בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
8109/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערים: 1.
אסעד עודה אבו-חאטום
2.
גאלב עודה אבו-חאטום
נגד
המשיב: 1.
סעיד עודה אבו-חאטום
משיב
פורמלי: 2. רשם המקרקעין - נצרת
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בת.א.
577/95 מיום 10.11.98 שניתן על ידי
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
תאריך הישיבה: כ"א באדר א'
תש"ס (27.2.2000)
בשם
המערערים: עו"ד שי טויסטר
בשם המשיב: עו"ד גרייב סלים
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
בהמשך להחלטתנו מיום 5.7.2000, אנו מחליטים
לדחות את הערעור בכל הנוגע ליחסים בין המערערים לבין המשיב, ולהחזיר את הדיון לבית
המשפט המחוזי לבחינת מעמדן של הקרקעות כ"נכס נפקד", הכל כפי שיפורט
להלן.
1. אחזור בקצרה על עיקרי העובדות הנוגעות לעניין ועל ההתפתחויות שחלו מאז החלטתנו מיום 5.7.2000. למנוח עודה
סעיד אבו חאטום (להלן: "המנוח") היו שלושה בנים: סעיד, אסעד וגלאב עודה
אבו חאטום. סעיד הבכור, הוא המשיב שלפנינו, התגורר בירדן משנת 1948, מאז היה בן
16. הוא הגיע לישראל לראשונה לביקור בשנת 1969 וחזר לירדן. שני האחים האחרים,
המערערים לפנינו, התגוררו בישראל. למנוח היו קרקעות, בהיקף של עשרות דונמים,
באדמות יפיע. בראשית שנת 1958 העביר המנוח לשני בניו אסעד וגלאב את הקרקעות
שבבעלותו. לצורך כך הוא חתם ביום 7.3.58 על יפוי כוח בשפה הערבית (להלן:
"יפוי הכוח") בפני הנוטריון הציבורי בנצרת (ת2/). ביפוי הכוח נאמר
כדלקמן (על פי תרגום לעברית שהגישו המערערים):
הואיל
ואני החתום מטה עודה סעיד אבו חאטום, נושא תעודת זהות אזרחית מס' 67040 מהכפר
יפיע, הבעלים של אדמות ונכסים שבהם אני מחזיק ללא תחרות או התנגדות כלהלן:
...
והואיל
והגעתי להסכם עם בני אסעד עודה סעיד אבו חטאום וגאלב עודה סעיד אבו חאטום מהכפר
יפיע בתאריך 10.1.1958 למכור להם חלקות האדמה והנכסים הנ"ל באופן שווה ביניהם
וכבר מסרתי להם אותם מאז אותו התאריך הנ"ל והתחייבתי להעביר על שמם בלשכת
רישום המקרקעין, אבל ביצוע פעולת ההעברה אינה ניתנת למימוש כיום.
על
כן ובהתאם לכך מיפה כוחה להיות במקומי את הגב' סלמא סולימאן אבו חאטום מהכפר יפיע
בתור מיפה כח חוקית ולייצגני ברישום האדמות והנכסים הנ"ל על שם הקונים שני
בני אסעד וגאלב הנ"ל ולהם בלבד וללא מתחרה ובאופן שווה ביניהם, והרשיתי
ויפיתי כוחה של מרשתי הנ"ל לחתום על כל הבקשות והדרישות ...ולהודות במקומי
במשרדי הטאבו בנצרת ... בקבלת המחיר בסכום של 9250 לירות תשעת אלפים ומאתיים
וחמישים לירות ישראליות ואשר קבלתיו כולו ובשלמותו בתשלומים שונים מידי הקונים
הנ"ל, ויפיתי את כוחה של מרשתי הנ"ל ליצגני בכל המשרדים ... והרשיתי לה
להעביר את הקרקעות והנכסים הנ"ל ולוותר עליהם לטובת שני בני אסעד וגאלב
הקונים הנ"ל ולהם בלבד וללא כל מתחרים. ...
