ולד עזר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8107/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8107/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: ולד עזר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 20.9.2010, בתפ"ח 1142/06, אשר ניתן על ידי כב' השופטים ר' יפה כ"ץ – סג"נ; ו' מרוז; א' ואגו תאריך הישיבה: ג' בניסן התשע"ג (14.3.2013) בשם המערער: עו"ד אבי חימי בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים ר' יפה כ"ץ - סג"נ; ו' מרוז; ו-א' ואגו), בתפ"ח 1142/06, מיום 20.9.2010, אשר במסגרתו הורשע המערער בביצוע עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 274 לחוק העונשין [צ.ל. סעיף 275 לחוק העונשין – א.ש.]; והתחזות לאחר, לפי סעיף 441(א) לחוק העונשין. כמצוות המחוקק בסעיף 300(א) רישא לחוק העונשין, נדון המערער למאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח בכוונה תחילה. טרם שנפנה לדון בערעור, נעמוד על עיקרי העובדות, על תמצית ההליכים הקודמים ועל טענות הצדדים, כפי שנטענו בפנינו. כתב האישום אשר הוגש נגד המערער 2. במסגרת האישום הראשון שבכתב האישום נטען, כי ביום 10.4.2006, שכרו המערער ובת-זוגו יחידת דיור באשקלון, מהמנוחה, הגב' לאה זגורה ז"ל (להלן: המנוחה). במסגרת ההסכם בין הצדדים, התחייבו המערער ובת זוגו לשלם למנוחה דמי שכירות חודשִיים בסכום בשקלים שווה ערך ל-300 $, בנוסף לתשלומים נוספים בעבור הוצאות החשמל. ביום 11.9.2006, בשעה 19:20 או בסמוך לה, לאחר שהגיעה המנוחה ליחידת הדיור על-מנת לגבות מהמערער ומבת-זוגו את שכר הדירה בעבור אותו החודש, ביקש ממנה המערער לדחות את מועד התשלום, ואולם המנוחה סירבה לכך. או אז, אחז המערער בצווארה של המנוחה, לחץ אותו כנגד משענת הראש של הספה שעליה היא ישבה, וחנק אותה בכוונה לגרום למותה. המערער, אשר לא שוכנע כי המנוחה נפטרה כתוצאה מהחניקה, וחשש פן היא תדווח על מעשיו למשטרה, החליט להמשיך וללחוץ על צווארה של המנוחה, כדי להבטיח שאיננה עוד בין החיים. לאחר שסבר המערער כי המנוחה נפטרה, הוא גרר את גופתה אל חדר השינה שביחידת הדיור, והסתירה מתחת למיטה. לאחר זאת, נותר המערער ביחידת הדיור עוד זמן מה, כאשר, מפעם לפעם, הוא ניגש לוודא כי המנוחה אכן איננה עוד בין החיים, וזאת מתוך כוונה לשוב ולחנוק אותה אם יתגלה כי היא נותרה בחיים. לאחר זמן מה, עזבו המערער ובת-זוגו את יחידת הדיור, והותירו את גופת המנוחה במקום. לאחר מספר שעות, ביום 12.9.2006 בשעה 01:20 או בסמוך לכך, לאחר שמשפחתה של המנוחה הודיעה על היעלמה, הגיעו כוחות משטרה אל יחידת הדיור, שם מצאו את גופת המנוחה מוסתרת מתחת למיטת חדר השינה. בגין ביצוע המעשים המתוארים באישום הראשון, ייוחסו למערער עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; וניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין. 3. במסגרת האישום השני שבכתב האישום נטען, כי לאחר שהמערער ובת-זוגו עזבו את יחידת הדיור, כאמור לעיל, נמלטו השניים, במשך מספר שבועות, והסתתרו במקומות שונים, כדי להימנע ממעצרו של המערער. ביום 19.10.2006, בשעה 03:30 או בסמוך לה, הבחין שוטר במערער ובבת-זוגו, בפארק וולפסון בתל-אביב, כאשר המערער נושא עימו סכין. למראה הסכין, ביקש השוטר לעכב את המערער לחקירה, ואולם זה מצידו ניסה להימלט. לבסוף, לאחר מרדף שנערך אחריו, נתפס המערער על-ידי מספר שוטרים. כאשר נשאל המערער לזהותו, הוא הציג את עצמו בפני השוטרים בשם בדוי. בגין ביצוע המעשים המתוארים באישום השני, יוחסו למערער עבירות של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 274 לחוק העונשין [הסעיף הנכון הוא, כאמור, סעיף 275 לחוק העונשין – א.ש.]; והתחזות לאחר, לפי סעיף 441(א) לחוק העונשין. תשובת המערער לכתב האישום 4. בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער, באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד אלכס רוזנברג, בעבירות אשר יוחסו לו. בהתייחסו לאישום הראשון, טען המערער, כי לא זו בלבד שהוא מעולם לא נגע במנוחה, לא חנק אותה, ולא גררהּ אל מתחת למיטה, אלא שהמנוחה כלל לא נחנקה למוות. בהמשך, כפר המערער גם בעבירות אשר יוחסו לו במסגרת האישום השני. בהקשר זה, טען המערער, מבלי להבהיר או לבסס את טענותיו, כי הוא לא גילה כל התנגדות למעצר; הוא לא התחזה לאדם אחר; וכי הסכינים, אשר נמצאו ברשותו, נועדו לצורך קילוף פירות, ולפיכך הוחזקו כדין. עוד הוסיף וטען הסנגור, כי "כל שנאמר על ידי [המערער] בהודעות ובשחזור, נועד כדי להגן על [בת-זוגו], להוציא אותה מהתיק. [המערער] שיקר בהודעות ובשחזור, למען החברה [...] אנחנו מתכחשים לעצם ההודאה והשחזור". פסק דינו של בית-המשפט המחוזי 5. את עיקר הכרעת הדין ייחד בית-משפט קמא לדיון באישום הראשון, היינו בשאלת אשמתו של המערער ברציחתה של המנוחה. בפתח הדיון, ולאחר שסקר בהרחבה את התשתית הראייתית אשר עמדה בפניו, דחה בית-משפט קמא, מכל וכל, את ניסיונו של המערער להתנער מהודאותיו במשטרה ומגרסתו המוקדמת, ולהציג תחתיה גרסה חדשה, לפיה "[מותה] של המנוחה [...] נגרם בעיצומו של הויכוח [בינה לבין המערער], בשל סיבה טבעית, אירוע לב, בלא [שהוא] עצמו נגע בה או הפעיל עליה אלימות". באותו שלב, תלה המערער את לקיחת האחריות המוקדמת מצידו, ברצונו להרחיק את בת-זוגו מכל מעורבות בפרשה. בית-משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי "הניסיון [של המערער] להרחיק את טטיאנה, במאמצים רבים, מהסתבכות בתיק הרצח, ניסיון שרקעו בקשר המגונן האובססיבי של הנאשם כלפיה, יכול להסביר סתירות ופרכות רבות באמרותיו, אך איני מקבל כלל ועיקר שאותן סתירות ושינויי גרסה, דרמטיים וקיצוניים, ביחס לרגעים הקריטיים של האירוע, ניתנים להסבר במישור זה. אין כל היגיון בהסבר המופרך שלפיו רקם הנאשם עלילה שלמה ומפורטת על עצמו, והודה ברצח שבעצם לא ביצע, כדי להגן על טטיאנה, שאיש לא טען שהיא עצמה ובמו ידיה גרמה למותה של הקורבן. מה גם, שדווקא הגרסה שנמסרה [בבית-המשפט] היא זו שמרחיקה את טטיאנה מכל קשר לרצח ולא הגרסא הראשונית שנטען שנמסרה מטעם זה בלבד" (הכרעת הדין, בעמ' 185). 6. משכך, ולאחר שנדחתה גרסתו הכבושה של המערער, תחם בית-משפט קמא, את הדיון בעניינו של המערער לשתי שאלות, ולאלה בלבד. ראשית, האם מעשיו של המערער הם שגרמו למותה של המנוחה, או שמא נגרם המוות כתוצאה מכֶּשֶׁל לבבי שאיננו קשור לפעולותיו. שנית, במידה שהשאלה הראשונה תיענה בחיוב, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם התקיימו במעשיו של המערער יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, כאמור בסעיף 300(א)(2), או שמא יסודותיה של עבירה אחרת, פחותה בחומרתה. 