ע"א 8090-16
טרם נותח
אלי אוחנה נ. פלוני
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 8090/16
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8090/16
וערעור שכנגד
לפני:
כבוד השופט (בדימ') א' שהם
כבוד השופטת ע' ברון
כבוד השופט ג' קרא
המערערים והמשיבים 3-1 בערעור שכנגד:
1. אלי אוחנה
2. רכבת ישראל בע"מ
3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיבים 3-1 בערעור והמשיבים -6-4 בערעור שכנגד:
1. פלונית
2. פלוני
3. עיזבון המנוח פלוני
המשיבה 4 בערעור והמערערת שכנגד:
4. "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.9.2016 (כבוד השופט א' פרוג) ב-ת"א 9316-11-12
תאריך הישיבה:
כ"ז באדר התשע"ח
(14.3.2018)
בשם המערערים והמשיבים 3-1 בערעור שכנגד:
עו"ד משה עבדי
בשם המשיבים 3-1 בערעור והמשיבים 6-4 בערעור שכנגד:
עו"ד שמעון כץ; עו"ד סער יקטר
בשם המשיבה 4 בערעור והמערערת שכנגד:
עו"ד ליפא ליאור; עו"ד גיא חרס
פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.9.2016 (השופט א' פרוג) ב-ת"א 9316-11-12. במסגרת פסק הדין נדונה תביעת פיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), בעקבות תאונה שבה נהרג המנוח מפגיעת רכבת במהלך טיול טרקטורונים. במוקד פסק הדין עמדה השאלה אם בעת פגיעת הרכבת היה המנוח הולך רגל, או שמא יש לראות בו כ-"משתמש ברכב מנועי" ולחלופין כמי שעשה "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותם של מונחים אלה בחוק הפיצויים; למחלוקת זו נפקות לעניין הגורם הנושא באחריות לנזקיו של המנוח.
המערערים בהליך דנן הם נהג הרכבת הפוגעת, רכבת ישראל בע"מ וחברת הביטוח של הרכבת במועד הרלוונטי (הפניקס חברה לביטוח בע"מ) (להלן: המערערים); "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, היא המערערת בערעור שכנגד (להלן: קרנית); המשיבים בשני הערעורים הם אלמנת המנוח ובנו (להלן: היורשים).
הרקע העובדתי הדרוש לעניין
2. ביום 7.11.2011 אירחו המנוח, יליד 6.4.1983, ואלמנתו את בני משפחתם בביתם החדש לרגל חג הקורבן. בני המשפחה סעדו יחדיו, ובתום הארוחה החליטו חלקם לצאת לטיול טרקטורונים. המנוח נהג בטרקטורון השייך למקום עבודתו והרכיב מאחוריו את אחותה הקטינה של אשתו (להלן: הגיסה), בעוד אביה של אשתו נהג בטרקטורון שהושאל מקרוב משפחה של המנוח והרכיב מאחוריו את גיסו של המנוח (להלן: החם או חמיו, הגיס ו-הטרקטורון המושאל, בהתאמה). לטרקטורון המושאל לא היה ביטוח חובה תקף באותה עת, וחשיבותו של נתון זה תובהר בהמשך. לאחר שסיימו את הטיול החלו בני המשפחה לשוב לכיוון בית האלמנה והמנוח, ובדרכם ביקשו לחצות מסילת רכבת במקום שלא נועד למעבר הולכי רגל או כלי רכב. הטרקטורון שעליו נסעו המנוח וגיסתו עבר את פסי הרכבת, ואולם הטרקטורון המושאל (שעליו החם והגיס) נתקע על הפסים כך שפנסיו מופנים כלפי מעלה. בשלב זה ניגש המנוח לסייע לחמיו, בעוד הגיסה והגיס עמדו לצד פסי הרכבת; המנוח והחם דחפו והפכו את הטרקטורון והצליחו להעמיד אותו על הגלגלים בין שתי מסילות (מזרחית ומערבית), אלא שאז הגיחה רכבת במהירות, ופגעה במנוח ובחמיו בעוצמה וגרמה למותם במקום. יובהר כי ערעור זה עניינו בתביעת יורשי המנוח בלבד, בעוד תביעת יורשי ותלויי החם תלויה ועומדת בבית משפט השלום בהרצליה במסגרת ת"א 55793-07-12, והדיון בה מעוכב עד להכרעה בערעור זה.