2. לאחר מספר שבועות, ביום 26.3.58, חתמו הבנים
אסעד וגאלב על תצהיר בשפה הערבית (להלן: "התצהיר") בפני המטרופוליס
האורתודוכסי בנצרת (ת1/). וזו לשון התצהיר, על פי תרגום שהוגש מטעם המערערים:
אנו
החתומים מטה אסעד עודה סעיד אבו חאטום וגאלב עודה סעיד אבו חאטום מהכפר יפיע,
מודים ומאשרים בהתאם לזה שאמא שלנו סלמא סולימאן אבו חאטום שילמה (1/3) שליש
מהמחיר אשר שלמנו אותו לאבינו עודה סעיד אבו חאטום וזאת תמורת חתימת אבינו על יפוי
כח מתאריך 7.3.58 תחת המספר 116/9 אצל הנוטריון הציבורי בנצרת ואשר לפיו מכר לנו
אבינו את האדמות והנכסים המפורטים ביפוי הכח הנ"ל.
ותמורת
(1/3) המחיר הנ"ל ואשר קבלנו מאמנו, מודים ומאשרים שהשליש הנכסים והקרקעות
והאדמות המפורטים ביפוי הכח הנ"ל, הינו לאחינו סעיד עודה אבו חאטום.
ואנו
מתחייבים למסור לו את חלקו השליש של האדמות והקרקעות והנכסים הנ"ל ולרשום את
השליש הנ"ל על שמו כאשר ידרוש מאתנו זאת, היות והשליש הזה לא שייך לנו ואינו
רכושנו, וכי אם הינו רכושו של אחינו סעיד עודה אבו חאטום.
וקבלתנו
את השליש הזה בתקופה הנוכחית וחזקתנו בו הינה במקום אחינו הנ"ל ולטובתו,
וכאשר יבקש מאתנו לקבל את חלקו הנ"ל ולהעבירו על שמו או לרשמו בשמו, אנו
מתחייבים להתחשבן איתו על שליש ההכנסה של הנכסים והאדמות והקרקעות הנ"ל ולשלם
לו שליש זה.
3. הזכויות של המערערים נרשמו בלשכת רישום
המקרקעין ביום 15.2.73. במהלך השנים שלחו המערערים מפעם לפעם למשיב כסף עבור חלקו
בהכנסות שהתקבלו מיבול האדמה. כך, למשל, בשנת 1992 הוא קיבל מהם כ2000- דולר. בשנת
1995 הציעו המערערים למשיב כי ירכשו את חלקו בקרקע. האחים פנו לעורך-דין אך בסופו
של דבר לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי תנאי העסקה.
4. המשיב הגיש ביום 27.8.95 תביעה לבית המשפט
המחוזי בנצרת, בדרישה לקבל לידיו שליש מהמקרקעין של המנוח. הוא טען כי המערערים
קיבלו אותם בנאמנות, ואף זאת רק עד שהמשיב ידרוש לקבלם. המערערים, מצידם, טענו כי
אין למשיב כל זכויות במקרקעין. בנוסף טענו המערערים בכתב הגנתם כי המשיב עזב את
הארץ בשנת 1948 לירדן והוא בבחינת נפקד בהתאם לחוק נכסי נפקדים, תש"י1950-,
ולכן אין לו כל מעמד לגבי הנכסים. מנגד טען המשיב כי אין הוא נחשב כנפקד, וזאת
לאור חקיקת חוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית,
התשנ"ה1995- (להלן: "חוק הסכם השלום") ולאור העובדה שיש לו כיום
אשרת עבודה אמריקאית (Green Card). יצוין, כי
איש מבעלי הדין לא ביקש לצרף לדיון את האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן:
"האפוטרופוס") וגם בית המשפט נמנע מלעשות כן. המשיב הביא זאת כטעם נוסף
לדחיית טענת הנפקדות.
5. בית המשפט המחוזי בנצרת - מפי סגן הנשיא השופט
ע.ר. זועבי - קיבל את תביעת המשיב. הוא ראה בתצהיר המערערים משנת 1958 הודאה חד
משמעית בכך ששליש מהמקרקעין הועברו להם מהמנוח בנאמנות לטובת המשיב וכי שליש זה
שייך למשיב. הנאמנים הם המערערים, הנהנה הוא המשיב ויוצרי הנאמנות הם המנוח ואשתו.
