מאיר פרץ נ. עיריית ירושלים

פסק-דין בתיק ע"א 8129/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8129/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: מאיר פרץ נ ג ד המשיבה: 1. עיריית ירושלים – הועדה המקומית לתכנון ובניה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.7.06 בת.א. 7152/05 שניתן על ידי כבוד השופט יצחק ענבר תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התשס"ט (18.6.2009 בשם המערער: עו"ד א' גרפי בשם המשיבה: עו"ד א' מיכאלי; עו"ד ע' צימרמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תיק אזרחי 7152/05) מיום 11.7.2006, בו נדחתה תביעת המערער לביטולו של הסכם פשרה שנחתם בינו לבין המשיבה ולביטול פסק הדין בה"פ 237/00 ו-319/00 אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם זה ומינה שמאי מכריע לצורך הכרעה בסכסוך שנתגלע בין הצדדים. עובדות והחלטת בית המשפט המחוזי 2. על רקע התוכניות להרחבת רחוב יפו במסגרת הכנת תשתיות לפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, פרסמה המשיבה ביום 30.6.1998 הודעה, בדבר הפקעת נכסים לצורך הפרויקט. ההפקעה כללה גם את דירתו וחנותו של המערער, הידועים כגוש 30072, חלקה 142 ירושלים (להלן: הנכס). הפיצוי שדרש המערער עבור זכויותיו בנכס הוערך על ידי שמאי מטעמו בסך של 777,000 דולרים. ואולם, בחוות דעת מטעם המשיבה הוערך שווי הזכויות בנכס ב- 270,000 דולרים בלבד. 3. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה באשר לגובה הפיצוי ובעקבות זאת, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה למסירת החזקה בנכס (ה"פ 237/00) ואילו המערער הגיש תובענה לפסיקת פיצויים בגין ההפקעה (ה"פ 319/00). הדיון בתובענות אוחד ובמסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה (להלן: הסכם הפשרה), בזו הלשון: "1. המשיב ימסור את החזקה הבלעדית בנכס המופקע לידי המבקשת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מיום 1 בינואר, 2001. במעמד הפינוי מתחייב המשיב, בין השאר, כי הנכס המופקע יהיה מנותק מרשת החשמל, המים והגז. כנגד מסירת החזקה במועד כאמור תשלם המבקשת למשיב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, כפי שהדבר משתקף מחוות הדעת אשר הוגשו על ידי המשיבה והמבקשת. הצדדים יחתמו, במקביל, על הסכם המתייחס למסירת החזקה בנכס ולקבלת הסכום שאינו שנוי במחלוקת. 2. המבקשת והמשיב מבקשים מבית המשפט הנכבד למנות שמאי מכריע אשר יישום את שוויי זכויותיו של המשיב בנכס המופקע. 3. כל צד יישא בהוצאותיו, ובשכר טרחת עורך דינו... 4. הצדדים מבקשים מבית המשפט הנכבד ליתם להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין..." [ההדגשה במקור, ס' ג'']. 4. ביום 26.9.2000, נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא) לבקשת הצדדים וקבע: "1. אני נותן להסדר הפשרה שעליו חתמו ב"כ הצדדים, תוקף של פסק דין. ההסדר נחתם על-ידי בית-המשפט ויהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. 2. אני ממנה את נאוה סירקיס [להלן: השמאית. ס' ג''] ממשרד באשר סירקיס להיות השמאי המכריע שתתן את חוות דעתה לעניין השווי של זכויות המשיב על-פי הסדר הפשרה האמור..." (להלן: פסק הדין המאשר). 