גיל באשה נ. סמי ג'רדג'י

פסק-דין בתיק ע"א 810/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 810/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט (בדימ') א' שהם כבוד השופט ג' קרא המערער: גיל באשה נ ג ד המשיבים: 1. סמי גרדג'י 2. אסתר גרדג'י 3. יחזקאל באשה (משיב פורמלי) 4. עובדיה אליהו (משיב פורמלי) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן), מיום 14.12.2016, בת"א 34116-05-13 תאריך הישיבה: י"א באדר התשע"ח (26.02.18) בשם המערער: עו"ד אהרון נבון בשם המשיבים 2-1: עו"ד יאיר קולמן פסק-דין השופט (בדימ') א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן), מיום 14.12.2016, בת"א 34116-05-13. בגדרו של פסק הדין קיבל בית משפט קמא, באופן חלקי, את תביעתם של המשיבים 1 ו-2, והצהיר כי עסקת מתנה אשר נעשתה בין המשיב 3 לבין המערער, בנוגע לזכויות החכירה בדירה הידועה כגוש 6142, חלקה 203, תת חלקה 8, ברחוב שמעוני 10, ברמת גן (להלן: הדירה) – בטלה, ומשכך המשיב 3 הוא הבעלים של הדירה. רקע עובדתי 2. ביום 31.7.2006, נרצח יצחק גרדג'י ז"ל (להלן: המנוח), בנם של סמי ואסתר גרדג'י (להלן: המשיבים 1 ו-2). ביום 16.8.2006, הוגש כתב אישום נגד יחזקאל באשה (להלן: המשיב 3), המייחס לו רצח בכוונה תחילה של המנוח (תפ"ח (ת"א) 1101/06). 3. ביום 3.6.2008, חתם המשיב 3 על מסמכי העברת זכויות החכירה בדירה לאחיו, גיל באשה (להלן: המערער), ללא תמורה (להלן: עסקת המתנה). יומיים לאחר מכן, חתם המשיב 3 על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בדירה לטובת המערער. ביום 24.12.2008, נרשמו הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם המערער. 4. ביום 13.1.2009, נחתם הסכם הלוואה בין מר עובדיה אליהו (להלן: המשיב 4) לבין המערער, לפיו נטל המערער מהמשיב 4 הלוואה בסכום של 880,000 ₪ (להלן: הסכם ההלוואה או ההלוואה), וזאת, כך לטענת המערער, לשם מימון הוצאותיו המשפטיות של המשיב 3, ולצורכי המחייה של משפחתו. באותו יום, ולצורך הבטחת החזר ההלוואה, חתם המערער על ייפוי כוח בלתי חוזר (להלן: ייפוי הכוח), במסגרתו הוסמך עורך דין איל בר-לב למכור או להעביר את הזכויות בדירה על שם המשיב 4. בהתאם לכך, ביום 14.1.2009, נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיב 4, בגין ייפוי הכוח. 5. בהמשך, ביום 2.2.2009, הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את המשיב 3 בעבירת רצח בכוונה תחילה, וביום 13.7.2009, נגזר דינו של המשיב 3 למאסר עולם. במסגרת גזר הדין, חייב בית המשפט המחוזי את המשיב 3 בתשלום פיצויים למשפחת המנוח - המשיבים 1 ו-2, שני אחיו ואחותו של המנוח (להלן: משפחת המנוח) בסכום כולל של 844,000 ₪ - לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המשיב 3, נקבע כי המערער רצח את המנוח בצוותא חדא עם המשיב 3 ואדם שלישי, יצחקי מימוני (להלן: מימוני). על כן, ביום 18.5.2009, הוגש כתב אישום גם נגד המערער (תפ"ח (ת"א) 1030/09). 6. לאחר זאת, נטל המערער שתי הלוואות נוספות. ביום 10.6.2009, נחתם הסכם הלוואה בין המערער לבין מר ירון קוריס (להלן: מר קוריס), לפיו המערער נטל ממר קוריס הלוואה בסכום של 400,000 ש"ח. בהתאם לכך, ביום 17.6.2009, נרשמה הערת אזהרה בדירה לטובתו של מר קוריס, ולאחר מספר שנים, ביום 6.2.2013, נמחקה הערה זו. כמו כן, ביום 14.6.2009, התקשרו המערער ומר עופר שלום (להלן: מר שלום) בהסכם הלוואה, בגדרו קיבל המערער ממר שלום הלוואה בסכום של 300,000 ₪. ביום 14.7.2010, הוגשה לרשם המקרקעין בקשה לרישום הערת אזהרה לטובתו של שלום, כבטוחה להחזר ההלוואה. רשם המקרקעין לא נעתר לבקשה זו, והפנה את הצדדים להליך של התחייבות לרישום משכנתא. 7. ביום 20.3.2010, הגישה משפחת המנוח לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לעיקול זמני על זכויות המערער בדירה (להלן: הבקשה לעיקול). זאת, במסגרת תובענה אזרחית שהוגשה נגד המשיב 3, המערער ומימוני (ת"א 32631-02-10). ביום 28.4.2010, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו והטיל עיקול על הדירה. ביום 8.2.2012, הופסקה התובענה עד לאחר סיום ההליכים הפליליים נגד המערער ומימוני, אך נקבע כי העיקול יישאר על כנו עד למתן החלטה אחרת. 8. ביום 19.12.2012, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער במסגרת ההליך הפלילי שנערך בעניינו. בהתאם לכך, בתאריך 12.3.2013, הגיש המערער בקשה להסרת העיקול על הדירה. ביום 23.4.2013, קבע בית המשפט המחוזי כי "אין אפשרות לחדש את ההליכים" בת"א 32631-02-10, ויש להגיש תובענה חדשה נגד המשיב 3 בלבד. משכך, פקע העיקול על הדירה, כמצוות סעיף 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 9. ביום 13.5.2013, הגישו המשיבים 1 ו-2 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תובענה נגד המשיב 3, המערער ומימוני, לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מרצח המנוח (ת"א 26512-05-13). ביום 12.11.2013, נמחקה התביעה נגד המערער ומימוני, בהסכמת הצדדים. יומיים לאחר מכן, ביום 14.11.2013, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, אשר הושג בין המשיבים 1 ו-2 לבין המשיב 3, במסגרתו התחייב המשיב 3 לשלם למשיבים 2-1 פיצויים בסכום של 686,250 ₪. 