פלוני נ. ד"ר יוסף שעבאני

פסק-דין בתיק ע"א 8121/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8121/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. ד"ר יוסף שעבאני 2. שירותי בריאות כללית 3. בית החולים ביקור חולים 4. בית החולים הסהר האדום לנשים בירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא (בפועל) א' פרקש) מיום 14.08.2016 בת"א 63767-10-15 תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התשע"ח (02.07.2018) בשם המערערים: עו"ד סאהר עלי; עו"ד עומר קראעין בשם משיב 1: עו"ד ג'יהאד אבו יונס בשם משיבה 2: עו"ד אורטל ירמיהו אלון בשם משיבה 3: עו"ד יעקב אבימור בשם משיבה 4: עו"ד נסים גרא פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. ושוב ניפגש בצומת שבין הלכת המר ובין דיני ההתיישנות והוראות המעבר הנוגעות לה. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 63767-10-15, כב' הנשיא (בפועל) א' פרקש), אשר קבע כי יש לסלק על הסף את תביעת המערערים, שעניינה עילת "הולדה בעוולה" או "חיים בעוולה", מחמת התיישנות. הערעור מופנה גם כנגד החלטת בית משפט קמא, אשר לפיה נדחתה בקשת המערערים לעיון חוזר, אותה הגישו בעקבות שינוי המצב המשפטי ביחס לדיני ההתיישנות החלים בעניינם, כפי שנקבע ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.16) (להלן: עניין או הלכת מכבי). השתלשלות הפסיקה, עובדות המקרה והליכים הקודמים 2. במרכז ערעור זה עומדת השאלה האם עילת התביעה של המערערים, שעניינה "הולדה בעוולה" או "חיים בעוולה", התיישנה. בטרם ניגש לעובדות המקרה המונח לפנינו, יש להבהיר את הרקע הנורמטיבי החולש על דיני ההתיישנות בתביעות מסוג זה. בע"א 518/82 זייצוב נגד כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986) נקבעה עילת "חיים בעוולה", שבמסגרתה יכלו להגיש בעלי מוגבלויות מלידה תביעות כנגד גורמים רפואיים, ומשמעותה היא שגורמים אלו התרשלו באי-גילוי המוגבלויות, באופן שמנע מהוריהם להחליט שלא להביאם לעולם. התובעים בעילה זו טענו כי מוגבלותם היא בגדר נזק, ולחלופין כי עובדת היותם בחיים היא בגדר נזק. זו הייתה ההלכה המחייבת, הגם שמסקנותיה לא היו ברורות דיין מבחינת חלוקת קולות השופטים באותו עניין. בחלוף למעלה מעשרים וחמש שנים, במסגרת ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.12) (לעיל ולהלן: הלכת המר), בוטלה עילה זו ונקבע כי רק להורי היילודים, ולא ליילודים עצמם, עומדת עילת תביעה כנגד גורמי הרפואה, בגין הנזק שבגידול ילד בעל מוגבלות לעומת ילד ללא מוגבלות כזו. עילה זו מכונה "הולדה בעוולה". יודגש כי העילה הייתה קיימת גם עובר להלכת המר. מטבע הדברים, המעבר מעילות של "חיים בעוולה" ו-"הולדה בעוולה", לעילה האחרונה בלבד, מלווה בשאלות דיוניות. ענייננו עוסק בשאלת ההתיישנות שזהו עיקרה: עילת "הולדה בעוולה" עומדת לזכות הוריי היילוד, כך שעל-פי סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) עליהם להגיש את תביעתם שבע שנים מהיום שבו נולדה העילה (למעט חריגים המפורטים בחוק). לעומת זאת, עילת "חיים בעוולה" עומדת לזכות היילוד המוגבל, כך שעל-פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, מאחר שהוא היה לקטין ביום היווצרות העילה, בחישוב תקופת ההתיישנות לא תבוא במניין השנים התקופה שבה טרם הגיע לגיל שמונה עשרה. החל מגיל זה, יוותרו לו כשבע שנים נוספות עד לתום תקופת ההתיישנות. אשר על כן, תביעתו תתיישן בהגיעו, לכל הפחות, לגיל עשרים וחמש. ניתן לראות אפוא את השוני הדיוני המשמעותי שבין עילת "הולדה בעוולה" לעילת "חיים בעוולה" – בעוד שהתיישנות העילה הראשונה תחל כשבע שנים לאחר הלידה, התיישנות העילה השנייה תחל כעשרים וחמש שנים ממועד זה (כאמור, למעט חריגים המנויים בחוק ההתיישנות