ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ. רו"ח גבי טרבלסי , הנאמן על

פסק-דין בתיק רע"א 8129/02 בבית המשפט העליון רע"א 8129/02 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' גרוניס המבקשות: 1. ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ 2. ארגיל חפירות ושינוע בע"מ 3. א.ס. תלתן פרסונל שרותים בע"מ 4. י.ד. רכב ותחבורה בע"מ 5. הנסון ישראל בע"מ 6. מוצרי הצפון בע"מ 7. עלי מריסאת ו- 7 נושים נוספים 8. קינטון הנדסה ופרויקטים (1995) בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. רו"ח גבי טרבלסי , הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ (בהקפאת הליכים) 2. עז' המנוח דן רולידר ז"ל 3. חביבה רולידר 4. בנק לאומי לישראל 5. ה"ה שלמה שמלצר , עמירם סיוון ועוזי רוזנברג 6. ציוד מכני כבד שריד - שותפות מוגבלות רשומה 7. אבן וסיד בע"מ 8. דלק בע"מ 9. רשם הקבלנים 10. מס הכנסה 11. תעבורה אחזקות בע"מ 12. החברה הישראלית לטרקטורים 13. א. ארונסון בע"מ 14. ABB SUSA-A.ARENSON-BARAN GROUP 15. דרך ארץ קונסטרקשן ג'וינט ונטשר 16. אקרשטיין תעשיות בע"מ 17. רגיס בע"מ 18. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.9.02 ומיום 22.9.02 בבש"א 10855/02 (פש"ר 66/02) שניתנו על ידי כבוד השופט ג' גינת בשם המבקשים 2-1, 7-6: עו"ד סיני אליאס בשם המבקשות 8,3: עו"ד יאיר דוד בשם המבקשת 4: עו"ד אריאל פופר בשם המבקשת 5: עו"ד שפרה גד בשם המשיב 1: עו"ד עפר אטיאס; עו"ד רון רוגין בשם המשיבים 3-2: עו"ד איל גונן בשם המשיב 4: עו"ד יעקב ריבנוביץ בשם המשיבים 5: עו"ד יוסי שם טוב; עו"ד רולה דלה-מובריקי בשם המשיבה 7: עו"ד עידן גולדנברג בשם המשיבה 13: עו"ד אבנר כהן בשם המשיבה 14: עו"ד יובל גרייבסקי בשם המשיבה 16: עו"ד מייק יורק בשם המשיב 17: עו"ד מירב אהרון ה ח ל ט ה השופט א' גרוניס: 1. ביום 22.10.02 החלטנו בתום הדיון לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. ההחלטה ניתנה על אתר בשל דחיפות העניין. הטעם לדחיית הבקשה היה, כי ההליכים בקשר למכירת נכסיה של דן רולידר בע"מ, בהקפאת הליכים (להלן - החברה) הגיעו לשלב כזה שעסקינן ב"מעשה עשוי". כלומר, אפילו הייתה הבקשה נדונה כערעור וטענות המבקשות היו מתקבלות, לא היו המבקשות יכולות להשיג את מטרתן האמיתית - ביטול המכירה של נכסי החברה - בשל ההשלכות הקיצוניות של ביטול על רוכשי הנכסים. עתה נביא את נימוקינו. 2. החברה עוסקת בעבודות תשתית ובהנדסה אזרחית. בסוף שנת 2001 נפטר מנהלה ובעל השליטה בה דן רולידר (להלן - המנוח). ביום 27.12.01 הגישה המבקשת 1 (להלן - המבקשת) נושה של החברה, בקשה לפירוקה של החברה בשל חדלות פרעון. בקשת הפירוק, שנלוותה לה בקשה למינוי מפרק זמני, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 7.1.02 הגישו החברה, עזבון המנוח ואלמנתו של המנוח, בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה שהוכתרה "בקשה להקפאת הליכים וגיבוש הצעה להסדר נושים". למחרת היום החליט בית המשפט המחוזי בחיפה, בעקבות דיון בו נטלה חלק המבקשת ונושים נוספים להיעתר לבקשה. יצוין, כי המבקשת התנגדה לבקשה. בית המשפט המחוזי נתן צו להקפאת הליכים לתקופה של 270 ימים ומינה את המשיב 1, רואה חשבון גבריאל טרבלסי, כנאמן להסדר הנושים לתקופת ההקפאה (להלן - הנאמן). 