5. בחוות דעת מומחה שהוגשה מטעם השמאית ביום 10.10.2001, הוערכו פיצויי ההפקעה על פי שתי חלופות שונות ב-335,000 ו-355,000 דולרים (בחלופה השנייה חושב גובה הפיצוי בהנחה שהמערער הינו דייר מוגן בנכס). 6. עם קבלת תוצאות השומה, ניסה המערער בדרכים שונות לתקוף את מסקנות השמאית. תחילה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה במסגרת ה"פ 237/00 לחקור את השמאית על חוות דעתה (בש"א 223/02). בקשה זו נדחתה ביום 3.2.2002 מן הטעם שתפקידו של בית המשפט בסכסוך, הסתיים עם מינויה של השמאית. פסק הדין המאשר לא היווה החלטת ביניים שלאחריה היו הצדדים עתידים לחזור לבית המשפט לצורך אישור חוות הדעת. מינוי השמאית בוצע מכוח הסכם הפשרה ובהסכם זה לא נקבעו כל מנגנונים לחקירת השמאי המכריע או לתקיפת מסקנותיו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי הדרך הנכונה לערער על הכרעת השמאית איננה תקיפת פסק הדין המאשר, אלא באמצעות תקיפת הסכם הפשרה במישרין, בדרך של תובענה נפרדת. 7. על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות ערעור בתיק רע"א 5837/02. בהחלטה מיום 4.12.2002, קבע בית משפט זה (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין), כי פסק הדין המאשר סיים את ההליכים המשפטיים בשתי המרצות הפתיחה (237/00 ו-319/00) ואין לשוב לבית המשפט לצורך קבלת אישור על הכרעת השמאית. 8. לאחר מכן, הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בטענה לרשלנות מצד השמאית ולרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט מצד המשיבה. תביעה זו נמחקה בעקבות הסדר דיוני בין הצדדים, במסגרתו התאפשר למערער להגיש לבית המשפט המחוזי תביעה חדשה לביטול החלק בהסכם הפשרה שעוסק במינוי השמאי המכריע, וככל שתביעה זו תידחה, נקבע שהמערער יוכל לתבוע את השמאית בגין עוולת הרשלנות. בעקבות זאת, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי, בה הוא עתר לביטולו של הסכם הפשרה ושל פסק הדין המאשר. עילת התביעה הייתה הטעייתו של המערער בכריתת ההסכם וטענתו המרכזית הייתה, כי השמאית והמשיבה הפרו את החובה שהייתה מוטלת עליהן לגלות לו על העבודות אותן ביצעה השמאית עבור המשיבה בטרם החתימה על הסכם הפשרה. אילו ידע זאת, טען המערער, לא היה מתקשר בהסכם מלכתחילה ולפיכך יש לבטלו. 9. ביום 11.7.2006 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' ענבר) את תביעת המערער וקבע, כי אין מקום להורות על ביטולו של הסכם הפשרה או של פסק הדין המאשר שהעניק לו תוקף של פסק דין. בית המשפט הצביע על אי התאמתה של עילת התביעה לפגמים להם טוען המערער, בשל העובדה שחובת הגילוי הייתה יכולה להתגבש רק לאחר מינויה של השמאית על ידי בית המשפט ולא בשלב הטרום חוזי, לפני כריתת ההסכם. בית המשפט המחוזי התייחס לעילות ביטול אפשריות אחרות להסכם הפשרה ואולם לא נדרש להכרעה בשאלה זו, עקב קביעתו כי כל העילות מבוססות על הפרת חובת הגילוי כלפי המערער, אך לא השמאית ולא המשיבה הפרו חובה זו. בשל הסכמת הצדדים שלא לזמן את השמאית להיחקר על השומה – כפי שעלה מלשון הסכם הפשרה (וראו רע"א 5837/02 לעיל) – השווה בית המשפט המחוזי את מעמדה בתיק זה למעמדם של בוררים ומומחים מטעם בית המשפט וקבע כי קשרי העבודה של השמאית עם המשיבה לא יצרו כל חשש לניגוד עניינים או למשוא פנים מצידה ובחירתה נבעה משיקולים מקצועיים ואובייקטיביים. כמו כן, נקבע