שלמה (סמי) כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8107/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8107/13 ע"פ 8562/13 בש"פ 1982/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 8107/13 והמשיב בע"פ 8562/13: העורר בבש"פ 1982/14: שלמה (סמי) כהן משה בוקר נ ג ד המשיבה בע"פ 8107/13; המערערת בע"פ 8562/13 והמשיבה בבש"פ 1982/14: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על הכרעת דין מיום 2.10.2013 ועל גזר דין מיום 5.11.2013, של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בת"פ 39860-03-10, שניתנו על ידי כב' השופטת ר' ברקאי; וערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 30.1.2014, בת"פ 39860-03-10, שניתנה על ידי כב' השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: י' בטבת התשע"ו (22.12.2015) בשם המערער בע"פ 8107/13 והמשיב בע"פ 8562/13: עו"ד בני נהרי; עו"ד בועז קניג; עו"ד שוש חיון; עו"ד מור עטיה העורר בבש"פ 1982/14: בעצמו בשם המשיבה בע"פ 8107/13; המערערת בע"פ 8562/13 והמשיבה בבש"פ 1982/14: עו"ד אייל כהן; עו"ד לימור אחרק-שנצר; עו"ד יעל לויה-פינק פסק-דין השופט א' שהם: רקע כללי 1. נגד שלמה (סמי) כהן (להלן: המערער) ונגד שתי נאשמות נוספות, הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום הכולל עשרה אישומים (ת"פ 39860-03-10). במסגרת כתב האישום יוחסו למערער עבירות אלה: אישום ראשון – 1389 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 1389 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; 1389 עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; 1389 עבירות של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; 1389 עבירות של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל); 1389 עבירות של סיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. אישום שני – מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין. אישום שלישי – מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין. אישום שישי – 4 עבירות של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין. אישום שביעי – זיוף, לפי סעיף 418 אמצע לחוק העונשין; ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין. אישום שמיני – 2 עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; 2 עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. אישום תשיעי – מרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה); מרמה ותחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ); אי הודעה על התחלת התעסקות ורישום, לפי סעיף 215 א לפקודת מס הכנסה, וסעיף 117(א)(4) לחוק מע"מ; אי הגשת דו"ח במועדו, לפי סעיף 261(4) לפקודת מס הכנסה; אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) לפקודת מס הכנסה, וסעיף 117(א)(7) לחוק מע"מ; אי הוצאת חשבונית מס, לפי סעיף 117(א) 13 לחוק מע"מ; אי הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. אישום עשירי – עבירות רבות של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק הלבנת הון). 2. בנספח לכתב האישום, כללה המאשימה בקשת חילוט לגבי רכוש השייך למערער, בהתאם לסעיף 21 לחוק הלבנת הון, כמפורט להלן: א. כל סכום כסף שנמצא בחזקתו של המערער או בחשבונותיו. ב. סכום של 120,000 ₪ הנמצא בחזקתו או בחשבונותיו של שרון בוקר, השייך למערער. ג. סכום של 420,000 ₪ הנמצא בחזקתו או בחשבונותיו של משה בוקר, השייך למערער. ד. רכב מסוג סובארו B4 (מ.ר. 6094167), השייך למערער. ה. שני מבנים השייכים למערער, שאחד מהם רשום במנהל מקרקעי ישראל כמשק 17 במושב עזריקם. אחד מהמבנים מחולק לשתי יחידות דיור. ו. כספים ורכוש שנתפסו או הנמצאים בחזקת הנאשמת 3 (לינדה סאלם – א.ש.), השייכים למערער. ז. כל רכוש אחר של המערער, אשר אותר או יאותר עד למתן פסק דין. 3. המערער כפר בעבירות שיוחסו לו, וביום 2.10.2013, ניתנה הכרעת הדין בעניינו (כב' השופטת ר' ברקאי), במסגרתה הוחלט כדלקמן: אישום ראשון – המערער הורשע בעבירות אלה: שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, כאשר אחת מהן הינה עבירה רבת פריטים; עבירה רבת פריטים של קשירת קשר לביצוע פשע בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 499 לחוק העונשין; שתי עבירות שכל אחת מהן רבת פריטים של זיוף ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק העונשין; עבירה רבת פריטים של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל; ו-1341 עבירות של סיוע לכניסה לישראל בניגוד לחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. המערער זוכה מחמת הספק מעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף, ביחס לשימוש שיוחס לו, בשמו של אדם בשם סייליס. אישום שני – המערער הורשע בעבירה של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין. אישום שלישי – המערער הורשע בעבירה של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין. אישום שביעי – המערער זוכה מחמת הספק מעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף. אישום שמיני – המערער הורשע בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ובשתי עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין. אישום תשיעי – המערער הורשע בעבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה; בעבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ; בעבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) וסעיף 117(א)(7) לחוק מע"מ; בעבירה של אי הוצאת חשבונית מס, לפי סעיף 117(א)12 לחוק מע"מ; ובעבירה של אי הגשת דו"חות תקופתיים, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. אישום עשירי – המערער זוכה מחמת הספק מהעבירה שעניינה הלבנת הון. 4. ביום 5.11.2003, נגזר דינו של המערער והושתו עליו העונשים הבאים: 5 שנות מאסר לריצוי בפועל; הופעל עונש מאסר על תנאי בן 4 חודשים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער (ת.