צמוד למדד ובתוספת ריבית שנתית בשיעור של 2%. בהתאם להסכם זה, החזרי המשכנתא שולמו באופן מלא ובמישרין על-ידי הורי הנתבע בלבד (הגם שהנתבע היה רשום כבעלים בחשבון הבנק ממנו הועברו תשלומי המשכנתא). נוכח יחסי הקרבה בין הצדדים, הורי הנתבע לא עמדו על תשלום ההלוואה ולא רשמו הערת אזהרה או משכנתא לטובתם בדירה, והמתינו עד שמצבם הכלכלי של בני הזוג ישתפר. בשנת 2019, כך נטען, היחסים בין הנתבע לנתבעת עלו על שרטון, והנתבע עזב את הדירה. הורי הנתבע חששו שבמקרה של גירושין הנתבעת תיוותר עם מחצית הזכויות בדירת המגורים, ולכן לחצו על בני הזוג להעלות את הסכם ההלוואה מ-2012 על הכתב וכן להתחיל לשלם את החזרי ההלוואה בהתאם למוסכם. הנתבעת דרשה שדירת המגורים תירשם על שמה באופן בלעדי כדי להבטיח את הישארותה בדירת המגורים ולשם כך הסכימה לשאת לבדה בהחזר ההלוואה. הורי הנתבע הסכימו לכך משום שסברו שהדבר יסייע ללכידות המשפחתית, ולכן הדירה נרשמה באופן בלעדי על שם הנתבעת, נחתם הסכם ההלוואה, משכנתא נרשמה לטובת הורי הנתבע, והנתבעת החלה להעביר להורי הנתבע סכום חודשי של 3,500 ש"ח בהתאם להסכם ההלוואה. לאחר הגשת כתב ההגנה, נערכו הליכים מקדמיים; הוגשו תצהירי עדות ראשית; נערכו חקירות; הצדדים סיכמו את טענותיהם; וביום 30.12.2021, ניתן פסק הדין קמא. בפסק הדין קיבל בית משפט קמא את התביעה בעיקרה, ובפרט את טענת התובעת לפיה הסכם ההלוואה והסכם המתנה הינם חוזים למראית עין. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתבסס על החומרים שעמדו לפניו, ועל בסיס עדויות הצדדים והתרשמותו מהן. בין היתר הסתמך בית המשפט על ההיבטים הבאים בחומר הראיות: עדות הנתבעת "לא הייתה כזו שבית המשפט יכול לסמוך את ידיו עליה". בהקשר זה הצביע בית משפט קמא על סתירות רבות בין תצהיר העדות הראשית של הנתבעת ומסמכים שונים בחומר הראייתי, עם עדות הנתבעת בחקירה הנגדית. בין היתר התייחס בית משפט קמא לסתירות שנתגלו במענה לשאלה מתי עזב הנתבע את דירת המגורים – האירוע שלטענת הנתבעים בכתב ההגנה הניע כבר בתחילת 2019 את התהליך של העברת זכויות הנתבע לנתבעת ואת רישום המשכנתא לטובת הורי הנתבע – בהקשר זה צוין כי הנתבעת העידה שהנתבע היה בבית לא מעט בכל שנת 2020, ושהנתבע והנתבעת הביאו לעולם ילד משותף בחודש פברואר 2021 (עובדה שנראה שהנתבעת ניסתה להסתיר); כן התייחס בית משפט קמא לכך שבהליך שהתקיים לפניו נטען שהזכויות בדירה הועברו על שמה של הנתבעת בתמורה להתחייבותה לקחת על עצמה את מלוא תשלום ההלוואה, בעוד שלרשויות המס הצהירה הנתבעת שקיבלה את הדירה "ללא תמורה". הנתבעים בחרו שלא להעיד את הנתבע, על-אף שהלה נכח בדיונים באולם בית המשפט, ובחירתם זו נזקפת לחובתם. הטענה לפיה החזר ההלוואה אמור היה להתבצע בתשלום חודשי של 3,500 ש"ח מעידה על כך שמדובר בהסכם הלוואה פיקטיבי. כאמור, ההלוואה (הקרן) עמדה על סכום של 2,130,000 ש"ח והריבית עמדה על סכום של 2% בשנה (42,600 ש"ח). החזר הלוואה של 3,500 ש"ח בחודש משמעו