פלוני נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8089/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8089/03 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני נ ג ד המשיב 1: 1. בנק לאומי לישראל בע'מ 2. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 11.8.03 בה"פ 1222/00 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון תאריך הישיבה: ז' בחשון תשס"ו (9.11.05) בשם המערערים: עו"ד א' שי אביטן; עו"ד צ' אלישיב בשם המשיבים: עו"ד ש' ורטהיים; עו"ד א' הלפרין פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ע' ברון) מיום 11.8.03. בפסק הדין נדחתה בקשת המערערים להצהיר על בעלותה של המערערת 1 (להלן - המערערת) בלפחות מחצית מן הזכויות בנכס מקרקעין xxx (להלן - המקרקעין) ובמלוא הזכויות במחובר שהוקם עליהם (להלן - הבית או בית המגורים). כן התבקש בית המשפט להצהיר על בטלותו של שטר המשכון, לפיו מושכנו המקרקעין והבית שעליהם לטובת המשיב 1 (להלן - הבנק). 2. המערערת והמשיב 2 (להלן - המשיב) נישאו ביום 17.3.69. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים (הם המערערים 4-2). בשנת 1978 עברו המערערת והמשיב להתגורר בבית שנבנה על חלק מן המקרקעין, אשר נרכשו על ידי הוריו של המשיב בשנת 1965. עם פטירת אביו של המשיב, ירש המשיב שישית משטח המקרקעין. משנפטרה האם, בשנת 1993, הועברה בירושה למשיב ולאחיו הבעלות בכל השטח האמור וזאת מכוח צו ירושה שניתן במהלך שנת 1994. ביום 24.1.95 התקשרו המשיב ואחיו בהסכם שיתוף, בו הוחלט כי מחצית מן הזכויות במקרקעין, לרבות הבית שנבנה עליהם, יוקצו למשיב ואילו הזכויות במחציתו השנייה של שטח המקרקעין יועברו לאחיו של המשיב. עוד יצוין, כי המשיב הינו בעל המניות של חברה פרטית בשם XXX (להלן - החברה) וכי הוא ערב לכל חובות החברה כלפי הבנק. ביום 8.2.95 חתם המשיב על שטר משכון, לפיו שיעבד את זכויותיו במקרקעין לשם הבטחת חובות החברה לבנק. עוד יוער, כי מאחר שהמקרקעין במקרה דנא אינם מוסדרים, ניתנה על ידי המינהל התחייבות לרישום משכנתה לטובת הבנק, לכשיושלם הליך רישום המקרקעין. 3. ביני לביני, עוד בשנת 1987 או במועד סמוך לכך התערער קשר הנישואין של המשיב והמערערת. באותה עת, כך על פי עדותה של המערערת, ניהל המשיב מערכת יחסים נוספת עם אישה אחרת, במהלכה אף נולדו להם שני ילדים משותפים (האחד יליד שנת 1987 והשני יליד שנת 1992). עוד התברר, כי במשך אותה תקופה מיעט המשיב להגיע לבית, בו המשיכה להתגורר המערערת, עד אשר בשנת 1993, כך לטענת המשיב, עזב הוא באופן סופי את הבית. ביום 17.3.98 התגרשו המערערת והמשיב. כעשרה חודשים קודם לכן נחתם בין השניים הסכם יחסי ממון וגירושין, שאושר על ידי בית הדין הרבני (להלן - הסכם הממון). בסעיף 3 להסכם הממון, אשר נועד להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג, נקבע כי: "3.א. הבעל הינו בעל הזכויות של הבית XXX הידוע בלשכת רשם המקרקעין כחלק מחלקה XXX בית אשר היה שייך לעזבון הוריו המנוחים של הבעל ואשר בנוי על מגרש המשתרע על שטח של כ-1,200 מ"ר (להלן: "הבית"). ב. הבעל מתחייב להעביר את הבית הנ"ל ע"ש האישה בכפוף לשעבוד הרובץ עליו, וכשהוא נקי מעיקולים... ג. הבעל מתחייב להסיר את השעבוד בגובה 300,000$ הרובץ על הבית וזאת תוך 5 שנים מיום סידור הגט בין הצדדים" (ההדגשות הוספו - א.ג.). כשנתיים לאחר החתימה על הסכם הממון, קרי במהלך שנת 1999, החל הבנק בהליכים למימוש שטר המשכון עליו חתם המשיב. המערערים בתגובה, עתרו לבית משפט קמא בבקשה כי יצהיר, בין היתר, על בעלותה של המערערת בלפחות מחצית מן הזכויות במקרקעין וכי יורה על בטלותו של שטר המשכון, ככל שהדבר נוגע למערערים. 