המסגרת הנורמטיבית ופסק הדין של בית המשפט המחוזי
3. סעיף 2(א) לחוק הפיצויים מורה כי "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב"; וסעיף 1 לחוק
מגדיר "תאונת דרכים" כדלקמן:
מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; (ההדגשה הוספה-ע'ב').
סעיף 1 מוסיף ומפרט אלו פעולות מהוות "שימוש ברכב מנועי" על פי החוק:
"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". (ההדגשה הוספה-ע'ב').
4. כאן המקום לציין כי על אף שמדובר במושגים שמשמעותם בלשון המדוברת עשויה להיות זהה, החוק והפסיקה מבחינים בין "המשתמש" (הנוהג) ברכב לבין מי שעושה "שימוש" בו. המונח "שימוש" ברכב מנועי מיוחס לכל מי שעושה אחד מן השימושים הקבועים ברשימת השימושים המצוטטת לעיל; המונח "משתמש" מיוחס לבעל הרכב או המחזיק בו או מי שקיבל היתר מהם, והמבחן לקביעת זהות "המשתמש" הוא מבחן השליטה והפיקוח על הרכב (ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו, פסקה 7 (15.12.2010) (להלן: עניין אליהו); ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר בע"מ, לו(1) 492, 496-495 (1982)). להבחנה זו עשויה להיות נפקות לעניין החבות בפיצוי נזקיו של נפגע בתאונת דרכים, למשל במקרה שתאונה נגרמה אגב טיפול או תיקון דרך ברכב. ככל שהנפגע הוא "המשתמש" יחול סעיף 3(א) לחוק: "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". על פי סעיף זה מבטחת הרכב של הנהג הנפגע היא שתישא במלוא האחריות בגין נזקים שנגרמו לו, וכך גם לגבי כל הנוסעים ברכב זה. לעומת זאת, אם הנפגע אינו "המשתמש" ברכב אלא מי שעשה בו "שימוש" – למשל אדם אחר שנקלע למקום וסייע בתיקון או טיפול דרך ברכב – ואגב כך נפגע בתאונה בידי רכב חולף, אזי יחול סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים:
"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."
5. בהקשר זה יוער כי תפקידה של קרנית הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים, שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת מבטח – למשל כאשר זהות הנוהג ברכב אינה ידועה, או בהעדר ביטוח בתוקף (ראו סעיף 12(א) לחוק). ואולם בתאונה שבה מעורבים רכב חסר ביטוח ורכב שמבוטח כדין, ולנפגע קמה עילת תביעה נגד שני כלי הרכב מכוח הוראת סעיף 3(ב), אזי חובת הפיצוי מוטלת במלואה על מבטחת הרכב המבוטח. במקרה כגון דא לא ניתן לתבוע את קרנית, שכן תפקידה הוא שיורי לחברות הביטוח המסחריות (ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' ג'בארין, פסקה 12 (10.7.2012); ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פסקה 12 (4.9.1984); אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, עמ' 466 (מהדורה 4, 2011)).
6. בענייננו, במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט המחוזי לקבוע מי נושא באחריות לנזקיו של המנוח. לעמדת המערערים, המנוח היה בעת התאונה בעל השליטה והפיקוח על הטרקטורון המושאל (קרי: "המשתמש" ברכב) ועל כן ובהתאם לסעיף 3(א) לחוק, האחריות לנזק מוטלת לכאורה על חברת הביטוח של הטרקטורון המושאל; ואולם בהעדר ביטוח לטרקטורון המושאל, האחריות מוטלת על קרנית.