בית המשפט ציין כי גם לפני חקיקת חוק הנאמנות, תשל"ט1979-, הדין הכיר במושג
הנאמנות מכוח דיני היושר האנגליים. במקרה הנדון, התצהיר מהווה חוזה בין המנוח
למערערים, על פיו התחייבו המערערים להחזיק שליש מהקרקע ולפעול בה לטובת המשיב
ולמסור אותו שליש למשיב ברגע שהוא יבקש זאת.
6. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנפקדות שנשמעה
מפי המערערים, בציינו את הדברים הבאים:
במקרה
שלנו לא הוזמן האפוטרופוס כצד בתובענה וב"כ [המערערים] בעצמו לא ביקש להזמין
את האפוטרופוס ולא הופנתה תשומת לב בית המשפט לטענה זו, ועל כן בית המשפט לא עשה
זאת מיוזמתו. לכן לפי הסעיף הנ"ל 31 [לחוק נכסי נפקדים], טענת נכס נפקד שמורה
לאפוטרופוס ואני רואה בטענה זו כטענה בטלה במקרה ספציפי שלנו. ...
וכאמור
זכותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, באם יראה שמגיעה לו זכות במקרקעין, לפנות לבית
המשפט בכל עת שירצה ושמורה לו הזכות ואני מצווה שהעתק מפסק דין זה יישלח
לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, אבל בינתיים התביעה מתבררת בין שני הצדדים האלה ועליי
להכריע בה אם [המשיב] הוא בעל זכות או לא נגד [המערערים] ולאחר מכן שאני אקבע שהוא
בעל זכות תישאר השאלה אם הזכות הזו יכולה לעבור לו בהתאם לפסק הדין או האפוטרופוס
לנכסי נפקדים יכול לפגום בה ולהגיש תביעה חדשה או תביעה בכל דרך אחרת כדי לתקוף את
זכותו של [המשיב].
...
ענין
פירוש חוק השלום עם ירדן ובמיוחד סעיף 6 הנ"ל הוא לא לי בשלב זה ולבטח
תתעוררנה שאלות רבות לגבי פירוש סעיף זה ולדעתי חשוב מאוד לדעת מתי נפטר המנוח
וממתי קמה ל[משיב] זכותו ושוב אינני דן בסוגיה זו בתיק זה.
7. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת ההתיישנות
שהעלו המערערים, בשל הכלל שאין התיישנות ביחסי נאמנות. לכן, לשיטתו, עילת התובענה
נולדה רק כאשר הנאמנים כפרו בכך שהם מחזיקים בנכס כנאמנים. טענת המערערים בדבר
שיהוי נדחתה בנימוק שהם לא הוכיחו שהמשיב ויתר על זכויותיו בנכס ולא הוכיחו שעקב
השיהוי השתנה מצבם לרעה או נגרם להם נזק בלתי סביר.
8. בערעור שהוגש על פסק הדין העלו המערערים שורה
של טענות עובדתיות ומשפטיות. במישור העובדתי הם טענו כי שילמו לאביהם ממיטב כספם
עבור המקרקעין, לא הייתה מעולם כוונה ליצור נאמנות, לא נוצרה נאמנות ולא נרשמה
נאמנות בלשכת רישום המקרקעין. במישור המשפטי, טענתם היא שהנאמנות לא הייתה מוכרת
בשנת 1958 ולכן היא בטלה. בנוסף, לא התבקשה הסכמת המנהל ליצירת נאמנות, כמצוות
פקודת העברת קרקעות 1920, ולא נרשמה הנאמנות במרשם המקרקעין. טענה נוספת, חדשה,
בפי המערערים היא כי התצהיר הוא הסכם לטובת צד שלישי, הלוא הוא המשיב. לפי הדין
שהיה קיים לפני חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, דהיינו, בשנת 1958, צד
שלישי אינו זכאי לתבוע את זכויותיו על-פי ההסכם.
9. כאמור, לחלופין טוענים המערערים כי המשיב היה
בעת עריכת הנאמנות בחזקת נפקד ולכן הנכסים להם הוא טוען הפכו ל"נכס
נפקד", כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, והוקנו לאפוטרופוס, החל ביום בו נוצרה
הנאמנות. על פי סעיף 31 לחוק, חייב היה בית המשפט להזמין מיוזמתו את האפוטרופוס
להביע את עמדתו. לכן יש להחזיר, לטענתם, את הדיון לבית המשפט המחוזי ולקיים דיון
מחודש, בהשתתפות האפוטרופוס.
