אילן בכור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 8083/10 בבית המשפט העליון רע"פ 8083/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המבקש: אילן בכור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.10.2010 בע"פ 7637/09 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא, י' שבח תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשע"א (2.3.11) בשם המבקש: עו"ד מ' זכות בשם המשיבה: עו"ד א' גלבפיש פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר, השופט ג' קרא והשופטת י' שבח) בע"פ 7637-09 שניתן ביום 18.10.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ד' שריזלי) בת"פ 12239/01 שניתנו בימים 25.1.2009 ו-24.6.2009 בהתאמה. העובדות לפי כתב האישום 1. כתב האישום הוגש נגד המבקש, שהיה בעל מוסך בתל-אביב, נגד מיכה זכאי, שמאי להערכת נזקי רכב (להלן: זכאי) ונגד שלושה מכרים של המבקש. מכתב האישום עולה כי בין השנים 1998-1996 קשר המבקש קשר עם ארבעת הנאשמים, עם שמאי נוסף להערכת נזקי רכב ועם סוכן ביטוח, להגיש תביעות כוזבות לחברות ביטוח בגין נזקים שאירעו כביכול למכוניות בתאונות פיקטיביות ולקבל מהן כספים במרמה. על סמך התביעות הכוזבות קיבל המבקש במרמה עבורו ועבור אחרים סך כולל של כ-800,000 ש"ח מחברות הביטוח, זכאי קיבל מהן במרמה עבורו ועבור אחרים סך כולל של כ-389,000 ש"ח וחברות הביטוח אף נתבעו בגין סכומים נוספים שלא שולמו. כתב האישום נגד המבקש כלל 26 אישומים, במסגרתם הואשם בעבירות הבאות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין): קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 (21 פרטי אישום); ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 ו-25 (9 פרטי אישום); זיוף מסמך בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 (13 פרטי אישום); שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 (14 פרטי אישום); והדחה בחקירה לפי סעיף 245. הכרעת דינו של בית משפט השלום 2. בהכרעת הדין, אשר נפרסה על פני כ-300 עמודים, ציין בית משפט השלום כי ההליכים המשפטיים בתיק נמשכו זמן רב מאוד וכי הדיונים שהחלו בשנת 2002 התעכבו מסיבות שונות, וביניהן: מחלות של המעורבים; העובדה כי השופטת נאלצה להמתין כשנה עד שיוסדר ייצוגו של המבקש, אשר לבסוף לא הוסדר כפי שיפורט בהמשך; פרישת התשתית הראייתית ושמיעת העדים שארכה זמן רב עקב היקפו העצום של חומר הראיות הנוגע לפרשה; ודחיות רבות שהתבקשו מסיבות שונות. עוד ציינה השופטת כי משימות מקצועיות שהוטלו עליה ועומס תיקים עיכבו את השלמת הכרעת הדין. כמו כן צויין כי הראיות נבחנו בקפידה ובזהירות בין היתר נוכח הימנעות המבקש מלהעיד והימנעותו החלקית מלחקור את עדי התביעה והעובדה שבסופו של יום לא היה המבקש מיוצג על ידי סניגור, עקב נסיבות להן הוא גרם בעצמו. בפרק העוסק בסוגיית ייצוגו של המבקש נקבע כי ניתנו לו הזדמנויות רבות בשלבים שונים של המשפט להסדיר את ייצוגו, ולמרות זאת בשלביו העיקריים של המשפט לא היה המבקש מיוצג, וזאת באשמתו. בית משפט השלום פירט את השתלשלות העניינים שהובילה אותו לקביעת מסקנות אלה וקבע כי להתרשמותו ונוכח השאלות שהציג המבקש לחלק מן העדים הוא הבין היטב את ההאשמות המיוחסות לו ואת משמעות דברי עדי התביעה והכיר את המסמכים שהוגשו ואת משמעותם. בנוסף, צויין כי הדרך בה ניהל המבקש את משפטו נבעה מבחירתו החופשית, שכן אחרת יכול היה במהלך השנים לשכור לו סניגור פרטי כפי שעשה מעת לעת או לכלכל את צעדיו כך שימונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח זאת קצרה ידו מלהושיע והמבקש נותר לא מיוצג, כאשר לתוצאה זו השלכה ישירה וברורה על התנהלות המשפט ובמיוחד על הדרך בה הוצגה הגנת המבקש. 