שבמשך שנה (42,000 ש"ח) בני הזוג לא היו מחזירים להורי הנתבע אפילו את הריבית השנתית, כך שבהתאם להסכם ההלוואה הנטען ההלוואה לעולם לא תיפָּרַע על-ידי בני הזוג. הנתבעת לא ידעה להסביר כיצד ייתכן שבשנת 2018 הצהיר הנתבע שלא רובצים על הדירה שעבודים או חובות כלשהם, בניגוד לטענתם היום לפיה כבר משנת 2012 היה קיים חוב ביחס להורי הנתבע בקשר עם הדירה. טענת ההגנה לפיה הסכמי המתנה וההלוואה נחתמו עוד בטרם נקלע הנתבע לחובות אינה עולה בקנה אחד עם כך שבספטמבר 2019 הנתבע כבר היה חייב לבנק המזרחי למעלה מ-2,000,000 ש"ח. בית משפט קמא העלה ספק ביחס למהימנותו של מסמך שצורף על-ידי הנתבעים, ונחזה להיות הסכם הלוואה בין בני הזוג להורי הנתבע שנחתם, לכאורה, בשנת 2012. מסמך זה צורף לתיק, אולם לא אב הנתבע ולא הנתבעת טענו בתצהיריהם כי נערך הסכם בכתב בין בני הזוג להורי הנתבע בשנת 2012. למעשה, המסמך צורף מבלי שנעשתה הפנייה אליו בשום תצהיר; ועד לסיכומי הנתבעים לא נמצאה כל התייחסות אליו. לאמור הצטרפו הנסיבות בתיק – הנתבע הסתבך בחובות בסכום משמעותי של כ-1,695,000 ש"ח, סכום שאינו נצבר ברגע אחד, ובנוסף לא שילם את הסכום בו התחייב בפסק דין חלוט. באופן מעורר תהיות, סמוך מאוד לכל אותה הסתבכות כלכלית העביר הנתבע את זכויותיו בדירה על שם הנתבעת, ונזכר להעלות על הכתב הסכם הלוואה משנת 2012 עם הוריו ולרשום משכנתא לטובתם על הדירה מכוח אותו הסכם הלוואה נשכח. נוכח כל האמור, והסיבות הנוספות האמורות בפסק הדין, קבע בית משפט קמא שהסכם המתנה והסכם ההלוואה הם הסכמים פיקטיביים שנעשו למראית עין בלבד. בהתאם למסקנתו זו קבע בית המשפט כי הסכם ההלוואה והסכם המתנה בטלים, וזאת בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). בהיבט האופרטיבי נקבע כי יש למחוק בלשכת רישום המקרקעין את רישום מחצית הזכויות בדירה על שם הנתבעת ואת רישום המשכנתא לטובת הורי הנתבע. כן חויבו הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 60,000 ש"ח. הנתבעת והורי הנתבע מערערים כעת בפנינו על פסק דין זה. בד-בבד עם הערעור, הונחה על שולחננו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא. ביום 3.2.2022 הורתה הרשמת ש' עבדיאן למערערים להבהיר מדוע לא צירפו לערעור את הנתבע, בניגוד להוראות תקנה 136(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). ביום 7.2.2022 הגישו המערערים הודעת הבהרה לפיה הנתבע לא צורף שכן ניתן בעניינו צו עיכוב הליכים, ומשכך פסק הדין ניתן רק בעניינם של המערערים ולא בענייננו של הנתבע. ביום 13.2.2022 דחיתי את עמדת המערערים מהטעמים המפורטים בהחלטתי מיום זה והורתי על צירופו של הנתבע כמשיב 2 בהליך. כן הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. טענות הצדדים הטענות בערעור מתחלקות לשני ראשים: (1) פסק הדין קמא ניתן בחוסר סמכות עניינית, שכן בית המשפט המוסמך להכריע בשאלה הנוגעת לנכסי חייב הינו בית המשפט בו מתנהלים הליכי חדלות הפירעון. בהמשך