10. ביום 19.5.2013, הגישו המשיבים 1 ו-2 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תובענה בהמרצת פתיחה - מושא הערעור שלפנינו - נגד המערער, בגדרה התבקש בית המשפט להצהיר כי המשיב 3 "הינו הבעלים היחידי והבלעדי של מלוא זכויות החכירה" בדירה; וכי עסקת המתנה, אשר נערכה בין המשיב 3 למערער, נעשתה למראית עין בלבד, ומשכך דינה להתבטל. יצוין, כי ביום 12.2.2015, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתם של המשיבים 1 ו-2 לתיקון המרצת הפתיחה והוספת סעד הצהרתי, לפיו הערת האזהרה שנרשמה לזכותו של המשיב 4, בטלה וחסרת כל נפקות, ולמשיב 4 לא תצמח כל זכות מכוחה. זאת שכן, לטענתם, הסכם ההלוואה שנחתם בין המערער לבין המשיב 4, הוא פיקטיבי. לפיכך, סיווגו של ההליך שוּנה מהמרצת פתיחה לתיק אזרחי "רגיל". פסק דינו של בית המשפט קמא 11. ביום 14.12.2016, קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבים 1 ו-2, באופן חלקי. במסגרת פסק דינו, קבע בית משפט קמא כי עסקת המתנה בין המשיב 3 לבין המערער נערכה למראית עין בלבד. בית משפט קמא הדגיש, בהקשר לכך, כי "ההעברה נעשתה כדי למנוע מהתובעים [המשיבים 1 ו-2] את האפשרות לגבות את סכום הפיצויים שהיה צפוי להיפסק לטובתם בסיום ההליך הפלילי, מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, אם בהכרעת הדין, שניתנה כ-8 חודשים לאחר ביצוע העברת הזכויות, יורשע הנתבע 1 [המשיב 3] ברצח". חיזוק לקביעתו, כאמור, מצא בית משפט קמא ברכוש הרב, אשר היה בבעלותו של המשיב 3, רכוש אשר כלל את הזכויות בדירה; מחצית הזכויות בדירה נוספת המצויה ברחוב שמעוני 12, ברמת גן (להלן: הדירה הנוספת); חנות; וג'יפ מסוג סאנגיונג. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי כ-22 חודשים לאחר הגשת כתב האישום נגדו וכשמונה חודשים טרם שניתנה הכרעת הדין בעניינו, ביצע המשיב 3 "דיספוזיציות" במרבית הנכסים הנ"ל. נקבע, על יסוד מבחן הסבירות, כי פרקליטיו של המשיב 3 הביאו לידיעתו את דבר קיומה של הוראת סעיף 77 לחוק העונשין, אשר מכוחה רשאי בית המשפט לחייבו בפיצויים; וכי המשיב 3 היה מודע לכך שקיימת סבירות גבוהה כי יושתו עליו פיצויים לטובת משפחת המנוח, ככל שיורשע ברצח. בית משפט קמא הבהיר, בעניין זה, כי ה"דיספוזיציות" שבוצעו ע"י המשיב 3, כאמור, הותירו אותו "ללא רכוש הרשום על שמו שממנו ניתן לגבות את הפיצויים שנפסקו". בהמשך, דחה בית משפט קמא את טענת המשיב 3, לפיה אם היה זה בכוונתו של המשיב 3 להבריח את הדירה מהמשיבים 1 ו-2, הוא לא היה מעבירה למערער, מכיוון שבמועד כריתת עסקת המתנה התנהל נגד האחרון הליך פלילי, ובמידה שהלה היה מורשע, היו המשיבים 1 ו-2 יכולים "לפעול בעניין הדירה כנגדו בהליך אזרחי". בית משפט קמא הבהיר, בהקשר זה, כי עסקת המתנה הושלמה כחמישה חודשים עובר להגשת כתב האישום נגד המערער; וכי במועד עריכת העסקה, המערער לא היה מצוי במעצר. משכך, נקבע, כי "לא ניתן ללמוד... שאם כוונתו [של המשיב 3] הייתה להבריח רכוש היה מעביר את הרכוש ע"ש צד שלישי ולא ע"ש אחיו". בהמשך, החליט בית משפט קמא לדחות את גרסתו של המשיב 3, לפיה הוא העביר את הדירה למערער ללא תמורה בשל "כבוד משפחתי... [ו]קשר רגשי אמיתי", אשר קיים בין האחים, בהדגישו, כי גרסה זו אינה מהימנה. זאת שכן, "אין כל סבירות" לכך שהמשיב 3 העביר את זכויותיו בדירה, "הנכס היחיד שנותר בבעלותו", ללא תמורה, ונשאר ללא מקורות מימון לכיסוי ההוצאות הרבות הכרוכות בהליך הפלילי נגדו ובקיום צרכי משפחתו - הוצאות עליהן עמדו המשיב 3 והמערער במסגרת המשפט. בנוסף לנימוק האמור לעריכת עסקת המתנה, הציג המשיב 3 שני הסברים נוספים לכריתת ההסכם. לדבריו, הוא העביר את דירתו לאחיו, מאחר שזה "נותר להתמודד" עם צרכי משפחתו של המשיב 3, ומימון הוצאותיו המשפטיות. כמו כן, טען המשיב 3, כי העברת הדירה נועדה לספק למערער קורת גג. בית משפט קמא קבע, כי "הגרסאות השונות של הנתבע 1 [המשיב 3] לעניין טיבה של העסקה – פוגעות ומחלישות את מהימנות הגרסה". עוד נקבע, כי הוכח שלמערער "לא היו רכוש והכנסות", במועד מעצרו של המשיב 3 עד לתום ההליכים בעניינו. משכך, קבע בית משפט קמא, כי "לא הוכח שהנתבע 2 [המערער] מימן מכספו את הייצוג המשפטי של הנתבע 1 [המשיב 3] ואת צרכי המחייה של הנתבע 1 [המשיב 3] וילדיו". בית המשפט קמא נתן משקל לעובדה, לפיה גם לאחר ביצוע העברת הזכויות בדירה ללא תמורה, היא שימשה כבטוחה להלוואות שניטלו למימון הייצוג של המשיב 3, במסגרת ההליך הפלילי שהתקיים בעניינו ולתמיכה במשפחתו, והלכה למעשה, הדירה המשיכה "לשמש לצרכי הנתבע 1 [המשיב 3]". קביעה זו התבססה, בין היתר, על עדות המערער, כי ההלוואה שנטל מהמשיב 4, נועדה לכיסוי ההוצאות האמורות. 12. בית משפט קמא דחה את הטענה בדבר שינוי חזית מצד המשיבים 1 ו-2, כאשר במסגרת הבקשה לעיקול, הם ביקשו לעקל את הדירה "כדירה של הנתבע 2 [המערער]", ולאחר הסרת העיקול, בהמשך לזיכויו של המערער, טענו המשיבים 1 ו-2 בהליך דנן, כי הדירה היא רכושו של המשיב 3, אשר הוברחה אל המערער על ידי "העברת הזכויות ללא תמורה". בית משפט קמא קבע, כי אין מדובר בטענות סותרות או בשינוי חזית, מאחר שהמשיבים 1 ו-2 גרסו, כבר במסגרת הבקשה לעיקול, כי המשיב 3 פועל כדי להעביר את הנכסים שבבעלותו על שם קרוביו, על מנת לסכל תשלום פיצויים שעשויים להיפסק נגדו. 13. בשולי הדברים, ציין בית משפט קמא, כי לא ניתן להגדיר את עסקת המתנה כחוזה פסול שמטרתו לא חוקית, מכיוון שהעסקה לא עלתה כדי הונאת נושים, לפי סעיף 439 לחוק העונשין. זאת, מאחר שהפיצויים שנפסקו לחובת המשיב 3 בהליך הפלילי ובהליך האזרחי, אשר הפכו את המשיבים 1 ו-2 לנושיו של האחרון, גובשו רק לאחר השלמת העברת הזכויות בדירה על שם המערער. 