7. בהתייחסו לשאלה הראשונה, עמד בית-משפט קמא, על דבריו של המומחה לרפואה משפטית, ד"ר ריקרדו נחמן, בחוות דעתו ובעדותו, לפיהם הממצאים הפיזיולוגיים אשר נתגלו בנתיחת המנוחה, מביאים לידי מסקנה, כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מהפעלת לחץ על צווארה, ואם בנסיבות אלה, לקתה המנוחה באירוע לבבי, הרי, שככל הנראה, אותו אירוע הינו "חלק מהמנגנון שהביא [למותה של המנוחה], ולא סיבה מנותקת ועצמאית לתוצאה הקטלנית". על יסוד דברים אלה, ומאחר שהממצאים הפיזיולוגיים, כך נקבע, מתיישבים עם הודאותיו של המערער, הרי שאין לקבל את גרסתו הכבושה של המערער, כאילו לקתה המנוחה באירוע לבבי חריף, שכלל איננו תלוי במעשיו. עוד הוסיף בית-משפט קמא וקבע, כי אין ללמוד מאמירתו של המערער באחת מחקירותיו, כי "קרה [למנוחה] איזה התקף", כאמירה המאששת את גרסתו המאוחרת, שכן, דברים אלה נאמרו בניסיון להסביר מדוע לא חש התנגדות מצד המנוחה בעת שאחז בצווארה וחנק אותה, הא ותו לא. בהקשר זה, קבע בית-משפט קמא, כי "אין [...] ספק, שהגרסה הספונטאנית הראשונה [שהמערער] מסר במשטרה [...] היא גרסת האמת, ולא הגרסה הכבושה, המתחמקת, והלא הגיונית שמסר [המערער] בבית-המשפט". בית-משפט קמא, סיכם את דבריו בנקודה זו וקבע, כי "ניתן לקבוע, כי מותה של [המנוחה], בא בסמיכות ובקשר סיבתי מובהק ללפיתת צווארה על ידי [המערער] [...]". עוד הוסיף בית-המשפט וקבע, כי "אמירותיו המוקדמות של [המערער], החל ממעצרו ולאורך החקירה, כולל השחזור, אמינות ומשכנעות, מתיישבות עם הממצאים הרפואיים, ומציירות תמונה מהימנה של חלקו בהתרחשות הקשה". 8. משהשיב בית-המשפט בחיוב לשאלה הראשונה, וקבע, כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה ממעשיו של המערער, פנה בית-משפט קמא לבחון את השאלה השנייה, אשר הוגדרה על-ידו, קרי: האם נתקיימו בנדון דידן יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה, שיוחסה למערער בכתב האישום. לשם כך, פנה בית-המשפט לבחון את שאלת קיומה של "כוונה תחילה" במערער, וזאת על פי שלושת היסודות הנדרשים להתגבשות ה"כוונה תחילה", קרי: "החלטה להמית"; "הכנה"; ו"היעדר קנטור". 9. במסגרת בחינת יסוד ה"החלטה להמית", הנדרש לשם גיבוש עבירת הרצח, עשה בית-משפט קמא שימוש ב"חזקת הכוונה", בקובעו, כי חזקה על המערער, כי הוא צפה שלפיתת צווארה של המנוחה, תוך חניקתה ביד חשופה, עלולה, מטבעם של דברים, להביא למותה. ידיעה זו, כך נקבע, היא "נחלת הכלל, ונחלתו של כל אדם מהישוב". עוד הוסיף בית-משפט קמא בעניין זה, וציין, כי יסוד "ההחלטה להמית" משתקף, גם מן הראיות הפוזיטיביות אשר נאספו בתיק, ובראשן הודאותיו השונות של המערער בחקירותיו במשטרה והתנהגותו לאחר האירוע, כאשר נמנע מלהזעיק אמבולנס או כל סיוע אחר, בניסיון להציל את חייה של המנוחה, וזאת במטרה ברורה שלא להיתפס לאחר מעשיו. בהמשך, קבע בית-משפט קמא, כי ככל שהדבר נוגע לנושא ה"החלטה להמית", כי אין כל יסוד של אמת בניסיונו של המערער לתלות את מעשיו באובדן שליטה עצמית, לנוכח סירובה של המנוחה לדחות את תשלום דמי השכירות, כאמור לעיל. ההיפך הוא הנכון, מעשיו של המערער, והדברים שמסר בחקירתו, מלמדים, כך נקבע, כי, לכל המאוחר, מיד לאחר שהחל לאחוז בצווארה של המנוחה, התעשת המערער, וללא כל צל של ספק, הוא הבין את התוצאה המסתברת של מעשיו, וחרף זאת, הוא בחר להמשיך ולחנוק את המנוחה עד למותה, כדי להשתיקה לנצח ולהימלט מאימת הדין. 10. אשר ליסוד "ההכנה", ציין בית-משפט קמא, כי רכיב זה הוא יסוד פיסי טהור, הנסֹב סביב הכנת מעשה ההמתה, וכאשר עסקינן בהמתה באמצעות חניקה בידיים חשופות, "ההכנה" יכולה להשתקף מעצם עוצמת הלחץ הנדרשת לצורך ביצוע החניקה, ומפרק הזמן הנחוץ כדי להמית אדם בדרך זו. לפיכך, נקבע, כי משך הזמן שבו הפעיל המערער לחץ על צווארה של המנוחה, ועוצמת לפיתתו את צווארה, אשר הספיקו כדי להביא למותה, מעידים כי גם יסוד "ההכנה" מתקיים בנדון דידן. לסיכום ביניים, בנקודה זו קבע בית-משפט קמא, כי משלא הצליח המערער לסתור את קיומה של חזקת הכוונה הפועלת לחובתו, ולאור קיומן של ראיות פוזיטיביות המעידות על כוונתו, הרי שנתמלאו במעשיו יסודות "ההחלטה להמית" ו"ההכנה", הדרושים לשם הרשעה בעבירת הרצח. 11. לאחר זאת, פנה בית-משפט קמא לבחון את שאלת קיומו של היסוד השלילי הנדרש לשם הרשעה בעבירת הרצח, היינו "העדר קנטור", וקבע, כי לשם הוכחת קיומו של "קנטור", על הטוען לכך להוכיח, הן על פי אמת מידה סובייקטיבית והן על פי אמת מידה אובייקטיבית, כי התגרותו של הקורבן השפיעה עליו במידה כֹּה חמורה, עד שהוא איבד את השליטה העצמית, והגיב באורח קטלני. לגופם של דברים, דחה בית-המשפט את האפשרות לקיומו של קנטור, וקבע כי "[...] ההתנהלות שטרם מעשה ההמתה, לא יכלה להתפרש, אף אם נאמץ את מלוא העובדות [שהמערער] טוען להן, כאיזה סוג של קנטור מצד המנוחה, ולוּ בדוחק". ועוד נקבע, כי "ניתן לומר, בבירור, וללא היסוס, שסירובה של המנוחה לדחות את תשלום שכר הדירה, [...] לא יכול לעלות כדי קנטור מצידה, משום היבט, ועל פי כל מבחן שהוא". בהמשך, קבע בית-משפט קמא, כי אף במישור הסובייקטיבי אין ללמוד מאמירותיו של המערער בעת חקירותיו במשטרה, בהן טען, בין היתר, כי "לא חשבתי על התוצאות ... הייתי במצב של ייאוש ... לא יכולתי לשלוט בעצמי ברמה מספיקה", כי הוא היה במצב של "קנטור", כפי התנאים שנקבעו בפסיקתו של בית-משפט זה. לבטח נכונים הדברים, כך קבע בית-משפט קמא, כאשר טען המערער, בהודאותיו, כי לאחר שהחל לחנוק את המנוחה, הוא התעשת, הבין את פשר מעשיו (ואת השלכותיהם הקטלניות), והחליט להמשיך במעשים, כדי שלא להיתפס ולהיעצר. על יסוד האמור לעיל, סיכם בית-משפט קמא וקבע, כי שלושת היסודות הנדרשים לשם התגבשות רכיב ה"כוונה תחילה" בעבירת הרצח, הוכחו במידה הנדרשת במשפט הפלילי, "ובלא שהוטל בכך ספק". 