לכך נטען, כי הגורם שראוי היה שיכריע בסוגיית הברחת הנכסים הוא בית המשפט שנתן את צו פתיחת ההליכים, ולא בית משפט קמא; וכן (2) בית משפט קמא שגה עת שקבע שהסכם המתנה והסכם ההלוואה הינם חוזים למראית עין. מדובר בהסכמים אמתיים, שרירים וקיימים. בהקשר זה נטען כי בית משפט קמא בחר להתעלם לחלוטין מטענות הנתבעים ומראיותיהם, וכן מסתירות בעדות המצהיר מטעם התובעת; הנתבעים אף התייחסו לכל הטעמים אותם הציג בית משפט קמא להכרעתו, וניסו להשיב להם אחד לאחד. ביום 14.2.2022 הגישה התובעת, המשיבה 2 לפנינו, את תגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע. בתגובתה חזרה התובעת על טענותיה לפני בית משפט קמא, וביקשה לסמוך ידיה על פסק הדין. כן טענה התובעת, במידה רבה של צדק, שבבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי ביטול עיכוב ביצועו של פסק הדין קמא יביא לפינוי הנתבעת וילדיה מביתה, אולם בפסק הדין קמא לא נקבעה כל קביעה בעניין זה. ביום 28.2.2022 הגישה הנאמנת על נכסיו של הנתבע, עו"ד אמירה נהיר (להלן: הנאמנת), בקשה להצטרף כמשיבה בערעור, והודעה מטעמה שהיא מתנגדת לעיכוב הביצוע מהטעמים שנאמרו בתגובת הנתבעת (יוער, כי ההודעה הוגשה על-אף שטרם התקבלה החלטה בנוגע לצירופה של הנאמנת כצד לערעור). באותו היום הוריתי לצדדים להגיש את תגובתם לבקשה עד ליום 6.3.2022, וכן הוריתי לנאמנת להגיש עד לאותו מועד את עמדתו של הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי ביחס לבקשתה (להלן: הממונה). המשיבה 1 והמערערים הודיעו כי הם מתנגדים לבקשה. כמו כן, הנאמנת לא קיימה את החלטתי, ולא צירפה את עמדתו של הממונה לבקשה. נוכח האמור בקשת הנאמנת להצטרף להליך נדחית. הנתבע – המשיב 2 לפנינו – לא הגיש את תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע. דיון והכרעה לאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים לו, וזאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות. אפרט את טעמיי. הטענה בדבר חוסר סמכות בטענה לפיה בית משפט קמא לא היה מוסמך להכריע במחלוקת שלפניו אין ממש. ראשית, עיון בתיק נט המשפט מגלה כי טענה זו לא נטענה לפני בית משפט קמא ודי בכך על-מנת לדחותה (ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 971 (מהדורה 13, 2020)). לא זו אף זו. הלכה היא עמנו כי "משהתנהל ההליך בפני בית משפט קמא עד תום, אין מקום להידרש בשלב הערעור לסוגית הסמכות העניינית" (ראו: ע"א 4891/20 West Face Capital Inc. Corporation נ' עו"ד חיות גרינברג, מנהלת מיוחדת, פסקה 23 (3.2.2021) והאסמכתאות שם). לגופם של דברים, מדובר בטענה משוללת יסוד. סעיף 121(3) לחוק חדלות פירעון קובע כי: "עם מתן צו לפתיחת הליכים יוקפאו ההליכים נגד היחיד לפי הוראות פרק ה': הקפאת הליכים, לחלק ב', בשינויים המחויבים, ואם הוטלו הגבלות על היחיד במסגרת הליכי גבייה – ההגבלות בטלות" (ההדגשה הוספה – א.