קרנית והיורשים, לעומת זאת, סברו כי יש לראות במנוח כמי שעשה "שימוש" מסוג "טיפול דרך" או "דחיפה" בטרקטורון המושאל (שלא במסגרת עבודתו) כאמור בסעיף 1 לחוק, וכי המנוח אינו "המשתמש" (הנוהג) ברכב. עוד לשיטתם "השימוש" בטרקטורון המושאל הסתיים קודם לקרות התאונה, ומשכך בעת התאונה היה המנוח "הולך רגל" – שאז לפי סעיף 2(א) לחוק מוטלת האחריות לנזק על הרכבת (המערערים). לחלופין נטען כי המנוח עשה שימוש בטרקטורון המושאל שנמשך עד לרגע התאונה. במצב דברים זה, וכאשר מדובר בתאונה שבה מעורבים הן הטרקטורון המושאל הן הרכבת, על פי סעיף 3(ב) לחוק האחריות לנזק מתחלקת בין שני כלי רכב אלה; ואולם בהעדר ביטוח לטרקטורון המושאל, גם במקרה זה האחריות מוטלת במלואה על הרכבת (המערערים) – שכן לקרנית אחריות שיורית בלבד.
7. בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בשרטוט המסגרת העובדתית שביסוד קביעת האחריות לנזקי המנוח. בהקשר זה נדרש בית המשפט לשתי ראיות מרכזיות שהובאו לפניו: האחת היא דו"ח בוחן תנועה משטרתי שנערך מספר ימים לאחר התאונה, וממנו עולה כי בעת התאונה ניצב הטרקטורון המושאל על גלגליו בין שתי מסילות, לא נפגע כלל מן הרכבת ולא נגרם לו כל נזק. הראיה השנייה היא עדות ראייה של הגיסה, שהיתה נוכחת בעת התאונה, ובין היתר מסרה כי לאחר שהפכו את הטרקטורון הספיקו המנוח וחמיו להתבדח ביניהם לפני שנפגעו מהרכבת (הגיס, שגם הוא נכח בתאונה, לא זומן למתן עדות על ידי מי מהצדדים). על יסוד האמור קבע בית המשפט ממצאים עובדתיים, שבעת הזו אינם מצויים עוד במחלוקת:
"המנוח וש' ז"ל (החם-ע'ב') הספיקו להפוך ולדחוף את הטרקטורון שנתקע על המסילה על גלגליו מחוץ לפסי מסילת הרכבת וזמן קצר ביותר לאחר מכן, מסגרת זמן של שברירי שניות לשניות, אף אם הספיקו לחייך זה לזה תוך כדי, הגיעה הרכבת ופגעה בהם בעודם על המסילה".
בית המשפט הוסיף וקבע, כי במסגרת התאונה לא היה כל מגע בין הרכבת לבין הטרקטורון המושאל.
8. בשלב הבא, בית המשפט מצא כי המקרה דנן נופל להגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק, ובפרט לחלופה של "טיפול דרך" כפי שמונח זה פורש בפסיקה. בפסק הדין צוין כי אין לשלול אפשרות שמדובר במקרה דנן בשימוש מסוג "דחיפה"; ואולם לגישת בית המשפט החלופה של "טיפול דרך" הולמת יותר את ענייננו, ומכל מקום בנסיבות העניין אין נפקות להבחנה בין מונחים אלה העונים שניהם להגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק. בהמשך לאמור נדרש בית המשפט לקבוע אם בעת התאונה הוסיף המנוח לעשות שימוש בטרקטורון המושאל, או שמא שימוש זה כבר הגיע אל קיצו – וקבע כי אף על פי שהפעולה של הפיכת הטרקטורון על גלגליו הושלמה זה מכבר לפני התאונה, והטרקטורון לא נפגע כלל מהרכבת, טיפול הדרך בטרקטורון טרם הסתיים בעת התאונה אלא היה בשלבים האחרונים שלו. בעניין זה הודגש כי המנוח וחמיו עמדו על פסי הרכבת למטרה אחת ויחידה – והיא להפוך את הטרקטורון שנתקע על הפסים כדי להמשיך בנסיעה; וזמן קצר לאחר שעשו כן, וטרם שהספיקו לרדת בעצמם מפסי הרכבת ולבדוק שהטרקטורון תקין וכשיר לנסיעה, פגעה בהם הרכבת. עוד נאמר כי הימצאותם של המנוח וחמיו על פסי הרכבת בעת התאונה "היתה קשורה בטבורה לטיפול דרך בטרקטורון, שטרם הסתיים, גם אם הטרקטורון כבר נדחף אל מחוץ לפסים, ומכאן שפגיעת הרכבת במנוח במקום בו עמד על הפסים ארעה בעת השימוש בטרקטורון".
