גיא פאול ג'ונס נ. בית הספר האזורי עמק החולה

פסק-דין בתיק ע"א 813/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 813/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער: גיא פאול ג'ונס נ ג ד המשיבים: 1. בית הספר האזורי עמק החולה 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 103/99 שניתן ביום 31.12.05 על ידי כבוד השופט ג' גינת תאריך הישיבה: י"א בטבת התשס"ח (20.12.07) בשם המערער: עו"ד אלי סעדון ועו"ד אריאל הר שושנים בשם המשיב 1: עו"ד אפרת ארנון בשם המשיבה 2: עו"ד דב לוין ועו"ד עמיר אלמגור פסק-דין השופט י' אלון: א. התביעה, פסק הדין קמא והערעור 1. בשעת 1991 היה המערער (יליד 1976) תלמיד בכיתה ט' בבית הספר האזורי עמק החולה בכפר בלום. ביום 17.3.91 נערך בבית הספר "יום ספורט היתולי", ובין יתר התחרויות נכללה בו תחרות קפיצה לרוחק. המערער לקח חלק בתחרות זו, ובאחת מקפיצותיו לבור הקפיצה לרוחק נחבל קשות ברגלו השמאלית. הוא פונה מידית ברכבו של אחד המורים לתחנת מגן דוד אדום בקרית שמונה, שם טופל בשאיבת דם ושומנים מהרגל הפצועה. כעבור שלושה ימים הובא ע"י הוריו לבית החולים זיו בצפת, ומשם הופנה לבית החולים פוריה. בבדיקות נמצא, כי נקרעו הרצועות והגיד ברגל הפגועה, העצב נמעך ונמצא שבר באזור הפגיעה. הוא עבר ניתוח לאיחוי הגידים והרצועות. סופם של דברים, נותרה לו נכות צמיתה בברכו השמאלית ששיעורה – המוסכם (רפואית ופונקציונאלית כאחת) – הינו 36%. חלפו ארבע שנים, ובשנת 1995 המערער תבע לדין את בית הספר בבית משפט השלום בחיפה לפיצוי על נזקיו בגין הפגיעה. לתביעה הצטרפו הוריו והקיבוץ בו הוא מתגורר. לטענת התובעים, האחריות לארוע החבלה ברגלו רובצת על בית הספר בשל הפרת חובת הזהירות שחייב היה בה כלפיו. על פי הנטען בתביעה, הפגיעה ברגל התרחשה כתוצאה מכך שבבור הקפיצה לא היה חול בכמות מספקת, וכתוצאה מכך נחבלה רגלו בעת הנחיתה מהקפיצה. נטען, כי בית הספר לא דאג להימצאות מורים שיפקחו על מהלך הקפיצות ויוודאו כי בור הקפיצה תקין וכמות החול בו מספקת. עוד נטען, כי פינויו לתחנת מד"א בקרית שמונה ברכב פרטי של אחד המורים – ולא באמבולנס – החמירה את הפגיעה. בית הספר, הנתבע, שלח הודעת צד שלישי למדינה. נטען בהודעה, כי מורי בית הספר הינם עובדי המדינה ועל כן ככל שתיקבע אחריות בית הספר על המדינה לשאת בה בהיותה המעבידה והנושאת באחריות השילוחית על עובדיה. שלוש שנים לאחר שהוגשה התביעה לבית משפט השלום, ולאחר שהתובעים הגישו תחשיב הנזק – החליט בית המשפט כי לאור הסכומים הנתבעים התובענה הינה בסמכות בית המשפט המחוזי. וכך, בשנת 1998 הועבר הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה. 2. ביום 13.12.05 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ג' גינת), ובו נדחתה התביעה. בפסק הדין נקבע, כי התובעים לא עמדו בנטל הראיה להוכחת ההתרשלות הנטענת. לא הוכח כי כמות החול בבור הקפיצה לא היתה מספקת, וגם לא הוכח כי במקום האירוע לא נכחו מורים מפקחים מטעם בית הספר. התובעים לא הביאו ראיה לעניין כמות החול בארגז הקפיצה ביום האירוע או במועד כלשהו הסמוך לו. ראיותיהם לעניין זה התמקדו בחוות דעת שנערכה ביום 3.7.00 ע"י המומחה מטעם התובעים, מר א' שטיין. התברר כי מר שטיין לא ביקר מעולם באצטדיון או בבור הקפיצה, וכי הנתונים שבחוות דעתו (משנת 2000) לעניין מצב בור הקפיצה בעת התאונה (מרץ 1993) נשאבו כל כולם מדברים שמסר התובע למר שטיין. בית המשפט קבע, כממצא שבעובדה, שהתביעה לא הביאה ראיות אובייקטיביות כלשהן לעניין מצב בור הקפיצה ומצב אחזקתו בתקופה הרלבנטית ליום התאונה או הסמוכה לו. בית המשפט דחה את טענת התובעים כי באזור בור הקפיצה לא נכחו מורים מפקחים. אדרבא, הוא אימץ את עדות