4. בית המשפט המחוזי מצא לנכון שלא להיעתר לתובענת המערערת. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי אין לקבל את עמדתה של המערערת לפיה קיימות לה זכויות במקרקעין, כמו גם בבית שנבנה עליהם, מכוח הלכת השיתוף. זאת, מן הטעם שעד לשנת 1994 לא היה המשיב, כך לשיטת בית המשפט, בעל הזכויות במקרקעין נשוא הערעור ועל כן ממילא לא יכולה הייתה המערערת להעלות טענת שיתוף ביחס לנכס האמור. משהועברו למשיב בירושה זכויות הבעלות במקרקעין, בני הזוג כבר חיו בנפרד ועל כן סבר בית המשפט, כי באותה עת לא ניתן היה עוד לייחס להם כוונה לשיתוף בנכסים. עוד החליט בית משפט קמא, כי לא עלה בידה של המערערת לעגן בראיות בעלות משקל של ממש את הטענות כי המקרקעין הוענקו במתנה לה ולמשיב עוד כשהוריו של האחרון היו בחיים וכי בניית בית המגורים מומנה מכספים שניתנו להם על ידי הוריה של המערערת. נוסף על אלו, הבהיר בית המשפט כי בסעיף 3 להסכם הממון יש משום הודאה של המערערת כי הזכויות במקרקעין, וממילא גם בבית המחובר אליהם, שייכות היו למשיב. לא זו אף זו, בית המשפט מצביע על כך שהאמור בסעיף 3 להסכם הממון מהווה אישור לכך שהמערערת ידעה על קיומו של שטר המשכון ואף הסכימה לכך שזכויותיה במקרקעין ובבית המגורים תהיינה כפופות לשעבוד שהוטל לטובת הבנק. לבסוף, בחן בית המשפט דלמטה את מערכת היחסים בין הבנק למערערת בראי דיני העסקאות הנוגדות, בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן - החוק). לשיטת בית המשפט דלמטה, עסקינן אך לכאורה בעסקאות נוגדות, שכן בהסכם הממון נקבע מפורשות כי ההתחייבות שלקח על עצמו המשיב להעביר את הזכויות בבית המגורים למערערת כפופה לשעבוד הרובץ על הבית. יחד עם זאת, סבר בית משפט קמא כי גם אם היה מדובר בתחרות בין זכויות נוגדות, הרי שזכותו של הבנק גוברת על זו של המערערת. שכן, העסקה שנערכה עם הבנק הייתה הראשונה בזמן וממילא לא התקיימו הוראות החריג הקבוע בסיפא של סעיף 9 לחוק. קרי, העברת הבעלות במקרקעין למערערת לא הסתיימה ברישום ולא הוכח תום ליבה. 5. המערערים מעלים טענות מטענות שונות כנגד פסק דינו של בית משפט קמא. המערערים גורסים, כי חלק מזכויות הבעלות במקרקעין נשוא הערעור ניתנו למערערת ולמשיב במתנה על ידי הוריו של המשיב וכי בית המגורים שנבנה על המקרקעין מומן מכספם המשותף של המערערת והמשיב. כן מלינים המערערים נגד ההחלטה שלא להחיל את חזקת השיתוף בין המערערת והמשיב בנוגע לנכס המקרקעין, תוך שהם סבורים כי לא עלה בידו של הבנק, המבקש לסתור את חזקת השיתוף, להרים את נטל ההוכחה הנדרש לשם כך. לבסוף משיגים המערערים על קביעתה של הערכאה דלמטה לפיה חתימת המערערת על הסכם הממון יש בה כדי להעיד על הסכמתה לשעבוד הנכס לטובת הבנק. בהקשר זה, המערערים מצביעים על כך שבית המשפט התעלם ממצבה הנפשי הרעוע של המערערת בעת החתימה על הסכם הממון. לבסוף, מעלים המערערים טענות שונות מתחום דיני העסקאות הנוגדות. בהקשר זה סבורים המערערים, כי זכויותיה של המערערת במקרקעין קדמו לאלו של הבנק וכי לא עלה בידו של הבנק לעמוד בדרישות הנוספות של סעיף 9 לחוק הנוגעות לתום ליבו של בעל הזכות הנוגדת ולהתקיימות יסוד התמורה. מנגד, מבהיר הבנק כי לא נפל כל פגם בשטר המשכון. עוד נטען על ידו, כי חתימת המערערת על הסכם הממון מהווה עדות חותכת לכך שהמערערת הייתה מודעת כי המשיב הינו בעל הזכויות במקרקעין ולכך שהסכימה כי העברת הזכויות במקרקעין תהא כפופה לאמור בשטר המשכון. עוד מוסיף ומבהיר הבנק, כי המערערת הייתה מיוצגת