ראמי עותמאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8103/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8103/05 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ראמי עותמאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת"פ 50009/04, מיום 24.3.05 ומיום 20.7.05, שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: י"ח בכסלו תשס"ו (19.12.2005) בשם המערער: עו"ד גבריאל שחטמן בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר לו בית המשפט המחוזי בתל-אביב שנתיים וחצי מאסר, שנה וחצי מאסר על-תנאי, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 10 שנים. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה בעבירת הריגה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. האירוע בגינו נקרא המערער לתת את הדין התרחש בתאריך 15.1.04, כאשר בשעה 22:30 לערך הוא נהג בטנדר מסוג טויוטה, מכיוון צפון לדרום בואכה צומת העוגן. אותה שעה נהגה ממערב למזרח ענת שגיא ז"ל (להלן: "המנוחה") במכונית מסוג סובארו, ואף היא התקרבה לצומת. משאית שהיתה נהוגה בידי יגאל בנימיני, והיתה בכיוון מדרום לצפון, המתינה בעצירה מוחלטת בצומת, בנתיב הפנייה מערבה. נטען, כי בעת שנדלק האור הירוק בכיוון הסובארו החלה המנוחה בנסיעה, וכאשר היתה בתוך הצומת ממש פגעה בה הטיוטה בה נהג המערער, בעקבות כך שהוא לא ציית לאור האדום ברמזור שדלק בכיוון נסיעתו. 3. המערער, שהיה קטין בעת התאונה (יליד חודש נובמבר 1986), לא הכחיש את נוכחותו בזירה, ולא את מעורבותו בתאונה, כפי שלא הכחיש את קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למותה של המנוחה. נקודת המחלוקת האחת שנותרה בין הצדדים, סבבה סביב טענתו של המערער לפיה נכנס לצומת כשאור ירוק דולק בכיוון נסיעתו. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ולעניין זה הסתמך על שורה של עדי ראיה, ולהלן אמנה חלק מהם: א) אברהם נאה נסע עם רכבו בעקבות הטויוטה, ובמרחק 330-200 מטר ממנה. עד זה העיד, כי כאשר היתה הטויוטה במרחק של 150 מטר מהצומת, התחלף האור ברמזור לאדום, אולם נהגה התעלם ממנו והמשיך בנסיעה. ב) אייל קופמן נהג אף הוא את רכבו מצפון לדרום (כיוון נסיעת המערער), והתכוון לפנות מערבה. עד זה מסר, כי בעת שהיה במרחק של 20 מטר מהצומת, הוא ראה את הטויוטה שועטת קדימה באור אדום. ג) יגאל בנימיני הוא כאמור נהג משאית שנסעה מדרום לצפון, והמתינה בצומת כדי לפנות מערבה. הוא העיד כי ראה את הסובארו מתחילה לנוע ממצב של עצירה כשבכיוון נסיעתה דלק אור ירוק, עד שהופיעה הטויוטה ופגעה בה. ד) שי גלאון הגיע אף הוא מכיוון צפון ועמד בצומת בהמתנה לפנות מזרחה. הוא העיד, כי שניות ספורות לאחר שברמזור לכיוון דרום הופיע האור האדום, נכנסה הטויוטה לצומת ופגעה בסובארו. ה) שאול כהן נהג ברכבו ממערב למזרח (בכיוון נסיעת המנוחה), ואף הוא העיד כי הסובארו שעמדה מימינו החלה בתנועה רק כאשר נדלק בכיוון נסיעתה האור הירוק. 4. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, העלה בא-כוחו הקודם של המערער השגות שונות כנגד מהימנותם של עדי הראיה, ואת כל אלה דחה השופט המלומד של בית משפט קמא, אשר קבע (ראו עמ' 7 להכרעת-הדין): "מעדויות עדי התביעה עולה תמונה חד-משמעית שהנאשם נכנס לצומת שעה שבכיוון נסיעתו דלק אור אדום ברמזור. האור ברמזור התחלף לאדום, לדברי העדים, זמן מה לפני שהנאשם הגיע אל הצומת. אמנם ביחס לכל עד ועד הציב הסנגור סימני שאלה שונים אולם בעיני אין בדברים הללו כל מאומה. אך טבעי הוא שבעקבות התפתחות פתאומית ומהירה, במיוחד התרחשות טראומטית, נקבעים בזכרונם של עדי הראיה פרטים שונים, לעתים סותרים (סתירה "פנימית" או סתירה בין עדות לעדות). בנסיבות כאלה ניתן להתעלם מן הסתירות ומן התמיהות (כל עוד הן "טבעיות") ולהשתית ממצא על הפרטים שהעדויות כולן מצביעות עליהם. בענייננו הפרט הבולט ביותר בעדותם של עדי הראיה הוא עניין כניסת הנאשם לצומת חרף האור האדום שברמזור." מעיניו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי לא נעלמה העובדה שעדי המשיבה שוחחו ביניהם קודם לעדותם, אולם הוא קבע כי עצם העובדה שנמצאו הבדלים בין העדויות, היא המלמדת שהעדים לא תאמו ביניהם את גרסאותיהם. 5. הנה כי כן, לנוכח הראיות שהובאו על ידי המשיבה ובהן נתן אמון, רשאי היה בית המשפט המחוזי לדחות את גרסת המערער. העולה מכך הוא כי היסוד הפיסי שבעבירת ההריגה הוכח כדבעי, ועל כן השאלה הנוספת היתה אם במערער התקיים גם היסוד הנפשי, היינו, מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות ולאפשרות שהמעשה יגרום למות הקורבן (ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' אבו-אלהווא, פ"ד נה(3), 327, 331; ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 80, 86; ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 145, 150). 6. נדמה כי אין צורך לומר שנהג הנוטל את הסיכון לחצות צומת באור אדום, הינו מודע לאפשרות שמעשה זה עלול לגרום לתוצאה קטלנית. מסקנה זו מתחייבת בבחינת קל וחומר כאשר המערער יכול היה לראות שהצומת סואן, ורכבים עומדים בדרך החוצה את נתיב נסיעתו כשהם ממתינים לתורם להיכנס לתוכה. מאידך, נהג הנוטל סיכון מסוג זה, יש להניח שהוא גם ידע שתוצאת המעשה עלולה להביא לכך שהוא עצמו יפגע בתאונה או שאף ישלם על כך בחייו. הנחה זו אולי טובה היא למי שגמר אומר בליבו לשים קץ לחייו, אולם אין היא אופיינית לאדם מן הישוב, ולא נטען בפנינו שהמערער אינו כזה. על רקע זה תהיתי אם אין זה סביר להניח שמחדלו של המערער נבע מרשלנות שמקורה בכך שתשומת לבו היתה נתונה לעניין אחר ולא לדרך שבפניו, והיא שגרמה לו שלא להבחין באור האדום ברמזור או להבחין בו באיחור. אין צורך לומר שבתרחיש אחרון זה לא מתקיים היסוד הנפשי בעבירת הריגה, אלא של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. אולם, כל אותן הנחות שהייתי מוכן להניח לטובת המערער תשתיתן רעועה, באשר מפיו של המערער עצמו לא נשמע הסבר לדרך נהיגתו, זולת אותה טענה שנמצאה כוזבת, ולפיה הוא נכנס לצומת באור ירוק. יתר על כן, לחובת המערער ניצב נתון נוסף, וכוונתי לכך שהוא שעט לתוך הצומת במהירות גבוהה, ויש בכך כדי לתמוך בגרסת המשיבה לפיה החליט המערער "לגנוב" את הצומת, מתוך תקווה שיוכל להקדים את הרכבים האחרים שהחלו בתנועה לתוכו, ומבלי שהוא או אחרים יינזקו. הלך רוח זה די בו