9. עוד נקבע בפסק הדין כי המנוח לא היה בגדר "משתמש" בטרקטורון המושאל. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המערערים, שלפיה הפעולה המשותפת של דחיפה והפיכת הטרקטורון העבירה למנוח את השליטה והפיקוח עליו; וכן נדחתה הטענה החלופית שלפיה המנוח וחמיו היו "משתמשים" במשותף בטרקטורון המושאל.
בית המשפט המחוזי מצא עוד כי הן הרכבת הן הטרקטורון המושאל היו "מעורבים" בתאונה כאמור בסעיף 3(ב) לחוק, שכן לגבי שניהם התקיים התנאי של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה": הרכבת פגעה במנוח ובחם במהלך נסיעתה, ובטרקטורון המושאל נעשה בעת התאונה שימוש של טיפול דרך. בית המשפט ציין בעניין זה כי אמנם לא היה מגע בין הרכבת לבין הטרקטורון המושאל במהלך התאונה – ואולם נקבע כי עצם המגע בין המנוחים לבין הטרקטורון שניות או שברירי שניות טרם שהרכבת פגעה בהם, כשטיפול הדרך טרם הסתיים באותו שלב, מצדיק את הקביעה שלפיה גם הטרקטורון היה מעורב בתאונה. כן קבע בית המשפט כי בהינתן שלטרקטורון המושאל לא היה ביטוח חובה תקף בעת התאונה, הרי שלפי ההלכה קמה ליורשים עילת תביעה נגד הרכב המבוטח, קרי הרכבת; ועוד הובהר כי במצב דברים זה אין ליורשים עילת תביעה נגד קרנית, שאחריותה שיורית לחברת הביטוח המסחרית.
לבסוף, ולאחר שהעריך את שיעור הנזק, פסק בית המשפט כי המערערים ישלמו ליורשים פיצויים בסך של 2,052,261 ש"ח; יובהר כי שיעור הפיצוי אינו נתון עוד במחלוקת בגדרו של ההליך דנן – אלא שאלת האחריות לנזק בלבד. התביעה נגד קרנית נדחתה.
טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד
10. לטענת המערערים, לא היה מקום לחייב אותם בנזקי היורשים – אלא את קרנית. בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, המערערים סבורים כי המנוח היה "המשתמש" בטרקטורון המושאל, ובהעדר ביטוח האחריות לנזקים שנגרמו על ידי רכב זה חלה על קרנית. לגישתם המסקנה שלפיה המנוח היה "המשתמש" בטרקטורון מתחייבת מן הנסיבות שבהן הוא מי שיזם את הטיול ושאל את הטרקטורון המושאל מקרוב משפחתו; לנוכח העובדה שהפעולה של דחיפת והפיכת הטרקטורון נעשתה במשותף על ידי המנוח וחמיו; וכן בהינתן שאין לדעת אם המנוח תיכנן להמשיך ולנהוג בטרקטורון שבו נהג קודם, או שמא התכוון להחליף את חמיו בנהיגה בטרקטורון המושאל. לחלופין נטען כי המנוח היה בעל השליטה והפיקוח בטרקטורון בצוותא חדא עם חמיו, כך שלמעשה שניהם ה"משתמשים" בו.
עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקובעו כי השימוש שעשו המנוח והחם בטרקטורון המושאל הוא מסוג "תיקון דרך" ולא "דחיפה" – וזאת על אף שהפעולה שבה עסקו המנוחים בעת התאונה הייתה דחיפת הטרקטורון, והדבר אף נאמר באופן מפורש בפסק הדין עצמו ("המנוח ניגש לעזור לש' (החם-ע'ב') להפוך/לדחוף את הטרקטורון ולהעמידו על גלגליו וכך עשו"). בתוך כך מבהירים המערערים כי לשיטתם, במקרה של דחיפה בצוותא, בניגוד לתיקון דרך, אין מקום להבחנה בין "עושה שימוש" ו"המשתמש" ברכב – אלא יש לראות את מי שעסקו יחדיו בדחיפת הרכב כ"משתמשים" בו.
11. מנגד, קרנית סבורה כי אין לקבל את פרשנות המערערים שלפיה המנוח היה בעת התאונה בגדר "המשתמש" בטרקטורון המושאל. לגישתה, בהינתן שלא המנוח הוא שנהג בטרקטורון המושאל, והוא אף אינו הבעלים או המחזיק בו, הרי שאין לראותו כבעל השליטה או הפיקוח הממשיים ברכב. עוד טוענת קרנית כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהמקרה דנן נופל להגדרת "טיפול דרך" ולא "דחיפה"; וגם לשיטתה של קרנית, הבחנה זו אינה מעלה או מורידה לענייננו, שכן בכל מקרה מדובר בפעולות שמטרתן לסייע לנהג שרכבו נתקע. קרנית מדגישה בהקשר זה כי יש לדחות את ניסיונם של המערערים להחיל על ענייננו את הדוקטרינה הייחודית של "משתמשים במשותף", שהוכרה בפסיקה במקרים חריגים בלבד שמקרה זה אינו נמנה עימם. עוד מבהירה קרנית כי אין לראות במנוח "המשתמש" בטרקטורון המושאל אך משום שהוא זה ששאל אותו מבן דודו – ראשית משום שלשיטתה טענה זו לא הוכחה במישור העובדתי, ולא מן הנמנע כי מאחר שמדובר בבני משפחה אחת, המנוח וחמיו שאלו את הטרקטורון בצוותא מבן משפחתם; ושנית, אף אם המנוח היה בגדר "מתווך" בין בעל הטרקטורון המושאל לנהג (החם), הדבר אינו הופך אותו לבעל השליטה והפיקוח בטרקטורון.
הערעור שכנגד מכוון כלפי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה "השימוש" שעשו המנוחים בטרקטורון המושאל (בין אם מדובר ב"תיקון דרך" ובין אם מדובר ב"דחיפה") טרם הסתיים בעת שנפגעו על ידי הרכבת. בעניין זה מבקשת קרנית להסתמך על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי – שמצא כאמור כי המנוח והחם סיימו להפוך את הטרקטורון המושאל על גלגליו עוד לפני שנפגעו מן הרכבת; כי בעת התאונה נותק המגע בינם לבין הטרקטורון המושאל; וכי הטרקטורון המושאל עצמו כלל לא נפגע על ידי הרכבת. קרנית סומכת את עמדתה על פסיקה מהעת האחרונה, המורה לגישתה כי יש לפרש את המונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק על דרך הצמצום וכך שיחול רק על פעולות "הקשורות בטבורן" לשימוש ברכב; ועוד נטען כי ההלכה היא שאין לייחס לביטוי זה פעולות שקדמו לשימוש ברכב או שמאוחרות לו, אף אם קיימת ביניהן סמיכות זמנים (ובמיוחד ביקשה קרנית להסתמך על פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי השופטת י' וילנר ב-רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4.3.2018) (להלן: עניין פלוני)). לגישתה של קרנית, מאחר שהשימוש בטרקטורון המושאל הסתיים עוד קודם לפגיעת הרכבת אזי אין לראות בטרקטורון המושאל משום רכב המעורב בתאונה (כאמור בסעיף 3(א) לחוק), ויש לראות במנוח ובחמיו משום הולכי רגל שנפגעו על ידי רכבת. במאמר מוסגר יצוין כי לדברי קרנית היא החליטה להגיש ערעור שכנגד בנושא זה, מפאת חשיבותו לבירור תביעת הפיצויים שהוגשה על ידי יורשי חמיו של המנוח.