14. בהינתן האמור, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי עסקת המתנה נעשתה למראית עין, ועל כן זכויות החכירה בדירה שייכות למשיב 3 בלבד. 15. בהמשך פסק דינו, התייחס בית משפט קמא להסכם ההלוואה שנחתם בין המערער לבין המשיב 4, וקבע כי הסכם זה אינו פיקטיבי, ועל כן אין להתערב בו. 16. המערער אינו משלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, ומכאן הערעור שלפנינו. הערעור 17. לשיטתו של המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו כי עסקת המתנה נעשתה למראית עין בלבד, ולטענתו, עסקה זו הינה "עסקה משפטית אמיתית", אשר הצדדים "רצו לקיים וקיימו בפועל". עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא נמנע מלהסביר "מהו למעשה ההסכם האמיתי בין הצדדים". בנוסף, נטען על ידי המערער, כי המשיבים 1 ו-2 לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענה בדבר מרמה והברחת נכסים, אשר "מחייבת 'מידת הוכחה מוגברת'". 18. המערער מוסיף וטוען, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, כי במעמד כריתת הסכם המתנה, לא היה בכוונתו ובכוונת המשיב 3 להבריח את זכויותיו בדירה מהמשיבים 1 ו-2. לעמדתו של המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו, כי על פי "מבחן הסבירות" פעל המשיב 3 להבריח את רכושו, בעצת פרקליטיו, אשר יִידְּעוּ אותו בדבר ה"סיכון שיוטל עליו לפצות את משפחת הקורבן", ככל שיורשע ברצח המנוח. המערער טען, בהקשר זה, כי ביטול הערת האזהרה על ידו, הערה אשר נרשמה בדירה לטובת קוריס, דווקא בעת שהוטל עיקול על הדירה לטובת המשיבים 1 ו-2; כמו גם, נטילת ההלוואות לצורך כיסוי הוצאות המשפט וכלכלת משפחותיהם של המערער והמשיב 3 – יש בהם כדי לחזק את הטענה כי הם לא התכוונו להבריח את הזכויות בדירה. המערער הוסיף וטען, כי הדירה הנוספת, אשר הייתה שייכת למשיב 3 ולגרושתו, נמכרה שלא מתוך כוונה להבריח את הזכויות בה, אלא במסגרת הליכי הגירושין שהתקיימו בין השניים. עוד נטען, כי קביעת בית משפט קמא כי המשיב 3 והמערער התכוונו להבריח את הזכויות בדירה, אינה נותנת כל משקל לעובדה כי במועד עסקת המתנה היה המערער "בגדר חשוד שנחקר בסיוע לרצח". לגישתו, לוּ התכוון המשיב 3 להעביר את הדירה במרמה, הוא היה מעבירה לצד שלישי, אשר אינו נמצא בסיכון לקיומו של הליך פלילי נגדו, כדוגמת המערער. 19. כמו כן, לדידו של המערער, שגה בית משפט קמא, כאשר קבע כי גרסת המשיב 3, באשר לסיבה שבגינה הוא העביר את דירתו למערער ללא תמורה, היא בלתי מהימנה. המערער חזר והדגיש, כי עסקת המתנה נעשתה "מתוך מספר שיקולים שיכולים לדור בכפיפה אחת ואין בהם סתירה", ובכלל זה, קיומו של כבוד משפחתי בין האחים; דאגתו של המשיב 3 לקורת גג עבור אחיו; וסיועו של המשיב 3 למערער במימון צרכי משפחותיהם וההוצאות המשפטיות הכרוכות בהליכיהם המשפטיים. 20. המערער סבור בנוסף, כי הקביעה לפיה לא הוכח כי הוא מימן מכספו את הייצוג המשפטי של המשיב 3 – הינה שגויה, ולגרסתו, המימון נעשה באמצעות הלוואות שנלקחו על ידו, בסכום של 1,500,000 ₪, כאשר הדירה שימשה כבטוחה בעבור הלוואות אלו. לתמיכה בגרסה זו, צרף המערער קבלות בגין תשלומי שכר טרחה לעו"ד אבי חימי ולעו"ד וינרוט, ואישורי הפקדות שנעשו לעמותות צדקה, בהתאם לדרישתו של עו"ד וינרוט, כאשר הסכום המצטבר של הקבלות עומד על 522,452 ₪. עוד נטען, בהקשר זה, כי המערער שילם את הוצאות המחיה של משפחת המשיב 3, בעלות חודשית של 3000 ש"ח לחודש. מעבר לכך, הדגיש המערער, כי הקביעה, לפיה לא הוכח שהוא מימן מכספו את הוצאות הייצוג המשפטי ומחיית משפחתו של המשיב 3, סותרת את הדברים שנקבעו על ידי בית משפט קמא בהמשך פסק דינו, לפיהם, "לאחר העברת הזכויות בדירה, היא שימשה כבטוחה להחזרת הלוואות שניטלו למימון ייצוגו של... [המשיב 3] ולמימון צרכי קיום משפחתו". 21. המערער הוסיף וטען, כי עסקת המתנה הושלמה והסתיימה ברישום בלשכת המקרקעין, לפי סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), דבר המשמש כראיה חלוטה לבעלותו של המערער בדירה. מעבר לכך, כך נטען, המערער "נהג בנכס מנהג בעלים", ואף שינה את מצבו לרעה לאחר השלמת עסקת המתנה. זאת, בין היתר, באמצעות העמדת הדירה כבטוחה כנגד ההלוואות שנטל, ורישום הערות אזהרה לטובת המלווים. לא זו אף זו, לדבריו של המערער, הוא התכוון להתגורר בעצמו בדירה, אך זאת רק לאחר זיכויו במשפט הפלילי, בשל קרבת הדירה למקום מגוריה של משפחת המנוח. בנסיבות העניין, כך גורס המערער, המשיב 3"חסום לחלוטין", מלפעול לביטול עסקת המתנה. לפיכך, "על משקל קל וחומר", כאשר "צד שלישי מתערב", קרי המשיבים 1 ו-2, מבקש לבטל הסכם מתנה אשר השתכלל, "הרי שלאור הנסיבות חסומה דרכו". 22. לגישתו של המערער, המשיבים 1 ו-2 שינו חזית בטענותיהם לעניין הבעלות על הדירה. זאת שכן, הם התייחסו לדירה כרכושו הבלעדי של המערער, במסגרת הבקשה להטלת עיקול על הדירה, ותצהיר המשיב 1 שצורף לה. ואולם, במסגרת התובענה מושא ענייננו, נטען על ידם כי הדירה היא רכושו של המשיב 3, והוברחה אל המערער "במרמה". משכך, סבור המערער, כי קם השתק שיפוטי, אשר מונע מהמשיבים 1 ו-2 לטעון טענות המייחסות את הבעלות על הדירה למשיב 3. המערער גורס, כי שינוי החזית מהווה "חוסר תום לב והיעדר נקיון כפיים" מצדם של המשיבים 1 -2, ועל כן, כך לטענתו, שגה בית משפט קמא כאשר העניק להם את הסעד ההצהרתי, אשר מקורו בדיני היושר. לבסוף, טען המערער, כי התובענה לוקה בשיהוי, שכן המשיבים 1 ו-2 היו צריכים להעלות את טענותיהם בדבר הברחת נכסים כבר במסגרת בקשת העיקול. טענות המשיבים 1 ו-2 23. המשיבים 1 ו-2 טענו, כי דין הערעור להידחות, שכן זה מופנה, "מתחילתו ועד סופו", כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אשר נעשו על ידי בית משפט קמא. לשיטתם של המשיבים 1 ו-2, מקרה זה אינו נמנה על אחד החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהעדים ובחנה את הראיות באופן בלתי אמצעי. 