12. לאחר הדברים האלה, נדרש בית-משפט קמא לטענתו החלופית של המערער, לפיה היה וייקבע כי נתקיימו במעשיו יסודות עבירת הרצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, הרי שיש להטיל עליו עונש מופחת, כאמור בסעיף 300א לחוק העונשין. זאת, כך טען הסנגור, מכיוון שמעשיו של המערער נעשו ללא כל מניע הנראה לעין, ומשכך, הרי שהגורם למעשיו נעוץ ב"מצב הנפשי הרעוע בו היה שרוי [...] [אשר] עלה לכדי הפרעה נפשית חמורה". בית-משפט קמא דחה טענה זו, מכל וכל, בקובעו, כי, לא זו בלבד שקיומו של מניע איננו נמנה על יסודות העבירה הנדונה, אלא ש"היעדרו של מניע [...], אין בו, כשלעצמו, ראיה לקיום הפרעה נפשית חמורה, המגבילה את יכולתו של [המערער] במידה ניכרת, להבין את הפסול במעשיו, או להימנע מעשייתם, כנדרש בסעיף 300א [לחוק העונשין]". לפיכך, ומאחר שהמערער נמנע מלהעמיד כל תשתית רפואית או חוות-דעת נפשית בנדון, נדחתה טענתו באשר לנושא העונש המופחת. על יסוד האמור לעיל, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כפי שיוחסה לו באישום הראשון שבכתב האישום. יחד עם זאת, לא מצא בית-משפט קמא, בנסיבות המנויות בכתב האישום, מקום להרשיע את המערער גם עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, אשר יוחסה לו בכתב האישום, שכן בנסיבות דנן, כך נקבע, עבירה זו "נבלעת ומתמזגת" עם עבירת הרצח, אשר בה הוא הורשע. 13. לאחר זאת, פנה בית-משפט קמא לדון בעבירות הנוספות, אשר יוחסו למערער במסגרת האישום השני שבכתב האישום, וקבע, כי עדויותיהם של אנשי המשטרה מוכיחות כי המערער ניסה להתנגד למעצרו וחפץ להטעות את השוטרים באמצעות מסירת זהות בדויה, וכל זאת בעודו מחזיק בסכין, מחוץ לחצריו, ללא כל הסבר מניח את הדעת. בגדרם מעשים אלה, כך נקבע, הוכחה אשמתו של המערער בעבירות של הפרעה לשוטר; התחזות לאחר; והחזקת סכין, כפי שיוחסו לו באישום השני. יחד עם זאת, ולאחר שהמאשימה זנחה בסיכומיה את טענותיה בנדון, נמנע בית-משפט קמא מלהרשיע את המערער בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, אשר אף היא יוחסה לו במסגרת האישום השני. 14. באותו מעמד, דן בית-משפט קמא את המערער, בגין הרשעתו בעבירת הרצח, לעונש של מאסר עולם, כמצוות המחוקק בסעיף 300(א) לחוק העונשין. יחד עם זאת, החליט בית-משפט קמא שלא לגזור על המערער עונש נוסף, בעקבות הרשעתו בעבירות האחרות אשר יוחסו לו, במסגרת האישום השני שבכתב האישום. תמצית טענות המערער בערעור על הכרעת הדין 15. ביום 4.11.2010, הגיש המערער באמצעות בא-כוחו הנוכחי, עו"ד אבי חימי, הודעת ערעור נגד הכרעת דינו של בית-משפט קמא. בעקבותיה, הוגשו ביום 1.3.2011, נימוקי הערעור מטעמו, אשר במסגרתם התבקש בית-משפט זה לזכות את המערער מהרשעתו ברצח המנוחה, ולחילופין להרשיעו בעבירה שחומרתה פחותה. את ערעורו תלה המערער, במסגרת הודעת הערעור המקורית, בשלוש טענות מרכזיות. תחילה נטען, כי היות שקיימת סתירה מהותית בין הודאותיו המוקדמות של המערער בחקירותיו במשטרה, לבין הממצאים הפתולוגיים שנמצאו בנתיחתה של המנוחה, הרי ששגה בית-משפט קמא משקיבל את גרסתו המוקדמת של המערער, המושתתת על אותן הודאות, ודחה את גרסתו המאוחרת, אשר לפיה כאמור, נפטרה המנוחה, בסבירות גבוהה, כתוצאה מהתקף לבבי ספונטני ועצמאי. בהמשך, טען המערער, כי שגה בית-משפט קמא באופן שבו פירש את הודאותיו בחקירה, וכפועל יוצא מכך, שגה בית-המשפט, משקבע כי יש בהודאותיו של המערער כדי לבסס את יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. לבסוף, נטען, כי שגה בית-משפט קמא משלא ערך דיון מהותי בשאלת הקנטור, ובעיקר משלא שם דגש מספיק על קיומו של המבחן הסובייקטיבי בנסיבות דנן. בהקשר זה, נטען, כי "בהינתן כי מהימנות הודאתו [של המערער] לא היתה מוטלת בספק – לא היה מקום לדחות 'ללא היסוס' את טענתו [של המערער] כי חווה קינטור נוכח סירובה של המנוחה לדחות את מועד תשלום שכר הדירה, והודאתו מעידה כי אכן חווה קינטור בצורה סובייקטיבית". 16. בדיון אשר נערך בפנינו, זנח הסנגור את מרבית טענותיו, ובחר להיאחז אך ורק בטענה, כי גם אם תתקבל הודאתו של המערער, כהווייתה, הרי ששגה בית-משפט קמא בניתוח הדברים שנאמרו על-ידי המערער, ובעקבות כך שגה בית-המשפט בקובעו כי יש בהודאותיו של המערער כדי לבסס את יסודות עבירת הרצח, אשר יוחסה לו בכתב האישום. בפתח טיעונו, טען בא-כוח המערער, כי בית-משפט קמא לא דייק בהכרעת דינו בהצגת סדר האירועים, כפי שהדבר נלמד מהודאותיו של המערער. זאת, מאחר שבית-המשפט קבע, בטעות, כי רק לאחר שיג ושיח בין המערער לבין המנוחה בנוגע לדחיית תשלום שכר הדירה, עבר המערער לחדר השינה כדי "להרהר במצב", ורק לאחר שובו משם חנק את המנוחה. ניתוח זה, כך נטען, איננו תואם את השחזור אשר ערך המערער, ממנו עולה כי הלה נכנס לחדר השינה, מיד לאחר שנכנסה המנוחה לדירה, ועוד טרם שהתפתח ביניהם דין ודברים. כלומר, כך נטען, כי המערער החל לחנוק את המנוחה מתוך התקף של ייאוש וכעס, לאחר שסירובה לדחות את תשלום שכר הדירה "הוציא אותו מן הכלים", ורק לאחר מכן התעשת המערער והחליט "לסיים את המלאכה", כדי שלא להיעצר. במילים אחרות, לגישת הסנגור, יש לחלק את אירוע החניקה לשלושה שלבים נפרדים: בשלב הראשון החל המערער לחנוק את המנוחה, מבלי שגמלה בליבו החלטה להמיתה ומבלי שהוא היה מודע למעשיו (להלן: השלב הראשון). בשלב השני, לאחר שהתעשת, החליט המערער להמית את המנוחה, משהתעורר בו חשש פן היא תדווח למשטרה על מעשיו (להלן: השלב השני). בשלב השלישי, גרר המערער את גופת המנוחה והסתירה מתחת למיטה בחדר השינה, כאשר אחת למספר דקות, הוא בדק האם היא עודנה בחיים, וזאת במטרה "לסיים את המלאכה, במידת הצורך" (להלן: השלב השלישי). הסנגור הוסיף וטען, כי, בהתבסס על מידע בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה; על חוות הדעת הפתולוגיות; ועל טענת המערער כי המנוחה לא גילתה כל התנגדות למעשיו, הרי שהלכה למעשה, נפטרה המנוחה עוד בשלב הראשון, כתוצאה מאירוע לבבי. אירוע זה, כך נטען, התרחש, "בסבירות גבוהה", ללא כל קשר למעשיו של המערער, ועוד בטרם התגבש בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח. בהמשך נטען, כי העובדה, שרק לאחר המעשה (קרי במהלך השלב השלישי) הורה המערער לבת-זוגו להגיף את תריסי הדירה, מְהַוָּה חיזוק נוסף לכך כי המערער כלל לא התכוון מראש להמית את המנוחה, אלא שכוונה זו נולדה אך בדיעבד. תזה זו, כך נטען על ידי הסנגור, מערערת את תוקפה של "חזקת הכוונה", שעל בסיסה השתית בית-משפט קמא את הכרעת דינו בנקודה זו, ומשכך, הרי שקיים ספק סביר באשר להתקיימותם של יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה, אשר בה הורשע המערער. על יסוד האמור לעיל, עתר המערער לזיכויו מעבירת הרצח בכוונה תחילה, ולהרשעתו בעבירה פחותה בחומרתה. תמצית תשובת המשיבה לערעור על הכרעת הדין 17. לגישת המשיבה, התזה, אותה הציג בא-כוח המערער, כמפורט לעיל, נשענת על שתי הנחות עובדתיות: הראשונה, כי מעשה החניקה נחלק לשני שלבים נפרדים, כאשר בשלב הראשון, עוד טרם התגבשה במערער הכוונה להמית את המנוחה; ואילו ההנחה השנייה היא, כי מותה של המנוחה נגרם, בסבירות גבוהה, עוד בשלב הראשון, קרי, עוד טרם שהתגבשה במערער הכוונה להמית את המנוחה. הנחות אלה, כך נטען, חסרות כל בסיס איתן להישען עליו. 