ליאב יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ. עו"ד משה תורגמן

7 1 בבית המשפט העליון ע"א 8122/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערערת: ליאב יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד משה תורג'מן 2. עו"ד אסף דגני 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.11.2020 בפר"ק 47162-07-18 שניתנה של ידי כב' השופטת ע' וינברג-נוטוביץ; בקשה למתן הוראות מיום 26.1.2021 בשם המערערת: עו"ד ירדן פישר פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) מיום 12.11.2020 בפר"ק 47162-07-18 שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינה של המערערת. ביום 7.1.2019 ניתן במסגרת ההליך נושא הערעור דנן צו פירוק כנגד חברת אלמקס הנדסה ח-11 בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה), והמשיבים 2-1 מונו כמנהלים מיוחדים כלליים לחברה (להלן יחדיו: המנהלים). החברה מחזיקה בזכויות בנייה בשני בניינים שבהם החל ביצוע פרויקט בנייה באמצעות המערערת כקבלן מבצע. ביום 22.1.2019 הגישו המנהלים בקשה להורות על קבלת הצעות מקבלנים לשם השלמת הבנייה בשני הפרויקטים, ולאחר שבית המשפט קמא נעתר לבקשה זו, הגישו המנהלים ביום 16.7.2020 בקשה לאישור מתווה לסיום ביצועו של אחד משני הפרויקטים באמצעות קבלן מבצע שאינו המערערת (להלן: המתווה). כונס הנכסים הרשמי (המשיב 3; להלן: הכונס הרשמי) ודיירי הבניין הסכימו למתווה, אך המערערת התנגדה לו וטענה, בין היתר, כי המתווה פוגע בזכויותיה כנושה מובטחת של החברה ומהווה תולדה של "תכנית נכלולית" שאותה "רקמו" המנהלים, וכן כי היה על המנהלים לצרפה כצד לבקשה לאישור המתווה. המנהלים, מצדם, טענו בתגובתם מיום 26.7.2020 כי המערערת "אינה נושה כלל ובוודאי שאינה במעמד מובטח", וכי היא מחזיקה בשעבוד שנרשם במרשם רשם החברות "ללא כל רישום או זכות על המקרקעין ואשר נמצא כי אין מכוח רישום השעבוד חוב כלל". עוד הדגישו המנהלים כי המערערת "מעולם" לא הגישה בקשה לאכיפת שעבוד, בקשה למימוש הבטוחה הנטענת על ידה או תביעת חוב. על כן סברו המנהלים כי לא הייתה סיבה לצרף את המערערת כצד למתווה, אך הוסיפו כי "אין זה המקום לדון בזכויותיה הנטענות של המערערת" – ועל כן הגישו, בד בבד עם תגובתם זו, בקשה למחיקת השעבוד שנרשם לטובת המערערת (להלן: הבקשה למחיקת השעבוד). ביום 30.7.2020 הגיש הכונס הרשמי תגובה משלימה בה התייחס, בין היתר, לשאלת מעמדה של המערערת וציין "זכויותיה הנטענות של [המערערת] בפרויקט (ככל שיש כאלה) [...] יתבררו במעלה הדרך". עוד טען הכונס הרשמי כי בהינתן העובדה ש"נרשמו הערות לטובת מלווים" טרם רישום השעבוד לטובת המערערת ובהינתן העובדה ש"מדובר בפרויקט שנחזה להיות הפסדי", הרי ש"ספק אם השעבוד לטובת [המערערת] יוכל לתפוס כספים או נכסים כלשהם". בנוסף, הדיירים במבנה נושא הפרויקט הגישו ביום 31.7.2020 בקשה להוצאת תגובתה של המערערת מתיק הבקשה לאישור המתווה ולהעברתה לתיק הבקשה למחיקת השעבוד, בטענה כי המערערת אינה מחזיקה בזכויות כלשהן במקרקעין ואינה נושה מובטח. ביום 4.8.2020 קבע בית המשפט מועד לדיון בבקשה לאישור המתווה. בהמשך אותו היום הגישה המערערת בקשה להפסקת הדיון בבקשה זו עד להמצאת מסמכים שלטענתה נחוצים לדיון בה, ועד למתן "החלטה חלוטה ביחס לזכות התגובה של [המערערת] וביחס להוראות שנתבקשו על ידה" בתגובה שהגישה לבקשה לאישור המתווה (להלן: הבקשה להפסקת הדיון). בית המשפט דחה בקשה זו בהחלטה מיום 5.8.2020 