ש.). סעיפים 29(5) ו-30 לחוק חדלות פירעון, אליהם, בין היתר, מפנה סעיף 121(3) המצוטט לעיל, קובעים כדלקמן: סעיף 29(5) – "לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך בכל הליך משפטי נגד התאגיד, אלא באישור בית המשפט שנתן את הצו לפתיחת הליכים; אישור כאמור יינתן אם מצא בית המשפט כי מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו, הנוגעים לטבעו או מורכבותו של ההליך המשפטי לניהולו היעיל, שבשלהם ראוי לנהל את ההליך המשפטי בנפרד מהליכי חדלות הפירעון" (ההדגשה הוספה – א.ש.). סעיף 30 – "הקפאת הליכים תחול רק על הליכים נגד התאגיד, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו, להקפיא אחד או יותר מההליכים המנויים בסעיף 29 גם נגד מי שאינו התאגיד, ובכלל זה נושא משרה בתאגיד, בהתקיים כל אלה: (1) בית המשפט הורה בצו לפתיחת הליכים על הפעלת התאגיד לשם שיקומו הכלכלי והקפאת ההליכים נגד אותו אדם חיונית לשם השיקום; (2) ההליכים נגד אותו אדם נובעים מפעילותו בתאגיד או מהחובות שבהם חב התאגיד." העולה מהאמור הוא שצו פתיחת הליכים מקפיא את כלל ההליכים בעניינו של החייב, אלא אם כן בית המשפט שנתן את צו פתיחת ההליכים נתן אישור להמשיך ולנהל את ההליכים (סעיף 29(5) לחוק חדלות פירעון). באשר להליכים הנוגעים למי שאינו בגדר חייב – הליכים אלה יימשכו זולת אם בית המשפט ראה לנכון להורות על עיכובם "בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו", ובהתקיים התנאים האמורים בסעיף 30 לחוק חדלות פירעון בעניין זה. הווה אומר: לא רק שבית משפט קמא היה מוסמך להמשיך ולדון בעניינם של הנתבעת והורי הנתבע; בית המשפט אשר מוסמך להורות על עיכוב ההליכים כלל אינו בית משפט קמא, כי אם בית המשפט שנתן את צו פתיחת ההליכים. ברור אפוא כי בטענת חוסר הסמכות אין ממש. בכל הנוגע לשאלה מהו הפורום הראוי לדון בהברחת הנכסים – בית משפט קמא או בית המשפט שנתן את צו פתיחת ההליכים – איני רואה מקום להידרש לה בגדרי הערעור הנוכחי, אך אעיר לגביה הערות אחדות בסוף פסק דיני. בנקודה זו, אשוב ואדגיש כי סעיף 30 לחוק חדלות פירעון קובע כי ניתן לפנות לבית המשפט שנתן את צו פתיחת ההליכים ולבקש ממנו כי יורה על הקפאת ההליכים נגד צדדים שלישיים. בענייננו, פנייה כזאת לא נעשתה. יתרה מכך: הכנ"ר אף הביע דעתו שאין מקום לעכב את ההליכים נגד המערערים. סיכומם של דברים: טענת הנתבעים לפיה פסק הדין קמא ניתן בחוסר סמכות עניינית, או שראוי היה שההכרעה תינתן על-ידי בית משפט של חדלות פירעון – נדחית. הטענות בדבר השגגות שנפלו בפסק הדין גם בטענות בדבר השגגות שכביכול נפלו בפסק הדין קמא אין כדי להצדיק את התערבותנו. הטענות שהועלו בעניין זה, כולן, נטענו ביחס להכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. עיון בפסק הדין מגלה כי הכרעותיו אלה של בית המשפט מפורטות ומנומקות כדבעי, ומתבססות על הראיות שהוצגו לפניו – ובפרט על התרשמותו השלילית מעדותה של הנתבעת, אשר נמצאה על-ידו בלתי אמינה לחלוטין ומלאת סתירות. הלכה היא עמנו כי "בית המשפט שלערעור