12. היורשים מצטרפים לטענותיה של קרנית בערעור ובערעור שכנגד במלואן. אף לגישתם יש לקבוע שהשימוש בטרקטורון המושאל הסתיים קודם לפגיעת הרכבת במנוח ובחמיו, ועל כן מדובר בהולכי רגל שנפגעו מכלי רכב מנועי; וכן כי יש לדחות את טענת המערערים שלפיה השימוש שעשה המנוח בטרקטורון הוא מסוג "דחיפה".
דיון והכרעה
13. אין עוררין כי המנוח נפגע ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, וכי היורשים זכאים לפיצוי בסך של כ-2 מיליון ש"ח כמפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשלב זה של הדיון המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה אם בעת התאונה היה המנוח הולך רגל, או שמא עשה שימוש ברכב מנועי (הטרקטורון המושאל); ואם אמנם מדובר בשימוש ברכב מנועי, האם היה המנוח אף "המשתמש" בטרקטורון המושאל (קרי: בעל השליטה והפיקוח עליו). אפתח דווקא בשאלה השנייה ולאחר מכן אפנה לראשונה; ואולם אקדים ואומר כי לא מצאתי יסוד להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנדון, וכי מדובר במסקנות משפטיות המעוגנות כדבעי בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו.
המנוח עושה "שימוש" או "המשתמש"?
14. הצדדים תמימי דעים כי הפעולה של הפיכת הטרקטורון המושאל והעמדתו על גלגליו נופלת להגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק, ואולם התגלעה ביניהם מחלוקת בשאלה אם פעולה זו מהווה "דחיפתו או גרירתו" של הטרקטורון או שמא "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב". לטעמי נפקותה של הבחנה זו מוטלת בספק; ומכל מקום תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי ההגדרה ההולמת ביותר את המצב היא "טיפול או תיקון דרך". כך בהתאם לאמות המידה שנקבעו בנושא זה בפסיקה, ויישומן על ענייננו – הטיפול ברכב התבצע בטרקטורון המושאל לאחר תחילת הנסיעה והיציאה לדרך; הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי; מדובר בפעולה הכרחית של הנהג שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה ולהסיר סיכון תחבורתי שנוצר; ועם זאת, לא היה מדובר בתיקון מורכב הדורש הזמנת בעל מקצוע (ראו: 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 14-13(4.2.2009); רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב, פסקה 7 (16.6.2010)).
כאמור נשאלת השאלה אם המנוח לא רק עשה "שימוש" בטרקטורון המושאל, אלא אף היה בגדר "המשתמש" בו במובן סעיף 2(א) לחוק. גם בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי; ואבאר. אין חולק כי לא המנוח נהג בטרקטורון המושאל בעת שזה נתקע על פסי הרכבת, ואף לא כי המנוח אינו הבעלים בטרקטורון או המחזיק בו. אין גם יסוד לקבוע שהמנוח תכנן להחליף את חמיו בנהיגה על הטרקטורון המושאל לאחר שיעברו את פסי הרכבת, ומכל מקום הדבר לא הוכח. נוסף לזאת, לא ניתן לקבוע שלמנוח היו השליטה והפיקוח ברכב רק על יסוד הטענה שלפיה הוא זה ששאל את הטרקטורון: ראשית, המדובר בטענה שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור, ועל כן היא מהווה הרחבת חזית אסורה ואף לא הוכחה במישור העובדתי; ושנית, חוק הפיצויים אינו מכיר באחריותו של "מתווך" השימוש ברכב במקרה של תאונה, וממילא אין יסוד לראות במתווך כבעל הפיקוח והשליטה ברכב. זאת ועוד, אין די בכך שהמנוח וחמיו פעלו יחדיו להפיכת הטרקטורון המושאל ולהזזתו מן המסילה כדי להעביר למנוח את השליטה והפיקוח בכלי רכב זה. בעניין זה כבר נפסק כי: "כאשר אדם שאינו נהג הרכב מסייע בתיקון-הדרך או בטיפול-הדרך – ההשתתפות בתיקון לא מעבירה למסייע את השליטה או הפיקוח על הרכב ולא הופכת אותו ל'נוהג' נוסף של הרכב" (עניין אליהו, פסקה 7). במאמר מוסגר אף יוער כי ספק אם ניתן היה לשעות לטענת המערערים שלפיה יש לראות בפעולה המשותפת של דחיפת הרכב כמעבירה את הפיקוח והשליטה למנוח – וזאת אף אם היינו מגיעים לכלל מסקנה כי עסקינן במקרה של "דחיפה"; ואולם משקבעתי כי ב"תיקון דרך" עסקינן, איני רואה מקום עוד להידרש לשאלה זו במסגרת הדיון.