וקבע כי הדיון יתקיים במועדו. לאחר הדיון שהתקיים ביום 11.8.2020, במהלכו הציג בא-כוח המערערת את טעמיה להתנגדות למתווה ופירט את טענותיה לענין מעמדה כנושה מובטח, דחה בית המשפט את התנגדות המערערת ואישר את המתווה על אתר. נימוקיו של בית המשפט פורסמו בהחלטה מיום 12.8.2020 (להלן: החלטת אישור המתווה) בה צוין, בין היתר: "מצב הבניין בכי רע, ברובו אינו ראוי למגורים ונשקפת סכנה ממשית לדיירים המתגוררים בו. משכך, קיימת דחיפות להשלים את הבנייה וכל עיכוב נוסף יסב נזק רב לבעלי הזכויות, מעבר לנזק הגדול שכבר נגרם. [...] [המערערת] לא פעלה במשך כשנתיים לאכיפת השעבוד או להגשת תביעת חוב, וזאת למרות גובה החוב הנטען על ידה ולמרות שהיתה מודעת להליכים ולניסיונות לגבש מתווה מוסכם. עובדה זו מטילה בספק רב את טענתה לנשייה מובטחת בחברה. אף אם השעבוד שטוענת לו [המערערת] בתוקף, ספק רב אם יש בו תוחלת, נוכח העובדה כי הפרוייקט הפסדי. [...] ביחס לחוב לגביו טוענת [המערערת] לנשייה רגילה, המועד להגשת תביעות חוב חלף ומשלא הוגשה על ידה תביעת חוב, גם חובה הרגיל הנטען מוטל בספק. [...] טענת [המערערת] בדבר קנונייה בין המנהל המיוחד לבין בעלי הזכויות במקרקעין אינה מבוססת, אינה נתמכת בראיה כלשהי וטוב היה לו [המערערת] הייתה נמנעת מל[ה]עלות טענה זו [...]. [...] ממכלול הדברים ניתן להתרשם כי התנגדות [המערערת] הוגשה בחוסר תום לב, הן מבחינת העיתוי בו הוגשה, בשים לב לכך שלא אצה לה עד כה הדרך לגבות את חובה ורק בעת שהוצג מתווה מוסכם ע"י כל הצדדים בחרה להעלות את טענותיה, הן בשל העובדה שלא הציגה כל חלופה ממשית אחרת והן בשל העדר ביסוס עובדתי ומשפטי להתנגדותה [...]". עוד דחה בית המשפט קמא בהחלטתו את בקשת המערערת לעיכוב ביצוע ההחלטה נוכח כוונתה לערער עליה, וקבע בין היתר, "נראה כי מאזן הנוחות נוטה בבירור כנגד מתן צו עיכוב ביצוע, מאחר שטענות [המערערת] הן כספיות בלבד ואינן שקולות לנזקים, לסבל הבלתי נגמר של הדיירים ושל רוכשי הדירות החדשות [...]". לבסוף חייב בית המשפט את המערערת בהוצאות יתר הצדדים בסך כולל של 50,000 ש"ח. המערערת הגישה ערעור על החלטת אישור המתווה ובצדו בקשה לעיכוב ביצועה, אשר נדחתה בהחלטת השופט ע' גרוסקופף מיום 20.8.2020 (ע"א 5755/20 – ההליך נפתח כבקשת רשות ערעור וסיווגו שונה בהחלטת הרשמת ד' להב מיום ‏9.12.2020). ביום 6.9.2020 הגישה המערערת בקשה לפסילת המותב מלדון בהליך ולהפסקת הדיון בהליך "עד להכרעה חלוטה בבקשה", ולחלופין לפסילת המותב מלדון "באופן ספציפי בענייניה של [המערערת], בכל הקשור לתיק זה". המערערת טענה כי המותב "גיבש דעתו באופן מובהק" לרעתה ולטובת המנהלים, וכי החלטת אישור המתווה "נחזית כהחלטתו העתידית למחוק [למערערת] את השעבוד הרשום". בפרט הפנתה המערערת בהקשר זה לקביעותיו של בית המשפט כי התנגדותה למתווה הוגשה "בחוסר תום לב"; כי היא "לא פעלה במשך כשנתיים" למימוש זכויותיה כנושה מובטחת; כי קיים "ספק רב" בדבר מעמדה כנושה מובטחת; וכי גם אם השעבוד שלה עומד בתוקפו, "ספק רב אם יש בו תוחלת, נוכח העובדה כי הפרויקט הפסדי". המערערת הוסיפה והלינה על דחיית בקשתה להפסקת הדיון, וסברה כי בעקבות כך "נרמסו" זכויותיה הדיוניות ואף "נקבעו מסמרות לגבי זכויותיה כנושה מובטחת", טרם שהסוגיה נדונה בפני בית המשפט קמא ומבלי שהמערערת הגישה את תגובתה לבקשה למחיקת השעבוד. עוד התייחסה המערערת להיבטים נוספים בהחלטת אישור המתווה שמעידים, לשיטתה, כי המותב גיבש עמדה לרעתה, ובהם היותו