כממצא עובדתי, כי בתקופה שנקבעה על ידי בית המשפט כפרק הזמן הרלוונטי לקשרים העסקיים בין השמאית למשיבה – בשלוש השנים שקדמו להגשת חוות הדעת, בין התאריכים 26.9.1997 - 10.10.2001 (להלן: התקופה הקובעת) – השמאית אכן שימשה כשמאי מכריע באחד עשר הליכים שהמשיבה הייתה צד להם, ואולם המינויים נעשו בידי סמכות שיפוטית, מעין שיפוטית או בהסכמת הצדדים בלבד. המשיבה לא שכרה את שירותי השמאית כמומחית מטעמה, וזו לא ביצעה עבורה עבודות כלשהן. לא זו בלבד, אלא שהשמאית ייצגה בעלי נכסים בתשעה עשר הליכים כנגד המשיבה מתחילת שנת 2002 (אחרי התקופה הקובעת). עוד צוין, כי אין זה סביר לפסול שמאי מלהעריך שוויו של נכס רק משום שבעבר הוא נשכר לטובת הכנת חוות דעת בסכסוך אחר, בו כבר היה מעורב אחד הצדדים הנוכחיים, זאת בייחוד לאור העובדה שהקשר בין השמאית למשיבה רחוק מלהיות אינטנסיבי ובהתחשב בכך שמספר שמאי המקרקעין בישראל מוגבל. לבסוף העיר בית המשפט, כי באם חפץ המערער בבחירת שמאי שלא נטל חלק בהכרעות בסכסוכים של המשיבה, היה עליו לציין זאת בהסכם הפרשה ומשלא עשה כן, יש לראותו כמי שקיבל על עצמו את מינוי השמאית. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 10. טיעוני בא כוח המערער הופנו רובם ככולם כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר אי הפרת חובת הגילוי כלפי מרשו. לטעמו, מינויה של השמאית כמומחה בתיקים אשר המשיבה הייתה צד להם – הגם שלא נעשה מטעמה של המשיבה בלבד – יצר תלות ביניהם והדבר השפיע על מידת האובייקטיביות של השמאית בהערכת הפיצויים המגיעים לו. המערער טוען, כי בשנה בה שקדה השמאית על הכנת חוות הדעת, היא מונתה לפחות בשישה תיקים, בהם הייתה מעורבת המשיבה. קשר אינטנסיבי זה בין השתיים יצר אצל השמאית ציפייה לקבל מינויים או למצער המלצות למינויים מן המשיבה, גרם לקושי לבחון את הדברים בצורה נטולת פניות וממילא הקים חובת אמון מוגברת כלפי המערער. הוכחה נוספת לכך, מוצא הוא בין השאר במכתב ששלחה המשיבה בתקופה הקובעת לצד בסכסוך, בתיק לגבי נכס ברחוב מינץ. במכתב זה הופיעה רשימה של שלשה שמאים מומלצים לתפקיד של שמאי מכריע – ביניהם השמאית (להלן: מכתב המשיבה לגבי הנכס ברחוב מינץ). כמו כן בדיקתו של המערער העלתה, כי משרד "באשר-סירקיס" איננו עובד עם המשיבה. עצם ביצוע הבדיקה מצביע לשיטתו, על הרצון להבטיח שלא יהיה כל קשר בין השמאית למשיבה. לאור האמור, על האחרונה היה להעמיד בעצמה לרשות המערער את כל המידע הרלוונטי לגיבוש ההחלטה האם להסכים למינוי שקבע בית המשפט. משלא עשתה כן, היא הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה כחלק מחובתם של הצדדים לנהוג בתום לב בשלבי המשא ומתן לקראת חתימת החוזה וכן בשלבי ביצועו. עוד טען בא כוח המערער, כי שיקול מראית פני הצדק מחייב גם הוא להימנע ממצבים היוצרים רושם של הטיית השומה לטובת המשיבה. תוצאת קבלת טענותיו של בא כוח המערער, צריכה להיות לשיטתו פסילת פסק הדין המאשר בה"פ 237/00 ו-319/00 מכוחו מונתה השמאית, הגב' סירקיס, להיות השמאי המכריע בתיק. 11. באת כוח המשיבה טוענת מנגד, כי יישום המבחנים בהם השתמש בית המשפט המחוזי לבדיקת קיומו של משוא פנים מצד השמאית היה תקין, וסוברת שהמערער לא גילה כל טעם לפסילת חוות הדעת. המסגרת הנורמטיבית – עילת התביעה 12. בתמצית העניין, העילה העיקרית עליה מתבססת