סיום "השימוש" ברכב מנועי – אימתי?
15. משנקבע כי המנוח עשה "שימוש" בטרקטורון המושאל ולא היה "המשתמש" בו, נותר לתת את הדעת לטענתה של קרנית שלפיה שימוש זה הגיע אל קיצו טרם פגיעת הרכבת במנוח ובחמיו – ועל כן בעת התאונה היה המנוח הולך רגל. בהקשר זה ביקשה קרנית להסתמך בעיקר על עניין פלוני – שבו נדון לאחרונה עניינו של אדם שנסע באוטובוס, ובעת עצירה ברמזור דרש מן הנהג לרדת (להלן: הנוסע); משסרב הנהג לאפשר לנוסע לרדת מהאוטובוס הלה נאבק בו, פתח את הדלת ויצא ממנו בריצה. בחלוף פחות משנייה לאחר שירד מן האוטובוס, נפגע הנוסע מרכב חולף. על אף צמידות הזמנים, בעניין פלוני נקבע כי התאונה התרחשה לאחר שהנוסע השלים את ירידתו מן האוטובוס – ועל כן אין לראותו כמי שנסע ברכב בעת התאונה, אלא כהולך רגל.
עוד בעניין פלוני עמד בית המשפט על התמורות שחלו במונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים, וציין כי בעבר ניתנה למונח זה פרשנות מרחיבה – שנשמרה אף לאחר תיקון מס' 8 לחוק, שנועד לצמצם את הגדרה זו (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990). עם זאת צוין, כי בשנים האחרונות ניתן לזהות מגמה חדשה בפסיקתו של בית משפט זה, שלפיה יש לשוב ולצמצם את גדר המקרים המהווים "שימוש ברכב מנועי" וליתן למושג זה פרשנות שעולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח; בתוך כך נקבע כי אין עוד מקום לכלול בגדרו גם שימושי לוואי שאינם מנויים בסעיף 1 לחוק (ראו למשל: רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד, פסקה 9 (22.5.2011); רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (8.11.2007) רע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל, פסקאות 8-6 (29.10.2007)).
לגישת קרנית, פסק הדין בעניין פלוני ומגמת הפרשנות המצמצמת למונח "שימוש" שנסקרה במסגרתו, מחייבים בענייננו להגיע למסקנה שלפיה בעת התאונה סיים המנוח זה מכבר את השימוש בטרקטורון המושאל. כך, בהינתן שהמנוח והחם הספיקו להפוך את הטרקטורון המושאל ולהציבו על גלגליו עוד לפני שפגעה בהם הרכבת; כי בעת התאונה כבר ניתק המגע בינם לבין הטרקטורון המושאל; וכי הטרקטורון המושאל נותר ללא פגע לאחר התאונה. כפי שיבואר להלן, איני שותפה לעמדה זו.