של המתווה "מעקף על סדרי הנשייה הקוגנטיים" והעובדה שבית המשפט הדגיש בהחלטתו כי המועד להגשת תביעות חוב חלף, למרות שנתן לחלק מהנושים האחרים ארכות להגשת תביעות חוב מטעמם. המערערת הוסיפה כי בית המשפט אישר את המתווה מבלי שהונחו בפניו מלוא המסמכים הרלוונטיים, ומבלי להתייחס לבקשות שהגישה להורות למנהלים להמציא מסמכים אלו. לטענת המערערת, היא אף הציגה בפני בית המשפט קמא מסמכים המוכיחים את "יחסי השחיתות החמורים" שבין המנהלים ובין שניים מנושיה של החברה, אך בית המשפט דחה את טענותיה "כלאחר יד" ובכך גילה כי דעתו מוטה לטובת המנהלים "עד כדי כיסוי על פעולותיהם בעלות גוון פלילי מובהק, ולכל הפחות עצימת עיניים". הטיה זו לטובת המנהלים, כך המערערת, באה לידי ביטוי גם בהחלטות נוספות שנתן בית המשפט. לאחר קבלת תגובות יתר הצדדים, דחה בית המשפט קמא את בקשת הפסלות ביום 12.11.2020. בית המשפט קבע כי טענותיה של המערערת בנוגע להחלטת אישור המתווה הן טענות "ערעוריות" שאין מקומן בבקשת פסלות, ומכל מקום, החלטה זו ניתנה לאחר שניתנה למערערת הזדמנות להעלות את טענותיה "באריכות" הן בכתב והן בעל פה, חרף העובדה שבא-כוחה "התנהג בגסות, בבוטות ובזלזול כלפי הצדדים האחרים בתיק". עוד הדגיש בית המשפט כי החלטת אישור המתווה "כלל לא עסקה בבקשה לביטול שעבוד", והוסיף: "כעולה מהאמירות [שאליהן הפנתה המערערת], המדובר בהתבטאויות כוללניות ומסוייגות בלבד. אין בהן כדי להביע עמדה מגובשת ביחס לשעבוד, אלא ככל שזה שנטען ביחס לבקשה לאישור המתווה. בשלב זה, בבקשה לביטול שעבוד טרם הוגשו תגובות, מסמכים וטענות מטעם מי מהצדדים ולכן נושא נשיית [המערערת] ומעמדה במדרג הנשייה, טרם הוברר." נוכח כל זאת דחה בית המשפט את בקשת הפסלות וכן חייב את המערערת בהוצאות המנהלים בסך 7,500 ש"ח ובהוצאות הכונס הרשמי בסך 2,500 ש"ח. להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט קמא דחה ביום 9.12.2020 את בקשת המערערת להפסקת הדיון בהליך עד להכרעה בערעור דנן. בערעור שלפניי חוזרת המערערת, בעיקרם של דברים, על האמור בבקשת הפסלות, וטוענת כי החלטת אישור המתווה מעידה על חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב ועל גושפנקה שנתן ל"שחיתות" של המנהלים. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט תמך את קביעותיו בהחלטת אישור המתווה "בעובדות וראיות לכאורה, שנלקחו מתוך הבקשה למחיקת שעבוד", אף שבמועד הרלוונטי טרם הוגשה תגובתה של המערערת לבקשה זו ואף שהמערערת כלל לא צורפה כצד לבקשה לאישור המתווה. המערערת טוענת כי היה על בית המשפט קמא לצאת מנקודת הנחה כי השעבודים לטובת המערערת הם תקפים, ועמדתו ה"ברורה" לפיה קיים ספק בנוגע לשעבודים נתמכה על ידי נתונים שלא נכללו בבקשה לאישור המתווה. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט קמא פעל בניגוד להוראת סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), שלפיה על בית המשפט ליתן החלטה בבקשת פסלות "לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת". זאת, מכיוון שההחלטה בבקשת הפסלות ניתנה בחלוף למעלה מחודשיים ממועד הגשתה, ובעת שהבקשה הייתה תלויה ועומדת נתן בית המשפט קמא מספר החלטות בהליך. עוד מבקשת המערערת בגוף הערעור כי בית משפט זה יורה על הפסקת הדיון בהליך שמתנהל בפני בית המשפט קמא עד להכרעה בערעור דנן. טענותיה של המערערת ממוקדות בשלושה מישורים המקימים, לשיטתה, עילת פסלות: פגמים בהחלטת אישור המתווה, לרבות הטענה בדבר "שחיתות" מצד המנהלים; השגות על החלטות נוספות שניתנו בהליך; ו"נעילת" דעתו של המותב בשאלת מעמדה כנושה מובטח, אף שהבקשה למחיקת השעבוד טרם הוכרעה. לאחר שעיינתי במכלול הטענות המועלות בערעור על נספחיו, לא מצאתי כי יש באיזו מהן כדי לעורר חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת המותב. השגותיה של המערערת על החלטת אישור המתווה – לרבות התשתית שעליה התבססה ההחלטה, השפעתה על "סדרי הנשייה" ועל זכויותיה של המערערת, וכן שאלת המשקל שניתן לטענותיה נגד המנהלים – כל אלה טענות "ערעוריות" מובהקות שאינן מקימות עילת פסלות. האכסניה הראויה להעלאת השגות אלו היא, אפוא, בהליכי ערעור מתאימים (ע"א 7912/20 אייל נ' עו"ד אינסל-נאמן, פסקה 6 (‏21.1.2021)). המערערת אף נקטה בדרך זו בערעור שהגישה על החלטת אישור המתווה וערעור זה עודנו תלוי ועומד. הוא הדין בנוגע לטענות שמעלה המערערת המתייחסות להחלטות האחרות שאליהן הפנתה, ובהן הבקשה להפסקת הדיון. התבטאויותיו של בית המשפט בנוגע למעמדה של המערערת כנושה מובטחת נבעו במישרין מן האמור בתגובות שהגישו המערערת, המנהלים, הכונס הרשמי והדיירים לבקשה לאישור המתווה ועליהן עמדתי לעיל. באי-כוח הצדדים אף העלו טענות בנוגע לסוגיה זו במהלך הדיון ביום 11.8.2020 (וראו בפרט עמ' 17-16 לפרוטוקול הדיון). משכך, אין בידי לקבל את טענת המערערת כי יש טעם לפגם בהתייחסותו של בית המשפט לסוגיה זו בהחלטתו. אף לא שוכנעתי כי התבטאויותיו של בית המשפט בהחלטת אישור המתווה מעידות על "נעילת" דעתו בשאלת מעמדה של המערערת. בית המשפט הביע בהחלטה זו עמדה שהתבססה על החומר שהציגו בפניו הצדדים, ובהם המערערת, אשר התייחסה לנושא הן בכתב והן באמצעות בא-כוחה במהלך הדיון מיום 11.8.2020. בדחותו את בקשת הפסלות הבהיר בית המשפט כי אין בהתבטאויותיו אלו "כדי להביע עמדה מגובשת ביחס לשעבוד, אלא ככל שזה נטען ביחס לבקשה לאישור המתווה". בנסיבות אלו אינני סבורה כי האמירות בדבר "ספק" במעמדה של המערערת כנושה, או בדבר חוסר תום לבה בהגשת ההתנגדות למתווה, מעידות על נעילת דעתו של המותב בנוגע לזכויותיה או למעמדה ביחס לחברה (השוו: ע"א 6930/20 מבלון נ' ‏SBERBANK OF RUSSIA, פסקה 10 (18.11.2020)), וחזקה על בית המשפט כי יכריע בבקשה למחיקת השעבוד על בסיס מלוא המידע שיוצג בפניו. באשר לטענת המערערת בנוגע להוראת סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט: אכן, כאשר מועלית טענת פסלות על השופט להחליט בה "לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת". על כן, היה על בית המשפט לדון בבקשת הפסלות ולהחליט בה בטרם קיבל החלטות נוספות. עם זאת, מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי ההחלטות שניתנו ממועד הגשת בקשת הפסלות ועד להכרעה בה הן החלטות טכניות שעניינן מתן ארכות, העברת מסמכים לעיון הצדדים וקבלת תגובותיהם למסמכים שונים שהוגשו, לרבות החלטה בבקשה להארכת מועד שהגישה המערערת עצמה ביום 21.9.2020. בנסיבות אלו לא מצאתי כי יש בעובדה זו בלבד כדי להצדיק את פסילת המותב (השוו: ע"א 7279/20 גבעון נ' ון-אמדן, פסקה 10 (16.12.2020)). מן הטעמים המפורטים לעיל, הערעור נדחה ועמו נדחית גם הבקשה להפסקת הדיון בהליך שמתנהל בפני בית המשפט קמא. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות בערעור. ניתן היום, ‏כ"א בשבט התשפ"א (‏3.2.2021). ה נ ש י א ה _________________________ 20081220_V05.docx עס מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1