המורה לחינוך גופני של בית הספר, מר א' חסון, כי בכל עת התחרויות נכחו במקום שני מורים, הוא אישית ומורה נוסף. הוא גם אימץ את עדות המורה א' חסון, כי "אנחנו תמיד בקפיצות (לרוחק) ממנים תלמידים עם מגרפה צמודה שהתפקיד שלהם אחרי כל קפיצה ואחרי המדידה לתת משיכה של החול כדי שיהיה מצב תקין". בפסק הדין העדיף בית המשפט את חוות דעתו של מומחה הנתבעים, ד"ר גלעד וינגרטן. גם חוות דעת זו נערכה בשנת 2000, שנים רבות לאחר האירוע. אולם שלא כמומחה התובעים (א' שטיין), ביקר ד"ר וינגרטן במתקן ובבור הקפיצה. הוא מצא את המתקן תקין ועונה על הדרישות הבינלאומיות לעניין זה, ומציין כי האיצטדיון בכפר בלום הינו אחד ממתקני הספורט המתקדמים והמובילים בישראל. בחוות דעתו הוא מצין, כי "אין לדעת בדיוק באיזה מצב של תקינות היה בור הקפיצה ביום 17.3.91 (מועד הפציעה), אך אין לשלול את ההנחה ההגיונית שעל ציר הזמן שבין שנת 1970 (בניית המתקן) לשנת 2000 לא חלו בו שינויים משמעותיים". 3. התובעים טענו, כי גם אם לא עמדו בנטל הראיה להוכחת מצבו הבלתי תקין (לטענתם) של בור הקפיצה בעת האירוע, בנסיבות העניין יחולו הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין להעברת נטל השכנוע מכתפי התובעים לכתפי הנתבעת. בעניין זה ביקשו הם להסתמך על הנטען בחוות דעתו של המומחה מטעמם, א' שטיין, כי עוצמת החבלה ממנה סבל התובע בברכו מתיישבת יותר עם המסקנה בדבר אי תקינות בור הקפיצה מאשר עם האפשרות האחרת של אובדן שיווי משקל בעת הקפיצה ונחיתה לא מאוזנת של התובע. בית המשפט קמא דחה את הטענה, שכן לא הוכחו שניים מהתנאים המצטברים הנדרשים לחלותו של הכלל שבסעיף 41 לפקודה. ראשית, לא הוכח כי התובע "לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה". שנית, לא הוכח כי אירוע התאונה "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה". 4. נקבע איפוא בפסק הדין, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכחת הרשלנות והאחריות הנטענת כלפי הנתבעים, כי לא נתקיימו התנאים להחלת כלל "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 – ועל כן התביעה נדחתה. בפנינו ערעורו של המערער כנגד פסק הדין. בהודעת הערעור מייחד ב"כ המערער את טענותיו לקביעת בית המשפט קמא כי לא נתקיימו בעניין דנן התנאים להחלת כלל "הדבר מדבר בעדו". לטענתו, גם אם לא הוכיחו התובעים בבית המשפט קמא כי בית הספר התרשל באחזקת בור הקפיצה או בפיקוח הנדרש על התלמידים המשתתפים באירועי יום הספורט – הוכחו התנאים המצטברים להחלת הכלל שבסעיף 41 לפקודה ולהעברת הנטל להוכחת היעדר ההתרשלות על הנתבעים. על פי הטענה, שני המומחים (א' שטיין וד"ר ג' וינגרטן) לא שללו בחוות דעתם את האפשרות כי חבלה בעוצמה שסבל המערער יכולה היתה להגרם כתוצאה מאי תקינותו של בור הקפיצה. לאור זאת, ובהעדר ראיות לעניין מצבו בפועל של בור הקפיצה בעת המקרה – דין היה שבית המשפט יחיל את הכלל בדבר היפוך נטל הראיה שבסעיף 41 לפקודה. ב. התנאים להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין 5. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; השני, כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את התקיימותם במצטבר של שלושה התנאים האמורים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו (ראו: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 (1970) (להלן: פרשת נוימן); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001) (להלן: פרשת שטרנברג)). בנסיבות המקרה ועל פני הדברים, לא הוכחה בענייננו התקיימות התנאי השלישי לתחולת הכלל. התובע לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי עצם קרות התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראו: רע"א 8752/06 לגונה לינן בע"מ נ' מוסך כחול לבן בע"מ (טרם פורסם, 26.4.2007);Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability under Uncertainty 84-100 (2001) (להלן: Porat & Stein)). הלכה היא, כי בחינת התנאי השלישי תיעשה בתום המשפט על יסוד מכלול הראיות (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 912-910 (2001)). הלכה זו פורשה בפסיקה מאוחרת יותר של בית משפט זה כמתייחסת למכלול הראיות שהובאו במהלך המשפט על ידי שני הצדדים, קרי אותן ראיות המסווגות את המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות. במקרה שכזה, הראיות הספציפיות שהביא הנתבע ישמשו לצורך בחינת השאלה האם עמד הנתבע בנטל שהועבר אליו (ראו: פרשת שטרנברג; ע"א 1071/96 עזבון המנוח אלעבד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.2.2006) (להלן: פרשת אלעבד). ראו גם: גיא שני "כלל 'הדבר מעיד על עצמו' בדיני הנזיקין – בחינה מחודשת" משפטים לה(1) 82 (תשס"ה)). קביעת מהימנותן ומשקלן של מכלול הראיות מסורה בראש ובראשונה לערכאה הדיונית (ראו: ע"א 4152/03 חסונה נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד נט(4) 727 (2005)). 6. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי חוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה מטעם המערער אינה משכנעת, נוכח העובדה שמסקנות המומחה ניתנו בהעדר תשתית ראייתית של ממש. לשון אחר: בית המשפט קבע כי המערער לא הצליח לבסס את טענתו, לפיה ההסתברות לקרות התאונה בשל התרשלות המשיבים באחזקת בור הקפיצה גבוהה מההסתברות לכך שהנזק אירע בשל נחיתה לא מוצלחת, וללא התרשלות מצדם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מסקנה זו מתחזקת נוכח חוות הדעת מטעם המדינה, שתוקפה ושכנועה נמצאו עדיפים בעיניו משמעותית על פני חוות הדעת של מומחה המערער. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, פרט למקרים חריגים בהם נראה כי ממצאים אלה אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית אותה אימץ בית המשפט דלמטה אינה מתקבלת על הדעת (ראו, למשל: ע"א 10140/04 עזבון רג'חה נ' דמרי (טרם פורסם, 22.4.2007); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (לא פורסם, 15.1.2004)). לא מצאנו במקרה דנן הצדקה לחרוג מהכלל האמור. בחינת הדברים לגופם מוליכה אף היא למסקנה כי התנאי השלישי אינו מתקיים במקרה שלפנינו. חוות הדעת של מר א' שטיין נסמכת כנאמר בה על ניסיונו לפיו "אין כמעט ולו בור אחד של קפיצה לרוחק שבארץ הוא תקני בזמן הקפיצה", ועל תמונות של בור הקפיצה שהנסיבות והעיתוי בהן צולמו אינן ידועות. והכל, כאמור לעיל, מבלי שנערך ביקור בשטח על ידי המומחה א' שטיין עצמו. כמו כן נסמכו מסקנותיו לעניין ההסתברות להתרשלות המשיבים על חומרת הפגיעה, המעידה לשיטתו על מעורבותם של גורמים מסייעים מלבד איבוד שיווי משקל עצמי, וזאת מבלי שמסקנותיו אלה גובו באסמכתאות מתאימות, רפואיות או אחרות. לעומת זאת, חוות הדעת של המומחה ד"ר ג' ויינגרטן התבססה על ביקור ובדיקות במקום האירוע וכן על ראיונות עם מספר אנשי מקצוע. חוות דעת זו אף היא אינה נתמכת באסמכתאות מן הספרות הרפואית-מקצועית, אולם יש בה כדי לחזק דווקא את האפשרות המסתברת האחרת לקרות הנזק. לאמור, הפגיעה בברכו של המערער נבעה מאיבוד שיווי משקל במהלך הקפיצה שגרם לנחיתה בלתי מוצלחת מבחינה ביו-מכאנית. תוצאותיה הקשות של תאונת ספורט שכזו ייגרמו גם שעה שהחול בבור הקפיצה רך ותחוח ומפלסו כגובה קרש הקפיצה כנדרש. המומחה וינגרטן מדגיש, כי המדובר באצטדיון אתלטיקה מהמובילים ומהמשופרים בארץ. נוכח נתונים ראייתיים אלה, חומרת הפציעה אינה מלמדת כשלעצמה על התקיימות התנאי השלישי שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין (ראו והשוו: פרשת שטרנברג, בעמ' 564-563). האפשרות כי התאונה ארעה כתוצאה מהתנהלות לא נכונה של הקופץ בעת הקפיצה, של אובדן שיווי משקל ושל נחיתה לא טובה ובלתי מוצלחת בבור הקפיצה – סבירה לא פחות מהאפשרות האחרת. בדין נקבע איפוא בפסק הדין קמא, כי לא הוכחה עדיפות הסתברותית-סטטיסטית לאפשרות של התרשלות מצד המשיבים, על פני האפשרות שהנזק הינו תולדה של סיכון טבעי העלול להיגרם במקרים מסויימים מפעילות ספורטיבית סטנדרטית באשר היא (ראו והשוו: ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (1994); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). 7. די באמור כדי להביא לדחיית טענות המערער לעניין תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. למעלה מן הנדרש אוסיף כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אף התנאי הראשון הנדרש על פי סעיף זה, חוסר ידיעת התובע לנסיבות הממשיות אשר גרמו לתאונה, אינו מתקיים במקרה שלפנינו. תחולת הכלל שבסעיף 41 מותנית בקיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע (רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (טרם פורסם, 10.7.2006)). כלל זה של היפוך נטל הראיה לא נועד לשחרר את הנפגע התובע מנטל הראיה המוטל עליו שעה שיכול היה לדעת, או היה עליו לדעת את הנסיבות שגרמו לקרות האירוע הנזיקי, ויכול היה להוכיח את התשתית העובדתית אשר ממנה ניתן להסיק את התקיימות רכיבי עילת הרשלנות. לא לשם כך נוצר הכלל שבסעיף 41. כלל זה נועד לסייע ראייתית לאותו הנפגע שנחסמה בפניו דרך ההוכחה האינדיווידואלית מסיבות שאינן תלויות בו. לשון אחר: רק מקום בו התובע הנפגע אינו יכול ולא יכול היה להביא ראיות ספציפיות - ישירות או נסיבתיות - להוכחת נסיבות האירוע, ומצטרפים לכך שני התנאים הנוספים שבסעיף 41, רק אז ניתן יהיה להעביר נטל הראיה על הנתבע בהתבסס על הכלל שבסעיף 41 לפקודה (ראו: Porat & Stein, בעמ' 100-84). בענייננו, הסיבה לכך שנסיבות התאונה וגורמיה לא נתבהרו במלואן, רובצת בעיקרה לפתחו של התובע-המערער. זאת מאחר ובחר להגיש את תביעתו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה, ומשנמנע מהבאת ראיות ספציפיות למצב בור הקפיצה ביום התאונה. במקרה דנן לא ניתן לומר כי הנפגע לא יכול היה, מסיבות שאינן תלויות בו, להוכיח את נסיבות גרימת התאונה. לא היתה מניעה בעד המערער והוריו (התובעים בבית המשפט קמא) לפעול כראוי וכמצופה מתובע המבקש להטיל האחריות בשל נזקו על הנתבע. הם חדלו מעשות כן, השהו הגשת התביעה למעלה מארבע שנים, הסתפקו בחוות דעת שנערכה רק כעבור תשע שנים ולא עשו כל פעולה להבאת או הנצחת הראיות הנדרשות שעה שיכלו לעשות זאת. נוכח כל זאת, לא מצאנו מקום לשנות מקביעת בית המשפט קמא, ולפיה לא הוכחו שניים משלושת התנאים המצטברים להחלת הכלל שבסעיף 41 לפקודה, ועל כן לא היה מקום להחלתו. 8. בסיכומי המערער בכתב מועלית על ידו לראשונה טענה נוספת, ולפיה נתקיימו בעניין זה נסיבות הדוקטרינה של "הסיבתיות העמומה" המצדיקות חלוקת האחריות לאירוע הנזק בין הצדדים. לענין זה מפנה המערער לע"א 7375/02 בית חולים כרמל נ' מלול (טרם פורסם, 31.3.05). דין הטענה להדחות על הסף, ולו מן הטעם שלא בא זכרה בהליכי בית המשפט קמא וגם לא בהודעת הערעור ונימוקיו. 9. על כן, ומתוך כל המפורט לעיל, אציע לחברי למותב כי נדחה את הערעור ונחייב את המערער בהוצאות כל אחד משני המשיבים בסכום של 7,500 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, א' באדר א' התשס"ח (7.2.2008). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06008130_A03.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il