תביעת המערער, היא הפרת חובת הגילוי שהייתה מוטלת על המשיבה מכוח הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). לפי סעיף זה, במסגרת היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם הפשרה, הייתה המשיבה חייבת לנהוג בתום לב כלפי המערער. חובת גילוי זו, קמה לטענתו מכוח משוא הפנים בו הייתה נגועה השמאית בהכנת חוות הדעת. 13. אציין, כי גם לו נתקבלו כל טענות המערער בעניין הפרת חובת הגילוי כחלק מחובת ההתנהגות בתום לב על פי סעיף 39 לחוק החוזים, הדבר לא היה מספיק כדי להעניק לו את הסעד המבוקש בערעור ולבטל את פסק הדין המאשר (ואת קביעותיה של השמאית כתוצאה מכך). 14. אכן ברגיל, פסק דין בהסכמה, ממזג בתוכו הן תכונות של הסכם והן תכונות של פסק דין (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 (1989); ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ‏ARRABON -HK- limited‎ (לא פורסם, 3.8.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). אחת הדרכים לתקיפת פסק דין בהסכמה, היא באמצעות תביעה לביטולו בשל פגמים שנתגלו ב"חלק ההסכמי" שבו. עילות הביטול במסלול זה יכולות להתייחס לשלב המשא ומתן בין הצדדים – ובמסגרתן יועלו טענות טעות, הטעיה, כפיה וטענות אחרות העוסקות בפגמים שנפלו בכריתת ההסכם – או גם לשלב הקיום שלאחר כריתתו. לפיכך, גם הפרה יסודית של הסכם פשרה על ידי בעל הדין שכנגד עשויה בנסיבות המתאימות להוות עילה לביטול פסק הדין שאישר אותו (ב"ש 215/83 (בג"צ 427/81) ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 185 (1983); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 345-344 (1999); רע"א 3960/05 נשר נ' בן פאיז (לא פורסם, 26.12.2005); זוסמן, בעמ' 788). 15. במקרה דנן, ברי שטענות בא כוח המערער להפרת חובת תום הלב מצד המשיבה – במסגרת סעיף 12 לחוק החוזים – אינן רלוונטיות לשלב הטרום חוזי. זהותו של השמאי המכריע נקבעה בבית המשפט המחוזי רק לאחר כריתת הסכם הפשרה. המשיבה לא בחרה את השמאית לתפקיד זה וממילא לא נפל כל פגם בהתנהגותה לפני כריתת ההסכם, עובר לאישורו בבית המשפט. 16. ואולם, ההסדר למינוי שמאי מכריע שנקבע בין הצדדים בהסכם הפשרה, מוציא מידי המערער את האפשרות לטעון לביטול פסק הדין המאשר בשל פגמים שנפלו בהסכם גם לאחר כריתתו, בשלב הביצוע. סעיף 2 להסכם הפשרה איננו מהווה נוסח מוסכם לפסק דין שבית המשפט צריך היה לאשר (ראו תקנה 161(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בעוד ההבנות והסיכומים של הצדדים על פי הקבוע בסעיפים 1 ו-3 להסכם הפשרה נוגעים כולם אך ורק לחיובים הדדיים ביניהם, סעיף 2 להסכם מכיל מלבד ההסכמה העקרונית למנות שמאי מכריע, גם הקניית סמכות לבית המשפט לבחור את זהותו של שמאי זה. משכך, יש להבחין בין חלק החובות ההסכמיות של המערער והמשיבה על פי סעיף 2, לבין החלק אותו מילא בית המשפט מכוח הסעיף. 17. השלב החוזי בין הצדדים בנוגע למינוי השמאי המכריע, הסתיים כשבית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם. עצם מינויה של השמאית, גב' נאוה סירקיס, להכרעה בסכסוך – להבדיל מן ההסכמה למנות שמאי מכריע וההסמכה של בית המשפט לכך –הוא אמנם תוצאה של הסכמת הצדדים, אך הצדדים לא ייחדו את זהות השמאי וממילא אין המינוי מהווה פסק דין שניתן בהסכמה. 