18. בהתייחס להנחה הראשונה, טענה המשיבה, כי טענותיו אלה של המערער נדונו ונדחו בהכרעת דינו של בית-משפט קמא, אשר קבע, בהתייחס לניסיונו של המערער להצדיק את מעשיו באובדן שליטה עצמית, כי מדובר בטענות חסרות שחר, שאין ליתן בהן אמון. במצב דברים זה, כך טענה המשיבה, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא, אשר דחה, כאמור, טענה זו, בהיותה בלתי מהימנה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין בסיס לתזה, שהועלתה על-ידי המערער בעניין זה, היות שכוונתו להמית את המנוחה "שלובה במעשה החניקה – מתחילתו ועד סופו". זאת, כפי שניתן ללמוד מנסיבות המקרה הנדון, בו מדובר "[ב]מעשהו של אדם צעיר, העומד מעל אישה מבוגרת, בת 71, [...] והוא אוחז בצווארה בידו ולוחץ אותו כנגד משענת הראש של הספה עליה היא יושבת [...]". עוד טענה המשיבה, בהקשר זה, כי עצם הניסיון לחלק את אירוע החניקה לשני שלבים נפרדים, הוא ניסיון מלאכותי ומעושֹה. לבסוף, נטען על-ידי המשיבה, כי אין כל נפקות לטעות שנפלה בהכרעת דינו של בית-משפט קמא (משקבע כי המערער עבר לחדר השינה לאחר שהתפתח ויכוח בינו לבין המנוחה), וזאת מכיוון שבית-משפט קמא כלל לא נסמך על עובדה זו, במסגרת הניתוח המשפטי בדבר קיומה של כוונה מצד המערער, להמית את המנוחה. 19. בהמשך, התייחסה המשיבה להנחתו השנייה של המערער, לפיה מותה של המנוחה נגרם, בסבירות גבוהה, עוד בשלב מוקדם של האירוע, כתוצאה מכשל לבבי עצמאי. הנחה זו, כך נטען, חסרת כל יסוד, ואין לה על מה לסמוך. בהקשר זה, הפנתה המשיבה, בין היתר, לעדותו של ד"ר נחמן, בה מסר כי במהלך 15 שנותיו כפתולוג (בהן ניתח, לדבריו, אלפי גופות), הוא לא נתקל, ולוּ במקרה אחד, בו הופיעו פתחיות בפניו של הקורבן (כפי שנתגלה בנתיחתה של המנוחה), כתוצאה ממוות פתאומי או בלתי צפוי. עוד הוסיפה המשיבה וטענה, בהתייחסה לעדותו של הפתולוג, כי בשים לב למצבה הבריאותי התקין של המנוחה (כפי שעלה מעדותו של הפתולוג), הרי שגם אם לקתה המנוחה באירוע לבבי כפי שטוען המערער, הרי שהוא התרחש כתוצאה מהאלימות שהוא הפעיל עליה, ולא באופן ספונטני או עצמאי. על יסוד האמור לעיל, טענה המשיבה, כי כוונתו של המערער להמית את המנוחה, כבר בשלב שבו החל לחונקה, נלמדת, הן מנסיבותיו של המעשה והן מדבריו של המערער עצמו במהלך חקירותיו. משכך, נטען על-ידי המשיבה, כי אין בתזה אשר הציע הסנגור כדי לעורר ספק סביר בקביעותיו של בית-משפט קמא, בנושא זה. דיון והכרעה 20. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם המערער, בתגובת המשיבה, ובהכרעת דינו המקיפה של בית-משפט קמא, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בדיון אשר נערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות. 21. אזכיר, כי, לאחר שחזר בו המערער ממרבית טענותיו, המחלוקת אשר נותרה בענייננו נסבה, כל כולה, סביב השאלה האם, בעת שחנק את המנוחה, נתקיים במערער היסוד נפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. טרם שאכריע בסוגיה המונחת לפתחנו, אעמוד תחילה, במישור הנורמטיבי, על יסודות עבירת הרצח, ובפרט על היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח בכוונה תחילה, ועל הדרכים להוכחתו. על יסוד ניתוח זה אבחן את השאלה, האם יש לטענותיו של המערער, בהקשר זה, בסיס כלשהו להישען עליו. יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה 22. עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין הינה עבירה תוצאתית, המגדירה את מבצע הרצח כמי ש"גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". משכך, וכדי להקים אחריות בביצוע עבירת הרצח בכוונה תחילה, נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי - בין התנהגותו של הנאשם לבין מותו של הקורבן, כמו גם יסוד הנפשי, מסוג "כוונה תחילה", כפי שזו מוגדרת בסעיף 301(א) לחוק העונשין. היסוד הנפשי הנדרש לשם גיבוש עבירת הרצח 23. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי יואשם ברצח מי ש"גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". סעיף 301(א) לחוק מגדיר את המונח "כוונה תחילה", בזו הלשון: "301(א) לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו" [ההדגשות שלי – א.ש.]. נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה, כי "הכוונה תחילה" כוללת בחובה שלושה יסודות הכרחיים: "ההחלטה להמית"; "ההכנה"; ו"היעדר הקנטור" - אשר רק בהצטברם יחדיו, ניתן לקבוע כי מתקיימת בנאשם אותה "כוונה תחילה", המנויה בסעיף 300(א)(2) לחוק (ראו, ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל (22.10.2012) (להלן: עניין מחאמיד); ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010) (להלן: עניין גואברה); וכן, יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין – א' 386-383 (מהדורה שנייה, 2010)). יסוד ההחלטה להמית 24. יסוד "ההחלטה להמית", עניינו ביסוד נפשי, ובמסגרתו נדרשת הוכחת קיומה של כוונה בשני מישורים נפרדים. הראשון, הוא מישור רציונאלי, ובגדרו נדרשת צפיית אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ואילו המישור השני עניינו ביחס האמוציונאלי של המבצע, ובמסגרתו יש לבחון את חפצו של הנאשם בהתקיימותה של התוצאה הקטלנית (ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל (7.1.2013) (להלן: עניין אדרי); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 468 (2001) (להלן: עניין אליאבייב); וכן, גבריאל הלוי תורת דיני העונשין – ב 166 (2009)). יש לציין, בהקשר זה, כי לנוכח הקושי האינהרנטי להתחקות אחר נבכי נפשו של הנאשם, התפתחה בפסיקתו של בית-המשפט, הגישה, לפיה ניתן להתבסס על "חזקת הכוונה", אשר גורסת כי אדם מתכוון, בדרך כלל, לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, וככל שמדובר בתחולת החזקה בעבירת הרצח, נקבע, כי "מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בליבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262 (1982)). יפים, בהקשר זה, דברי השופט נ' סולברג, בע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.2012) (להלן: עניין ניג'ם): "בהעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ומשההחלטה להמית הריהי מחשבה סובייקטיבית של נאשם, שלא תמיד ניתן להוכיחה בראיות ישירות, נעזרים בתי המשפט ב'חזקת הכוונה', אשר מניחה כי 'אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו' [...]