3. בעת הגשתה של הבקשה להקפאת הליכים הגיעו חובותיה של החברה לסכום נכבד של עשרות מיליוני שקלים. החברה העסיקה כמה מאות עובדים. הנושה העיקרי היה המשיב 4, בנק לאומי לישראל (להלן - הבנק). החוב לבנק הגיע לכ-30 מיליון ש"ח. בנוסף לכך החזיקו גורמים שונים, כנראה מזמיני עבודות מן החברה, ערבויות שהוציא הבנק בסכום העולה על 20 מיליון ש"ח. הבנק הינו נושה מובטח, מכוח שעבודים קבועים על נכסים מסויימים של החברה ובעקבות שעבוד צף על כלל נכסיה. היקף הנשייה לנושים מובטחים אחרים היה סכום של כ-3 מיליון ש"ח. החובות בדין קדימה הסתכמו בסכום של כ-11 מיליון ש"ח . החוב הכולל לנושים הרגילים, כ-500 במספר, הגיע לכ-80 מיליון ש"ח. בדברנו על נושים רגילים כוונתנו, בהקשר הנוכחי, לנושים שאינם מובטחים ואף אינם מחזיקים בחוב בדין קדימה. החוב למבקשת הגיע, לפי גירסתו של הנאמן, לכ-10 מיליון ש"ח. המבקשת טוענת לנשייה בסכום גבוה יותר. אין מחלוקת על כך שהמבקשת נמנית על הנושים הרגילים. הנאמן המשיך לתפעל את החברה בתקופת ההקפאה. באותה תקופה המשיכה החברה לבצע ואף סיימה ביצוען של עבודות שהחלה בהן טרם הגשתה של בקשת ההקפאה. סיומן של עבודות הכניס לקופת החברה סכומים שונים. עם זאת, החברה לא הייתה יכולה ליטול התחייבויות לגבי פרוייקטים חדשים. הבעיה העיקרית נבעה מכך שבעבודות מעין אלה המבוצעות על ידי החברה נדרשת היא ליתן ערבויות בנקאיות למזמינים. זאת לא היה באפשרותה לעשות. בשל מצבה של החברה נזקק הנאמן למימון ואכן קיבל מימון. ההתחייבויות של הנאמן בתקופת ההקפאה הגיעו לכ-30 מיליון ש"ח. להערכתו של הנאמן, אילו מומשו נכסי החברה בנפרד, היינו שלא על דרך מכירה של כלל הנכסים בגדרו של עסק חי (Going concern), הייתה התמורה המתקבלת מגיעה לכ-7 או 8 מיליון ש"ח. במהלכה של תקופת ההקפאה הגיש הנאמן מספר דוחות לבית המשפט ואף נתקיימו דיונים בקשר לאותם דוחות ולרעיונות שונים שהועלו לעניין גיבושו של הסדר נושים. בחודש מרץ 2002 פרסם הנאמן הזמנה להציע הצעות לרכישת הון המניות של החברה או של זכויותיה ונכסיה. ביום 31.3.02 כונסו אסיפות של נושים ובהן הציג הנאמן אפשרויות שונות להסדר נושים. מן הדו"ח השני שהגיש הנאמן לבית המשפט עולה, כי קרוב לשליש מבין הנושים הרגילים, על פי ערך הנשייה, הביעו התנגדות להמשך הקפאת ההליכים. 4. ביום 14.8.02 הגיש הנאמן בקשה לבית המשפט בה עתר למכור את כלל נכסיה של החברה. הדרך שהוצעה הייתה מורכבת משני שלבים, שאין להפריד ביניהם: בשלב הראשון יועברו כלל נכסי החברה לחברת בת בבעלות מלאה של החברה. בשלב השני יימכרו מניותיה של חברת הבת לרוכשים, הם המשיבים 5 (להלן - הרוכשים). משיבים אלה הם שהציעו הצעת רכישה בעקבות פרסומה של הזמנה להציע הצעות. הגשתה של הבקשה באה לאחר שביום 9.8.02 חתמו המעורבים על שני הסכמים, בהתאם לשני השלבים