18. ביצועו של סעיף 2 להסכם הושלם בלא שהמשיבה יודעת את זהותו של השמאי המכריע שנבחר להכנת חוות הדעת בתיק. נוכח זאת, גם אם הפרת חובת תום הלב בביצוע הסכם הפשרה יכולה לעלות כדי הפרה יסודית (ואין כאן צורך להכריע בשאלה זו), במקרה זה על המשיב לא הייתה מוטלת החובה החוזית לנהוג בתום לב כלפי המערער בפרק הזמן שלאחר מתן פסק הדין המאשר, מהסיבה הפשוטה שהתנאי שבסעיף 2 להסכם הפשרה, כבר בוצע. 19. לסיכומו של עניין העילה, חלקו של פסק הדין המאשר הנוגע למינוי שמאי מכריע, ניתן באופן תיאורטי לביטול באמצעות הצבעה על פגם שנפל בכריתת ההסכם, אך איננו נתון לתקיפה בעילות "חוזיות" המתייחסות למועד שלאחר מתן פסק הדין. במועד זה, ביצועו של סעיף 2 להסכם הסתיים ולצדדים לא נותרו חיובים הנובעים ממנו. 20. יוער, כי כעניין שבעיקרון לרשותו של המערער עמדו דרכים אחרות, המתאימות יותר להעלאת טענות משוא הפנים של השמאית – הגשת ערעור על פסק הדין המאשר, בשל זהות השמאי המכריע שנבחר על ידי בית המשפט או הגשת תביעה בהליך חדש התוקף את חוות דעתה של השמאית בשל הפגמים שנפלו בה. החלטת בית משפט זה ברע"א 5837/02 אמנם קבעה כי מסקנות השמאית לא זקוקות לאישור בית המשפט המחוזי, אך לא צמצמה את אפשרויות תקיפת פסק הדין המאשר לעילות חוזיות בלבד. בשולי דבריו בא כוח המערער אכן טען לקיומה של עילה שאיננה חוזית – פגיעה במראית פני הצדק המתגבשת בחוות דעתה של השמאית – אך כפי שיוסבר להלן, אין מקום לקבל טענה זו בנסיבות המקרה. 21. מכל מקום, תקיפת פסק הדין לא הייתה צולחת גם לו הועלו טענות בא כוח המערער במסגרת הליכים אחרים. הקשרים שנוצרו בין המשיבה לשמאית בתקופה הקובעת, אינם מצמיחים חשש אמיתי למשוא פנים או לניגוד עניינים בהכנת השומה ועל כן דין הערעור להידחות גם לגופן של טענות אלה. משוא פנים וחובת הגילוי 22. הצדדים אינם משיגים על הממצאים העובדתיים אותם קבע בית המשפט המחוזי לעניין הקשרים שנוצרו בין השמאית למשיבה בתקופה הקובעת. הנושא השנוי במחלוקת הוא יישום המבחנים בהם השתמשה הערכאה הדיונית לבדיקת קיומו של משוא פנים בהכנת השומה. 23. כפי שנראה מיד, תפקידה של השמאית בתיק זה חרג מתפקיד רגיל של שמאי מכריע. במהותה, חוות הדעת שהוכנה על ידה קרובה יותר לפסק בוררות. ואולם במקרה זה, אין צורך להגדיר בצורה מדויקת את מעמד השמאית ודי בכך שנלמד על סטנדרט ההתנהגות המוטל עליה, מאלה של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ושל בורר – בשל הקרבה בין משרותיהם. 24. מבחינת חובתה של השמאית להכין חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית שאין לה נגיעה לאחד מן הצדדים בסכסוך, דומה תפקידה לזה של מומחה מטעם בית המשפט. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי אין די בקיומם של יחסי קרבה כלשהם בין מומחה כאמור לאחד מבעלי הדין, כדי להביא לפסילתו ולביטול חוות דעתו. ניתן להצדיק צעד זה, רק אם יוכח כי קיים חשש ממשי לכך שזכויותיו של אותו צד תפגענה עקב אותה קרבה (רע"א 334/99 טרקלין החשמל בע"מ נ' חלפון (לא פורסם, 30.5.1999); רע"א 7232/06 לויה נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 11.1.2007)). הקרבה עליה מצביע המערער במקרה דנן, איננה עולה כדי חשש שכזה. 25. בתקופה הקובעת לא נוצרו יחסי מומחה-מעסיק ישירים בין השמאית למשיבה ולכל היותר מונתה השמאית בהסכמת שני הצדדים בתיקים. קשרים