בעת החתימה על הסכם הממון על ידי עורך דין. 6. לאחר שעיינו בחומר המונח בפנינו הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. בפתח הדברים אקדים ואומר, כי מצאתי לנכון שלא לחוות דעתי על המחלוקת הניטשת בין הצדדים באשר לשאלה האם למערערת הוקנו זכויות במקרקעין, בין אם מכוח חזקת השיתוף ובין אם בכל דרך אחרת. זאת, משום שלדידי המפתח לפיתרון הסוגיה המתעוררת במקרה שלפנינו נעוץ בהוראותיו של הסכם הממון. בית המשפט המחוזי קבע - ובצדק - כי חתימת המערערת על הסכם הממון עדות היא להודאתה בכך שזכויות הבעלות בבית המגורים שייכות היו מלכתחילה למשיב ואות היא להסכמתה כי הבעלות בבית תועבר אליה בכפוף לשעבוד הקיים לטובת הבנק. טענה של המערערת לפיה אין כל ראייה לכך שהשלימה עם עצם היות הבית משועבד לטובת הבנק מעוררת פליאה רבה. שכן, חתימת המערערת על הסכם הממון היא היא הראייה לכך שנתנה הסכמתה כי הזכויות בנכס יועברו אליה בכפוף לשעבוד הקיים לטובת הבנק. אין חולק, כי הטענות בהן אוחזת כעת המערערת בכל הנוגע לזכויות המוקנות לה בנכס אינן עולות בקנה אחד עם האמור בהסכם הממון. לוּ סברה המערערת כי בית המגורים שייך לה, בין אם מכוח הלכת השיתוף ובין אם משום שהועבר לה במתנה, מדוע חתמה על הסכם בו נאמר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הזכויות בבית שייכות היו למשיב? זאת ועוד, באם המערערת החזיקה בדעה כי מישכון הבית לטובת הבנק נעשה שלא כדין, מדוע נתנה אישורה לכך שהבעלות בנכס תעבור אליה בכפוף להתחייבות שניתנה לבנק? אין בידה של המערערת תשובות מניחות את הדעת לשאלות אלו. 7. המערערת, הן בתצהיר שהוגש מטעמה והן בחקירה הנגדית, לא התכחשה לאמור בהסכם הממון. היא אף לא העלתה טענה של ממש נגד תוקפו של ההסכם ואף לא ביקשה את ביטולו. כל שמשמיעה המערערת בהקשר זה הוא, כי בעת מעמד החתימה על הסכם הממון מצבה הנפשי היה מעורער. אלא, שטענה זו אין לה על מה שתסמוך. יש לזכור, כי במעמד החתימה על הסכם הממון הייתה המערערת מיוצגת על ידי עורך דין (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). בנסיבות אלו יש להניח, כי בא-כוחה של המערערת העמידה על משמעותן וטיבן של ההוראות הקבועות בהסכם הממון. זאת ועוד, גם אם המערערת חתמה על הסכם הממון מבלי לתת את הדעת לאמור בו ותוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטה, הרי שכעת מנועה היא מלהעלות טענות בדבר בטלותו של ההסכם (השוו וראו, ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29). מכאן, שאינה יכולה לערער על תוקפו של המשכון שהוטל לטובת הבנק. אף את הטענה הנוספת בה אוחזים המערערים, אשר נסובה סביב דיני העסקאות הנוגדות, אין בידי לקבל. שכן, הלכה למעשה במקרה דנא אין מדובר בתחרות בין זכויות נוגדות במקרקעין. זאת, מן הטעם שהעברת הזכויות בדירת המגורים למערערת הוכפפה מלכתחילה להתחייבות שניתנה לבנק (ראו, ע"א 1235/90 הרבסט נ' אריאן, פ"ד מו(4) 661, 670). לסיכום, ברי כי המערערת חייבת הייתה להעלות את השגותיה באשר לשאלת זכויות הבעלות בבית המגורים, כמו גם באשר לשאלת תוקפו של שטר המשכון, כבר בעת החתימה על הסכם הממון. משנמענה היא מלעשות כן ומשנתנה הסכמתה לאמור בהסכם הממון, ובכלל זה להמשך שעבוד בית המגורים לטובת הבנק, לא תישמע כעת טענתה בדבר בטלות שטר המשכון. 8. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח לזכות המשיב 1. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ט בטבת תשס"ו (19.1.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03080890_S14.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/