ומאריכים את תקופת ההתיישנות; אחד מהם, הנוגע לסעיף 15 לחוק, יידון בהרחבה בהמשך). מדובר בשוני דיוני משמעותי, אשר הצריך קביעה מפורטת של הוראות מעבר שיגנו על זכויותיהם וציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. הרי עם מתן פסק הדין בעניין המר, סביר להניח שהיו תביעות הורים אשר התיישנו, למשל, תוך יום או שבוע ממועד זה. לא ניתן לצפות כי אפשרי להגיש תביעה בסד זמנים זה. הפתרון שהציעה לכך הפסיקה, אינה הארכת מועד ההתיישנות של תביעת ההורים, הואיל ועניין כזה נתון למחוקק, אלא דחיית מועד תחולת הלכת המר על מקרים בעלי מאפיינים מסוימים. דהיינו, הפסיקה התירה ליילוד, בתנאים מסוימים, להגיש את תביעתו בגין עילת "חיים בעוולה". הוראות מעבר אלו נדונו במספר פסקי דין שניתנו בבית משפט זה, ואלו, בקצרה, עיקרן: בעניין המר נקבע כי במקרים שבהם הוגשו תביעות יילוד בלבד, ללא תביעות מקבילות שהגישו הורי היילודים, ותביעות אלו נותרו תלויות ועומדות במועד מתן פסק הדין – היילוד יהא זכאי להגיש תביעה בגין עילת "חיים בעוולה" (בכפוף לדיני ההתיישנות הרלוונטיים עבורה). ברע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (28.4.13) נקבע כי הוראות המעבר שהותוו בלכת המר יחולו גם על מקרים שבהם הוגשו, עד למועד מתן פסק הדין בעניין המר, הן תביעת יילוד והן תביעה של הוריו, אך זו האחרונה התיישנה. ברע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (28.8.14) (להלן: עניין הסהר האדום), נקבע כי במקרה שבו לא הוגשה בעת קביעת הלכת המר כל תביעה, לא מטעם היילוד ולא מטעם הוריו, ותביעת ההורים התיישנה קודם לקביעת ההלכה, ההלכה לא תחול. דהיינו היילוד יוכל להגיש תביעה בגין עילת "חיים בעוולה", בכפוף לכך שהיא טרם התיישנה. יחד עם זאת, נקבע כי על היילוד להגיש את תביעתו עד כשנה מיום מתן פסק הדין בעניין הסהר האדום – כלומר עד ליום 28.8.15. ברע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (28.12.14) (להלן: עניין או הלכת פלונית), אשר רלוונטי במיוחד לענייננו, נדונו מקרים שבהם בעת קביעת הלכת המר לא הוגשה כל תביעה מטעם ההורים או היילוד, אך נכון למועד זה תביעת ההורים טרם התיישנה, ואף על פי כן היא לא הוגשה עובר למועד התיישנותה אלא רק לאחריו. הסיבה לכך, לטענת התובעים באותו עניין, היא שמועד התיישנות תביעתם היה סמוך למתן פסק הדין בעניין המר, ועל כן לא עמד לרשותם פרק זמן ארוך דיו כדי לארגן את תביעותיהם. פסק הדין קבע כי כאשר תביעת ההורים התיישנה בתוך פחות משנה מיום קביעת הלכת המר, יוכל היילוד להגיש תביעה בעילה של "חיים בעוולה" עד ליום 28.8.15. תאריך זה נקבע, מטעמים של אחידות וודאות, על-פי המועד הסופי להגשת תביעה זו כפי שנקבע בעניין הסהר האדום. 3. זהו הרקע הנורמטיבי ששרר עת הגישו המערערים את תביעתם לבית המשפט קמא. ועתה לעיקרי עובדות המקרה המונח לפנינו. ביום 3.12.05 נולד מערער 3 (להלן: היילוד) כשהוא סובל ממוגבלויות קשות. עקב כך, בחלוף כמעט שנתיים, בתאריך 7.10.07, הגישו מערערים 1 ו-2 (להלן: הוריי היילוד או ההורים) תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 9489/09) (להלן: התביעה הראשונה), אך כתוצאה מנסיבות שיש לגביהן חילוקי דעות בין הצדדים וההכרעה בהן איננה רלוונטית לעניינו, נמחקה התביעה בתאריך 14.4.10, כלומר בחלוף קרוב לשנתיים וחצי מהמועד שבו הוגשה. לאחר חמש וחצי שנים, ביום 30.10.15, הגישו התובעים בשנית את תביעתם לבית משפט קמא (להלן: התביעה השנייה). מטענות הצדדים וכתבי הטענות בהליך קמא עולה, כי התביעה שהוגשה על-ידי המערערים עוסקת הן בעילת "הולדה בעוולה" מטעם ההורים, והן בעילת "חיים בעוולה" מטעם היילוד. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי תביעת ההורים התיישנה, וכי היילוד איננו זכאי להגיש תביעה בגין עילת "חיים בעוולה". לעניין תביעת ההורים, פסק בית המשפט כי יש לדחות את מועד ההתיישנות בשנתיים, שישה חודשים ושבעה ימים – משך הזמן שבו התביעה הראשונה שהגישו ההורים הייתה תלויה ועומדת. זאת, לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי במקום שבו הוגשה תובענה לפני בית משפט, וזו נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. לפיכך, נקבע כי תביעת ההורים התיישנה ביום 10.6.15, ולא כשבע שנים לאחר הולדת בנם – ביום 3.12.12. יחד עם זאת, נקבע שאין בהארכת התקופה כדי לסייע למערערים שהגישו את תביעתם לאחר שזו התיישנה. ביחס לתביעת היילוד, קבע בית משפט קמא כי מאחר שתביעת ההורים התיישנה למעלה משנה לאחר קביעת הלכת המר, הרי שעל-פי הלכת פלונית, היילוד אינו זכאי לתבוע בגין עילת "חיים בעוולה", וממילא גם לו היה זכאי לכך, הרי שהיה נדרש להגיש את תביעתו עד למועד שנקבע שם, דהיינו עד ליום 28.8.15. משהוגשה התביעה ביום 30.10.15, יש לסלקה על הסף מחמת התיישנות. 5. כשבועיים לאחר מתן פסק הדין קמא, ניתן פסק הדין בעניין מכבי אשר עסק גם הוא בהוראות המעבר להלכת המר. בעניין זה נדונו מקרים שהמאפיין המשותף להם הוא שתביעות ההורים התיישנו למעלה משנה לאחר קביעת הלכת המר. מקרים אלו אינם זוכים ליהנות מהוראות המעבר שנקבעו בעניין פלונית, שכן, כזכור, בעניין זה הוקנתה ליילוד זכות תביעה, רק בתנאי שתביעת הוריו התיישנה עד לשנה ממועד קביעת הלכת המר. על מנת שלא להשאיר את הורי היילוד והיילוד עצמו "קירחים מכאן ומכאן" ללא אפשרות להגיש כל תביעה, ומצד שני לאפשר כלל ברור ובהיר ולחסום, במקרים שבהם עמד בפני הוריי היילוד זמן מספק לארגן את תביעתם, את האפשרות להגיש תביעה בגין עילת "חיים בעוולה", נקבע בפסק הדין הכלל הבא: "זוהי התוצאה האופרטיבית: אם תביעת ההורים התיישנה עד ליום 28.8.2015, כי אז יוכל היילוד להגיש תביעה בעילה של 'חיים בעוולה' עד לתאריך 31.12.2017, בכפוף לכך שתביעתו לא התיישנה כשלעצמה." (שם, פסקה 18 לחוות דעתי) נוכח ההלכה שנקבעה בעניין מכבי, הגישו המערערים לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר, אולם הבקשה נדחתה מטעמים שיפורטו בהמשך. ומכאן הערעור המונח לפנינו. המערערים טוענים כי אין לדחות את תביעתם על הסף, אלא יש להידרש לה לגופה. לגישתם, טעה בית משפט קמא בכך שלא ראה בעניינם נפקות להלכת מכבי. משיבים 2 ו-4 (להלן: המשיבים) סבורים שהלכת מכבי אינה מעלה או מורידה לענייננו, וזאת לאור תכליתה, בעוד שמשיבים 1 ו-3 הסכימו להצעת בית משפט זה לקבלת הערעור נגדם. בנוסף טוענת משיבה 2 כי אין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות בעניינה, הואיל והיא לא הייתה צד לתביעה הראשונה אשר נמחקה. דיון והכרעה מתברר כי על-מנת להכריע בערעור, יש לתת את הדעת לשתי סוגיות: האחת תחולתה של הלכת מכבי על המקרה; והשנייה היעדר השתייכותה של משיבה 2 לתביעה הראשונה שהוגשה, במסגרת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. נדון בסוגיות אלו על-פי סדרן. תחולת הלכת מכבי 6. כפי שהוצג לעיל בהרחבה, בהלכת מכבי, שעסקה במקרים שבהם תביעת ההורים התיישנה לאחר שנה ממועד פסק דין המר, נקבע כי במקום שבו תביעת ההורים התיישנה עד ליום 28.8.15, יוכל היילוד להגיש תביעה בעילה של "חיים בעוולה" עד ליום 31.12.17, בכפוף לכך שתביעתו לא התיישנה. על-פי קביעת בית משפט קמא, תביעת ההורים התיישנה ביום 10.6.15. קביעה זו מקובלת עליי ביחס לכל המשיבים, פרט למשיבה 2, שעניינה יידון בנפרד. אם כך, על-פי הלכת מכבי, מאחר שתביעת ההורים ביחס למשיבים האמורים התיישנה לפני 28.8.15, ניתן היה להגיש את תביעת היילוד עד לתאריך 31.12.17. כפי שאירע בפועל. בהתאם, הגישו המערערים בקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה משני