. חזקה זו נובעת מן ההנחה שמי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה אשר על-פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בתוככי-נפשו להביא לתוצאה טבעית זו, שהיא פועל יוצא ממעשהו. באמצעות חזקת הכוונה ניתן להוכיח הן את צפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית, [ו]הן את רצון הנאשם כי תוצאה זו תתממש. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון הכלי ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף המנוח, כדי להסיק מסקנה באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה" (שם, בפסקה 22) [ההדגשות במקור – א.ש.]; עוד ראו בעניין זה, ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365 (2003)). מפסיקתו של בית-משפט זה עולה, כי אופן ביצוע ההמתה, האמצעי ששימש לביצועה ומיקום הפגיעה, עשויים לבסס, או לכל הפחות לחזק, בהיעדר הסבר סביר אחר, את ההנחה בדבר החלטתו של הנאשם להמית את קורבנו (ראו, בהקשר זה, עניין מחאמיד, בפסקה 29, וההפניות שם). יסוד ההכנה 25. יסוד "ההכנה", כך נקבע, הוא יסוד פיסי טהור, שעניינו ההכנות הפיסיות אשר ערך הנאשם לשם מימוש מעשה ההמתה, לרבות הכנתם של האמצעים המיועדים לביצוע המעשה. קיומו של יסוד זה (כמו גם היעדר הקנטור) מבחין בין החלטה שהתקבלה באורח ספונטני לבין החלטה להמית, אשר נתקבלה לאחר מחשבה והכנה (ראו, ע"פ 266/88 בצלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 103, 109 (1989) (להלן: עניין בצלאל)). ככלל, שלב "ההכנה" לקראת ביצוע מעשה ההמתה, מובחן ומופרד משלב "ההחלטה להמית", ואולם, "לא אחת החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה" (עניין אליאבייב, בעמ' 470). בעיקר נכונים הדברים, מקום בו המית הנאשם את קורבנו באמצעות חניקה, כשאז, נלמד יסוד "ההכנה" מעוצמת הלחץ וממשך הזמן הנדרש, כדי לקפד את חייו של הקורבן באמצעות חניקה, "ומשקלם הראייתי בנסיבות כגון אלה זהה לשליפת האמצעי הקטלני בנסיבות אחרות" (ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(1) 63, 73 (1979) (להלן: עניין שמידמן)). יסוד היעדר-הקנטור 26. היסוד השלישי, הנדרש כחלק מהיסוד הנפשי בעבירת הרצח בכוונה תחילה, הוא, כאמור, "היעדר קנטור", ובמסגרתו, נדרשת המאשימה להוכיח, הן על-פי אמת מידה סובייקטיבית והן על-פי אמת מידה אובייקטיבית, כי מיד ובסמוך לביצוע מעשה הקטילה, לא קונטר הנאשם על-ידי קורבנו. אמת המידה הסובייקטיבית בוחנת האם התנהגותו המקנטרת של הקורבן השפיעה בפועל על הנאשם, עד שהוא איבד את השליטה העצמית וביצע, בעקבות כך, את המעשה הקטלני, מבלי שנתן דעתו לתוצאתו האפשריות של מעשהו (ראו, עניין אדרי, בפסקה 14 וההפניות שם). לעומת זאת, אמת המידה האובייקטיבית בוחנת את השאלה, האם "האדם הסביר" או "האדם מן הישוב", היה פועל בסיטואציה דומה, כפי שפעל הנאשם. כלומר, האם לנוכח אותה התגרות, היה מאבד "האדם הסביר" את שליטתו העצמית וממית את קורבנו, כפי שנהג הנאשם בסיטואציה דומה (שם; וכן, ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 580-579 (1970); ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996); ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3 (1978)). יודגש, בהקשר זה, כי היות שמדובר ביסוד שלילי ומצטבר, די לה למאשימה בהוכחת אי-התקיימותו של אחד מהאספקטים, על-מנת שיסוד "היעדר הקנטור" יבוא על סיפוקו (ראו הרחבה בנדון, עניין מחאמיד, בפסקה 31). 27. בענייננו, זנח המערער את טענותיו באשר להיעדר קשר סיבתי בין מעשיו לבין מותה של המנוחה, וכך גם את טענתו בדבר קיומו של קנטור מצד המנוחה. תחת זאת, השליך המערער את עיקר יהבו על שגגות שנפלו, לכאורה, בקביעותיו של בית-משפט קמא בעניין קיומו של יסוד "ההחלטה להמית" ובאשר לקיומו של יסוד "ההכנה". משכך, יתמקד דיוננו שלהלן ביסודות אלה. מן הכלל אל הפרט 28. במקרה המונח לפנינו, נטען על-ידי הסנגור כי לא התקיימו במערער יסוד "ההחלטה להמית" ויסוד "ההכנה", וזאת, בהתבסס על הנחת מוצא לפיה, אין לראות באירוע החניקה, במקרה בו עסקינן, כאירוע אחד מתמשך, אלא שיש לחלקו לשלושה שלבים, המובחנים האחד מן השני בהקשר למצבו הנפשי של המערער, באותה העת. נטען, כאמור, כי בשלב הראשון של אירוע החניקה, המערער היה נתון בסערת רגשות כה חמורה, עד כי לא היה מודע למעשיו, כל שכן שהוא לא התכוון לתוצאותיהם, ואילו רק בשלב השני של האירוע, בעודו חונק את המנוחה, התגבשה בו הכוונה להמית את המנוחה, ואולם בשלב זה, כך נטען, קיימת סבירות גבוהה כי המנוחה כבר לא הייתה בין החיים. כפי שיובהר להלן, אין בידי לקבל טענות אלה, ולמעלה מן הצורך אציין כי גם אם יתקבלו הנחותיו אלה של הסנגור, הרי שאין בהן כדי לסייע למערער בהגנתו. אעבור עתה לדון בטענות אלה. 29. תחילה, ועוד טרם שאדרש לדון בטענותיו של המערער, אציין בקצרה כי בדיון שנערך בפנינו חזר בו הסנגור מטענותיו בנוגע להיעדרו של קשר סיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה – ובדין עשה כן. די לי, בהקשר זה, להפנות להכרעת דינו של בית-משפט קמא, אשר קבע כעניין של עובדה, ובהתבסס על חומר הראיות אשר עמד בפניו, בעיקר על עדותו ועל חוות דעתו של הפתולוג (ראו, ת/18א; ת/18ב; פרוטוקול הדיון, בעמ' 59-57), כי גם אם לקתה המנוחה בכשל לבבי, הרי "[ש]אין ספק שמדובר אך בחלק מסויים של מנגנון קריסת הגוף והמוות המתרגש ובא, ולא באירוע עצמאי ומנותק" (הכרעת הדין בעמ' 189-188). כך אמר הפתולוג בעדותו בבית-משפט קמא: "[...] ובהקשר לזה היות והיו סימנים לא רק בצוואר, בעיקר בצוואר, אפשר לקשור בין שני הממצאים האלה. זאת אומרת [...] יכול להיות שהיא מתה כתוצאה מהפרעות קצב לב כתוצאה מלחץ על הצוואר או פעולה אלימה אחרת" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 50). ובחקירה הנגדית בנושא זה, העיד ד"ר נחמן, בזו הלשון: "[ד"ר נחמן]: כדי להבהיר את הנקודה - אני לא שולל את האירוע הלבבי כמובן, אבל האירוע הלבבי אני לא מנתק אותו מהאירוע האלים. למה? כי היו סימנים חבלתיים הן בצוואר, הן באף, הן ברירית השפתיים. ובנוסף לזה הדימומים הנקודתיים הקטנים בלחמיות, בלחיים. [הסנגור]: תראה, אני מציע לך תיאוריה משלנו [...] זאת אומרת לא חייב להיות מצב שהנאשם יתפוס את המנוחה בצוואר ואז היא נבהלת ואז היא נחנקת ואז היא מתה. [ד"ר נחמן]: אני שולל את זה. [הסנגור]: אתה שולל את זה? [ד"ר נחמן]: אני שולל את זה מכיוון שהיו סימנים חבלתיים. אני לא יכול להתעלם מהנזקים החבלתיים [...] אם לא הייתי רואה סימנים כלשהם על המנוחה מלבד הפתחיות בפנים ובלחמיות עדיין - עדיין הייתי מתעקש שאני לא יכול לשלול חנק בצוואר. [הסנגור]: זאת אומרת לדעתך מספיק אותו סימן זעיר בתוך הצוואר של המנוחה כדי לדעתך להגיע למסקנה שהיא נחנקה. זה מה שאתה אומר לנו. [ד"ר נחמן]: אסור לי להתעלם מהממצא. [הסנגור]: לא להתעלם. אתה קבעת חד משמעית שזה - [ד"ר נחמן]: זו חוות [ה]דעת. (פרוטוקול הדיון, בעמ' 92-91; ראו עוד בעניין זה, ת/18א; ת/18ג). מדבריו אלה של ד"ר נחמן, כמו גם מהנאמר בחוות-הדעת אשר נערכה על-ידו, עולה כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מחניקתו של המערער, וכשל לבבי, ככלל שהתרחש, מקורו במעשה החניקה, ומהווה חלק ממנגנון קריסת הגוף. משכך, ברי שקיים קשר סיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה (השוו לסוגיה דומה שהתבררה במסגרת ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל (5.8.2012); וכן, ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34 (2000)). 