24. בניגוד לעמדת המערער, סבורים המשיבים 1 ו-2, כי בצדק ראה בית משפט קמא את עסקת המתנה כחוזה למראית עין. נטען, לעניין זה, כי בית משפט קמא קבע שמהותו של ה"הסכם האמיתי", הייתה למנוע גביה של סכום הפיצויים, לוֹ היו זכאים המשיבים 1 ו-2, היינו, מדובר בהברחת נכסים – וזאת אף שבית משפט קמא לא היה מחויב להידרש לשאלה זו. 25. המשיבים 1 ו-2 הוסיפו וטענו, כי הם עמדו בנטל ההוכחה לקיומו של חוזה למראית עין, שכן הוצגו על ידם "אותות מרמה העולים מהעברת הזכויות בדירה... [אשר] 'זועקים לשמיים'", ובכלל זה: "סתירה בטענתם הבסיסית" של המערער והמשיב 3, לפיה הדירה הועברה למערער ללא תמורה, כאשר בפועל הדירה הועברה "בתמורה להוצאות שהוציא המערער" עבור המשיב 3; העובדה שהמשיב 3 היה בעל נכסים וכלל לא היה זקוק למימון הוצאותיו, אך נכסיו "הועברו, נמכרו או הועלמו בדרכים שונות"; העדר ראיות בדבר מימון הוצאות המשיב 3 על ידי המערער; וסמיכות הזמנים בין כריתת עסקת המתנה לבין פסיקת הפיצויים נגד המשיב 3, במסגרת גזר הדין שניתן בעניינו. המשיבים 1 ו-2 גרסו, כי אותות המרמה האמורים, "לא קבלו מענה או הסבר" מצידם של המערער והמשיב 3, וכי מכלול הנסיבות מעיד על "העברת מרמה בין יחזקאל [המשיב 3] לבין המערער, והכל במטרה להברחת נכסי יחזקאל [המשיב 3]". 26. לדידם של המשיבים 1 ו-2, במסגרת הדיון בבית משפט קמא, נסתרו והופרכו כלל הראיות, אותן הציג המערער. כמו כן, נטען כי בגדרי המוצגים שהגיש המערער במסגרת הערעור, צורפו אותן קבלות "פעמיים ואף שלוש פעמים", במטרה להטעות את בית המשפט ולייצר מצג לפיו קיימות קבלות רבות יותר, ממספרן בפועל. בנוסף, צוין על ידי המשיבים 1 ו-2, כי הקבלות שהוגשו כאמור אינן קבילות שכן הן מהוות עדות מפי השמועה "ו/או מסמכים שהוגשו שלא באמצעות יוצרם". המשיבים 1 ו-2 הוסיפו וטענו, כי המערער לא הוכיח קיומו של קשר בין הקבלות שהגיש לבין ההליך המשפטי בעניינו של המשיב 3, ובפרט, לא הוכח קשר בין התרומות לאגודות הצדקה לבין שכר הטרחה לעורך הדין וינרוט. משכך, סבורים המשיבים 1 ו-2, כי לא היה בראיות שהגיש המערער כדי לסתור את "אותות המרמה" שפורטו לעיל. המשיבים 1 ו-2 טענו בנוסף, כי המערער "לא נתן ליבו" לסתירה, לפיה מחד גיסא, המשיב 3 העביר את הדירה אליו במתנה, ומאידך גיסא, ההעברה נעשתה, בתמורה לכך שהמערער ישתמש בה לשם מימון הוצאות המשיב 3. לשיטתם של המשיבים 1 ו-2, זוהי אחת מיני מספר סתירות, אשר "כלל אינן מינוריות", בגינן התייחס בית משפט קמא בחוסר אמון לגרסתם של המערער והמשיב 3. 27. אשר לטענת המערער, לפיה הוראות חוק המתנה אינן מאפשרות לצד ג' לתבוע את ביטול המתנה, טענו המשיבים 1 ו-2, כי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור ולא בא זכרה בבית משפט קמא. המשיבים 1 ו-2 הוסיפו וטענו, כי לפי ההלכה הפסוקה עוצמת ההגנה שיש ליתן לחוזה מתנה, פחותה מההגנה אשר ניתנת לחוזה שבמסגרתו ניתנה תמורה מלאה; וכי מתנה, אשר ניתנה לשם הברחת נכסים, תבוטל "גם אם המקבל היה תם לב, ומקום בו עשה יד אחת עם נותן המתנה". כמו כן, הובהר על ידי המשיבים 1 ו-2, כי צד חיצוני להסכם מתנה זכאי לטעון לבטלותו, בעיקר כאשר אי חוקיותו וחוסר תום הלב הגלומים בהסכם, נועדו מלכתחילה לפגוע בהם כנושיו של המשיב 3. 28. עוד, נטען, כי בניגוד לטענת המערער, אין כל סתירה בין קביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא הוכח כי המערער מימן מכספו את הוצאותיו של המשיב 3, לבין הקביעה, כי לאחר העברת הזכויות בדירה, היא שימשה כבטוחה להחזר הלוואות שניטלו על ידי המערער למימון ההוצאות האמורות. לעמדתם של המשיבים 1 ו-2, העובדה כי הדירה הועמדה כבטוחה להחזר ההלוואות שנלקחו לשם מימון הוצאותיו של המשיב 3, מלמדת על המשך שליטתו של המשיב 3 בדירה, ועשיית שימוש בה למימון צרכיו. 29. המשיבים 1 ו-2 סבורים, כי טענת המערער, לפיה קם בעניינם השתק שיפוטי, אשר מונע מהם לטעון כי הדירה היא רכושו של המשיב 3 - שגויה מבחינה עובדתית. המשיבים 1 ו-2 הבהירו, בהקשר זה, כי הם מעולם לא העלו "כל טענה בדבר בעלותו של המערער בדירה", ובפועל, כבר בשלב הגשת בקשת העיקול, גרסו המשיבים 1 ו-2 כי הדירה היא בבעלות המשיב 3 וכי הוא פועל להברחתה, יחד עם יתר נכסיו. ההליכים בבית משפט זה 30. ביום 26.2.2018, התקיים בפנינו דיון בערעור, ובסופו התבקשו הצדדים לעדכן את בית המשפט, בתוך שבוע ימים, אם הם הגיעו להסדר פשרה ביניהם, לרבות האפשרות להסמיך אותנו להכריע בעניין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. במסגרת המתווה שהוצג על ידינו, הצענו כי הדירה תימכר, כאשר למשיבים 1 ו-2 יועבר סכום כסף ששיעורו ייקבע על ידינו, אשר ינוע במנעד שבין 200,000 ₪ לבין 1,250,000 ₪. המערער נתן את הסכמתו למתווה האמור כבר במעמד הדיון, אך ביום 5.3.2018, הודיעו המשיבים 1 ו-2 כי הם דוחים את הצעתנו ומבקשים לקבל פסק דין בעניינם. דיון והכרעה 31. שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה במסגרת ערעור זה. השאלה הראשונה היא, האם שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה עסקת המתנה נעשתה למראית עין בלבד? השאלה השניה היא, האם בדין קבע בית משפט קמא, כי לא קם השתק שיפוטי נגד המשיבים 1 ו-2? אדון בשאלות אלו כסדרן. 