טעמים: הראשון הוא כי פסק הדין ניתן על-ידו לפני מתן פסק הדין בעניין מכבי, ואין הוא מוסמך, בניגוד לערכאת הערעור, להתחשב בו. בכך צדק בית המשפט המחוזי. הטעם השני נשען על טענת המערערים בהליך קמא ובהליך דנא, שלפיה הלכת מכבי נועדה לסייע להורים שתקופת ההתארגנות שניתנה להם בפסיקה קודמת של בית משפט זה לא הספיקה להם לצורך לימוד זכויותיהם והכנת תביעתם, ולא במקרה כגון דא שבו התקיים הליך קודם באותו עניין (התביעה הראשונה). על-פי השקפת המערערים, עולה אפוא כי תכליתה של הלכת מכבי מהווה סיבה לאי החלתה במקרה דנן. פרשנות תכליתית זו של פסק הדין מכבי אינה ראויה. עסקינן בהוראות מעבר אשר דה פקטו משפיעות על מועד התיישנותן של תביעות רשלנות רפואית שבוצעה כנגד יילוד או הוריו. דיני ההתיישנות מאופיינים במערכת כללים קשיחה. המטרה היא לקבוע קו ברור על ציר הזמן, המחייב את בית המשפט לדחות תביעה שהתיישנה, וזאת מבלי להקנות לו שיקול דעת בעניין, למעט חריגים שחלקם יצירי פסיקה וחלקם יצירי החקיקה (לחריגים ראו, למשל, בהתאמה ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (22.12.14); סעיף 8 לחוק ההתיישנות – התיישנות שלא מדעת, המקנה לבית המשפט שיקול דעת שאיננו עניין של תחשיב גרידא). כמו בתמרור המופיע בדרך, על הוראות ההתיישנות להיות ברורות, לכוון התנהגות ולהציב קו אחרון לתובעים ונתבעים פוטנציאלים. כמובן, שיקולים של ודאות ויציבות מחייבים קשיחות שכזו גם לגבי הוראות המעבר בהן אנו עוסקים, ויש למגר את האפשרות לכרסם בהן באופן שיטשטש את בהירותן ויביא לחוסר ודאות בכל הנוגע לזכויותיהם של התובעים והנתבעים בפועל ובכוח. מכאן, הניסיון לתור אחר פרשנות תכליתית של פסק הדין, כאילו מדובר במונח בחקיקה, אינו עומד בתכלית משטר ההתיישנות והוראות המעבר כשלעצמם. משל למה הדבר דומה? טול מקרה שבו תביעה חוזית התיישנה אחרי שבע שנים. אין מחלוקת כי התקופה הרלוונטית להגשת תביעה חלפה. אלא, שטוען התובע בדוגמה, כי מתכליות דיני ההתיישנות למנוע מצב שבו הנתבע ייאלץ לשמור את ראיותיו למשך זמן בלתי מוגבל וכן להגן על שיקולי הסתמכות לגיטימיים לאחר תום התקופה. לטענתו, בעניינו ניתן להוכיח כי הנתבע שמר את כל ראיותיו, והסתמכות – אין. אף אם טענות אלו נכונות הן במקרה הקונקרטי, אין בהן כדי להושיע לו. משנקבעו דיני ההתיישנות, תוקפם במקרה הקונקרטי אינו כפוף לבדיקה פרטנית של מימוש התכליות שעמדו ביסודם. צא ולמד: משקבעה הלכת מכבי את אשר קבעה, על-פי התכליות שעיצבו אותה, המועד המחייב אינו נתון עוד למשא ומתן או לדיון. והאמת תיאמר כי בכל מקרה, הלכת מכבי טומנת בחובה תכליות שמתיישבות עם התוצאה של קבלת התביעה במקרה דנן. ההלכה שנקבעה מאופיינת בכלל ברור וחד משמעי, שנותן מענה לקשת המקרים שבהם תביעת ההורים התיישנה למעלה משנה לאחר מועד קביעת הלכת המר, ועד ליום 28.8.15. המקרה דנן נופל תחת קשת המקרים המתוארת. אמת היא שהלכת מכבי נועדה לסייע למי שטרם הספיק לארגן את תביעתו לאחר הלכת המר, אך הוראות ההלכה נקבעו ככלל גורף, הגם אם הוא חל על מקרים שבהם היה מי שהספיק לארגן את תביעתו, ובחר שלא לעשות כן. כלל זה משקף את האיזון הראוי בין יצירת כלל ברור ובהיר המקדם ודאות ומגביל את האפשרות להגיש תביעה בגין עילת "חיים בעוולה" במקרים שבהם עמד לרשות הוריי היילוד זמן מספק לארגן את תביעתם, לבין שיקולי צדק שעל פיהם יש לדאוג לצרכי היילוד ולאפשר לו לנהל את תביעתו, מתוך ההנחה שהלכת המר לא באה לשלול עילת תביעה שהייתה קיימת לפניה, ולחסום בפני היילוד והוריו את שערי הכניסה לבית המשפט. 