הנזכרים לביצועה של המכירה. הרוכשים התחייבו לשלם, בכל מקרה, סכום מינימלי של 12 מיליון ש"ח בגין הממכר. התמורה עשויה להגיע עד לסכום מירבי של 21 מיליון ש"ח. האפשרות של הגדלת התמורה תלויה בביצועים הכספיים של החברה. בנוסף לתמורה הנזכרת, התחייבו הרוכשים ליטול על עצמם את הערבויות הבנקאיות שהוציא הבנק. סכומן של ערבויות אלה עמד בעת הגשת הבקשה לאישור המכירה על כ-16 מיליון ש"ח. כמו כן, התחייבו הרוכשים במסגרת ההסכם לשאת בהתחייבויות של הנאמן מתקופת ההקפאה. הבנק נתן את הסכמתו למכירה של הנכסים לרוכשים. הבנק אף הסכים עם הנאמן, כי אם אכן יינתן אישור למכירה הוא יקבל מן הקופה סך של 1 מיליון ש"ח (בין אם התמורה תסתכם בסופו של דבר בסכום הנמוך של 12 מיליון ש"ח, ובין אם היא תגיע לסכום המירבי של 21 מיליון ש"ח). הנאמן הציג במסגרת הדו"ח השלישי שהגיש ביום 2.9.02 את הערכתו לגבי הסדר נושים, אם בית המשפט יאשר את המכירה לרוכשים. בצד הסכום המובטח לבנק יקבלו הנושים בדין קדימה בין 63 ל-70 אחוזים מנשייתם, ואילו הנושים הרגילים יקבלו דיבידנד שינוע בין 5.2 אחוזים לבין 12.5 אחוזים, תלוי בתמורה הסופית שתתקבל מן הרוכשים. 5. ביום 3.9.02 דן בית המשפט המחוזי בבקשה לאישור המכירה לרוכשים. המבקשות, שכולן נימנות על הנושים הרגילים, התנגדו לבקשתו של הנאמן. טענתן העיקרית בבית משפט קמא, עליה אף התמקדו בדיון בפנינו, הייתה כי לא ניתן לאשר את מכירתם של כלל נכסי החברה במסגרת הליך הקפאה, בלא שנושי החברה אישרו הסדר נושים באסיפות לסוגיהן וברוב הנדרש. בהחלטתו הדגיש בית המשפט, כי אף אחד מן המעורבים לא הציג חלופה עדיפה על זו שהציע הנאמן. לדעתו, אלמלא המכירה לא הייתה כל וודאות שבקופה היה נצבר סכום שהינו שווה ערך לזה שנתקבל מן הרוכשים, מה גם שאילו נמשכה הפעילות העסקית היה קיים חשש להפסדים נוספים. על פי השקפתו של בית משפט קמא, אישורה של המכירה אינו מהווה אישור של הסדר נושים. לדעתו של בית משפט קמא, לאחר המכירה ומשתתקבל התמורה, יוכל הנאמן להביא הצעה להסדר נושים ולהציגה בפניהם ובפני בית המשפט. לעומת זאת, אם במקום מכירה והסדר נושים תלך החברה לנתיב של פירוק יורע מצבם של הנושים, במיוחד הנושים הרגילים. בית המשפט הוסיף וכתב בהחלטתו כי ייתכן שהליך פירוק הינו חלופה גרועה מבחינתו של הבנק וכי התנגדותם של המבקשים מטרתה לחלץ ויתור מן הבנק, אך האפשרות להשיג ויתור כאמור עלולה לסכן את המכירה לרוכשים. מסקנתו הסופית של בית המשפט הייתה, כי יש ליתן אישור למכירה. 6. שני ההסכמים שתכליתם הייתה מכירת נכסי החברה לרוכשים היו תלויים בהתקיימותם של מספר תנאים. תנאי מתבקש היה אישורו של בית המשפט, שכאמור ניתן בהחלטה מיום 3.9.02. תנאי נוסף היה שסיווגה של החברה לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט-1969, יישאר בעינו ויאושר אף לגבי חברת הבת, שנוסדה כחלק מהמהלך למכירת נכסי החברה לרוכשים. סוגיה זו הובאה בפני בית המשפט המחוזי בגדרה של בקשה נוספת שנדונה בפניו ביום 22.9.02. בית המשפט נעתר לבקשתו של הנאמן וקבע כי הסיווג של החברה יעמוד אף לזכותה של חברת הבת. עניין נוסף שעלה במסגרת ההחלטה מיום 22.9.02 היה בקשה של המבקשת לעכב את ביצועה של ההחלטה מיום 3.9.02. בקשה זו לעיכוב ביצוע נדחתה מן הטעם שהוגשה לבית המשפט שבוע ימים לאחר 3.9.02 ומאחר שלא נטען כי הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור על ההחלטה שמיום 3.9.02. 