פ. 553/05, בית משפט השלום בקרית גת), וזאת בחופף לעונש המאסר שהושת עליו; קנס בשיעור של 100,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו; 24 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המערער, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, כל עבירת מרמה, זיוף או שוחד; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המערער, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, כל עבירת מס. אשר לבקשת החילוט, קבע בית משפט קמא כי יש להורות על חילוט הרכב והשיקים שנתפסו ברשות המערער. עם זאת, הוחלט שלא לחלט כספים מחשבונו של שרון בוקר, למרות שחשבון זה "היווה פלטפורמה לסיוע [למערער] בהעלמת המס", וזאת משום שהמדינה לא ביקשה לזמן את שרון בוקר לדיון, לשם קבלת עמדתו בנדון. 5. לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית משפט קמא, הן מטעם המערער והן מטעם המדינה. כמו כן, הוגש ערר מטעמו של משה בוקר בנוגע לחילוט ההמחאות שנתפסו ברשותו של המערער. מלכתחילה, כוון ערעורו של המערער הן כלפי הכרעת הדין המרשיעה והן לעניין גזר הדין. ואולם, לאחר שמיעת הערותינו, צמצם המערער את ערעורו והשיג על חומרת העונש בלבד. המדינה ממקדת את ערעורה על הכרעת הדין בשתי נקודות: האחת, עניינה בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין להרשיע את המערער ב-1341 עבירות של קבלת דבר במרמה, בגדרי האישום הראשון, אלא בעבירה אחת "רבת פריטים"; השנייה, נוגעת לזיכויו של המערער מעבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק הלבנת הון, כמיוחס לו באישום העשירי. כמו כן, טוענת המדינה כי העונש שהושת על המערער אינו הולם את חומרת המעשים בהם הורשע, ולכן עותרת להחמרה בעונשו. במסגרת בש"פ 1982/14, נטען על ידי מר משה בוקר (להלן: העורר), כי שגה בית משפט קמא משקבע כי אין להשיב לו שני שיקים בנקאיים ע"ס 49,999 ₪, כל אחד, שנתפסו ברשות המערער, כאשר שני השיקים הם לפקודת העורר, ומופיע עליהם הכיתוב "למוטב בלבד". טרם שנפנה לדון בערעורים אלה כסדרם, נפרט בקצרה את עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער, בדגש על האישומים הראשון והעשירי, שעליהם נסב ערעור המדינה. עובדות כתב האישום המתוקן 6. על פי החלק הכללי של כתב האישום, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, שימש המערער כמזכיר ועד הישוב עזריקם, והיה ידוע ברבים כאדם בעל השפעה וקשרים בקרב גורמים שונים ובכירים ברשויות המדינה והשלטון המקומי. עד לשנת 2005, הוגדר המערער כמעסיק, הזכאי לקבל היתר להעסקת עובדים תושבי הרשות הפלשתינאית. בשנה זו בוטלה זכאותו, ועל פי דבריו הוא התקיים מקצבת נכות של הביטוח הלאומי בסך 1,200 ₪, ואף הוכרז, ביום 14.5.2003, כ"חייב מוגבל באמצעים". על פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 2010-2007, קשר המערער קשר עם מתווכים ועובדים פלשתינאים, מתוך כוונה להונות את רשויות המדינה. במסגרת הקשר, ובעקבות פועלו של המערער, קיבלו עובדים פלשתינאים היתרי עבודה לעסוק בתחומי מדינת ישראל, תוך יצירת מצג שווא כי מדובר בהיתרים בתוקף, כאשר בפועל היתרים אלו בוטלו ימים ספורים לאחר הנפקתם, והעובדים לא הועסקו על ידי המעסיק ששמו היה נקוב בהיתר ההעסקה. על פי החלק הכללי, נהג המערער לפנות אל מרים השאש, נאשמת 2 בכתב האישום (להלן: מרים), אשר שימשה כמנהלת מדור תשלומים של משרד הפנים באשקלון (להלן: מת"ש אשקלון), בבקשות לקבלת היתרי העסקה עבור אותם עובדים פלשתינאים, תוך שימוש במכסותיהם של מעסיקים אחרים, ללא ידיעתם או אישורם של מעסיקים אלה. הבקשות הועברו אל לינדה סאלם, נאשמת 3 בכתב האישום (להלן: לינדה), אשר שימשה כרכזת מיחשוב בכירה במינהל האזרחי בגוש עציון (להלן: המת"ק בגוש), שנהגה להנפיק את האישורים. עוד נטען, כי המערער הוציא שני סוגי אישורי עבודה: היתרי עבודה לתקופה של 6-3 חודשים, אשר בוטלו ימים ספורים לאחר הוצאתם (להלן: היתר מבוטל), והיתרי עבודה לתקופה דומה שנשארו בתוקפם למשך תקופת ההיתר (להלן: היתר חי). נטען בחלק הכללי, כי עבור כל אחד מסוגי ההיתרים גבו המערער והמתווכים הפלשתינאים סכומי כסף נכבדים, בניגוד לדין. לבסוף נטען, כי כתוצאה מהמעשים הבלתי חוקיים כמתואר לעיל, זכה המערער לתקבולים בסך 4,625,400 ₪, עליהם לא דיווח לרשויות המס. 7. באישום הראשון, המיוחס למערער ולשתי הנאשמות האחרות, נטען כי המערער גרם לכך שינופקו עבורו במרמה אישורי עבודה בישראל, עבור תושבי הרשות הפלשתינאית, תמורת בצע כסף ולכל המרבה במחיר. זאת עשה המערער באמצעות מרים ולינדה, תוך שהוא משחד אותן ומבצע עבירות של מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות. עוד נטען, כי המערער נהג למכור את אישורי העבודה ישירות לתושבי הרשות הפלשתינאית או באמצעות מתווכים פלשתינאים, שהיו מספקים לו את "הלקוחות". כעבור מספר ימים מיום הוצאת ההיתר, נהג המערער להגיש בקשה לביטול ההיתרים, כדי לקבל אישורים חדשים במקומם, עבור עובדים פלשתינאים אחרים. נטען בנוסף, כי אישורי העבודה נופקו, לבקשתו של המערער, על שם שני מעסיקים ישראלים עיקריים – "בוסתן הדרום" ו"סייליס", ללא ידיעתם או רצונם של המעסיקים, ששמותיהם נקובים בהיתר. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי אותם עובדים פלשתינאים, שהחזיקו בהיתרי העבודה, כלל לא עבדו אצל אותם מעסיקים, כי אם הסתובבו באורח חופשי בתוככי מדינת ישראל ועבדו בתחומים שונים, שאינם בהכרח התחומים הנקובים בהיתר ההעסקה. המערער עצמו, באמצעות המתווכים, גבה מהעובדים הפלשתינאים סכום של כ-2,500 ₪ לכל "היתר העסקה כוזב מבוטל", וכן סכום נוסף של 1,100 ₪ לכל חודש בו עמד ההיתר בתוקפו, בגין כל "היתר העסקה כוזב חי". את הכספים שגבה, שלשל המערער לכיסו. לצורך ביצוע מעשי המרמה, עשה המערער שימוש באמצעי זיוף, השתמש במסמכים מזוייפים, ובחלק מהמקרים אף התחזה בכזב למעסיק, כדי להשיג את מבוקשו. על מנת להסוות את מעשיו, קיבל המערער ממרים ומלינדה מידע רגיש, אשר איפשר לו להגיש דיווחים כוזבים בגין ימי העסקה של העובדים, אף שבפועל הוא לא העסיקם ולא היה זכאי להעסיקם. נטען בנוסף, כי המערער ידע כי העובדים לא יועסקו על ידי המעסיקים הנקובים בהיתרים. רשימת ההיתרים הכוזבים אותם הוציא המערער שלא כדין (רשימה המונה 1389 היתרים), וסכומי הכסף ששולמו בעבורם, פורטו בנספח א' לכתב האישום. במסגרת אישום זה הואשם המערער ב-1389 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, מתן ידיעה כוזבת, וסיוע לכניסה לישראל שלא כדין. 8. על-פי עובדות האישומים השני והשלישי, המערער פעל להנפקת היתרי העסקה על שמם של מעסיקים הנקובים בהיתרים, ללא ידיעתם ואישורם של מעסיקים אלו. לשם כך, נעזר המערער במרים (האישום השני) ובלינדה (האישום השלישי), תוך שהוא גורם להן לבצע מעשי מרמה והפרת אמונים במשרתן, בתמורה לטובות הנאה כספיות ואחרות. 9. כעולה מן האישום השישי, המערער נהג להזדהות, במספר מקרים, בשמם של המעסיקים סייליס ובוסתן הדרום, וזאת בכדי לקבל היתרי העסקה; להשיג מידע אודות בקשות להקצאת מכסה נוספת לעובדי שטחים; ולקבל מידע אודות ארבעה עובדים פלשתינאים מסויימים. 10. בגדרי האישום השביעי, המערער מואשם בכך שזייף בקשות להיתרי העסקה על שמה של חברה בשם "יוסף קמיל ובניו בע"מ", תוך שעשה שימוש במסמך מזוייף לצורך מילוי הבקשות. 11. באישום השמיני נטען, כי בעת שהיה עצור ובין כתלי בית המשפט, הדיח המערער שני עדים מרכזיים בפרשה בעניינו, ושיבש הליכי משפט. 12. מן האישום התשיעי עולה, כי המערער ביצע מעשי מרמה, ערמה או תחבולה, על מנת להתחמק, במתכוון, מתשלומי מס הכנסה ומע"מ, עקב הכנסות שנוצרו לו ממכירת היתרי העסקה כוזבים לפלשתינאים, כמפורט בעובדות האישום הראשון. 13. כנטען באישום העשירי, המערער העניק לעורר, שהוא גיסו, הלוואה כספית בסך של כ-420,000 ₪, אותה שילם באמצעות כספי מכירת היתרי ההעסקה הכוזבים. חלק מן הסכום הופקד בחשבון הבנק של העורר; חלקו ניתן לעורר במזומן; וחלקו כלל שיקים שמוּענו לפקודתו של העורר, בהם החזיק המערער וביצע באמצעותם תשלומים שונים. עוד עולה מאישום זה, כי ביום 12.2.2010, נתן המערער לעורר סך של 8,000 ₪ במזומן, בתמורה לתשלום ששילם עבורו העורר, באמצעות כרטיס אשראי שלו, ביום 10.2.2010. נוסף על כך, העניק המערער לגיסו האחר, שרון בוקר, הלוואה כספית בסך כ-160,000 ₪ במזומן. מתוך סכום זה, השתמש המערער בכ-40,000 ₪ לשם רכישת רכב הסובארו. מעבר לאמור לעיל, השתמש המערער בכספי מכירת היתרי ההעסקה הכוזבים, לצרכי מחייתו, צרכי משפחתו, וצרכיהם של קרוביו. באמצעות כספים אלו, כך נטען, השלים המערער את בניית ביתו, ושיפץ בית נוסף במושב עזריקם; שילם סך של 153,450 ₪ עבור רכישת רכבו הקודם (ובהמשך החליף בין הרכבים, תוך תשלום סך של כ-40,000 ₪ נוספים, כפי שפורט לעיל); כיסה את הוצאותיו השוטפות של העורר, בסך של 114,000 ₪; שילם את חובה של מרים לחברת הכבלים, בסך של 1,868 ₪; שילם עבור מוצרים שרכשה לינדה מחנות בקריית גת, בסך של כ-4,200 ₪; העניק לסייליס הלוואות בסך כולל של 28,000 ₪ במזומן, ו-4,000 ₪ בהמחאה; והפקיד בחשבונה של חמותו, הגב' מרים בוקובזה, סך של 7,500 ₪ במזומן. הכרעת דינו של בית משפט קמא בהקשר לאישומים הראשון והעשירי 14. לאחר בחינת חומר הראיות, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות המפורטות בפסקה 3 לעיל. 15. אשר לאישום הראשון, החליט בית משפט קמא לחלק את הדיון בעבירת המרמה לשני מעשי מרמה נפרדים: (א) מעשה המרמה הראשון עניינו בעצם הוצאת ההיתרים, בהתאם לשיטת הפעולה המיוחסת למערער. נקבע, בהקשר זה, כי המערער קיבל מהמדינה "דבר", כלומר היתרי העסקה עבור אותם עובדים, ונותר לבחון האם היתרים אלו הושגו ב"מרמה". לשיטתו של בית משפט קמא, אכן יש לראות בדרך השגת ההיתרים משום מרמה. זאת שכן, המערער פנה למת"ש אשקלון מבלי שהיתה לו הרשאה לכך; המערער ידע, טרם פנייתו, כי העובדים לא יעסקו בפועל אצל המעסיק ששמו נקוב על גבי ההיתר; והיתה למערער כוונה מוקדמת לבטל את היתרי ההעסקה, על מנת שיוכל להשיג היתרי העסקה חדשים ולמוכרם לעובדים פלשתינאים אחרים. בית משפט קמא נתן דעתו, בגדר נסיבות מחמירות לעבירות המרמה, לשיטה המתוחכמת שבה פעל המערער, במסגרת מעשה מרמה זה, כמו גם להתמשכות העבירה על פני תקופת זמן ניכרת, ולהיקף המרמה שבוצעה בפועל. עם זאת, לנוכח העובדה ש-7 היתרים הוצאו לאחד העובדים שלא במרמה, ועוד 50 היתרים נוספים ניתנו לעובדים אשר הועסקו בפועל בסופו של יום, נקבע כי יש להפחית 57 היתרים מכמות ההיתרים הכוללת המיוחסת למערער בכתב האישום. בית משפט קמא הרשיע, אפוא, את המערער במרמה הנוגעת ל-1,341 היתרים בלבד. לאחר זאת, נדרש בית משפט קמא לשאלה