כאלה לא יכלו להוליד אצלה ציפייה חדשה, שלא הייתה קיימת ממילא, לכך שהמשיבה תתחיל לשכור את שירותיה באופן עצמאי בפרויקטים הבאים שלה. גם אם ניתן לכנות את הקשר שנוצר בין השתיים אינטנסיבי, השפעתו לא יכולה להיות גדולה יותר מן התקוות הסתמיות של השמאית להתחיל לעבוד עבור המשיבה, וזאת מאחר שבכל התקופה הקובעת ואף לאחריה המשיבה לא העסיקה את השמאית מטעמה ולו פעם אחת. בהיעדר ראיות ממשיות לכך שחוות הדעת שהוגשה על ידי השמאית הוטתה במטרה לגרום למשיבה להעסיקה בעתיד, אין להטיל בספק את יושרה המקצועי. 26. גם מכתב המשיבה לגבי הנכס ברחוב מינץ איננו מעלה חשש אמיתי לתלות של השמאית בה. המשיבה הציגה במכתב רשימה של שלשה שמאים המתאימים לדרישותיה ואף ציינה כי ניתן להציע שמאים אחרים למינוי בתיק. 27. אפילו במקרים חמורים יותר, בהם שימש אדם מספר פעמים כמומחה מטעם אחד מבעלי הדין, נקבע שהדבר לא יביא בהכרח לביטול מינויו כמומחה על ידי בית המשפט, בתיק בו מעורב אותו בעל דין (רע"א 7232/06 לויה נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 11.1.2007); רע"א 5611/07 לינצקי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (לא פורסם, 21.10.2007)). על אחת כמה וכמה אל לנו לחשוש לפגמים שנפלו בהכנת חוות הדעת במקרה דנן, בו השמאית לא עבדה כלל בשירות המשיבה בתקופה הקובעת (וראו שם ורע"א 1548/06 אטיאס נ' מריאן (לא פורסם, 20.4.2006), בהם נפסק כי משמונה מומחה על ידי בית המשפט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי ופסילתו תיעשה רק בנסיבות חריגות). 28. יתר על כן, הדעת נותנת כי מינויה של השמאית כשמאי מכריע בתיק זה בידי בית המשפט – כאשר על הכף מוטלים סכומים גבוהים לתשלום – יגביר את האינטרס שלה להכין חוות דעת אובייקטיבית וחסרת פניות, אשר תוכיח את האמון שהובע כלפיה ותגדיל לא רק את המוניטין המקצועי שלה, אלא גם את סיכוייה להתמנות כשמאי מכריע מטעם בית המשפט גם בתיקים עתידיים. 29. כאמור, השוואה מתבקשת נוספת שיכולה לסייע בבחינת כשרות חוות הדעת הינה בין הסמכויות שהוענקו לשמאית על ידי הצדדים לבין סמכותו של בורר, אם כי המבחנים המקובלים בפסיקה להעברת בורר מתפקידו אינם שונים מהותית מן המבחנים בהם השתמשתי לעיל ויישומם מביא אותנו לתוצאה זהה. עצם האנלוגיה בין מעמדה של השמאית לזה של בורר מתבקשת לאור התפקיד הייחודי שהוקנה לה, תפקיד המעניק לה סמכות מעין שיפוטית. כפי שצוין, נוסף לסמכויותיו הטבעיות של שמאי מכריע לקבוע במקרים מן הסוג שבפנינו את שווי הזכויות בנכס כממצא עובדתי בלבד, פסק הדין המאשר ייפה את כוחה של השמאית, לקבוע בפועל את גובה החבות של המשיבה כלפי המערער. הסכסוך עתיד היה להסתיים בהכרעה שבחוות הדעת והצדדים היו מנועים מלפנות לבית המשפט לשם אישורה (ראו על מאפיינים אלה לעניין הבורר בבר"ע 135/73 איסקוב נ' מפעלים חימיים ד"ר ויגרט בע"מ, פ"ד כז(2)813, 817-816 (1973); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 539-538 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי) וראו שם קווי דמיון נוספים כגון תפקידה של השמאית ליישב סכסוך שכבר פרץ בעבר). 