לא יטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי" (ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 (4.6.2018) והאסמכתאות שם). בענייננו לא נמצא טעם המצדיק חריגה מהכלל האמור. אעיר, כי בערעור נטען שבית משפט קמא התעלם מטענות הנתבעים, אולם עיון בפסק הדין מגלה כי בית משפט קמא לא התעלם מהן, אלא דחה אותן אחת-לאחת בהיותן שגויות ובלתי אמינות. כן נטען בערעור כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מעדותו של אב הנתבע. בכך התייחסו הנתבעים לאמירתו של בית משפט קמא לפיה העדה המרכזית הייתה הנתבעת, וזאת נוכח מצבו הבריאותי של אב הנתבע שהקשה על חקירתו. ראשית, בדברים אלה לא קבע בית משפט קמא כי הוא מתעלם מהעדות, אלא שיינתן משקל רב יותר לעדות הנתבעת. הכרעה זו נוגעת להתרשמותו של בית משפט קמא מהעדות, ולא נפל בה כל פגם. לגופם של דברים, אעיר כי בדברים המובאים בערעור עצמו מחקירתו של אב הנתבע ישנן סתירות מהותיות. כך, אב הנתבע העיד שהורי הנתבע לא מימנו את כל רכישת הדירה. דבר זה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה לפיו ברכישת הדירה הסתייע הזוג במתנה מסוימת (שלא ננקב סכומה) מהורי הנתבעת, אולם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם כך שסכום ההלוואה שננקב בהסכם ההלוואה הוא 2,130,000 ש"ח – מלוא מחיר הדירה. כך גם אב הנתבע העיד פעם אחת שהמשכנתא לבנק איגוד שולמה במלואה על-ידו, אולם בפעם אחרת הוא העיד שבני הזוג עזרו לו בתשלום המשכנתא. ברור אפוא, כי המערערים לא יוכלו להיבנות גם מעדותו של אב הנתבע. במילים פשוטות יותר: משנוכחנו לדעת כי לפנינו עסקאות המעלות לפחות חשד סביר כי מדובר במהלכים פיקטיביים אשר נועדו להבריח נכסים מנושי הנתבע; ולאחר שידענו כי ההסברים שנתנו המערערים לעסקאות אלו לא כוללים בתוכם סימני אמת, אלא להיפך – על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי אין בעדויות המערערים כדי להסיר את החשד הכבד אשר עלה ביחס לעסקאות וכי אכן מדובר בעסקאות פיקטיביות. מסקנה זו מעוגנת בשכל הישר ושוללות מניה וביה כל אפשרות של התערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. הערות נוספות בית משפט קמא הורה על בטלות העסקאות הפיקטיביות כאמור מכוח עיקרון תום-הלב, אשר הופר על ידי הנתבעים בריש גלי, ולאור הממצא החד-משמעי כי העסקאות נעשו למראית עין בלבד. ממצאים אלו הם ממצאים נכונים ויש בהם כדי להביא לבטלות העסקאות – בהליך של חדלות פירעון – מכוח האמור בסעיף 220 לחוק חדלות פירעון. בהקשר זה ברצוני להוסיף מספר הערות והבהרות. ברמה הפורמאלית, התביעה שנוהלה בבית משפט קמא נגד המערערים נוהלה כדת וכדין, שכן מערערים אלה –להבדיל מהמשיב 2 – אינם נמצאים בהליך של חדלות פירעון, אשר גם נפתח אחרי הגשת התביעה. יחד עם כך, במוקד התביעה עמדו עסקאות פיקטיביות עם המשיב 2, שכאמור נועדו להבריח את נכסו מנושיו. הנני סבור, אפוא, כי דרך המלך בה יש ללכת במקרים כדוגמת זה שלפנינו היא זאת: אחרי שנפתח ההליך של חדלות פירעון נגד החייב, ראוי הוא שהממונה על הליכי חדלות פירעון או כונס הנכסים של החייב ידאג לכך שכל עניין הקשור לנכסי החייב ולחובותיו – לרבות הפעלתו של סעיף 220 לחוק חדלות פירעון כבסיס משפטי לביטולן של פעולות אשר מתיימרות לגרוע נכסים מקופת הנשייה – יתבררו בבית המשפט של חדלות פירעון. במקרה דנן, הדבר לא נעשה. ברם, אחרי שהגענו עד הלום – קרי: אחרי שידענו כי התביעה אשר נוהלה נגד המערערים בהליך קמא נוהלה כדין; כי כל העובדות הקשורות לעסקאות הפיקטיביות שבהן עסקינן התבררו ונקבעו כדבעי; וכי על התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו לא ניתן לחלוק – לא נחזיר את הגלגל לאחור. באשר לאכסניה המשפטית הנכונה למקרה דנן, מבלי לחלוק על מסקנתו של בית משפט קמא כי העסקאות הפיקטיביות שנעשו בין המערערים למשיב 2 בטלות בשל היותן חוזה-למראית-עין, ברצוני להוסיף ולהעיר כי בטלות העסקאות הללו – אשר, כאמור, נועדו להבריח את נכסו של הנתבע מנושיו – נובעת גם מהיותן מנוגדות לתקנת הציבור, כפי שמצווה בסעיף 30 לחוק החוזים. כפי שכתב חברנו, השופט עופר גרוסקופף, בכושרו כאיש אקדמיה, קיימים "מצבים בהם יש מקום לבטל העברות שנעשו על מנת להערים על נושים גם מחוץ להליכי פשיטת רגל או פירוק" – וזאת באמצעות "שימוש בסעיף 30 לחוק החוזים או בעיקרון תום הלב" (ראו: עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג' (דניאל פרידמן ונילי כהן) 545 (2003)). אכסניה משפטית זו אינה מתאימה לכל מקרה ומקרה (ראו: שם), וכבר אמרתי את אשר אמרתי בנוגע ל"דרך המלך" שבה יש ללכת; אולם, היא בהחלט מתאימה למקרה דנן שבו מדובר בניסיון בוטה להברחת נכס מקרקעין מנושיו של חייב חדל-פירעון, אשר מונע על ידי כוונת מרמה מוכחת וברורה על פניה. על אף שגבולות הגזרה אשר מפרידים בין חוזה-למראית-עין לבין חוזים בלתי חוקיים ואלו שמנוגדים לתקנות הציבור אינם תמיד ברורים (ראו: דניאל פרידמן "אי חוקיות וחוזה למראית עין" הפרקליט לג 152 (1981); וכן איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין?" משפטים מה 251 (2015)), סבורני כי הפעלתו של סעיף 30 לחוק החוזים במקרים כגון זה שלפנינו, שבמרכזם מעשה רמייה, היא הדרך המועדפת – זאת, בין היתר, לאור ההשלכות אשר יכול שתהיינה לכך בעניינים שונים, לרבות העסקה האמיתית שמסתתרת מאחורי החוזה למראית-עין פסול והחרגת חובות החייב מההפטר (ראו: סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון). סיכומם של דברים – אני דוחה גם את טענות המערערים לגופו של פסק הדין קמא. מובהר בזאת, כי הנכס שבו עסקינן – מחצית הזכויות בדירת המגורים שבידי הנתבע, המצוי בהליכי חדלות פירעון – שייך לקופת הנשייה המנוהלת על ידי הנאמנת. סוף דבר – הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏ז' באדר ב התשפ"ב (‏10.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22008130_F05.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1