10. בא-כוח המשיב, מצידו, תומך בפסק הדין המחוזי על
כל נימוקיו. לגבי הטענה החלופית, טענתו היא כי יש לפרש את חוק נכסי נפקדים באופן
שלא יחול על בעלות שביושר מכוח נאמנות. כן שב וטוען המשיב כי על-פי חוק יישום הסכם
השלום הוא אינו בבחינת נפקד. לשיטתו, הוא הפך לבעל הנכסים רק ביום בו דרש את מימוש
הנאמנות, כלומר לאחר הסכם השלום עם ירדן ולכן הוא אינו בא בגדר נפקד. לבסוף, אפילו
טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא הזמין את האפוטרופוס, אין בטעות זו כדי לפגום בפסק
הדין שניתן.
11. לאחר שמיעת בעלי הדין בערעור זה, החלטנו ביום
5.7.2000 כי הוראת סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים מחייבת להזמין את האפוטרופוס לדיון
כדי שישמיע את עמדתו בשאלת מעמדן של הקרקעות נשוא התביעה כ"נכס נפקד".
בעקבות החלטתנו הגיש לנו האפוטרופוס ביום 31.8.2000 את עמדתו בעניין, לפיה:
היה
וידחה הערעור והקביעה כי המערערים שימשו נאמניו של המשיב תעמוד בעינה, כי אז עמדת
האפוטרופוס היא כי שליש מהמקרקעין מוקנים לו על פי חוק, נוכח נפקדותו של המשיב.
עמדתו זו של האפוטרופוס מבוססת על ההנחה, כי כבר בשנת 1958
היה למשיב "נכס", כמשמעותו בסעיף 1(א) לחוק נכסי נפקדים. וכך מנמק
האפוטרופוס את מסקנתו:
ביום
חתימת התצהיר - כתב הנאמנות - קמו למשיב זכויות; הזכות לקבל חזקה במקרקעין, הזכות
לקבל רישום במקרקעין והזכות לקבל פירות כפי חלקו היחסי במקרקעין. ברי שלפנינו נכס
כהגדרתו בחוק. המדובר במקרקעין המוחזקים ע"י המערערים עבור המשיב, המשיב נהנה
מהם ויש לו זכות לקבלת פירות. זאת ועוד, הגדרת נכס כוללת גם "זכות בנכס"
מוחזקת או ראויה. הפסיקה קבעה כי זכות ראויה כוללת בתוכה גם זכויות בלתי חוזיות
וכל זכות הניתנת לאכיפה באמצעות תביעה - מה שוודאי מתקיים בענייננו.
עוד ציין האפוטרופוס, כי לחוק הסכם השלום אין רלוונטיות
למקרה דנא, כיוון שהחוק אינו חל למפרע.
12. ביום 1.11.2000 זומנו בעלי הדין, כולל
האפוטרופוס, לתזכורת בפני בית המשפט. בדיון לפניי הודיע האפוטרופוס כי יגיש בימים
הקרובים הודעה משלימה במסגרת סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים. ואמנם, ביום 5.11.2000
הודיע האפוטרופוס לבית המשפט כי לאור העניין והאינטרס שיש לו במקרקעין, הוא מבקש
להצטרף כבעל דין, בהתאם לאמור בסעיף 31 לחוק.
13. אפנה תחילה לטענות הנוגעות למערכת הזכויות בין
המשיב לבין המערערים. הטענות נוגעות הן למישור העובדתי הן למישור המשפטי. באשר
לטענות העובדתיות, איני רואה עילה להתערב במימצאיו של בית המשפט המחוזי. מימצאים
אלה מבוססים הם כהלכה על הראיות שהיו בפני בית המשפט. יצוין, כי המסמך של
המערערים, שנערך בפני המטרופוליס האורתודוכסי בנצרת, הוא ברור וחד משמעי ואין מקום
לחלוק על מסקנתו של בית המשפט בדבר משמעותו.