30. על פי המבחנים לקביעת פסלותו של בורר, הוכחתם של ניגוד אינטרסים שעלול היה להיווצר בשל מצבו של הבורר או של השפעה אפשרית על תוצאות הדיון, מספיקה כדי להעביר בורר מתפקידו (ע"א 107/84 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, פ"ד מב(1) 298, 303 (1988)). כמו כן, קשרי עבודה בין הבורר לבין אחד הצדדים לבוררות, יכולים להוות עילה לביטול מינויו (רע"א 2923/99 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' ח.ר.ש. קבלני פיתוח ותעשיות חשמל בע"מ (לא פורסם 26.9.1999). ואולם, חשש בלבד לקיומו של משוא פנים איננו מספיק לשם הוכחה זו. גם בהתחשב בכך, שפסיקת הבורר מסיימת בדרך כלל את ההליכים המשפטיים בין הצדדים, רק אפשרות ממשית ואובייקטיבית לכך שדבק בו רבב, יכולה להצדיק את פסילתו (ר"ע 21/82 כהן ציון נ' אראל, פ"ד לו(4) 70, 74-73 (1982); ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי, פ"ד מז(5) 516, 518 (1993); רע"א 8005/08 קבוצת גיאות בע"מ נ' תפעול בע"מ (לא פורסם, 8.3.2009); אוטולנגי, בעמ' 456). 31. ראיות לקיומה של אפשרות שכזו אינן בנמצא במקרה שבפנינו. כאמור, קשרי העבודה בין השמאית למשיבה לא היו ישירים ומכאן שהשמאית לא הייתה תלויה במשיבה וגם לא יצרה ציפיות בנוגע ליצירתם בעתיד. טענתו של המערער, לפיה הוא לא היה משלים עם מינויה של השמאית לו ידע על הקשרים הקודמים בינה למשיבה, אמנם יכולה להיות רלוונטית לשאלת ההפרה היסודית של הסכמת הצדדים למינויה של השמאית, אך היא לא מעלה ולא מורידה לשאלת ניגוד האינטרסים הפוטנציאלי, שבחינתו צריכה כאמור להיות אובייקטיבית. השערותיו של המערער לגבי הטיית חוות הדעת, אינן מספיקות כדי לבסס חשש אמיתי לתלות שפיתחה השמאית במשיבה או להיווצרותן של תקוות לעבוד עבורה בעתיד. נוכח זאת, גם אם המשיבה הייתה מוסרת למערער את כל המידע הרלוונטי בנוגע לתקופה הקובעת, לא הייתה לכך כל השפעה על מינויה של השמאית או להעברתה מתפקידה. 32. לבסוף, סבורני כי מעורבותה של השמאית בתיקי המשיבה בתקופה הקובעת וכן מכתב המשיבה לגבי הנכס ברחוב מינץ, אינם יוצרים עיוות במראית פני הצדק בשל היעדר אותה תשתית אובייקטיבית ממשית לטענות בדבר משוא הפנים. בנסיבות האמורות, החשש לפגיעה במראית פני הצדק, רחוק מכדי להאפיל על תוצאותיו של מבחן החשש הממשי למשוא פנים ולהביא להתערבות בסכום השומה (ראו ע"א 5573/08 אסא נ' סעדיה (לא פורסם, 23.10.2008). וראו רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (לא פורסם, 20.7.2009), פסקאות 17-8 לחוות דעתו של כבוד השופט י' דנציגר, על משקלו של עקרון מראית פני הצדק ושלושת המבחנים המוצעים להחלת עקרון זה). הדבר נכון אף ביתר שאת בשל אינטרס סיום הסכסוך בין הצדדים. 33. אם כן, לו תישמע דעתי הערעור יידחה. בא כוח המערער לא הציג בפנינו עילה שיש בה כדי להביא להחלפת השמאית באמצעות ביטולו של פסק הדין המאשר ואף לגופו של עניין לא הוצגה בפנינו תשתית ראייתית מספקת להוכחת קיומו של משוא פנים בעריכת השומה. פסק הדין המאשר של בית המשפט המחוזי, בו ניתן תוקף של פסק דין להחלטת הצדדים למנות שמאי מכריע בתיק ומונתה השמאית לתפקיד זה, יישאר לפיכך על כנו וממילא חוות דעתה של השמאית תישאר בתוקפה. 34. אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשאת בשכר טרחת ב"כ המשיבה, בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ט' בחשון התש"ע (27.10.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06081290_H10.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il