30. ומכאן אעבור לדון בטענת ההגנה העיקרית שהועלתה על-ידי המערער, לפיה, יש לחלק את אירוע החניקה למספר שלבים, המובחנים האחד מן השני במצבו הנפשי של המערער באותה נקודת זמן. באמצעות תזה זו מבקש המערער לטעון, כי בשלב הראשון, הוא חנק את המנוחה מבלי שצפה את מותה, וכל שכן לא התכוון להמיתה, ואילו רק בשלב השני של המעשה, לאחר שהמנוחה כבר נפטרה, הוא התעשת, והחליט להמיתה. לשון אחרת, טענתו המרכזית של המערער היא כי, בעת שהוא חנק את המנוחה והביא למותה, הרי שלא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח בכוונה תחילה, אשר יוחסה לו. סבורני, כי טענה זו חסרת יסוד עובדתי ומשפטי להישען עליו, ואין בידי לקבלה. בראש ובראשונה, יש להדגיש, כי נסיבות המקרה שלפנינו, כפי שהן נלמדות מחומר הראיות אשר עמד בפני בית-משפט קמא, מעידות בבירור כי אין כל בסיס לטענת המערער, לפיה ניתן לחלק את אירוע חניקה לשלבים שונים, שבהם קיימת הבחנה במצבו הנפשי, ככל שהדבר נוגע ליסוד "ההחלטה להמית". אין לי אלא להצטרף בעניין זה לדבריו של בית-משפט קמא, אשר קבע בהכרעת הדין, כעניין שבעובדה, ובהתבסס על בחינה מעמיקה ויסודית של המסכת הראייתית אשר הונחה בפניו - לרבות הודאותיו של המערער עצמו - כי אין שחר לטענתו של המערער, לפיה לא התגבשה בליבו החלטה להמית את המנוחה כבר בסמוך לתחילת מעשה החניקה: "עולה מהמקובץ, שאין כנות באמירתו של הנאשם, שאף היא הובאה לעיל, ולפיה, ניסה להצדיק את מעשהו באובדן שליטה עצמית [בשלב הראשון של האירוע – א.ש.], כאשר סירבה המנוחה לדחות את התשלום, ובסברתו כי 'מתי שהבנתי מה אני עושה, לפי דעתי בעלת הבית היתה מתה'. ההיפך הוא הנכון, לאמור, שבשלב די מוקדם לאחר שאחז בגרונה, ואף לפי שיטתו הוא, התעשת הנאשם, הבין היטב מה הוא עושה ומה התוצאה המסתברת מכך, וחרף זאת, ומשיקול קר ורציונאלי של השתקת קורבנו לנצח, והימלטות אפשרית מתלונה ומעצר, החליט להוסיף ולהמשיך בחניקתה עד שיקפד פתיל חייה. אם לא די בכך, הודה הנאשם שלו 'נכשל' בהמתתה באותו אקט, היה שב וחונק אותה על מנת 'להשלים את המשימה', ולמנוע, בכל מחיר, שתתלונן ותזעיק את המשטרה" (הכרעת הדין, בעמ' 194). מהאמור לעיל עולה, כי בית-משפט קמא דחה את גרסתו של המערער בנקודה זו בהיותה בלתי מהימנה, וקבע, כעניין שבעובדה, כי אירוע החניקה הינו אירוע רצוף, שאינו נחלק לשלבים שונים, המובחנים, לכאורה, במצבו הנפשי של המערער. חרף טענותיו של הסנגור בנדון, סבורני, כי קביעה זו מבוססת כדבעי על חומר הראיות אשר הונח בפני בית-משפט קמא, ובפרט על אמירותיו של המערער עצמו בחקירותיו במשטרה ובשחזור שערך (ראו, בין היתר, ת/2; ת/8 ב', בעמ' 18). כמו גם, על בחירתו של המערער שלא להזמין, מיד לאחר שחדל ממעשיו, כוחות הצלה בניסיון להציל את חייה של המנוחה. לפיכך, אין כל עילה להתערבותנו בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, בהקשר זה (לעניין עילות ההתערבות בקביעות מהימנות ועובדה על-ידי ערכאת הערעור, ראו, בין היתר, ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, בפסקאות 24-23 (10.7.2013); ע"פ 8164/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, וההפניות שם (8.9.2011)); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, בפס' 36 (25.1.2007)). 31. גם לגופם של דברים אין בידי לקבל את טענות המערער בדבר החלוקה לשלבים, ולהעדר החלטה להמית בשלב הראשון. דומני כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים מובהקים, אשר חלה בהם "חזקת הכוונה" במלוא עוזה, ובאמצעותה ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, כי התקיימה במערער "הכוונה להמית" את המנוחה, הן במובנה הרציונאלי והן במובנה האמוציונאלי (ראו, בנושא זה, דברי השופט נ' סולברג בעניין ניג'ם, המאוזכרים לעיל). המערער, אדם צעיר, ניצל את היותה של המנוחה, קשישה בת למעלה מ-70 שנים, ישובה על ספת ביתו, הוא נעמד מעליה, ובלי כל התראה או התגרות מצידה, לפת ולחץ את צווארה, בכוח רב ובמשך דקות ארוכות, כנגד משענת הראש של הספה, עד שהיא נחנקה למוות כתוצאה ממעשיו. ואם בכך לא די, במשך דקות ארוכות נותר המערער בסמוך לגופתה של המנוחה, וזאת כדי לוודא כי היא איננה עוד בין החיים. מסכת עובדתית זו, שאיננה שנויה במחלוקת, מעידה כמאה עדים, כי המערער התכוון, בכל אותה העת, לתוצאה המסתברת של מעשיו – קרי: להמית את המנוחה בדם קר. אין לי אלה לחזור, בעניין זה, על דבריו של בית-משפט קמא, אשר קבע, כי: "הידיעה כי לפיתת צווארו של אדם וחניקתו ביד יכולה, מטבעם של דברים, להביא למותו, היא נחלת הכלל ונחלתו של כל אדם מהישוב [...]" (הכרעת הדין, עמ' 191). ויפים, בהקשר הנדון, דברי השופט (בתוארו אז) מ' שמגר בע"פ 759/77 גולדני נ' מדינת ישראל (21.6.1978), אשר קבע, כי: "העובדה שלפיתת הצוואר בחזקה גורמת לחניקתו של אדם ידועה היטב לכל בר-בי-רב, היינו אף למי שאינו בקי במדע הפתולוגיה ולא שמע מעולם על עורק התרדמה. הווה אומר, מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו" (שם, בפסקה 12; וראו גם עניין שמידמן; עניין אליאבייב, בעמ' 469-467; עניין גואברה, בפסקאות 54-52)) ולא למותר הוא להביא מדבריו של יעקב קדמי בספרו, אשר ציין, כי: "כוחה של התנהגותו של הנאשם בשעת מעשה להוכיח את 'ההחלטה להמית', נעוץ במידתו, אופיו וטיבו של הסיכון שיוצר הנאשם לחייו של הקרבן; והלכה למעשה 'הסיכון' מדבר בהקשר זה בעד עצמו, לאמור: ככל שהסיכון שיוצר הנאשם במעשהו או במחדלו לחייו של [הקרבן] 'חמור יותר' ו'ודאי יותר', כך ייטה בית-המשפט לראות ביצירתו משום כוונה להביא למימושו. המדובר הוא, אפוא, באופיו וטיבו של מעשה ההמתה גופו" (יעקב קדמי על הדין בפלילים – חלק שלישי 1112 (2006)). והדברים מדברים בעד עצמם. 32. יתירה מזאת, דומני כי, בנדון דידן, אין צורך להידרש ל"חזקת הכוונה" היות שמהודאותיו של המערער בפני חוקרי המשטרה ניתן ללמוד על הלך הרוח, בו הוא היה מצוי, בעת שחנק את המנוחה למוות, ומהן עולה, באופן שאיננו משתמע לשתי פנים, כי בעודו חונק את המנוחה, התכוון המערער להמיתה, שכן חשש פן היא תפנה למשטרה ותחשוף את מעשיו (ראו, בעניין דומה, דברי השופט א' א' לוי בע"פ 9970/06 קאנשן נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (9.3.2009)). כך, בין היתר, ציין המערער במהלך השחזור אשר ערך, כי: "[...] ביקשתי [מהמנוחה] לדחות תשלום. היא סירבה ואמרה שזה לא מתאים להם [...]