7. הבקשה הנוכחית להרשות ערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 25.9.02. המבקשות עתרו לקביעת דיון דחוף בבקשה. הן לא ביקשו בערכאתנו לעכב את ביצועה של ההחלטה מיום 3.9.02. ביום הגשתה של הבקשה לרשות ערעור החליטה חברתי, השופטת ד' דורנר, כי הבקשה מצריכה תשובה וכי בשל דחיפות העניין יגישו המשיבים את תשובותיהם תוך 10 ימים. ביום 14.10.02 קבעה השופטת דורנר, כי הבקשה תידון בפני הרכב שלושה ביום 22.10.02 וכך אכן היה. כאמור, בתום הדיון החלטנו לדחות את הבקשה. יצוין, כי המבקשות 1 ו-2 הגישו ביום 7.2.02 ערעור לבית משפט זה על ההחלטה מיום 8.1.02 בה ניתן צו הקפאת ההליכים (ע"א 1179/02). הערעור נמחק ביום 18.7.02, משהמבקשות 1 ו-2 חזרו בהן מערעורן, בעקבות המלצתו של בית המשפט. 8. מתגובותיהם של הנאמן, הרוכשים והבנק התברר, כי במהלך התקופה מאז החלטתו של בית המשפט המחוזי ביום 3.9.02 ועד לדיון בבקשה דנא חלו התפתחויות חשובות שיש להן משמעות כלכלית נכבדה. הרוכשים שילמו בגין התמורה סכום של 12 מיליון ש"ח. כמו כן הם נטלו על עצמם בפועל את הערבויות שהוצאו בעבר לבקשת החברה לזכותם של מזמיני עבודות וכך אף לעניין התחיבויות של הנאמן כלפי גורמים שונים, התחייבויות אשר נוצרו במהלכה של תקופת ההקפאה. 9. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי בית המשפט איננו רשאי לאשר מכירה של כלל נכסיה של חברה שניתן לגביה צו הקפאת הליכים שלא במסגרת הסדר נושים שאושר כדין על ידי הנושים באסיפות שכונסו. לפי הנטען, המטרה של צו הקפאת הליכים הינה לאפשר גיבושו של הסדר נושים לצורך הבראתה של החברה. תנאי מוקדם לאישורו של הסדר על ידי בית המשפט הוא שהנושים לסוגיהם יאשרו את ההסדר המוצע ברוב הנדרש. מכאן, כך הטענה, שמכירה של כלל הנכסים הנעשית בעת שהחברה נמצאת בהקפאת הליכים טעונה אישור של הנושים. באופן חלופי נטען, כי עצם המכירה של כלל הנכסים מהווה למעשה הסדר נושים ולפיכך יש צורך בקבלת אישור מן הנושים, בהתאם לדרישות הדין לגבי הסדר נושים. המבקשים אף מצביעים על כך שאומנם נערכו אסיפות נושים וכי באסיפה של הנושים הרגילים הובעה התנגדות למכירה המוצעת על ידי קרוב לשליש מן הנוכחים, על פי ערך הנשייה. טענה נוספת שהעלו המבקשים בבקשה דנא הייתה כי בית המשפט איננו מוסמך להאריך את התקופה של צו הקפאת הליכים מעבר לתשעה חודשים. טענה זו נסמכת על האמור בסעיף 350(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - החוק). נזכיר, כי כבר בהחלטה המקורית ליתן צו הקפאת הליכים קבע בית המשפט המחוזי כי הצו ניתן לתקופה הנקובה בסעיף 350(ב), היינו תשעה חודשים (בהחלטה ננקבה התקופה על דרך שימוש במספר ימים – 270 ימים). טענה זו לא נדונה כלל בהחלטות של בית המשפט המחוזי עליהן משיגות המבקשות בפנינו. כבר מטעם זה איננו רואים צורך להידרש לטענה. יחד עם זאת נעיר, כי בדרך כלל לא יהא זה מן הראוי להורות כבר בתחילת הדרך, עם מתן צו ההקפאה, כי הוא יעמוד בתוקפו למשך כל התקופה של תשעה חודשים (ראו תקנה 45 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב-2002 (להלן – תקנות ההסדר)). 