32. בפתח הדברים, מן הראוי להבהיר, כי עיקר טענותיו של המערער מכוונות כלפי קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים שנעשו על ידי בית משפט קמא. משכך, יש להזכיר את ההלכה לפיה, ככלל, ערכאת הערעור לא תטה להתערב בממצאים מעין אלה, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראו, בין היתר, ע"א 1172/13 שרוט נ' וינר, פסקה 20 (15.3.2015); ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, פסקאות 4-2 לפסק דיני (14.3.2016); ע"א 1211/14 גוטשל נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 19 (‏11.11.2015); ע"א 3561/13 שרגאי נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 27 (‏23.10.2017)). לאחר בחינת טענות הצדדים, ועיון במכלול החומר שהוצג על ידם, לא מצאתי טעם מבורר להתערב בפסק דינו המנומק של בית משפט קמא, המבוסס, בעיקרו של דבר, על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שנעשו על ידו, וכמו גם על ראיות נוספות שהובאו בפניו. ומכאן, לדיון בשאלות שהצבנו לעצמנו בפסקה 31 לעיל. האם עסקת המתנה נעשתה למראית עין? 33. לגישתו של המערער, שגה בית משפט קמא, כאשר סיווג את עסקת המתנה כחוזה למראית עין. טרם שאבחן טענה זו של המערער, אסקור בקצרה את ההלכות המנחות, בשאלה אימתי מדובר בחוזה שנעשה למראית עין. חוזה למראית עין - מסגרת נורמטיבית 34. כאשר חוזה נערך למראית עין בלבד, קיימת אי התאמה בין רצונם המשותף והמוצהר של הצדדים, אשר משתקף בחוזה, לבין רצונותיהם וכוונותיהם האמתיות. חוזה למראית עין מציג, כלפי חוץ, הסדר משפטי מסוים אליו הגיעו הצדדים, ואולם, בפועל, הם הגיעו להסכמה סמויה, אשר משקפת את כוונתם האמיתית. משכך, ההסדר המשפטי המופיע בהסכם הגלוי, אינו משקף את אומד דעתם של הצדדים, והוא נעשה למראית עין בלבד (ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 255 (2005) (להלן: שלו); ע"א 3642/11 כהן נ' גטאס, פסקה 6 (‏3.3.2014) (להלן: עניין כהן); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 24 (03.02.2011) (להלן: עניין חזן); ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979) (להלן: עניין ביטון)). כך, למשל, יכול פלוני להעביר את זכויותיו המשפטיות למראית עין בלבד, "כדי להציג לפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו" (ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 261 (1996) (להלן: עניין בוחסירה)). 35. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". בטלותו של חוזה למראית עין נובעת מהתחקות אחר רצונם האמיתי של הצדדים להסכם, אשר לא התכוונו לייחס תוקף משפטי לחוזה הפיקטיבי שכרתו ולקיים את התנאים הקבועים בו. חוזה למראית עין בטל מעיקרו, מאחר שמיסודו לא היה לו כל תוקף ביחסים בין הצדדים. לפיכך, משנקבעה בטלותו של חוזה למראית עין, קמה בעקבותיו חובת השבה, אשר נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ולא מכוח חוק החוזים (ראו: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (9.5.2012) (להלן: עניין אילן); עניין כהן, פסקה 6; עניין חזן, פסקה 24; ע"א 4360/90‏ בר חן‎ ‎נ' כוכבי, פ''ד מז(2) 311, 321 (1993); שלו, עמ' 257-255). יצוין, כי סעיף 13 סיפא לחוק החוזים מבהיר, כי "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה", ומשכך, ניתן תוקף, בתנאים מסוימים, לזכויות שרכש צד שלישי בתום לב, על סמך חוזה למראית עין (ראו: עניין חזן, פסקה 24; עניין אילן, פסקה 21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). ההלכה הפסוקה מבחינה בין שני מצבים של חוזה למראית עין, אשר מסווגים על פי כוונתם האמיתית של הצדדים. המצב האחד הוא של "סימולציה חלקית", שלפיו קיים מאחורי החוזה למראית עין חוזה נסתר, אשר הצדדים מתכוונים לקיימו והוא מייצג את אומד דעתם. במצב של "סימולציה מוחלטת", לעומת זאת, הצדדים אינם מעוניינים בשינוי המצב המשפטי, שעמד בתוקפו ערב חתימת החוזה למראית עין, ואין תחתיו כל הסכם נסתר (ראו: ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' קפלן, פסקה 15 (‏24.10.2017) (להלן: עניין קפלן); עניין אילן, פסקה 2 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; עניין ביטון, 582-581; שלו, 261-259). במקרים של "סימולציה חלקית", עולה השאלה, לאחר קביעת בטלותו של החוזה למראית עין, האם יש לתת תוקף לחוזה הנסתר, בהיותו משקף את רצונם של הצדדים? בעניין אילן, הותיר השופט ע' פוגלמן, "את שאלת תוקפו של חוזה נסתר, בהינתן מראית עין יחסית למטרה שאינה בלתי חוקית", בצריך עיון (פסקה 40 לפסק דינו). ואולם, בספרות האקדמית שוררת הדעה, כי במקרה כגון דא, "אין טעם טוב שלא לתת תוקף מלא לחוזה האמיתי" (איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? (בשולי ע"א 4305/10 אילן נ' לוי)", משפטים מה 251, 254 (להלן: זמיר וכהן); וראו גם שלו, 261. ניתן גם להצביע על עמדות מוקדמות יותר בפסיקה, המביעות נכונות לאכיפת החוזה הנסתר: רע"א 4767/07 גינזבורסקי נ' חב' גבעת המוזיאון (רחובות) בע"מ, פסקה 21 (5.5.2009); ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214, 219 (1982)). עוד יש להעיר, כי טרם הוכרעה השאלה, "מהו היחס בין דין החוזה הפסול לדין החוזה למראית עין כאשר מראית העין נועדה להשיג מטרה בלתי חוקית" (זמיר וכהן, עמ' 252). עניין זה משליך באופן ישיר על השאלה בדבר אכיפת החוזה הנסתר במצב של "סימולציה יחסית", כאשר החוזה למראית עין נגוע באי חוקיות (להרחבה בסוגיה זו, ראו: עניין אילן, פסקאות 32-23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן, ופסקאות 7-4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; עניין קפלן, פסקה 16; ע"א 8963/14 נעאמנה נ' בדארנה, פסקה 17 (12.7.2016); ע"א 10137/05 ליברמן נ' תדביק בע"מ, פסקה 16 (14.08.2008); עניין ביטון, פסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ברק, ופסקי דינם של השופטים ד' בכור ו-א' ויתקון). 36. כאשר בית המשפט נדרש לשאלה, האם מדובר בחוזה אשר נעשה למראית עין בלבד, עליו לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ועד כמה הכוונה האמורה משתקפת בחוזה. רצונם של הצדדים, במעמד עריכת החוזה היא שאלה עובדתית, אשר התשובה לה מצריכה קביעת ממצאים עובדתיים על ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין כהן, פסקה 7; עניין חזן, פסקה 25; ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פסקה 16 (23.11.2014)). 