האם יש להרשיע את המערער ב-1,341 עבירות של קבלת דבר במרמה, או שמא בעבירה אחת מרובת-פריטים. לאחר שבחן את השיקולים לכאן או לכאן, החליט בית משפט קמא, כי לנוכח התוכנית העבריינית הכוללת של המערער; הדמיון הרב בנוגע לשיטות הפעולה בהן הוא נקט; ופרקי הזמן הקצרים שבין מעשה אחד למשנהו, הרי שיש לראות בהוצאת כלל ההיתרים משום עבירה אחת מרובת-פריטים של קבלת דבר במרמה. (ב) מעשה המרמה השני נעוץ בדיווחים הפיקטיביים שביצע המערער למת"ש אשקלון, בהם מסר על אודות מספר ימי העבודה שביצעו העובדים הפלשתינאים. לגבי מעשה מרמה זה, אימץ בית משפט קמא את גרסתה של המדינה, ודחה, מכל וכל, את גרסתו של המערער. נקבע, כי המערער מסר בעדותו עדויות סותרות, ובכל הנוגע לעמדתו לפיה הדיווחים שדיווח לא היו כוזבים, הרי שעמדה זו לא הוכחה בראיות. בית משפט קמא ציין, כי התועלת שצמחה למערער ממהלך זה, גלומה ברווחים גדולים שהפיק מפעילותו העבריינית, באשר באמצעות כך, נחסך ממנו לשלם את מלוא התשלומים הסוציאליים עבור העובדים, שבהיתרי העסקתם הוא סחר. בהמשך, עמד בית משפט קמא על התשתית הראייתית אשר יש בה, לגישתו, כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירה מרובת-פריטים של קשירת קשר לביצוע פשע. בין היתר, נתן בית משפט קמא את דעתו להודאתם של ארבעת המתווכים, אשר מסרו כי נטלו חלק בשיטת הפעולה של המערער. נקבע, בהקשר לכך, כי על אף שבמהלך עדותם בבית המשפט, הוכרזו המתווכים כעדים עוינים, ניתן היה לקבל את הודעותיהם לאמיתות תוכנן, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. עוד תמך בית משפט קמא את ההרשעה בעבירת קשירת הקשר, בדברי המערער עצמו, אשר העיד כי הוא פעל בהתאם לשיטת פעולה שתוכננה על-ידו מבעוד מועד. בשים לב לעובדה, שהמערער פעל בהתאם לתוכנית עבריינית אחת, בעלת אופי מתמשך, קבע בית משפט קמא כי, בדומה להרשעת המערער בעבירת המרמה, יש מקום להרשיע את המערער בעבירה אחת, מרובת-פריטים, של קשירת קשר. בהתייחס לעבירת הזיוף, נקבע כי המערער ביצע עבירה זו בנסיבות מחמירות, בכך שהגיש בקשות להיתרים ופעל לבטלם, תחת זהותם של בוסתן הדרום ושל מרים, מבלי שניתנה לו הסמכה לעשות כן. זאת, מתוך כוונה לרמות, באשר באמצעות הגשת בקשות אלו, עלה בידי המערער לסחור בהיתרי ההעסקה שהתקבלו. גם כאן, סבר בית משפט קמא כי מעשיו של המערער מהווים עבירה אחת מרובת-פרטים. ואולם, לשיטתו של בית משפט קמא יש מקום להפריד בין שני הגורמים שאת שמם זייף המערער, קרי בוסתן הדרום ומרים, לנוכח השוני המהותי בין הפרטים שזויפו, הן בשם אותו זייף המערער; והן במהות המסמך המזוייף. יחד עם זאת, בכל הנוגע למעשי הזיוף שיוחסו למערער, בכך שהשתמש בשמו של סייליס, החליט בית משפט קמא לזכות את המערער מעבירה זו. זאת שכן, סייליס, כך נקבע, ידע על אודות השימוש שעושה המערער בשמו, ומכאן ניתן להסיק כי ניתנה למערער הרשאה שבשתיקה לבצע פעולות אלו בשמו של סייליס, אף שלא נתן הסכמה מפורשת לכך. עוד החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה מרובת-פריטים של מסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל. זאת, על יסוד הודאתו של המערער, לפיה הוא הגיש בקשות להוצאת היתרים לעובדים, ביודעו מראש כי אלו לא יעבדו אצל המעסיקים הנקובים בהיתר. לבסוף, ובהתייחס לעבירת הסיוע לכניסה ולשהייה בישראל, הרשיע בית משפט קמא את המערער במיוחס לו. לנוכח העובדה שכל אחד מן העובדים הפלשתינאים שנכנסו באמצעות ההיתר, ביצעו, בעצמם, עבירה עצמאית של כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, הרשיע בית משפט קמא את המערער ב-1,341 עבירות של סיוע לכניסה ולשהייה בישראל, להבדיל מעבירה אחת מרובת-פריטים. 16. האישום העשירי ייחס למערער, כאמור, עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. לאחר שסקר את יסודותיה של עבירה זו, כמו גם את תכליתו של חוק איסור הלבנת הון בכללותו, החליט בית משפט קמא לזכות את המערער מן המיוחס לו באישום זה. נקבע, כי היסוד העובדתי שבעבירה מתקיים במערער, לנוכח השימוש שהוא ביצע בחשבונו של העורר, "כפלטפורמה להפקדת כספים; ההלוואות שניתנו לעורר במזומן; השימוש בכספים לצורך שיפוץ ביתו של המערער; ורכישת הרכבים. עוד נקבע, כי המערער היה מודע להיותו של הרכוש "רכוש אסור". ואולם, לגישתו של בית משפט קמא, לא הוכח כי מתקיים במערער יסוד "הכוונה המיוחדת" הדורש כי המערער יבצע פעולות אסורות אלו במטרה להסוות או להסתיר את מקור הכספים האסורים, כאמור בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. זאת, בין היתר, מן הטעם שלא עלה בידי המדינה להוכיח בראיות כי המערער פעל מתוך מטרה להלבין את הכספים המתייחסים לחלק הארי של התקבולים שקיבל במסגרת פעילותו הפלילית בהיתרים. עוד נקבע, כי לא די, בהקשר זה, בהוכחת מטרתו של המערער, בכל הנוגע לסכום תקבולים המסתכם בכ-700,000 ₪ מתוך סכום התקבולים הכולל, העומד על למעלה מ-4,000,000 ₪. נקבע בנוסף, כי המדינה לא השכילה להוכיח כי המערער פעל בשיטת פעולה סדורה ועקבית לשם הסוואת הכספים, ככל שהדבר נוגע לסכום שמעבר ל-700,000 ₪. בהמשך, דחה בית משפט קמא גם את טענתה החלופית של המדינה, לפיה יש להחיל, בנסיבות העניין, את הלכת הצפיות, חלף הוכחת "הכוונה המיוחדת". לשיטתו של בית משפט קמא, אין מקום להחיל את הלכת הצפיות, בנסיבות בהן הנאשם לא ביצע "עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הרכוש שהושג בפעילות עבריינית" (דבריה של השופטת ד' ברק-ארז, בע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (12.8.2012) (להלן: עניין סלכגי), מהם ציטט בית משפט קמא). עוד תמך בית משפט קמא את קביעתו זו, בהלכה שנקבעה בע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל (12.7.2010) (להלן: עניין תענך)). גזר דינו של בית משפט קמא 17. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם את חומרת מעשיו של המערער, קבע בית משפט קמא כי עניינו של המערער מתחלק לשלושה אירועים עיקריים, והם: הסחר שביצע המערער בהיתרי ההעסקה; השיבוש וההדחה שביצע המערער כלפי שני המתווכים, לאחר מעצרו; ועבירות המס המיוחסות למערער. לאחר שנתן דעתו לערכים המוגנים שבבסיס כל אחד מן האירועים בהם הורשע המערער, ובחן את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה נע בין 4 ל-8 שנות מאסר, בנוגע לעבירות הנכללות באירוע הסחר בהיתרי ההעסקה; נע בין 3 ל-9 חודשי מאסר באירוע השיבוש וההדחה; ונע בין שנה ל-4 שנות מאסר, לגבי אירוע עבירות המס. בהמשך, זקף בית משפט קמא לחובתו של המערער את העובדה שאין מדובר במעשה המרמה הראשון בו היה מעורב, בציינו כי לא היה בעונש מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו כדי להרתיעוֹ מביצוע עבירות דומות. לזכותו של המערער, נזקפה הודאתו במרבית המעשים המיוחסים לו; והמחיר הנפשי היקר שבו נושאים בני משפחתו, בשל חטאיו. לאחר בחינת מכלול השיקולים, דן בית משפט קמא את המערער לעונש כולל של 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. בנוסף, הפעיל בית משפט קמא את עונש המאסר המותנה, בן 4 החודשים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער, וזאת בחופף לעונש שהוטל. עוד הושתו על המערער, יתר העונשים שפורטו בפסקה 4 לעיל. אשר לבקשת המדינה לחלט את רכושו של המערער, נעתר בית משפט קמא חלקית לבקשה זו. נקבע, כי על אף שחשבונו של שרון בוקר שימש פלטפורמה להעלמת המס, הוא לא זומן לדיון, ומכאן שלא ניתנה לו הזדמנות להביע עמדתו בנוגע לחילוט. משכך, הורה בית משפט קמא אך ורק על חילוט הרכוש שנתפס ברשותו של המערער, קרי רכבו והשיקים שנתפסו ברשותו. החלטתו של בית משפט קמא בנוגע לחילוט השיקים 18. עם מתן גזר הדין, הוגש ערר לבית משפט זה, במסגרתו קבל העורר על ההחלטה לחלט שניים מבין השיקים שנמצאו ברשותו של המערער, באשר שיקים אלו ממוענים לפקודתו של העורר. בהחלטה, מיום 20.1.2014, הורה חברי השופט י' דנציגר על החזרת הדיון לבית משפט קמא, על מנת ליתן לעורר אפשרות לטעון באשר לחילוט השיקים. ביום 30.1.2014, החליט בית משפט קמא להותיר על כנה את החלטתו בעניין זה, ושלא להשיב לרשותו של העורר את השיקים שחולטו. בית משפט קמא קבע, כי טענותיו של העורר משיגות, הלכה למעשה, על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידו במסגרת הכרעת הדין. לשיטתו של בית משפט קמא, העורר קיבל הזדמנות מלאה לטעון את טענותיו בהקשר זה, בעת שהעיד בבית משפט קמא והתייחס במישרין לעניין השיקים המדוברים. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי אין לקבל את ההשוואה שמנסה העורר לערוך, בין השיקים שנתפסו ברשותו של המערער לבין חשבון הבנק של שרון בוקר שממנו לא חולטו הכספים. לעמדתו של בית משפט קמא, קיימת הבחנה בין שני סוגי הרכוש, שכן חשבון הבנק של שרון בוקר אינו בגדר "חפץ שנתפס", כנדרש לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, להבדיל מהשיקים שנתפסו ברשותו של המערער. תמצית טענות המדינה בערעור בנוגע לאישומים הראשון והעשירי 19. ערעורה של המדינה ממוקד, כאמור, בשתי טענות. הטענה האחת, עניינה בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש להרשיע את המערער בעבירות מרובות-פרטים (בהקשר לעבירות מרמה, קשירת קשר, זיוף ושימוש במסמך מזוייף; ומתן ידיעה כוזבת), להבדיל מהרשעה בעבירות רבות, בנוגע לכל אחד מן המעשים. לטענת המדינה, שגה בית משפט קמא משהחיל את הדוקטרינה שעניינה עבירה מרובת-פריטים, באשר הוא יישם, שלא כהלכה, את מבחני העזר שנקבעו, בעניין זה, בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160 (1998) (להלן: עניין משולם), ואת שנקבע בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (3.9.2012) (להלן: עניין גולד). טענה זו מתחדדת עוד יותר, לשיטת המדינה, לנוכח העובדה שבית משפט קמא מצא להרשיע את המערער ב-1,341 עבירות של סיוע לשהייה בלתי חוקית, כאשר הרציונל שבו הצדיק בית המשפט את החלטתו זו, זהה לרציונל הנוגע להרשעה בעבירות האחרות. המדינה הוסיפה וטענה, כי לא ניתן לראות במעשיו של המערער כתוכנית עבריינית כוללת אחת. נטען, בהקשר לכך, כי למערער לא היה יעד מוגדר בנוגע למועד סיום פעילותו העבריינית; לכמות היתרי העבודה שבכוונתו להוציא; ולשיעור ההכנסות שישלשל לכיסו. אשר לזיכויו של המערער מן העבירה שעניינה הלבנת הון, סבורה המדינה כי בית משפט קמא נפל, בהקשר זה, לכלל שגגה. לשיטת המדינה, לא היה מקום לקבוע כי כאשר הוכחה הכוונה להסוות חלק מן הרכוש האסור, יש להסיק מכך על היעדרה של כוונה להסתיר את החלק הארי של הרכוש. העובדה שהמדינה לא השכילה לשים את ידה על כלל התקבולים שהושגו בעבירה, אין משמעה, לגישת המדינה, כי המערער נעדר כוונה להסתיר את התקבולים שלא נתפסו. עוד נטען על-ידי המדינה, כי אין כל דרישה בדין, לפיה הרשעה בעבירת הלבנת ההון מותנית בעקביות ובהמשכיות, כמו גם בתחכום רב, מצדו של העבריין. מכל מקום, לטענת המדינה, הוצגו בפני בית משפט קמא ראיות למכביר המצביעות על פעולות מתמשכות וסדורות בהן נקט המערער ברכוש האסור. עוד טענה המדינה, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי אין להחיל, במקרה דנן, את הלכת הצפיות, לצורך הרשעה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, וזאת