. אני הייתי לחוץ ודרוך. הדיבורים שלה בקשר לזה שהייתי צריך ..., הייתי במצב נואש, לא ידעתי מה לעשות עם זה. זה כמו קש ששבר את גב הגמל. אני פשוט עשיתי ככה. להדגים? [...] [...] מחצתי אותה לספה. זאת אומרת בכוח. היא לא התנגדה [...] אני החזקתי ככה קודם מרוב התקף כעס וייאוש ואחר כך משום שלא ידעתי מה לעשות [...]. זאת אומרת אם אני אשחרר אותה זה כבר בעיה בשבילי. [...] כי אז זה גם הייתה משטרה ואני לא הייתי יכול אז לנסות להימלט מהאירוע. [חוקר]: מה הכוונה? היא הייתה הולכת ומתלוננת במשטרה? [המערער]: ברור [...]" (ת/8 ב', בעמ' 18-17). ובהמשך הוסיף, כי: "עשיתי ככה כשלוש פעמים כי אני לא ידעתי אם היא חיה אז [...] אם היא חיה במקרה הזה, אם הייתי חונק אותה אז צריך לחנוק אותה [פעם נוספת], כי אחרי שאני עשיתי ככה לסגת זה טיפשי. הפשע כבר בוצע" (שם, בעמ' 25-24). על אמירות אלה ואחרות (ראו גם, ת/10ד 2, בעמ' 8-7; ת/10ב, בעמ' 7-6; ת/1; ת/2), מתווספים גם מעשיו של המערער והתנהגותו לאחר המעשה, המעידים, גם הם, על כוונתו שלא להותיר את המנוחה בין החיים. כך, בין היתר, ניתן למנות את בחירתו של המערער להישאר בדירה לאחר שחנק את המנוחה, כדי לוודא, כל מספר דקות, כי היא איננה מגלה סימני חיים, ואת העובדה שלא ראה להזמין סיוע רפואי לעזרת המנוחה, לאחר שחדל ממעשיו. ראיות אלה, כשלעצמן, מספיקות כדי לקבוע, מעבר לספק סביר, כי לא זו בלבד שהמערער היה מודע לתוצאות המסתברות של מעשיו, אלא שהוא חפץ במותה של המנוחה. ניתן לקבוע, אפוא, כי החל מתחילת אירוע החניקה ועד לסופו, התקיימה במערער "ההחלטה להמית", על כל רבדיה. 33. נותר אם כן, להתמודד בקצרה עם ניסיונו של הסנגור להציג את מעשיו של המערער כמעשים ספונטניים, קרי, כמעשים שנעשו ללא כל "הכנה" מוקדמת. כראיה לכך, כך טען בא-כוח המערער, ניתן למצוא, בין היתר, בעבודה שהמערער לא הגיף את תריסי הדירה טרם שביצע את מעשיו, אלא רק במהלך ניסיונותיו להסתיר את גופת המנוחה, לאחר שחנק אותה. דא עקא, וכפי שציינתי לעיל, בית-משפט זה פסק, לא אחת, כי במקרים של המתת אדם באמצעות חניקתו, הרי שיסוד "ההכנה" משתקף בעוצמת הלחץ שהופעל, וממשך הזמן הנדרש כדי לקפד את חייו של הקורבן בדרך של חניקה, ועובדות אלה, הן שוות משקל ראייתי לשליפת אקדח או סכין במקרים אחרים. יפים, בעניין הנדון, דברי השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, בעניין שמידמן, אשר קבע, כי: "[...] מעשה ההכנה והמסקנה בדבר ההחלטה להמית אחר, הם לא אחת, שלובים ואחוזים זה בזה. מדובר ביסוד פיזי מובהק אשר יכול לבוא לידי ביטוי בעצמת הלחץ הפיזי על צווארו של אחר, ומשקלו הראיתי בנסיבות כגון אלה זהה לשליפת הכלי הקטלני בנסיבות אחרות" (שם, בעמ' 73). עולה מהמקובץ, כי לאחר שהמערער הודה כי הוא זה שחנק את המנוחה, תוך הפעלת כוח רב על צווארה (ראו, ת/8 ב', בעמ' 17, 20, 24), עד שקיפד את חייה, הרי שמתקיים, בענייננו, גם יסוד "ההכנה" הנדרש בסעיף 301(א) לחוק העונשין. יפים, בהקשר זה, דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין אליאבייב, שם קבעה, כי: "בענייננו גרם המערער למותה של המנוחה על-ידי חניקתה בידיו. כך קבע בית-המשפט המחוזי על סמך דוח הפתולוג [...], ועל קביעה זו לא השיג המערער בפנינו. מעשה ההמתה על-ידי המערער שולב בהחלטתו להמית את המנוחה, וטיבו של המעשה באמצעות חניקה בידיים מעיד גם על קיומה של הכנה כנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה. יצירת התשניק בעקבות לחץ מתמשך על צוואר המנוחה באמצעות הידיים כורכת עמה גם מעשה הכנה להמתה בדומה לנטילת כלי משחית, אלא שכאן מהוות כפות הידיים תחליף לכלי כזה. מעשהו של המערער משלב אפוא את יסוד ההכנה ביסוד ההתנהגותי של מעשה ההמתה עצמו מעצם ביצועה של פעולה מתמשכת בעלת עוצמה גדולה שמאפייניה אלה שקולים כמעשה הכנה. במובן זה, עיתויה של ההכנה, המהווה פעולה פיזית טהורה, מהווה חלק ממערכת פעולות הקטילה עצמן והוא משקף במהותו תהליך פנימי של הכנה עצמית מבחינה 'שכלית, רגשית ותכליתית' לקראת מימוש המזימה הקטלנית [...]" (שם, בעמ' 470). 34. לסיכום, המסקנה המתבקשת היא, שכבר מתחילת אירוע החניקה ועד לסופו, לא זו בלבד שהמערער היה מודע למעשיו וצפה את התרחשותה של התוצאה הקטלנית אלא שהוא חפץ בתוצאה זו, היינו: במותה של המנוחה. באֹמרנו זאת, הרי שאין עוד נפקות לשאלה אימתי בדיוק נפטרה המנוחה, האם בתחילת האירוע, כטענת הסנגור, או שמא בסופו. עוד קבענו, כי אין יסוד גם לטענות הסנגור כי מעשיו של המערער נעשו באורח ספונטני ומבלי שהוכח יסוד "ההכנה". על יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע כי הוכח, מעל לספק סביר, כי התקיימה במערער אותה "כוונה תחילה", הדרושה לשם הרשעתו בעבירת הרצח, הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. משכך, הרי שהוּכחה אשמתו של המערער ברציחתה של המנוחה, בכוונה תחילה, כמיוחס לו בכתב האישום. 35. בטרם סיום מן הראוי לציין כי גם לוּ תתקבל טענתו העיקרית של המערער, לפיה, כאמור, המחשבה הפלילית, הנדרשת לשם הרשעה בעבירת הרצח, התגבשה אצלו רק לאחר שהמנוחה מצאה את מותה, הרי שלא היה בכך כדי להועיל לוֹ ולחלצו מהרשעה בעבירת הרצח. טענה זו, גם אם לא נאמרו הדברים במפורש, עניינה בכך שלא מתקיימת במעשיו של המערער סימולטניות בין היסוד העובדתי בעבירת הרצח, לבין היסוד הנפשי הנדרש לגיבושה של עבירה זו. לכך אתייחס בקצרה בשורות הבאות. סימולטניות 36. במקורו, עקרון "הסימולטניות" ("עקרון המזיגה") במשפט הפלילי, מחייב, כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הקבועים בעבירה פלונית, ישתלבו האחד בשני, ויתקיימו בעת ובעונה אחת. בתפיסה הקלאסית של עקרון הסימולטניות נדרשה, אם כן, צמידות במימד הזמן, כמו גם יחס של "נביעה עניינית" בין היסוד הנפשי שבעבירה לבין היסוד העובדתי שבה (ראו, בין היתר, יובל לוי ואליעזר לדרמן עיקרים באחריות הפלילית 150-128 (1981); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין – כרך ב 428-426 (2009); יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין – כרך א' 487-472 (מהדורה שנייה, 2010), וההפניות שם (להלן: רבין וואקי)). ברם, ברבות השנים, נמתחה ביקורת על גישה דווקנית זו, הן בפסיקותיו של בית-משפט זה והן מפי מלומדים, אשר גרסו, כי בהחלט ייתכנו מצבים אשר בהם תבוא דרישת הסימולטניות על סיפוקה, גם אם לא הוכחה בו-זמניות מוחלטת בין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי הקבוע בעבירה. קרי, מקרים אשר בהם אינו מתקיים הצימוד במימד הזמן במובנו הדווקני. דברים ברוח זו, הביע ש.