14. הטענות המשפטיות מכוונות נגד תוקפו של התצהיר
הנזכר. נכון הוא כי האפשרות ליצירת נאמנות פרטית לפני חקיקת חוק הנאמנות הייתה
שנויה במחלוקת, שטרם הוכרעה סופית עד עצם היום הזה. ככל שאנו מתרחקים מבחינת הזמן
מן התקופה היא, כך השאלה מאבדת מחשיבותה המעשית. לדעתי, גם בנסיבות המקרה הנדון
אין הכרח כי אכריע בשאלת קיומה של נאמנות פרטית, על כל היבטיה, לפני חקיקת חוק
הנאמנות. השאלה העומדת בפנינו נוגעת באופן בלעדי ליחסים בין "הנאמנים"
לבין "הנהנה" ואין לה השלכה כלשהי לגבי צדדים שלישיים. נמצא, כי נוכל
להסתפק בבדיקת היחסים החיוביים בין בעלי הדין, מבלי להידרש לתוצאות חפציות כלשהן
של קיום הנאמנות. גם לפני חקיקת החוק הוכרה האפשרות ליצור חוזה נאמנות במישור
האובליגטורי, להבדיל מן המישור החפצי. ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי השופט זילברג
בע"א 158/54 יצחק דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, ת"א, ואח',
פ"ד י(1)687:
כי
מכיון שמוסד הנאמנות הפרטית לא נתקבל, או: עדיין לא נתקבל, במשפט הארץ-ישראלי
והישראלי - בג"צ 77/31 עליאש נ' רשם הקרקעות, ע"א 24-16/45 בן
יעקב נ' פורר, ורבים אחרים זולתם - וה"נאמן בעדו", היינו: ה- cestui que trust מסוג זה, אין לו זכויות שביושר, חפציות, בקרקע הרשומה על שם הנאמן
(trustee), אלא כל כוחו יונק הוא מן החוזה האישי, האובליגטורי, שבינו לבין
הנאמן, הרי תביעתו אינה לא תביעת נחלת מולק ולא תביעת אדמת מירי, אלא "תביעת
חוב" במובן שתי המלים הראשונות אשר בסעיף 1660 של המג'לה. (שם, בעמ'
890).
ראה גם ש' כרם, חוק הנאמנות, תשל"ט1979-
(מהדורה שלישית, התשנ"ה1995-) בעמ' 19-18 וכן ש' כרם "דיני נאמנות
בישראל" הפרקליט לא (תשל"ז) 233. יצוין, כי ההנחה שלמשיב זכויות
חוזיות בלבד מפריכה טענה נוספת של המערערים. הכוונה לטענה כי הנאמנות בטלה משום
שלא נרשמה, כדרישתה של פקודת העברת קרקעות 1920.
15. נמצא, כי השאלה העומדת לפניי היא האם נוצר בין
הצדדים יחס אובליגטורי, שעל-פיו זכאי המשיב לקבל מאת המערערים את חלקו במקרקעין,
וכל זאת מתוך ההנחה שהזכויות החפציות בקרקע נותרו כל העת בידי האחרונים. לכאורה,
על-פי התצהיר, לפנינו חוזה לטובת צד שלישי; כלומר המערערים התחייבו כלפי הוריהם כי
הם ישמשו כנאמנים לטובת אחיהם המשיב. והנה, במישור זה טענת המערערים היא, כי לפני
חקיקת חוק החוזים, לא היה בכוחו של חוזה לטובת צד שלישי להעניק למוטב זכות תביעה.
אין להכחיש כי בשאלה זו נתגלעו חילוקי דעות בין שופטי בית המשפט זה. בין השופטים
שצידדו בזכות התביעה של צד שלישי היו השופט ח' כהן בע"א 78/59 מדינת ישראל
נ' עזבון מ. הידנה ואח', פ"ד יד(2) 926, 930; השופט ברנזון בע"א
488/66 אפרים רייזל בע"מ נ' הולנדר ואח', פ"ד כא(1) 187, 194;
השופט קיסטר בע"א 297/66 שרעפי נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד
כ(4) 821, 831-830. נגדם עמדה דעתו של השופט מני בע"א 149/74 פריגן
בע"מ נ' גורדון ואח', פ"ד כח(2) 761 ובע"א 313/62 אפרתי-שרצר
נ' וייס, פ"ד יז(1) 55).