כתחליף להוכחת הכוונה לבצע עבירה של הלבנת הון. נטען, בהקשר לכך, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, כי ניתן להחיל, בנסיבות המתאימות, את הלכת הצפיות בעבירה זו. עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא בכך ש"החליף" בין הדרישה להוכחת כוונה לבצע את העבירה לפי סעיף 3(א), לבין הדרישה הנוגעת לקיומו של מניע לביצוע העבירה. לגישת המדינה, זהותו של מושא ההסתרה, אינה רלוונטית לצורך בחינת קיומה של מטרה להסתיר. הערר על ההחלטה לחילוט השיקים 20. בעררו, טען העורר כי ההחלטה לחלט את שני השיקים שמוענו לפקודתו, יסודה בטעות. עוד נטען, כי ההחלטה לשחרר את הכספים שנתפסו בחשבונו של שרון בוקר, הינה שרירותית ומפלה כלפיו, ולטעמו היה מקום להורות על החזרת כלל התפוסים לבעליהם, להבדיל מחלקם בלבד. ביתר שאת אמורים הדברים, כך נטען, לאור העובדה שהתיק הפלילי שנפתח בעניינו של העורר נסגר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. לשיטתו של העורר, בית משפט קמא ביסס את החלטתו להורות על השבת הכספים שהיו בחשבונו של שרון בוקר, לנוכח הסכמתה של המדינה למהלך זה, מבלי שקיים הבדל כלשהו בין הכספים שהיו בחשבון זה לבין השיקים שנתפסו ברשותו של המערער. הערעורים על מידת העונש 21. בערעורו על גזר הדין, טוען המערער כי העונש אשר הושת עליו סוטה בצורה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. עוד קבל המערער על הפער הניכר בין עונשיהן של מקבלות השוחד, מרים ולינדה, העומד על 6 חודשי עבודות שירות בלבד, לבין עונשו של המערער (5 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח). נטען בנוסף, כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לזכותו של המערער, לנסיבותיו האישיות, ובכללם לעובדה שהמערער תרם רבות למדינה, במסגרת שירות מילואים משמעותי; ולמצבו הבריאותי של המערער. 22. המדינה סבורה, מנגד, כי עונשו של המערער סוטה סטייה קיצונית לקולה, ויש להחמירו. נטען, בהקשר זה, כי עונשו של המערער אינו הולם את חומרת העבירות והמעשים בהם הורשע. לעמדתה של המדינה, היה מקום להשית על המערער עונש נפרד, בגין כל אחד מהאירועים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, להבדיל מהטלת עונש כולל עבור כלל המעשים. מעבר לזאת, כך נטען, בית משפט קמא נפל לכלל טעות בכך שהחליט לראות את כלל מעשיו של המערער, במסגרת הסחר בהיתרי ההעסקה, כאירוע אחד. לגישת המדינה, היה על בית משפט קמא לקבוע מתחמי ענישה נפרדים, בהתייחס לכל אחד מהאישומים בהם הורשע המערער בפרשה זו, באשר בכל אחד מהם מדובר בהפרה של ערך מוגן אחר. אשר לאירוע השיבוש וההדחה, נטען כי מתחם הענישה שנקבע, הנע בין 3 ל-9 חודשי מאסר, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות. נטען בנוסף, כי לנוכח נסיבות ביצוע העבירות, היה מקום להעמיד את העונש ברף הגבוה של מתחמי הענישה שנקבעו. לבסוף, טענה המדינה כי שגה בית משפט קמא משנתן משקל רב מידי לנסיבותיו האישיות של המערער, כשיקול לקולת עונשו. דיון והכרעה 23. לאחר בחינת פסק דינו של בית משפט קמא, עיון בנימוקי הערעורים והערר שהוגשו, והאזנה בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של ערעור המערער על חומרת העונש להתקבל בחלקו; ערעורה של המדינה, הן על הכרעת הדין והן על קולת העונש, יידחה; וכך גם לגבי הערר אשר יידחה אף הוא. להלן יפורטו בקצרה הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. תחילה, אדון בטענות המדינה המופנות כלפי הכרעת דינו של בית משפט קמא. בהמשך, אבחן את טענותיו של העורר במסגרת הערר על חילוט השיקים, ולבסוף אדון בערעורים ההדדיים על מידת העונש. הרשעתו של המערער בעבירה מרובת-פריטים 24. כזכור, בית משפט קמא החליט להרשיע את המערער בעבירות מרובות-פריטים, של מרמה, קשירת קשר, זיוף ושימוש במסמך מזוייף; ומתן ידיעה כוזבת, להבדיל מעבירות נפרדות, בגין כל אחד מהיתרי ההעסקה שהוצאו בפועל. השאלה העומדת לפתחנו היא, האם בדין פעל בית משפט קמא בעשותו כאמור? לטעמי, התשובה לכך היא בחיוב. 25. בהתאם לדוקטרינה שעניינה עבירה מרובת-פריטים, הרי שבנסיבות מסויימות ניתן לצרף מספר פריטים נפרדים של אותה עבירה, כך שהנאשם יורשע, בסופו של יום, בעבירה אחת, להבדיל מהרשעתו במספר עבירות (כמספרם של הפריטים). תנאי מרכזי להחלתה של דוקטרינה זו הינו, כי רצף פריטי העבירה אותם ביצע הנאשם יהא מאופיין במחשבה פלילית אחת, המשתרעת על כל אחד ואחד מהפריטים (עניין משולם, בעמ' 189; עניין גולד, בפסקה 28; ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל (2.8.2006) (להלן: עניין אלון)). המדובר בסדרת מעשים, כאשר נדרש כי בין כל אחד מן הפריטים יישמר מרווח זמן סביר, באופן שניתן לראות את כלל המעשים כמכלול אחד: "המאפיין את העבירה רבת-הפריטים הוא במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו, וסוגר עליו. כן מתאפיינת עבירה זו בסדרת מעשים, המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. פרקי הזמן שבין פריט לפריט צריכים, מטבע הדברים, שלא להיות ארוכים מדי. אף שהסימולטניות אינה תנאי הכרחי, הרי הפרשי זמן ארוכים מנתקים את הקשר בין הפריטים. תחת עבירה רבת-פריטים יבואו מספר עבירות כמספר הפריטים. המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של שכל ישר. העבירה רבת-הפריטים תחול בכל אותם מצבים שבהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר. זאת ועוד: תנאי להכרה בעבירה רבת-פריטים הוא כי האינטרס החברתי המוגן בעבירה מאפשר את קיבוצם של מספר פריטים המצויים על