7. לא זו אף זו, בהלכת מכבי נדונו שלוש דרכים שבהן בית משפט זה יכול היה להלך בבואו לקבוע את הוראות המעבר הראויות. אחת מהן הורתה לבחון באופן פרטני את המקרים שהונחו בפני בית המשפט באותו עניין, ולהכריע האם בנסיבותיו הייתה הצדקה מספקת לאי-הגשת התביעה במועדה (שם, פסקה 10 לחוות דעתי). ואולם, אפשרות זו נדחתה לנוכח שני חסרונות מרכזיים, המצויים במישורים של צדק ומדיניות רצויה, כמפורט להלן: "צדק: בחינת כל מקרה מסוג המקרים שלפנינו באורח פרטני יביא, מן הסתם, להכרעה צודקת לגוף העניין – האם ישב התובע בחוסר מעש אם לאו. ברם, עלול להיווצר חוסר צדק בשל הבחנות שרירותיות בין תובעים מן הסוג שנדון כאן לתובעים מן הסוג שנדון בהלכת שירותי בריאות כללית. טלו לדוגמא את ראובן, שתביעת הוריו בעילה של 'הולדה בעוולה' התיישנה שנה וחודש לאחר מתן פסק הדין בעניין המר. בנסיבות העניין נקבע שהם ביצעו פעולות מסוימות לשם הגשת התביעה, כגון פניה לעורך דין וקבלת חלק מן המסמכים הרלוונטיים מבית החולים, אך פעולות אלה אינן מספיקות כדי לקבוע שהם לא ישבו בחוסר מעש מבחינה אובייקטיבית. הסיבה לכך שתביעתם לא הוגשה במועד היא שעורך דינם סבר שבית המשפט לא ימנע מראובן את הגשת תביעתו במקרה שעילת הוריו תתיישן. על פי הדרך הנוכחית, ראובן לא יוכל להגיש תביעה של 'חיים בעוולה'. לעומת זאת, תביעת הוריו של שמעון התיישנה אחד עשר חודשים לאחר קביעת הלכת המר. למרות שהם ישבו בחוסר מעש מוחלט – ואף לא פנו לעורך דין ולא החלו בהליך של קבלת מסמכים מבית החולים – הוא יוכל להגיש את תביעתו שלו על פי הלכת שירותי בריאות כללית. מצב זה בעייתי בנסיבות שבהן, כאמור, קו הגבול של שנה נקבע בדיעבד, ולא ניתן היה להיערך אליו. האמור נכון שבעתיים כאשר עוסקים אנו בדיני ההתיישנות, שלהם שני מאפיינים ייחודיים. הראשון הוא נוקשות המועד, גם ביחס להקשרים אחרים שבהם נקבע מועד מדויק למימוש זכות דיונית. למשל, תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות מועדים מדויקים לביצוע פעולות שונות, אך הן מותירות את סוגיית הארכת המועד לשיקול דעת השופט, עם או בלי טעם מיוחד, לפי הנסיבות (ראו תקנה 528, וכן תקנות 214ט, 256, 295כ). בשונה, דיני ההתיישנות מונעים כל אפשרות לתבוע בבית משפט, ולו בפני ערכאה מבררת. המאפיין השני הוא אורך התקופה. המחוקק, כנראה תוך מודעות למאפיין הנוקשות, קבע תקופה ארוכה למדי להגשת תביעה, גם ביחס למדינות אחרות – שבע שנים לבגיר במקרה הרגיל ואף תקופה שיכולה להגיע לעשרים וחמש שנה, בנסיבות מסוימות, לקטין. תקופה קצובה זו, בניגוד לתקופה, למשל, של ארבעים וחמישה ימים להגשת ערעור, מלמדת על רוחב יד דיוני. מאפיינים אלה מחדדים את הצורך בקביעת המועד הקובע מלכתחילה. ושוב נדגיש כי המצב של התובעים השתנה עקב פסיקת בית המשפט, ולא בשל מחדל זה או אחר של תובע מסוים. מדיניות רצויה: אין זה רצוי, לטעמי, כי הערכאות הדיוניות יתחילו לנהל ביחס לכל תביעה מן הסוג שלפנינו 'משפט זוטא' בדבר השאלה האם בנסיבות העניין הוגשה התביעה לאחר פרק זמן סביר. הדבר יצריך השקעה של זמן שיפוטי רב, שיעסיק, כך ניתן להניח, יותר מערכאה אחת. אף ניתן להניח כי הגישות השיפוטיות לא תהיינה אחידות, על כל המשתמע מכך ביחס לסגירת דלת התביעה. יהיה צורך לקבוע כללים לקשת רחבה של מקרים פרטניים. לעיתים אין מנוס מכך, למשל כאשר ישנו צד שציפייתו הסבירה לפעולה תוך זמן סביר נפגעה. אולם כפי שפורט לעיל, במקרה שלפנינו היבט זה פחות בעייתי, שכן לפני קביעת הלכת המר סברו הנתבעים כי ניתן להגיש את התביעות דנן במשך עשרים וחמש שנה מיום הלידה. על כן קשה לומר שהם ייפגעו, גם אם תינתן לראובן, בדוגמא דלעיל, שנה נוספת להגשת תביעתו." (שם, פסקה 11 לחוות דעתי) אשר על כן, נדחתה האפשרות לבחון כל מקרה באופן פרטני, ונקבע כלל גורף, כמפורט לעיל. מעצם טבעו, הכלל יחול גם על מקרים שבחינה פרטנית שלהם הייתה מעלה כי לא הייתה הצדקה מספקת להגשה המאוחרת של התביעה. זוהי תוצאת האיזון שנערך בין האינטרסים השונים העומדים בבסיס הכלל. בשולי הדברים יצוין כי אין בחוות דעתי כדי להכריע האם הייתה הצדקה לכך שתביעת המערערים הוגשה זמן רב לאחר הלכת המר, או אם לאו, שכן הכרעה שכזו איננה נדרשת בהינתן הכלל שנקבע. לאור האמור לעיל, סבור אני שניתן היה להגיש את תביעת היילוד בגין עילת "חיים בעוולה" במועד שבה היא הוגשה, שכן מועד זה קדם ליום 31.12.17. כך לגבי משיבים 3,1 ו-4. נותר אפוא לדון בעניינה של משיבה 2. סעיף 15 לחוק ההתיישנות 8. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי תביעת ההורים התיישנה ביום 10.6.15, למעלה מתשע שנים לאחר הולדת בנם, וזאת משום שההורים הגישו בעבר תביעה קודמת (התביעה הראשונה), כך שעל-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבו תביעה זו הייתה תלויה ועומדת. קביעה זו התייחסה לכל המשיבים בהליך הנוכחי. ואולם, אני סבור שנפלה טעות בקביעה זו, משום שמשיבה 2 לא הייתה צד לתביעה הראשונה ועל כן אין להאריך לגביה את תקופת ההתיישנות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. המונח "תובענה" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההתיישנות כ"הליך אזרחי לפני בית משפט". בשורה של פסקי דין הוגדרו מונחים אלו אופן רחב, אך אין זה מענייננו כעת שכן התביעה הראשונה שהגישו המערערים מהווה הליך אזרחי כאמור (ראו ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' מרינלנד דולפינריום בע"מ, פ"ד נז(1) 289, פסקה 24 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (2002) (להלן: עניין יחזקאלי)). כמו כן, על אף שסעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד בעיקר כדי למנוע את קיפוחו של בעל-דין אשר הפסיד את זמנו בגלל טעות פורמאלית בהגשת התובענה (דברי הסבר להצעת חוק ההתיישנות, התשי"ז-1957, ה"ח 312, 285), הפסיקה פירשה באופן רחב גם את המונח "נדחתה" כך שמדובר על כל תובענה שהופסק הדיון בה והיא לא נדונה לגופה, כפי שאירע בענייננו (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624, 627 (1989)). משקבענו שהתביעה הראשונה שהגישו המערערים הינה בגדר "תובענה שנדחתה", יש לבחון האם היא "נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". אין חולק על כך שהתביעה הראשונה לא יצרה מעשה בית דין. יחד עם זאת, בתיבה האמורה גלום גם התנאי כי התובענה המוקדמת והמאוחרת יוגשו בגין אותה עילה. שתי התביעות עניינן רשלנות רפואית כלפי היילוד והוריו. השוני ביניהן הוא כי בתביעה השנייה הוספה נתבעת נוספת – היא משיבה 2. השאלה היא האם נתון משתנה זה מוציא את הנתבעת הנוספת מתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. וליתר דיוק, השאלה היא האם זהות הצדדים מהווה חלק מעילת התובענה לעניין סעיף 15. לצרכי דיני ההתיישנות, מקובל להגדיר "עילת תובענה" כעילה המקיימת את כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תובענה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (עניין יחזקאלי, פסקה 25; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה, אשר הייתה בדעת מיעוט, אך לא לעניין זה (2003) (להלן: עניין זיסר)). להשקפתי זהות הצדדים הינה חלק אינטגרלי ממונח זה, שהרי הם מהווים חלק מהעובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התובענה, כאמור. יפים לעניין זה דבריו של השופט ח' כהן בע"א 242/66 יעקובסון נ' אוסקר גז, פ"ד כא(1) 85, 90 (1967), אשר נכתבו בהקשר אחר אך רלוונטיים לענייננו: "לדידי אין ספק שמבלי נתבע אין תביעה, ובלי נתבע פלוני אין עילת תביעה: "העילה" היא עילה לתביעתו של התובע דוקא, ונגד אותו הנתבע שהוא תובעו - ועל כן יכול מעשה אחד, כגון גזילה אחת, לשמש עילות תביעות רבות, אחת נגד נתבע פלוני שהוא הגזלן, שניה נגד נתבע פלמוני שהוא המחזיק, שלישית נגד נתבע למוני שקנה מן הגזלן שלא בתום לב, וכן כל כיוצא באלה: העילה אינה מתמצית במעשה הגזילה ובנזקו של התובע, אלא דרושה לה עוד ההשתייכות העובדתית של אותו הנתבע אשר התובע בחר בו לתבעו לדין." ניתן לומר שהעילה היא הגוף של התובענה, ובתור כזו – הפרטים חשובים. סיפור המעשה עומד בליבת העניין, והעושים הם חלק מהמעשה. ברי כי יש לציין בעילת נזיקין מי המזיק ומי הניזוק. יוצא אפוא כי הלשון תומכת במסקנת משיבה 2, שלפיה לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 15, עבור מי שלא היה צד לתביעה הראשונה שנדחתה. כך בוודאי לצד חדש שאין לו זיקה בשום אופן לתביעה הראשונית. עם זאת, המונח "עילה" משתנה לעיתים תכופות בהתאם להסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה, כתלות בהקשר ובתכלית אותו הסדר, ונכון יהיה לבחון את הסוגיה גם מבחינה תכליתית. ההסדר המעוגן בסעיף 15 משקף את ההכרה בכך שהחל מהרגע שבו התובע מגיש את תביעתו, קצב התקדמותה תלוי בגורמים רבים מלבדו, ואין לזקוף זאת לחובתו שעה שהוא פעל כדי לממש את זכותו לפנות לערכאות שיפוטיות ולא "ישן על זכויותיו" (עניין זיסר, פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה). ואולם, מובן מאליו שדיני ההתיישנות אינם מעוצבים לפי אינטרס התובע לבדו, ובבסיסם עומד הן האינטרס הציבורי והן האינטרס של הנתבע. האינטרסים המתמקדים בבעלי הדין נשענים על רציונליים כגון רציונל ראייתי המשחרר את הנתבע מהחובה לשמור את ראיותיו עד לזמן בלתי מוגבל; רציונל שבבסיסו חזקה, שלפיה שיהוי רב בהגשת התביעה מעיד על ויתור מצד התובע על זכותו המהותית; ורציונל המקדם ודאות לגבי חובותיו וזכויותיו של הנתבע, ובכך מאפשר הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו (ראו רע"א 5971/07 חסן נ' עזבון סעיד, פסקה ד (11.11.2007) והמקורות המאוזכרים שם (להלן: עניין חסן); להרחבה ראו טל חבקין התיישנות 33-21 (2014)). כותרתו של סעיף 15 היא "תובענה שנדחתה". התוצאה של תובענה שנדחתה, על-פי תנאי הסעיף, היא שאין להביא במניין תקופת ההתיישנות את זמן חיי תובענה זו. במצב שבו נתבע מסוים היה צד לתובענה מוקדמת שנדחתה, קשה יהיה לו לבוא בטרוניה לתובע שעה שהוא היה חלק מההליך המשפטי וודאי היה מודע לקיומו. לעומת זאת, אין ספק כי הארכת תקופת ההתיישנות לגבי מי שלא היה צד לתובענה הראשונה שנדחתה, שייתכן שאף כלל לא היה מודע לקיומה של תובענה כזו, חותרת באופן בלתי סביר תחת הרציונליים שפורטו לעיל. על כן, קבלת פרשנות שלפיה מה לי אם נתבע ישן ומה לי אם נתבע חדש, אינה מתיישבת עם תכליות דיני ההתיישנות (יודגש שזו לא בהכרח המסקנה המתבקשת מקום שבו אין זהות מוחלטת בין הנתבעים בתביעות השונות, אך קיימת ביניהם זיקה משמעותית דוגמת יחסי חליפות או שליחות – ראו, למשל, עניין חסן). יתר על כן, פרשנות המאריכה את תקופת ההתיישנות גם לגבי מי שלא היה צד לתובענה הראשונה שנדחתה, אינה עולה בקנה אחד עם ההסדר הקבוע בתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) הקובע כי "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". דהיינו, המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות לגבי בעל הדין החדש אינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי, אלא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (למעט מקרים שבהם תיקון כתב התביעה לא יוביל לחריגה מעילת התביעה המקורית; ראו 6590/10 רע"א עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל (28.5.2012)). הסדר זה מונע מתן יתרון בלתי הולם לתובע, אשר מעוניין להוסיף לכתב התביעה נתבעים נוספים (שאינם זהים מבחינה מהותית לנתבעים הקיימים), לאחר שעילת התביעה מולם התיישנה (וראו רע"א 7488112 דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.2.14); 1211/97 כלל השקעות בנדל"ן בע"מ נ' תלמי, פסקה 2 (13.10.1997)). הסדר זה אף עושה צדק דיוני עם הנתבע בכך שהוא עומד בזכות עצמו ואינו נגרר למצב של נתבע אחר, שרק נגדו הוגשה תובענה. כמו בסעיף 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, כך גם בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, לא נכון יהיה לאפשר מצב שבו תוארך תקופת התיישנות למול נתבע פלוני, רק משום שתובע הגיש בעבר תביעה כנגד נתבע אלמוני. לאור האמור לעיל, דחיית מועד ההתיישנות על-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות תתאפשר רק כלפי מי שהיה צד גם לתביעה המוקדמת שהוגשה (וראו לעניין זה רע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת [כתוארה אז] א' חיות (4.9.2003), אשר עסקה בהיעדר זהות בין התובעים בתביעות השונות). הואיל ומשיבה 2 לא הייתה צד לתביעה הראשונה שהגישו ההורים, אין להשמיט לגביה ממניין תקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התביעה הראשונה ובין דחייתה, ומכאן שתביעת ההורים למולה התיישנה כשבע שנים לאחר מועד הלידה – ביום 3.12.12. הנפקות לקביעה האמורה היא שההלכה השלטת במערכת היחסים שבין המערערים לבין משיבה 2, היא הלכת פלונית ולא הלכת מכבי. זאת משום שהלכת פלונית עוסקת במצבים שבהם תביעת ההורים התיישנה בתקופה שלאחר מתן פסק הדין בעניין המר (מיום 28.5.12) ועד כשנה לאחר מכן (ביום 28.5.13); בעוד שהלכת מכבי עוסקת במצבים שבהם תביעת ההורים התיישנה החל משנה לאחר הלכת המר (מיום 28.5.13) ועד לקו הגבול שנקבע בעניין הסהר האדום (ביום 28.8.15). בענייננו, כאמור, תביעת ההורים למול משיבה 2 התיישנה ביום 3.12.12. כלומר, פחות משנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר. לפיכך, הוראות המעבר הרלוונטיות עבורה הן אלו שנקבעו בהלכת פלונית, שלפיהן המערערים היו זכאים להגיש את תביעת היילוד בגין "חיים בעוולה" עד ליום 28.8.15. מאחר שתביעתם הוגשה לאחר מכן, דינה להידחות על הסף מחמת התיישנות. 9. בשולי הדברים יוער כי המערערים העלו הסתייגויות דיוניות כנגד טענתה של משיבה 2 בדבר היעדר תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. לטענתם, היה על משיבה 2 להשיג על קביעתו של בית המשפט קמא במסגרת ערעור שכנגד על-פי תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולחלופין שהיה עליה להעלות טענה זו בשלב מוקדם יותר בהליך ולא לעשות זאת לראשונה במהלך הדיון שהתקיים בפני בית משפט זה. דין טענות אלו להידחות. לעניין הערעור שכנגד, הרי שמשיבה 2 איננה מבקשת לשנות את תוצאת פסק הדין קמא, אלא את הנמקתו בלבד, ועל כן אין היא נדרשת להגיש ערעור שכנגד ובית המשפט רשאי לקבל את טענותיה לפי תקנות 454 או 462 לתקנות סדר הדין האזרחי (וראו בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, מה(5) 695, 699 (1991); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 408-407 (מהדורה שלישית, 2012)). לעניין מועד העלאת הטענה, במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, הגישה משיבה 2 בקשה לדחיית התביעה על הסף ובה נטענה טענת התיישנות. אין מחלוקת בכתבי הערעור על כך שבקשה זו הוגשה בהזדמנות הראשונה, כנדרש על-פי סעיף 3 לחוק ההתיישנות. אשר על כן, איני מוצא טעם של ממש בטענת המערערים. 10. סיכומו של דבר, לו תישמע דעתי, יש לדחות את הערעור כנגד משיבה 2, ולקבל את הערעור כנגד משיבים 1, 3, ו-4 כך שניתן יהיה לברר את תביעת היילוד שהוגשה כנגדם. בנסיבות העניין, לנוכח העמדות השונות של הצדדים, התוצאות השונות אליהן הגעתי ואי פסיקת הוצאות בהליך קמא, הייתי מציע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ה' בטבת התשע"ט (‏13.12.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 16081210_Z09.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il