כדי לבסס הרשעה בעבירת הריגה, ועל כן, וחרף הספקות שמקרה זה עורר אצלי, החלטתי להצטרף לדעה כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 7. המערער משיג בפנינו גם כנגד העונש, אולם סבורני כי דינן של טענותיו להידחות. המערער קיפח במעשיו את חייה של אישה צעירה, שכל "חטאה" נבע מכך שלרוע מזלה היא נקלעה לנתיב נסיעתו. המערער חטא בנהיגה מופקרת, מן הסוג שרבים מנהגי ישראל חוטאים בה, ואשר גבתה וגובה מחיר דמים כמעשה של יום יום. המעט שיכולה מערכת המשפט לתרום כדי לצמצם את נגע התאונות, הוא להכביד את ידה על נהגים מסוגו של המערער, ועל כן, גם אם מאסר בפועל לאדם צעיר שלא התנסה בו הוא קשה ומכביד, אינני סבור כי ניתן להקל בו, כפי שאינני סבור כי יש מקום לקצר את תקופת הפסילה שגזר בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט המישנה לנשיא מ' חשין: גם דעתי היא, כמוני כחברי השופט לוי, כי דין הערעור להידחות, הן על הכרעת-הדין הן על גזר-הדין. ואולם שלא כחברי, לא אחזו בי ולו לרגע ספקות באשר לחיובו של המערער בעבירת הריגה. אני מסכים - כיצד אוכל אחרת - כי בנסיבות אלו ואחרות שבתאונת דרכים, נתקשה להחליט אם נאשם יש להרשיעו בהריגה, עבירה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (חוק העונשין) או בגרימת מוות ברשלנות, עבירה כהגדרתה בסעיף 304 לחוק העונשין. ועוד אסכים, כי בהתגבר הלבטים תיטה הכף אל עבר העבירה הקלה יותר. אלא שבענייננו-שלנו לא נתלבטתי כלל בהרשעתו של המערער בעבירת הריגה. גירסתו של המערער היתה כי נכנס אל הצומת באור ירוק, וכי עובר לכניסה בדק שוב ושוב כי אכן האור הירוק הוא לצידו. אלא שגירסה זו הוכחה כגירסה כוזבת, ועתה מסכימים הכל כי המערער נכנס לצומת באור אדום. אם אין די בכך, הנה כניסתו של המערער לצומת היתה ב"שעטה". בנסיבות העניין אין לי להסיק אלא זאת, שלא זו בלבד שהמערער נכנס אל הצומת באור אדום, אלא שידע הוא גם-ידוע כי האור שלצידו אור אדום הוא ובכל זאת נכנס אל הצומת במהירות. ענת שגיא ז"ל האומללה קיימה את חוק-הדרך, ומשנתחלף האור האדום בצידה לאור ירוק, הסיעה את מכוניתה אל הצומת ואף עלה בידה לעבור כ-16 מטר בתוככי הצומת. כך אירעה ההתנגשות בין שני כלי הרכב וענת קיפחה את חייה. דעתי היא, שלא זו בלבד שהמערער חייב עצמו - בנהיגתו המופקרת - בעבירה של הריגה, אלא שהיתה זו הריגה בדרגתה הגבוהה. אשר לעונש אומר, שלו ערערה המדינה על קולת העונש, נוטה הייתי להיענות לערעור חרף גילו הצעיר של המערער לעת התאונה. תאונות הדרכים בארץ לבשו ממדים מבהילים, ותרומתם הזעומה של בתי-המשפט יכולה שתבוא, בעיקר, בהענשת העבריינים כראוי. עברייני-תנועה הם, על דרך הכלל, אנשים מן-הישוב, אנשים "נורמטיוויים" כפי שנהוג לכנותם. אלא שאל לנו ללכת שולל. בקפחם חיי אדם, כפי שהמערער קיפח את חייה של אשה צעירה, הופכים אותם אנשים "נורמטיוויים" לעבריינים מן השורה, ובהיותם מה שהם חובה היא המוטלת עלינו למוד להם כרישעתם. המישנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ט בכסלו תשס"ו (19.12.2005). המישנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05081030_O04.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il