16. לו נקראתי להכריע במחלוקת זו, הייתי מצטרף לדעת
אלה מן השופטים שהכירו בזכות התביעה של המוטב. בגישה זו דוגלת גם ג' שלו במאמרה
"זכות צד לחוזה וזכות אדם שלישי ערב חוק החוזים החדש" עיוני משפט
ה' (תשל"ו) 141. וכך היא כותבת:
הסכמת
הצדדים המבוטאת בחוזה שואבת תוקפה מעקרונות חוץ-משפטיים. בין עקרונות אלה ניתן
למנות את חופש החוזים, אוטונומיית הרצון, קדושת ההבטחה והגנת אינטרס ההסתמכות.
עקרונות אלה מתייצבים באותה מידת תוקף גם מאחורי זכותו של האדם השלישי. יתרה מזאת:
הכרה בזכות האדם השלישי מתיישבת, לדעתי, עם דין החוזים הישראלי שחל לגבי חוזים
שנכרתו ערב צאת חוק החוזים החדש. אין על כן לראות סיבה וטעם על שום מה לא תוכר, אף
לגבי חוזים כאלה, זכותו של אדם שלישי לתבוע קיום חיוב חוזי שנועד לטובתו. (שם,
בעמ' 143).
17. אולם, גם שאלה זו, איני חושב כי מן ההכרח
להכריע בה הכרעה "היסטורית". לטעמי, מהתנהגותם של בעלי הדין עולה כי
נוצרו יחסים חוזיים ישירים ביניהם. המשיב היה מודע להסכם וקיבל במסגרתו תשלומים
בזמן מן הזמנים. אני רואה בכך יצירת יחס חוזי ישיר, כאמור, בין המערערים לבין
המשיב, יחס שמייתר את שאלת זכותו העצמאית של המשיב-המוטב במסגרת ההסכם בין
המערערים לבין ההורים.
18. מסקנתי היא, איפוא, כי למשיב זכות לתבוע את
חלקו בקרקע מאחיו המערערים. באשר לטענת ההתיישנות, גם בה אין ממש. סירובם של
המערערים לדרישתו של המשיב הושמע לראשונה בשנת 1995. מועד זה הוא הקובע לגבי תחילת
מרוץ ההתיישנות. מאחר שהתביעה הוגשה בסמוך לתאריך זה, אין יסוד לטענת ההתיישנות.
19. מן האמור נובע כי צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו
בדבר זכויותיו של המשיב, אם כי לא לגמרי מטעמו. נשארת הטענה החלופית של המערערים,
בדבר מעמדו של הנכס כ"נכס נפקד". עניין זה קיבל תפנית עם הצטרפותו לדיון
של האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אחת השאלות המשפטיות היא האם זכותו החיובית של המשיב
כלפי המערערים בנוגע לקרקע היא בבחינת "נכס" כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים.
ביתר דיוק, השאלה בהקשר זה היא האם לפנינו "זכות, ראויה או מוחזקת"
כמשמעותה בסעיף 1(א) לחוק נכסי נפקדים. שאלה זו נדונה לא פעם בבית משפט זה. ראה
המרצה (ערעור) 89/51 מיטובה בע"מ נ' ז'ק קסם, פ"ד ו(1) 4;
ע"א 182/72 אברך נ' פקיד השומה תל-אביב 3, פ"ד כז(2) 477;
ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד אל עיר דוד נ' עזבון אלעבסי ואח' (טרם
פורסם). כן ראה י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי (ירושלים, תשנ"ג)
365-362. שאלה זו טרם נתבררה בין בעלי הדין, עליהם נמנה כעת גם האפוטרופוס לנכסי
נפקדים, ומן הראוי כי ידונו בה בבית המשפט המחוזי.
אי לכך, הערעור מתקבל בטענה החלופית והתיק
מוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שידון - במסגרת סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים - בטענה כי
הנכס העומד לדיון הוא נכס נפקד.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, א' בכסלו תשס"א
(28.11.2000).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98081090.Q09 /שב