16. ברצף האירועים שהוביל לקרות התאונה, לא ניתן להצביע על פעולה או אירוע המבטאים את סיום השימוש שעשו המנוח וחמיו בטרקטורון המושאל. המטרה שלשמה לכתחילה ניצבו השניים על פסי הרכבת היתה להפוך את הטרקטורון ולהעמידו על הגלגלים כך שיוכל להמשיך בנסיעה. בעת התאונה הטרקטורון אמנם ניצב כבר על גלגליו, ו"טיפול הדרך" בו היה מצוי בשלבים סופיים – ואולם הוא טרם הושלם. באותו שלב המנוח וחמיו לא הספיקו לרדת בעצמם מן הפסים, לא כל שכן לוודא כי הטרקטורון תקין וכשיר להמשך נסיעה. הפיכתו של הטרקטורון המושאל לא הביאה אפוא לסיום הטיפול בו, ומשאלה הם פני הדברים הרי שבעת התאונה לא תם השימוש שעשה המנוח בכלי רכב זה.
ראוי להדגיש כי אין באמור לעיל משום שינוי או סטייה מן ההלכה הנוהגת לעניין פרשנות המונח "שימוש ברכב מנועי", כפי שזו נסקרה בפסק הדין בעניין פלוני. אמנם באותו עניין נקבע כי בעת פגיעת כלי הרכב בנוסע, הסתיים זה מכבר השימוש שעשה באוטובוס – ואילו במקרה דנן המסקנה היא שבעת פגיעת הרכבת טרם הסתיים השימוש שעשה המנוח בטרקטורון המושאל; ואולם הדבר נובע מן התשתית העובדתית המונחת ביסוד כל אחד מהמקרים. הרגע המדויק שבו חל האירוע של "סיום השימוש" משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו, גם בהינתן אמות המידה שהותוו בעניין זה בפסיקתו של בית המשפט. להמחשת הדברים יוזכר כי בעניין פלוני נקבע כי "התאונה לא התרחשה בעת שהתובע ירד מהאוטובוס, אלא בחלוף זמן קצר לאחר שהשלים את ירידתו" (ההדגשות הוספו, ע'ב'), בעוד שבפסק הדין בענייננו נקבעה קביעה עובדתית הפוכה: "ובטרם הספיקו הם עצמם לרדת מפסי הרכבת ולבדוק שניתן להמשיך בנסיעה עם הטרקטורון והוא כשיר לנסיעה, פגעה בהם הרכבת שנסעה על המסילה" (ההדגשות הוספו, ע'ב').
סופו של דבר, יש לדחות את טענת קרנית שלפיה בעת התאונה היה המנוח הולך רגל.
17. טרם סיום יוזכר כי בית המשפט המחוזי קבע כי המנוח עשה "שימוש" בטרקטורון המושאל, כי "שימוש" זה טרם הגיע אל קיצו בעת קרות התאונה, וכי לנוכח האמור מדובר בתאונה שבה היו מעורבים הן הטרקטורון המושאל הן הרכבת – ועל כן חל סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. בהתאם לכך, ומשום שהטרקטורון המושאל לא היה מבוטח בעת התאונה ואולם לרכבת היה ביטוח בתוקף, התוצאה היא שקרנית פטורה מאחריות, והחבות לנזקי היורשים מוטלת על המערערים. בעניין זה לא נשמעו טענות בהליך שלפנינו, ועל כן ולנוכח הקביעות האחרות שאליהן הגעתי, תוצאה זו נותרת על כנה.
סוף דבר
18. אם תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור והערעור שכנגד ונחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיבים 3-1 בסך 15,000 ש"ח. בנסיבות המקרה, לא ראיתי לחייב את קרנית בהוצאות.
ש ו פ ט ת
השופט (בדימ') א' שהם:
אני מסכים.
ש ו פ ט (בדימ')
השופט ג' קרא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.
ניתן היום, י"ג בחשון התשע"ט (22.10.2018).
ש ו פ ט (בדימ')
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
16080900_G02.doc גה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il