רצף אחד לכדי עבירה אחת, רבת-פריטים. על-כן, ניתן לקבץ גניבות מספר לעבירה אחת רבת-פריטים, תוך שהעונש בגין כל הפריטים יהיה כעונש בגין גניבה אחת. לעומת זאת, לא ניתן יהיה לקבץ כמה מעשי רצח או אונס לעבירה רבת-פריטים של רצח או אונס. האינטרס החברתי המוגן הוא בעל עוצמה כה רבה, עד כי נדרשת הפרדה, תוך ראיית כל פריט כעבירה בפני עצמה, ותוך הטלת עונש נפרד על כל פריט ופריט." (עניין משולם, בעמ' 185). הדוקטרינה שעניינה עבירה מרובת-פריטים חותרת תחת העיקרון לפיו יש לראות בכל פגיעה בערך החברתי המוגן כעבירה בפני עצמה. מטעם זה, דוקטרינה זו פחות רלוונטית כאשר מדובר בעבירות נגד גופו של אדם, והיא מיושמת, בעיקרו של דבר, בעבירות רכוש כאלה ואחרות (עניין משולם, בעמ' 185). יחד עם זאת, גם כאשר בעבירות רכוש עסקינן, נדרש לבחון את מידת הפגיעה שנגרמה, מכל אחד מן הפריטים בנפרד. ככל שאכן נגרם, בסופו של יום, נזק מהותי, מכל פריט, כשלעצמו, תפחת הנטייה להכיר במעשיו של הנאשם כעבירה מרובת-פריטים (עניין אלון, בפסקה 11). חשיבות ההבחנה בין עבירה אחת מרובת-פריטים לבין מספר עבירות נפרדות, נוגעת, בעיקרו של דבר, בסוגיית הענישה. כאשר מדובר בהרשעה בעבירה אחת, גם כזו שהיא מרובת-פריטים, מוגבל בית המשפט להטלת העונש המירבי הקבוע בצידה של עבירה זו. לעומת זאת, כאשר מדובר בנאשם אשר הורשע במספר עבירות נפרדות, כי אז ניתן, בעיקרון, לגזור עליו עונש נפרד בגין כל עבירה (באופן חופף או מצטבר) (עניין גולד, בפסקה 30) (להשלכות נוספות שעשויות להיות להבחנה זו, ראו: שם, בפסקה 30; רע"פ 849/07 בן אשר נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 (21.1.2008)). בית משפט זה התווה מספר מבחני עזר לצורך ההבחנה בין עבירה מרובת-פריטים לבין ייחוס עבירה נפרדת בגין כל פריט. הסממנים המאפיינים עבירה מרובת-פריטים הם: (א) קיומה של תוכנית עבריינית אחת, במסגרתה מבוצעים מעשיו של הנאשם. (ב) בין פריט אחד למשנהו חלף זמן סביר, היינו שקיים רצף של אירועים דומים במישור הזמן. (ג) הפריטים דומים זה לזה, ומעידים על כי הנאשם פעל לפי לשיטת פעולה סדורה וקבועה, שלא השתנתה באופן מהותי בין פריט לפריט. (ד) האינטרס החברתי המוגן בעבירה מאפשר צירוף של הפריטים לכדי עבירה אחת מרובת-פריטים. יפים, בהקשר לכך, הדברים שנאמרו בעניין גולד, בפסקה 28: "המבחן העיקרי להחלת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, כפי שנקבע בהלכת משולם, הינו האם המעשים (הפריטים) הינם חלק מתוכנית עבריינית אחת. כמו כן, נקבעו מספר שיקולים אשר ינחו את בתי המשפט בבואם להחיל את הדוקטרינה: הראשון הינו אופן ביצוע הפריטים, קרי עד כמה דרך הפעולה של הנאשם דומה בכל אחד מן הפריטים [...] שיקול שני הינו משך הזמן שחלף בין פריט לפריט (עניין משולם, בעמ' 188). דוקטרינת העבירה רבת הפריטים תחול רק מקום בו פרקי הזמן בין הפריטים אינם גבוהים. שיקול נוסף נוגע לאינטרס המוגן בעבירה. בעניין משולם נקבע, כי כאשר מדובר בעבירות נגד גופו של אדם, מחייבת מדיניות משפטית ראויה לראות בפגיעה בכל נפגע ונפגע עבירה בפני עצמה, על מנת לתת ביטוי לחומרת הפגיעה בכל אדם (שם, בעמ' 185). מכאן, שעבירה רבת פריטים רלוונטית בעיקר לעבירות רכוש לסוגיהן. אף בעבירות רכוש ניתן משקל להיקף הנזק שגרמה ההתנהגות העבריינית. ככל שכל אחד מהפריטים גרם נזק משמעותי, ולקורבנות שונים, תקטן הנטייה להכיר בעבירה כעבירה רבת פריטים." 26. לאחר שבחנתי את המקרה שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי בדין קבע בית משפט קמא כי יש לראות במעשיו של המערער משום "תכנית עבריינית אחת", המצדיקה את הרשעתו בעבירה מרובת-פריטים, באותם מקרים בהם הוחלט לעשות כאמור. בית משפט קמא הגיע למסקנתו זו, לנוכח העובדה שהמערער פעל במסגרת תוכנית עבריינית כוללת להנפיק היתרי תעסוקה ולסחור בהם, כאשר הוא פעל, מבלי ששינה באופן מהותי את שיטת הפעולה שלו. המעשים נמשכו על פני כשלוש שנים, כאשר משך הזמן שחלף בין פריט לפריט אינו רב, כך שנשמר רצף אחד של אירועים דומים במישור הזמן. גם האינטרס החברתי המוגן בפני העבירות שביצע המערער, מאפשר, במקרה דנא, את צירופם של כלל הפריטים לכדי עבירה אחת מרובת-פריטים. לעומת זאת, הנני תמים דעים עם בית משפט קמא, בקביעתו כי יש לראות את עבירת הסיוע לכניסה לישראל כעבירה עצמאית ונפרדת, להבדיל מעבירה מרובת-פריטים. זאת שכן, לטעמי, הערך המוגן העומד בבסיס עבירה זו נפגע במלואו, עקב כניסתו של כל אדם שאינו מורשה, לתחומי מדינת ישראל. על יסוד האמור, אציע לדחות את ערעורה של המדינה בנושא זה. זיכויו של המערער מן העבירה של הלבנת הון 27. הסתייגותה של המדינה, מזיכויו של המערער מעבירת הלבנת ההון, נעוץ, בעיקרו של דבר, בקביעתו של בית משפט קמא, כי אין מקום, בנסיבות העניין, להחלת הלכת הצפיות בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. זאת, לשיטתו של בית משפט קמא, בשים לב לכך שהמערער לא ביצע "עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הרכוש שהושג בפעילות עבריינית" (עניין סלכגי, בפסקה 43; ובהסתמך על האמור בעניין תענך, בפסקה 238). סבורני, כי אכן יש ממש בעמדת המדינה, לפיה בית משפט זה קבע בעניין תענך, כי הלכת הצפיות אינה חלה באופן גורף, על כלל עבירות המטרה באשר הן, ויש לבחון את תחולתה לגבי העבירה הקונקרטית, בכל מקרה פרטני, לגופו של עניין (עניין תענך, בפסקה 237, והאסמכתאות שם). עוד נראה לי, כי בעניין תענך, לא ראה בית משפט זה לנכון לבחון את הצורך בתחולתה של הלכת הצפיות באותו מקרה, באשר פעולות המערערים שם מילאו את היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת", לצורך סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, "באופן המייתר את הצורך בדיון בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על עבירה זו" (שם, בפסקה 238). צודקת המדינה בטענתה, כי מתעוררת שאלה באשר למסקנתו של בית משפט קמא לעניין אופן החלת ההלכה שנקבעה בעניין תענך, על המקרה דנן. ניתן, לכאורה, להסיק מפסקה 186 להכרעת דינו של בית משפט קמא את המסקנה, כי הלכת הצפיות עשוייה לחול ביחס לסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, רק במצבים בהם נעשות "עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הון שהושג בפעילות עבריינית" (עניין סלכגי, בפסקה 43). ודוקו: אף על פי שבית משפט קמא לא התיימר להכריע בשאלה הכללית בדבר תחולתה של הלכת הצפיות על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, הרי שבפועל, קביעתו תוחמת את גבולות טווח המצבים בהם הלכת הצפיות עשוייה לחול, בנסיבות אלה, ובכך מביע בית משפט קמא, במידה מסויימת, את עמדתו בשאלה זו. יחד עם זאת, דומה בעיניי כי אין מקום להתערבותנו בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, לפיה בנסיבות העניין אין מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. למסקנה זו הגעתי, מבלי להכריע בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ומטבע הדברים, גם מבלי להכריע בשאלת היקף תחולתה, ככל שייקבע בעתיד, כי היא, אמנם, חלה. אינני סבור, כי יש מקום, לעת הזו, להתערב בשאלות אלו, ומן הראוי להותירן לעת מצוא. התוצאה היא, אפוא, דחיית ערעור המדינה גם בנוגע לזיכוי המערער מעבירת הלבנת ההון. הערר על חילוט השיקים 28. בערר שהגיש העורר נטען, כי שגה בית משפט קמא משהחליט לחלט את שני השיקים שנמצאו ברשותו של המערער, ואשר הוצאו לפקודתו של העורר. זאת, בעיקר, בשים לב לעובדה שכספי המערער, אשר היו בחשבון הבנק של שרון בוקר, לא חולטו; ובשל כך שתיק החקירה נגד העורר נסגר, עוד לפני שהוגש נגדו כתב אישום, ומכאן שלא דבקה בהתנהגותו כל אשמה. דין טענותיו אלו של העורר להידחות. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי השיקים שנמצאו ברשותו של המערער, ואשר נופקו לפקודתו של העורר, היו, הלכה למעשה, רכושו של המערער (ראו: עמ' 104-102 להכרעת הדין). אין כל הצדקה, בנסיבות העניין, להתערב בקביעותיו אלו של בית משפט קמא, וזאת לאור ההלכה המושרשת, על-פיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מהימנות ועובדה שנעשו על-ידי הערכאה המבררת (ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (9.7.2015)). אשר להשוואה שמבקש העורר לערוך בין עניינו לבין ההחלטה להימנע מלחלט את כספו של המערער שהיה בחשבון הבנק של שרון בוקר, הרי שאין בידי לקבלה. סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת מעצר וחיפוש) קובע, כי: "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם". סעיף 32(א) לפקודת מעצר וחיפוש, קובע בנוסף כי: "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". בענייננו, קבע בית משפט קמא, ואין עילה להתערב בכך, כי לשרון בוקר לא ניתנה הזדמנות להציג את עמדתו בדבר חילוט הכספים מחשבון הבנק שלו; וכי חשבון הבנק של שרון בוקר איננו בגדר "חפץ שנתפס", כדרישת הסעיפים דלעיל. מכאן, שגם אם שימש חשבון הבנק הנ"ל, לגישתו של בית משפט קמא, כפלטפורמה להלבנת כספים עבור המערער, קיימת הבחנה עניינית בין אותו חשבון לבין ההמחאות שנתפסו ברשותו של המערער. לכך יש להוסיף, כמובן, את הסכמתה של המדינה להחזרת הכספים שנתפסו בחשבונו של שרון בוקר לידי המערער, הסכמה שלמרות שאינה כובלת את ידיו של בית המשפט, יש ליתן לה משקל בנסיבות העניין. סוף דבר, ומאחר שניתנה לעורר הזדמנות מלאה לשטוח את טענותיו בעניין חילוט השיקים, דין עררו להידחות. הערעורים על מידת העונש 29. אשר לערעורים ההדדיים על מידת העונש, הנני סבור, כי בסופו של יום, העונש הינו ראוי ומאוזן, ואינני סבור כי יש להחמירו כעמדת המדינה. מעשיו של המערער הינם חמורים, ויש בהם משום פגיעה בערכים מוגנים לא מעטים. עם זאת, נראה כי בית משפט קמא איזן כראוי בין כלל השיקולים והעונש שהושת על המערער עונה על כלל מטרות הענישה. אם ראיתי להציע לחבריי להתערב, במידת מה, בעונש המאסר שהושת על המערער, הרי שהדבר נובע מחזרתו מהערעור על הכרעת הדין, דבר שיש לראותו כקבלת אחריות על מעשיו, גם אם נעשה צעד זה רק בשלב הערעור. אכן, אין מקום לראות בחזרתו של נאשם מערעור על הכרעת הדין כנסיבה המצדיקה, תמיד ובכל מקרה, הקלה בעונשו. הדבר הינו תלוי נסיבות ויש להתייחס לעובדה זו לגופו של עניין ולשקללה מול כלל השיקולים הצריכים לדבר. במקרה דנן, שוכנעתי כי חזרתו של המערער מערעורו על הכרעת הדין הינה כנה, ויש בה משום קבלת הדין והכרה בחומרת מעשיו. בשל עובדה זו בלבד, הגעתי לכלל מסקנה כי יש הצדקה להפחית מתקופת מאסרו של המערער 6 חודשי מאסר, כך שעל המערער לרצוֹת, לוּ תישמע דעתי, 4.5 שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם, ללא שינוי. סוף דבר 30. אשר על כן, אציע לחבריי כי: (א) ערעורו של המערער לעניין חומרת העונש יתקבל בחלקו, כך שהוא ירצה 4.5 שנות מאסר בפועל, ולא יהיה שינוי ביתר רכיבי גזר הדין. (ב) ערעורה של המדינה בע"פ 8562/13 יידחה, על שני חלקיו. (ג) עררו של העורר בבש"פ 1982/14 יידחה. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ז' בשבט התשע"ו (‏17.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13081070_I16.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il