ז. פלר בספרו יסודות בדיני עונשין – כרך א (1984), בזו הלשון: "[...] היצמדות כאמור גם היא הינה שאלה של זמן. אבל לא רק של זמן ולא של זמן במובן של בו-זמניות דווקא. אנו שוללים לחלוטין את הדרישה המכונה 'סימולטניות' של יסודות העבירה, ובוודאי את קיומו של עיקרון המכונה 'עקרון הסימולטניות', כדרישה או עיקרון הכרחיים. שכן מציאות הדברים אינה מאמתת תמיד את הסימולטניות" (שם, בעמ' 135). ובהמשך הוסיף, כי: "[...] החוק הוא זה שקובע במפורש את תנאי ההשתלבות של יסודות העבירה מבחינת גורם הזמן, תנאים שהם, במקרה זה, רחוקים מרחק ניכר מן הנובע מדרישת הבו-זמניות. כלומר, מלבד התלות העניינית, יש בין יסודות העבירה גם תלות מבחינת זמן התגבשותם. אך תלות זו מתבטאת בהשתלבותם זה בזה בהתאם להגדרת העבירה, ותו לא. כמובן, פרופוזיציה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות כי היסוד הנפשי ילווה את היסוד העובדתי באורח בו-זמני, מקום ששילוב זה הולם את מבנה העבירה לפי הגדרתה הנורמאטיבית; אין פרופוזיציה זו קובעת מה הוא הכלל ומה היוצא מן הכלל. אך אין מקום לעקרון או לדרישה של 'סימולטניות'. הכל הוא עניין בלעדי של הגדרת העבירה" (שם, שם). 37. אלה הם פני הדברים, עת עסקינן במקרים שבהם התנהגותו של הנאשם נמשכה על פני רצף של זמן (ולא כמעשה רגעי), כאשר המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה התגבשה במהלך ביצוע המעשים ולאו דווקא בתחילתם. במקרים מעין אלו, נקבע, כי עקרון הסימולטניות יתקיים, גם אם היסוד הנפשי התגבש בשלב מאוחר, ובתנאי שההתנהגות הפלילית עדיין נמשכת (ראו, בין היתר, ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485, 509-508 (1990); ע"פ 867/85 מחרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 802, 809-808 (1988)). דברים ברוח זו פסק בית-המשפט באנגליה לפני למעלה מארבעה עשורים בפרשתFagen v. Metropolitan Police Comm, [1968] 3 W.L.R. 1120, שם נקבע, בהתייחס לעבירת התקיפה כי: "It is not necessary that mens rea should be present at the inception of the actus reus; it can be superimposed upon an existing act. On the other hand the subsequent inception of mens rea cannot convert an act which has been completed without mens rea into an assault" (שם, בעמ' 1125; וראו ברוח דומה גם, R. v. Miller, [1983] 1 All E.R. 978). מדברים אלה, כמו גם מפסיקות דומות אחרות, עולה, כי ניתן לראות את היסוד הנפשי, אשר התגבש בשלב מאוחר יותר, ככזה הפועל למפרע, וצובע בגוון פלילי את היסוד העובדתי – מתחילתו ועד לסופו (ראו, בעניין זה, רבין וואקי, בעמ' 481, וההפניות שם). יתירה מזאת, בית-משפט זה פסק, כי בהחלט ייתכנו מקרים שבהם לא תהא חפיפת זמנים (מלאה או אף חלקית) בין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי שבעבירה, כדי שדרישת הסימולטניות תבוא על סיפוקה, וזאת בתנאי שניתן לעמוד באותו מקרה על קשר של נביעה עניינית בין שני היסודות. דברים ברוח זו נאמרו על-ידי השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 29 (1975) אשר בו דובר, כזכור, על מקרה שבו היסוד הנפשי קדם, לכאורה, להתגבשות היסוד העובדתי שבעבירה, אך רוחם של הדברים יפה גם בענייננו: "מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג היתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהיתה רצופה מבחינת הכוונה. השיגה את מטרתה, ואין נפקא מינה שבפועל, מבחינה אובייקטיבית, השיג המערער את מטרתו מאוחר יותר מאשר האמין [...]" (שם, בעמ' 31; וראו גם מח 1005/12 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (12.9.2012)). 38. על יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע בענייננו, כי גם אם נניח לצורך הדיון בלבד, כי המנוחה נפטרה מיד בתחילת אירוע החניקה, לפני, שכביכול, התגבש במערער היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, הרי, בהינתן העובדה כי מעשיו של המערער לא היו רגעיים, אלא נמשכו על רצף של מספר דקות - כאשר במהלכן התגבש בו היסוד הנפשי הדרוש לשם התגבשות עבירת הרצח בכוונה תחילה, כפי שאף הוא טוען בעצמו - הרי שמתקיימת דרישת ההשתלבות במובנה הענייני. לפיכך, דרישת הסימולטניות באה אל סיפוקה, כאמור לעיל. משמע, גם אם נקבל את ההיפותזה הראשונה שעליה ביסס המערער את טענותיו, הרי שאין בה כדי לסייע לו בהגנתו. סיכומם של דברים 39. מהאמור לעיל עולה, כי אשמתו של המערער ברציחתה של המנוחה בכוונה תחילה ובדם קר, הוכחה מעבר לספק סביר. לאור זאת, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער, ולהותיר את פסק דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים עם פסק דינו המקיף של חברי, השופט א' שהם, לפיו דין הערעור להידחות. זאת על בסיס האמור עד לסעיף 34 בחוות הדעת: יש להרשיע את המערער בעבירת רצח משום שכבר מתחילת אירוע החניקה ועד לסופו הוא היה מודע למעשיו, וכן צפה ורצה במותה של המנוחה. באשר לפרק האחרון בחוות דעתו של חברי, בעניין דרישת הסימולטניות, עולה כי הוא נכתב למעלה מן הצורך. אומר רק, וזאת בשל ההיבט העקרוני, שהייתי מסתייג מהקביעה כי "על יסוד האמור לעיל ניתן לקבוע בענייננו, כי גם אם נניח לצורך הדיון בלבד, כי המנוחה נפטרה מיד בתחילת אירוע החניקה, לפני, שכביכול, התגבש במערער היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, הרי בהינתן העובדה כי מעשיו של המערער לא היו רגעיים, אלא נמשכו על רצף של מספר דקות... הרי... שאין בה [באפשרות זו] כדי לסייע לו בהגנתו". לדעתי, לו היה כך המצב – דהיינו שבהנחות שהונחו המנוחה נפטרה טרם התגבשה ההחלטה להמית אצל המערער – כי אז לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת רצח, אלא בעבירה של ניסיון לרצח או הריגה. כאמור, הנני מצטרף למסקנתו של חברי בדבר דחיית הערעור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ה' בתשרי התשע"ד (9.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10081070_I07.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il