37. הנטל להוכיח, כי החוזה נעשה למראית עין בלבד רובץ על שכמו של הטוען לכך. (ראו: עניין חזן, פסקה 25; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); עניין בוחסירה, 262). מאחר שהטענה כי מדובר בחוזה למראית עין עשויה לייחס מרמה או מצג כוזב לאדם שהטענה מופנית כלפיו, נדרשת רמת הוכחה מוגברת, והצגת ראיות משכנעות לשם ביסוס הטענה. כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין חזן, טענות בדבר "פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התורמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" (שם, בפסקה 31, וראו גם, עניין כהן, פסקה 7; ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס פ"ד לח(2) 191, 198 (1984)). נפסק, בהקשר זה, כי בית המשפט רשאי לבסס את הקביעה בדבר כוונתם של הצדדים במעמד כריתת החוזה על כלל הראיות המוצגות בפניו, לרבות ראיות נסיבתיות. זאת, "שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994)). על כוונת הצדדים בהקשר לחוזה שנכרת ביניהם ניתן ללמוד, בין היתר, מהתנהגותם, אשר יש בה כדי להעיד על יחסם לזכויות והחובות, הנובעות מהחוזה הנבחן (ראו: ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989); עניין בוחסירה, עמ' 262). ומן הכלל אל הפרט 38. ובחזרה לענייננו. אקדים ואומר, כי בנידון דידן, הוכח כנדרש כי קיימת אי התאמה בין "הצהרת הרצון של הצדדים" בעסקת המתנה, לבין "רצונם האמיתי". כפי שקבע בית משפט קמא, אף אני סבור, כי עסקת המתנה נעשתה "כדי למנוע מהתובעים [המשיבים 1 ו-2] את האפשרות לגבות את סכום הפיצויים שהיה צפוי להיפסק לטובתם בסיום ההליך הפלילי". אציין, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה המשיב 3 העביר לו את הדירה ללא תמורה, בשל עניין של "כבוד משפחתי" בין האחים; כמקור למימון הוצאות המשפט שלו ושל המערער, לרבות כלכלת משפחותיהם; והענקת קורת גג למערער. לטעמי, הנימוקים הנ"ל אינם משקפים את הכוונה האמיתית אשר עומדת בבסיס עסקת המתנה, שהיא: הברחת הזכויות בדירה מהמשיבים 1 ו-2. להלן אמנה את הטעמים המבססים את עמדתי זו. 39. ראשית, המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע הדירה לא נמכרה לצד שלישי, לשם מימון הוצאותיו של המשיב 3, ולחילופין, מדוע המשיב 3 לא נטל את ההלוואות בעצמו, מבלי להעביר את הדירה אל המערער. המשיב 3 יכול היה לממן את הוצאותיו המשפטיות וכן שכר דירה עבור אחיו, מבלי לבצע את עסקת המתנה. עובדה זו, מעלה חשש ממשי כי עסקת המתנה נועדה להבריח את הזכויות בדירה מהישג ידם של המשיבים 1 ו-2. 40. נוסף על כך, מועד רישומן ומועד מחיקתן של הערות האזהרה בדירה המדוברת מלמדים על כי היה בכוונת המערער למנוע מהמשיבים 1 ו-2 לגבות את הפיצויים, אשר נפסקו לטובתם, באמצעות מימוש הדירה. לא מצאתי ממש בגרסת המערער, כי פעולתו למחיקת הערת האזהרה, שנרשמה לטובת מר קוריס, כאשר הדירה הייתה מעוקלת לטובת המשיבים 1 ו-2, יש בה כדי להעיד על כי הוא לא התכוון להבריח את הזכויות בדירה. מחומר הראיות עולה, כי הערת האזהרה הנ"ל נמחקה ביום 6.2.2013, מספר שבועות לאחר זיכויו של המערער, במסגרת ההליך הפלילי שננקט נגדו, ביום 19.12.2012. בתאריך 12.3.2013, כשבוע ימים לאחר מחיקת הערת האזהרה, הגיש המערער בקשה להסרת העיקול על הדירה, בקשה אשר התקבלה ביום 23.4.2013. יודגש, בהקשר זה, כי הערת האזהרה נרשמה ביום 17.6.2009, קרי, למעלה משלוש שנים לפני מועד מחיקתה. עינינו הרואות, כי המערער פעל למחיקת הערת האזהרה רק לאחר זיכויו, כאשר היה סמוך ובטוח כי העיקול על הדירה יוסר בעתיד הנראה לעין. משכך, ובניגוד לטענת המערער, מחיקת הערת האזהרה אינה מפריכה את הקביעה הנוגעת לכוונתם של המשיב 3 והמערער למנוע מהמשיבים 1 ו-2 לגבות את הפיצויים, בגין רצח בנם. נהפוך הוא – העובדה כי המערער המתין עד לאחר זיכויו על מנת לפעול למחיקת הערת האזהרה, הינה ראיה נסיבתית משמעותית לכך שעסקת המתנה נועדה להבריח את הזכויות בדירה. לא זו אף זו, ניסיונו של המערער לרשום הערת אזהרה נוספת לטובתו של מר שלום (ביום 14.7.2010), בגין הלוואה שנלקחה 13 חודשים קודם לכן, מספר חודשים לאחר הטלת עיקול על הדירה לטובת המשיבים 1 ו-2 (ביום 28.4.2010), מלמד אף הוא על כוונתו להבריח את הזכויות בדירה. למען הסר ספק, יובהר, כי אין בשימוש בהערות אזהרה כדי להעיד על כי ההלוואות עצמן (להבדיל מרישום הערות האזהרה) ניטלו בכדי להבריח את הזכויות בדירה ולא בכדי לממן את הוצאות המשיב 3 והמערער, כפי שנטען על ידם. עוד יצוין, כי אין באמור לעיל להשליך על קביעת בית משפט קמא לפיה הסכם ההלוואה, שנערך בין המערער למשיב 4, אינו פיקטיבי. 41. אוסיף עוד, כי אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה לא הייתה לו כל כוונה להבריח את הזכויות בדירה, שכן הוא עצמו היה "בגדר חשוד שנחקר בסיוע לרצח", ומשכך קיים סיכון כי הוא יחויב בתשלום פיצויים למשיבים 1 ו-2. במסגרת עדותו בית משפט קמא אמר המערער: "העד, מר באשה [המערער]: ... במהלך כל המשפט של אחי, כל הזמן גם התובעת אמרה לי, אתם חשודים, אתם חשודים, אני עדיין לא יודעת אם אני מגישה נגדכם כתבי אישום, היא גם זימנה אותי להעיד, ביום העדות היא אמרה לי, אתה לא עולה להעיד, זאת אומרת, גם כשלא התנהלה חקירה נגדי, אני תמיד הייתי בגדר חשוד מבחינת התביעה, כל הזמן, כבודו, 4 שנים, אני אדם חופשי, אני בא למשפטים [של אחיו, המשיב 3 – א.ש.], אין נגדי שום דבר לא עומד מולי, אבל כל הזמן הם טוענים שאני חשוד." (עמ' 109 שורות 18-23 לפרוטוקול) "...