10. כפי שצוין, הטעם להחלטתנו מיום 22.10.02 לדחות את הבקשה היה כי מדובר ב"מעשה עשוי". לאור התוצאה לא ראינו סיבה לבחון שאלה מיקדמית בהקשר לבקשה לרשות ערעור והיא האם ההחלטה מיום 3.9.02 לאשר את מכירת הנכסים מהווה החלטה אחרת או פסק דין. אם עסקינן בהחלטה אחרת, הליך התקיפה הינו זה של בקשת רשות ערעור. לעומת זאת, אם מדובר בפסק דין היה על המבקשים לפעול על דרך הגשת ערעור. 11. בית המשפט המחוזי נתן את אישורו למכירה בהחלטה מיום 3.9.02. המבקשות הגישו בקשה לערכאה הדיונית, לאחר שבוע ימים, לעכב את ביצועה של ההחלטה. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט ביום 22.9.02. הבקשה לרשות ערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 25.9.02. לבקשה לרשות ערעור לא נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע. המבקשות עתרו, כי בקשתן תידון בדחיפות והדיון אכן נערך ביום 22.10.02. כפי שראינו, בעקבות האישור שניתן על ידי בית המשפט שילמו הרוכשים סכום של 12 מיליון ש"ח. נוסף על כך שוחררו הערבויות הבנקאיות שהוצאו בעבר לבקשת החברה ותחתן באו ערבויות בנקאיות שהרוכשים הביאו להוצאתן. כמו כן נטלו הרוכשים על עצמם התחייבויות שהנאמן התחייב בהן במהלך תקופת ההקפאה כלפי צדדים שלישיים. משמע, מאז שבית המשפט אישר את המכירה חלו התפתחויות שונות שאין אפשרות להתעלם מהן. אילו מדובר היה אך בפעולות שמעורבים בהן הנאמן והרוכשים, דומה שלא הייתה מניעה להחזיר את הגלגל לאחור, היה והייתה מתקבלת הטענה העיקרית של המבקשים. כך למשל, אילו שולמה תמורה לנאמן וזו נותרה בידיו, ניתן לכאורה להחזיר את הסכום לידי הרוכשים ובאופן זה להשיב את המצב לקדמותו. דא עקא, במקרה זה ננקטו, מאז יום 3.9.02, מהלכים שונים שמעורבים בהם צדדים שלישיים, למשל אלה שהנאמן התחייב כלפיהם. אותן פעולות אפשר שגררו פעילות מצידם של צדדים שלישיים כלפי צדדים רביעיים וכך הלאה. כלומר, אפילו מתקבלת טענתם של המבקשים כי לא ניתן היה לאשר את המכירה, הרי נסיבות המקרה מונעות החזרה של מצב הדברים להוויה של יום 3.9.02. זו, אם כן, סיטואציה המוגדרת כ"מעשה עשוי". כאשר כך קורה, אין מנוס אלא לדחות את ההשגה הערעורית, אף אם לכאורה יש בה ממש לגופה (כך אירע אף במקרים בהם בית המשפט אישר הסדר נושים אשר גורמים שונים פעלו על פיו, באופן שלא ניתן היה להשיב הגלגל לאחור: ע"א 359/88 סולל בונה בע"מ נ' ד"ר י. נאמן, פ"ד מה(3) 862; ע"א 2035/00 חג' יחיא נ' עו"ד שלום זינגר (לא פורסם)). 12. יכולה להישאל השאלה האם ניתן היה לפעול בדרך כלשהי למנוע מצב בו יווצר "מעשה עשוי", שהרי קשה להעלות על הדעת שתישלל למעשה זכותו של בעל דין לתקוף בפני ערכאת הערעור החלטה שניתנה לחובתו. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין) כוללות שני אמצעים שמכוונים למנוע את המצב הנזכר. כוונתנו לעיכוב ביצוע של החלטה (לרבות פסק דין) ולסעד זמני בערכאת הערעור. באמצעי הראשון נעשה שימוש כאשר בית המשפט נעתר לבקשה או מקבל תביעה, בעוד שהאמצעי האחר מיועד למקרה בו בקשה או תביעה נדחית (לאבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערכאת הערעור, לעניין השאלה מתי יש לעשות שימוש בזה ומתי בזה, ראו למשל, ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי מנהל עזבון המנוח זאב בן צבי ברגמן נ' יוסף פרידמן ואח', פ"ד נו(2) 529). ההחלטה לאשר את המכירה ניתנה, כזכור, ביום 3.9.02. המבקשים עתרו לעיכוב ביצוע שבוע לאחר מכן. לכאורה, אין מדובר בפרק זמן ארוך מאז ההחלטה. ברם, הכל תלוי בנסיבות. יהיו מקרים בהם תקופה של שבוע ימים תיחשב תקופה סבירה ויהיו מקרים בהם אפילו תקופה כה קצרה תגרור מצב בלתי הדיר. מכל מקום, במקרה הנוכחי דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע ביום 22.9.02. הבקשה לרשות ערעור הוגשה לבית משפט זה 3 ימים בלבד לאחר מכן. לא ניתן שום הסבר מדוע לא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע בערכאתנו, בעקבות דחייתה של הבקשה על ידי הערכאה דלמטה. ניתן להניח שאילו בית המשפט היה נעתר לבקשה - בין אם מדובר בערכאה הדיונית ובין אם בבית משפט זה - תוקפה היה מותנה במתן ערובה משמעותית להבטיח את אלה שעלולים להינזק עקב עיכוב הביצוע. מכוונים אנו, כמובן, למקרה שבו בסופו של יום דוחה ערכאת הערעור את הבקשה לרשות ערעור או את הערעור (בנסיבות מסויימות ייתכן שמבקש הסעד הזמני יחוב בנזיקין אף במקרה בו זכה בסופו של דבר בהליך העיקרי: רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638). הכללים באשר למתן ערובה כתנאי למתן סעד זמני באים לאזן בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין. המבקש סעד זמני אינו יכול לקבלו כלאחר יד. עליו ליתן משקל לאפשרות כי יחויב ליתן ערובה כתנאי למתן הצו. היה ולא יתבקש סעד זמני או שיתבקש ויינתן אלא שלא ימולא התנאי, עלול אותו בעל דין למצוא עצמו בפני מצב בלתי הפיך בשעה שיידון ההליך העיקרי. במקרה מעין זה, וכפי שקרה בענייננו, כאשר מתברר כי נוצרה מציאות חדשה שאינה הדירה, לא יהיה מקום לפסוק לזכותו של אותו בעל דין, אף אם צודק הוא לגופם של דברים. 13. טענתם של המבקשים כי מכירתם של כלל נכסי החברה טעונה אישור של הנושים, הואיל והחברה נמצאת בהקפאת הליכים, הינה טענה רצינית שלהכרעה בה תהיה השלכה לגבי כל הנושא של הקפאת הליכים והסדר נושים. ברם, הואיל והגענו למסקנה כי במקרה דנא אין מקום לבטל את שנעשה, לא ראינו להידרש לשאלה האמורה, שכן כל שנאמר יהא ממילא בבחינת אמרת אגב. 14. מן הטעם הנזכר נדחתה הבקשה לרשות ערעור בסיומו של הדיון. ניתנה היום, א' בתמוז תשס"ג (1.7.03). ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 02081290_S06.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית חכ/ בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il