לא הייתי חשוד קונקרטית, אבל באופן, מצד הפרקליטות כל הזמן אמרו לי, אתה חשוד, אתה חשוד, אתה חשוד, לא לי גם לי וגם למיימוני". (עמ ' 110 שורות 16-17 לפרוטוקול) "ש: נכון? אז בשלב הזה [במועד העברת הזכויות בדירה למערער – א.ש.] למעשה אתה נקי ממשפט פלילי, מהליך פלילי, נכון? ת: מצד המשטרה כן, באותו זמן." (עמ 111 שורות 11-12 לפרוטוקול) [הדגשות שלי – א.ש.] הנה כי כן, מעדותו של המערער עולה בבירור כי כאשר בוצעה עסקת המתנה, הוא לא היה נתון בהליך פלילי, ולא הוגש נגדו כתב אישום. בנסיבות אלה, אין גם לקבל את טענת המערער, אשר עלתה בעדותו בבית משפט קמא - לפיה תובעת מטעם הפרקליטות "איימה" כי תפתח נגדו חקירה פלילית בעתיד. המערער לא הביא ראיות על מנת לבסס טענה זו, לרבות זימונה לעדות של התובעת הנ"ל. לפיכך, נראה בעיניי כי הטענה בדבר היותו של המערער חשוד ברצח במועד כריתת עסקת המתנה, נטענה בעלמא, ודינה להידחות. ממכלול הראיות עולה, כי במעמד כריתת עסקת המתנה, אישומו של המערער ברצח המנוח והרשעתו בדין לא היו בגדר תרחיש ממשי, והדברים נכונים מקל וחומר לגבי האפשרות כי ייפסקו נגדו פיצויים לטובת המשיבים 1 ו-2. ניסיונו של המערער ליצור, הן בפני בית משפט קמא והן בפנינו, את הרושם המוטעה כי הוא היה נתון להליך פלילי בתקופה הרלוונטית, מחזק את המסקנה באשר לכוונתם של המשיב 3 ושל המערער להבריח את הזכויות בדירה. 42. אשר לטענה, כי המערער והמשיב 3 מעולם לא התכוונו לפעול להברחת הזכויות בדירה, שכן המערער "נהג בה מנהג בעלים", בכך שהעמיד אותה כבטוחה לקבלת הלוואות והתעתד להשתמש בה לצרכי מגורים – הרי שדינה להידחות. ראשית, אין בעצם נטילת ההלוואות על ידי המערער כדי להעיד, בהכרח, על כי הוא נהג מנהג בעלים בדירה. יודגש, כי ההלוואות נועדו, בשלב ראשון, לממן את הוצאותיו המשפטיות של המשיב 3, קרי הבעלים הקודמים, עובדה הסותרת את הטענה בדבר מנהג בעלים שנהג המערער בדירה. שנית, המערער לא הציג תשתית ראייתית מספקת, לפיה לאחר הזיכוי הוא עבר להתגורר בדירה, או לכל הפחות, החל בהכנות לקראת המעבר. 43. בהתייחס לטענת המערער, כי הוא מימן מכיסו את הוצאותיו של המשיב 3, אציין, כי אין באסמכתאות, לרבות הקבלות ואישורי ההפקדה, אשר הוצגו על ידי המערער בפני בית משפט קמא, כדי ללמד על כי הוצאות אלו מומנו מכספו האישי. הקבלות ואישורי ההפקדה רשומים על שמו של המשיב 3, למעט שלוש קבלות שנרשמו על שמו של המערער, על ידי עו"ד אבי חימי, בגין שכר טרחה עבור ההליך הפלילי של המערער עצמו (נספחים י"ד 13-15). יצוין, בהקשר זה, כי, כפי שטענו המשיבים 1 ו-2, בצֶבֶר הקבלות שהגיש המערער, ישנן מספר קבלות שצורפו פעמיים ואף שלוש פעמים (נספחים י"ד 1 ו-16 הינם עותקים של אותה קבלה, וכך גם נספחים י"ד 2, 12 ו-17; ונספחים 4 ו-11). לא זו אף זו, במסגרת עדותו בבית משפט קמא, אישר המערער כי לא היה לו רכוש פרטי או הכנסות כלשהן, במועד מעצרו של המשיב 3, ולפיכך אין בסיס לטענה כי הוא מימן את הוצאותיו המשפטיות של אחיו מכספו הפרטי. יודגש, כי בניגוד לטענת המערער, לא מצאתי כי קיימת סתירה בין קביעתו של בית משפט קמא לפיה המערער לא מימן את הוצאות המשיב 3 מכספו, לבין הקביעה כי לאחר עסקת המתנה, שימשה הדירה לצורך מימון הוצאותיו של המשיב 3. 44. מן המקובץ עולה, כי בצדק קבע בית משפט קמא, כי "הכוונה האמיתית" של המערער ושל המשיב 3, בעת ביצוע עסקת המתנה, הייתה למנוע מהמשיבים 1 ו-2 לגבות את הפיצויים שייזקפו להם, באמצעות הברחת הזכויות בדירה. לטעמי, המשיבים 1 ו-2 עמדו ב"רף המוגבר" הנדרש, על מנת להוכיח כי עסקת המתנה היא בגדר חוזה למראית עין. כפי שקבע בית משפט קמא, אף אני סבור, כי המשיב 3 התוודע, בשלב כלשהו, בין אם באמצעות פרקליטיו ובין אם בדרך אחרת, לסיכון כי ייפסקו נגדו פיצויים, ככל שבסופו של יום הוא יורשע בדין. עובדה היא, כי רק לאחר הגשת כתב האישום נגדו, בחר המשיב 3 לפעול לשם העברת מרבית הנכסים אשר היו בבעלותו ערב הגשת כתב האישום, לצדדים שלישיים. 45. לא למותר הוא לציין, כי בענייננו מתקיים מצב של "סימולציה מוחלטת", שבמסגרתה לא קיים חוזה נסתר, אשר בא תחת החוזה הגלוי. מכוונתו המוכחת של המשיב 3 למנוע את גביית הפיצויים שייפסקו לחובתו, אנו למדים כי הוא שאף לשמר את זכויותיו בנכסיו השונים, ולא היה מעוניין, לאמיתו של דבר, בשינוי המצב המשפטי בדירה. על כן, נראה בבירור, כי לא קיים חוזה נסתר מאחורי עסקת המתנה, ולמצער, התנאים לקיומו של חוזה כאמור לא הוכחו בנידון דידן. 46. אף בטענת המערער, לפיה עסקת המתנה הסתיימה ברישום, עובדה אשר לפי סעיף 7 לחוק המקרקעין, מהווה ראיה חלוטה לבעלות בנכס – לא מצאתי כל ממש. משנקבע כאמור, כי עסקת המתנה נעשתה למראית עין בלבד, ברי שעסקה זו בטלה מעיקרה, ובמילים אחרות, אין לה כל משמעות בעולם המשפטי, וקמה במקרה זה חובת השבה. רוצה לומר, כי לא היה בכוחה של עסקת המתנה להעביר את זכויותיו של המשיב 3 בדירה אל המערער, ולאפשר, מלכתחילה, את רישום הדירה לטובתו. לפיכך, צדק בית משפט קמא כאשר קבע, לאחר קביעת בטלות עסקת המתנה, כי זכויות החכירה בדירה שייכות למשיב 3. 47. משהוכח, כי עסקת המתנה נערכה למראית עין בלבד, אינני רואה צורך לבחון את טענת המערער, לפיה שגה בית משפט קמא כאשר קבע, כי הגרסאות השונות לעניין טיב עסקת המתנה פוגעות במהימנותו של המשיב 3. כמו כן, אינני סבור כי יש צורך להידרש לטענת המערער, לפיה המשיבים 1 ו-2 אינם רשאים לבטל את עסקת המתנה, לנוכח ההלכות הנוגעות לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, לאחר שנקבע כי עסקת המתנה בטלה מעיקרה. השתק שיפוטי 48. לטענת המערער, מאחר שבמסגרת הבקשה לעיקול והתצהיר שצורף לה, מיום 14.3.2010, טענו המשיבים 1 ו-2 כי הדירה היא בבעלות המערער, הם מושתקים כעת מלטעון כי הזכויות בדירה שייכות למשיב 3. לתמיכה בטענה זו, הפנה המערער לסעיף 9 להמרצת הפתיחה, שם ציינו המשיבים 1 ו-2 כי העיקול על הדירה "אושר על ידי בית המשפט, בהיותו נכס של המשיב 2 [המערער]". לאחר עיון בבקשה לעיקול, בתצהיר שצורף לה ובהמרצת הפתיחה, הנני סבור כי דין הטענה להידחות. 49. הכלל בדבר השתק שיפוטי נועד להתמודד עם מצבים, בהם בעל דין מעלה טענות סותרות במסגרת הליכים שונים. על-פי כלל זה, בעל דין הטוען טענה מסוימת מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר. זאת, בין אם הטענות מופנות כלפי אותו בעל דין, ובין אם הן מופנות כלפי בעלי דין אחרים (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: עניין בית ששון); ע"א 6181/08 שמואל וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו (28.8.2012) (להלן: עניין וינוקור); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב, פסקה 24 (25.11.2012) (להלן: עניין מרטינז). תכליתו של הכלל בדבר השתק שיפוטי היא, "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט... הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט" (עניין בן ששון, עמ' 633). לתכלית זו שני היבטים: בהיבט המוסרי, הנגזר מעיקרון תום הלב, מבקש הכלל למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; בהיבט המעשי, נועד הכלל כדי למנוע קבלת החלטות סותרות על ידי טריבונלים שיפוטיים שונים (ראו: עניין וינוקור, פסקה 10; עניין מרטינז, פסקה 24). 50. ומן הכלל אל הפרט. אמנם, בסעיף 2 של כתב הבקשה לעיקול, שהגישו המבקשים 1 ו-2, צוין כי הם מבקשים לעקל את זכויות המערער בדירה, ואולם בהמשך אותה בקשה, טענו המשיבים 1 ו-2 כי המשיב 3 פעל בכדי להבריח את הזכויות בדירה למערער. כך, למשל, בסעיף 15 לכתב הבקשה, נאמר כי: "...ישנן 'ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין'... הרי שכבר במועד זה, עוסקים המשיבים [המשיב 3, המערער ומימוני – א.ש.] בהעברת הנכסים מבעלותם האישית לבעלות קרוביהם והחשש הוא ממשי. כך לדוגמא: ביום 24.12.2008 עבר הנכס הידוע כגוש 6142 חלקה 203 ללא תמורה [ההדגשה במקור – א.ש.] מבעלותו של המשיב 1 [המשיב 3] לבעלותו לכאורה של המשיב 2 [המערער] [ההדגשה שלי – א.ש.]" נוסף על כך, בסעיף 5 לתצהירו של המשיב 1, מיום 14.3.2010, אשר צורף לבקשת העיקול, הועלתה הטענה כי המשיב 3 פועל על מנת להעביר את הדירה אל המערער בכדי להימנע מתשלום פיצויים להורי המנוח. במסגרת הטענה, נאמר על ידי המשיב 1 במפורש, כי הדירה היא רכושו של המשיב 3, וכך נכתב: "טרם מועד גזר הדין בעניינו של המשיב 1 [המשיב 3] החל המשיב 1 לעסוק בהעברת נכסיו מבעלותו לבעלות רשומה של קרוביו. מועד העברת הנכסים אינו מקרי ונובע מתוך כוונתו לסכל תשלום פיצויים שחשש כי ייפסקו לחובתו בהליך הפלילי ו/או בהליך האזרחי שחושש שיוגש נגדו. כך למשל מנסח רישום מקרקעין בנוגע לנכס הידוע כגוש 6142 וחלקה 203 תת חלקה 8 [הדירה], עולה כי ביום 5.6.08 הבעלים הרשום היה המשיב 1 וביום 27.5.2009, אחרי מועד הכרעת הדין, הנכס הועבר על שם אחיו של המשיב 1, הוא המשיב 2 [המערער]... [הדגשה שלי. יובהר, כי העברת הזכויות האמורה במרשם המקרקעין התבצעה ביום 24.12.2008 – א.ש.]" 51. בפתח המרצת הפתיחה מושא ערעור זה, אשר הוגשה מספר שנים לאחר בקשת העיקול, צוין כי "נכון למועד הגשת המרצת פתיחה זו זכויות החכירה בה [בדירה] רשומות על שם המשיב 2 [המערער]". בסעיף 16 להמרצת הפתיחה, נאמר כי "העברת הזכויות בדירה... נועדה להבריח נכס זה מידיהם של המבקשים [המשיבים 1 ו-2]". בית משפט קמא ציין, כי "טענת ההברחה נטענה ע"י התובעים עוד בתצהיר מ-14.3.10 [תצהיר המשיב 1 שצורף לבקשת העיקול – א.ש.], בתביעה שהגישו כנגד הנתבעים לפסיקת פיצויים בגין הרצח, ולכן לא ניתן לייחס לתובעים [המשיבים 1 ו-2] שינוי חזית או טענות עובדתיות סותרות". תמים דעים אני עם מסקנתו זו של בית משפט קמא. מכתבי הטענות שהגישו המשיבים 1 ו-2 עולה בבירור, כי כבר בבקשת העיקול ובתצהיר המשיב 1 שצורף לה, הועלתה הטענה, לפיה המשיב 3 העביר את זכויותיו בדירה, אשר הייתה בבעלותו, על מנת להבריח אותן מהישג ידם של המשיבים 1 ו-2. לפיכך, אין כל ממש בטענת המערער, לפיה במסמכי בקשת העיקול ראו המשיבים 1 ו-2 את הדירה כרכושו של המערער. זאת ועוד, ניתן לראות כי סעיף 2 לבקשת העיקול, המייחס את הזכויות בדירה למערער, נועד לשקף את המצב המשפטי במועד הגשת הבקשה, כאשר הדירה הייתה רשומה, שלא כדין, על שמו של המערער, לאחר העברת הזכויות בה. בהתאם לכך, ציינו המשיבים 1 ו-2 בסעיף 9 להמרצת הפתיחה, כי הדירה עוקלה "בהיותה נכס של המשיב 2 [המערער]", וזאת על מנת לשקף את המצב המשפטי המדויק, בעת הגשת בקשת העיקול. עולה מן המכלול, כי לא עלה בידי המערער לבסס את טענתו בדבר קיומו של השתק שיפוטי בעניינם של המשיבים 1 ו-2, ונראה כי מוטב היה אילו טענה זו כלל לא הייתה נטענת. 52. אוסיף עוד, כי בנסיבות העניין לא ראיתי לקבל את טענותיו הנוספות של המערער, שעניינן: היעדר נקיון כפיים; חוסר תום לב; ושיהוי מצדם של המשיבים 1 ו-2, בהקשר למועד העלאת הטענה בדבר הברחת זכויותיו של המשיב 3 בדירה המדוברת. סוף דבר 53. על יסוד האמור לעיל, ומשלא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסכום של 10,000 ₪ . ש ו פ ט (בדימ') המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט (בדימ') א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ב בחשון התשע"ט (‏31.10.2018). המשנה לנשיאה ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט _________________________ 17008100_I08.doc בל מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il