3. בפרק שעוסק בתשתית הראייתית בחן בהרחבה בית משפט השלום כל אישום לגופו, תוך פירוט הראיות והעדויות הרלוונטיות, גרסת המבקש והמסקנות אליהן הגיע בהתבסס על כך. לאחר דיון מקיף הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו, למעט שלושה פרטי אישום בגין זיוף מסמך ופרט אישום בגין שימוש במסמך מזויף מהם זוכה עקב "סיבות ראייתיות". לשם השלמת התמונה יצויין כי זכאי הורשע בעבירות הבאות לפי חוק העונשין: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (14 פרטי אישום); וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (6 פרטי אישום). עם זאת, זוכה זכאי משני פרטי אישום של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משני פרטי אישום של שימוש במסמך מזויף ומשני פרטי אישום של זיוף מסמך. גזר דינו של בית משפט השלום 4. בגזר הדין נקבע כי המבקש היה הרוח החיה בפרשה וגם מי שיצא הנשכר העיקרי הימנה. בנוסף, צויין "השיהוי הבלתי סביר" שגרם המבקש להליך המשפטי, אשר בגינו החלה שמיעת הראיות רק בשנת 2004 ונמשכה עד שנת 2006. עם זאת, ציינה השופטת כי גם היא גרמה לשיהוי במתן הכרעת הדין מהטעמים שפורטו לעיל. נקבע כי התמשכות חריגה של ההליכים המשפטיים והעובדה שחלף זמן רב מאז נעברו העבירות ועד מתן גזר הדין מהוות ככלל שיקולים לקולא בקביעת עונשו של נאשם, ובלבד שהוא לא גרם להתמשכות זו ולא תרם לה. נוכח זאת נקבע כי מאחר שתרומתו של זכאי להתמשכות ההליכים הייתה מזערית הרי שלגביו היא היוותה עינוי דין ועל כן יש ליתן לשיהוי משקל ניכר לקולא בעניינו. בהתאם לכך, הושתו על זכאי שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 7,500 ש"ח. באשר למבקש נקבע כי יש להתחשב בזמן הרב שחלף מאז שנחקר והועמד לדין, אולם משקלו של גורם זה יהא מתון בשל תרומתו המסיבית להתמשכות ההליכים. נוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בטיעוני הצדדים הושתו על המבקש העונשים הבאים: 55 חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה חודשים מתוכם בגין הפעלה של מאסר מותנה בר הפעלה בן שמונה חודשים שהופעל חלקו במצטבר וחלקו בחופף, וכן מאסרים מותנים וקנס בסך 30,000 ש"ח. בשל חלוף הזמן ומצבו הכספי לא הוטל על המבקש פיצוי כספי. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. הערעור על הכרעת הדין התמקד בטענה אחת והיא כי המבקש לא היה מיוצג במרבית השלבים במשפטו בבית משפט השלום ועל כן יש לבטל את פסק הדין בעניינו ולהחזיר את הדיון לערכאה דלמטה על מנת לדון בתיק מחדש. בית המשפט המחוזי קבע כי שלב ההוכחות במשפטו של המבקש הסתיים ביום 18.12.2005, ומשכך אין מחלוקת כי בתקופה זו לא הייתה חובת מינוי סניגור לנאשמים, שכן תיקון 49 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: תיקון 49 ו-חוק סדר הדין הפלילי), הקובע חובת ייצוג מקום בו הודיע התובע כי יבקש להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, נכנס לתוקף ביום 31.12.2006 ותחולתו הוגבלה לכתבי אישום שהוגשו לאחר מועד זה. בנוסף, צויין כי בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.2010) (להלן: עניין גולד) נקבע כי אין להחיל את תיקון 49 על הליכים פליליים התלויים ועומדים. צויין כי חרף האמור לעיל הורה במקרה דנן בית משפט השלום על ייצוגו של המבקש על ידי הסניגוריה הציבורית בשלב הטיעונים לעונש. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי לפי סעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי היה רשאי בית המשפט למנות סניגור לנאשם שהינו מחוסר אמצעים על פי אמות המידה שנקבעו בחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: חוק הסניגוריה הציבורית) וכי אף אם לא מתקיימות אמות המידה האמורות, מסמיך סעיף 18(ב) לחוק זה את בית המשפט להורות על מינוי סניגור לנאשם "אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". סעיף זה עמד בתוקפו בעת הגשת כתב האישום עד לתיקונו ביום 1.1.2003, עת צומצם שיקול דעתו של בית המשפט במינוי סניגור ציבורי. לפי הנוסח המתוקן של סעיף 18(ב) הנ"ל, שעמד בתוקפו עד ליום 31.12.2004, היה רשאי בית המשפט למנות לנאשם סניגור "אם שוכנע כי לנאשם אין אמצעים לשכור סניגור לשם ייצוגו במשפט וכי יש חשש ממשי כי בלא ייצוגו כאמור ייגרם לנאשם עיוות דין", וזאת מנימוקים שיירשמו. 6. לאחר מכן תוארו באריכות רבה השתלשלות העניינים העובדתית והתהפוכות הרבות שהתרחשו בעניין ייצוג המבקש ונקבע כי עניין זה זכה להתייחסות בית משפט השלום במהלך ניהול המשפט, במהלך כתיבת הכרעת הדין ואף בעת החלטתו להורות על מינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית. לעניין זה קבע השופט קרא כי: "...בעניינו של המערער (המבקש – י.ד.) לא היתה קיימת, במועד הרלבנטי, חובת ייצוג. בית-משפט קמא עשה שימוש בסמכותו והורה על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית אם יעמוד המערער (המבקש – י.ד.) בתנאי הזכאות הכלכלית, לנוכח התרשמותו כי המערער (המבקש – י.ד.) לא יוכל לנהל הגנתו ללא ייצוג מחמת היקף הראיות, היקף העבירות וחומרתן. אלא שהמערער (המבקש – י.ד.) לא מילא אחר הוראות בית המשפט וחרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו, כמו גם הסבריו של בית-משפט קמא בדבר חשיבות הסדרת ייצוגו המשפטי, נמנע מלפעול כמצופה. הצהרותיו כי הוא מבקש ייצוג היו מן השפה ולחוץ, כשהוא מטעה את בית המשפט לחשוב כי הוא אכן מנסה לפעול להסדרת העניין. בנסיבות אלה, לא היה מקום להורות על מינוי סניגור ציבורי בהעדר בדיקת זכאותו הכלכלית" (בפסקה 12 לפסק הדין). כמו כן נפסק כי מעשיו של המבקש ודרך התנהלותו משליכים על הדרך בה נבחנת טענתו בערעור: "תום ליבו ודרך התנהגותו של מערער בערכאה הדיונית בכל הנוגע לעניין ייצוגו, הינם גורמים מכריעים בבחינת טענתו כי יש לבטל פסק-דין בעניינו משזה ניתן בהיעדר ייצוג. כך, בעניין גולד הנ"ל נדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של גזר-דין שניתן לאחר משפט שנוהל בהיעדר ייצוג, בשל העובדה כי המערער שם ביקש שלא להיות מיוצג וטענתו כי בשל כך נפל פגם מהותי בהליך הפלילי בעניינו נתפסה על-ידי בית המשפט העליון כחוסר תום לב. בדומה, בע"פ 7661/04 ברהום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פס"ד מיום 17.10.04) נדחתה בקשה למשפט חוזר, שהתבססה, בין היתר, על הטענה כי בהיעדר ייצוג בשלב הערעור לא עלה בידי המבקש לנמק את ערעורו, תוך שנקבע כי מצופה היה כי יפעל במרץ להסדרת ייצוגו, בין על-ידי סניגור פרטי ובין על-ידי פנייה לסניגוריה הציבורית, כאשר פנייתו לסניגוריה הציבורית נעשתה בשלב מאוחר מדי" (בפסקה 12 לפסק הדין). ובהמשך קבע בית המשפט המחוזי כי: "בנסיבות עניינו של המערער (המבקש – י.ד.), יש לראות באופן המודע בו בחר שלא למצות את הפנייתו לסניגוריה הציבורית תוך הטעיית בית המשפט, משום בחירה מושכלת ומודעת שלא להיות מיוצג, ואין מקום לראות בכך כיום משום פגם מהותי המצדיק ביטול הכרעת-דינו של בית-משפט קמא" (בפסקה 13 לפסק הדין). בנוסף, הסתייג בית המשפט המחוזי מטענת המבקש לפיה זכות הייצוג הוכרה בפסיקה כזכות יסוד חוקתית ואף דחה את הטענה כי האינטרס החברתי בעשיית צדק מחייב את ביטול פסק הדין. עם זאת, נקבע כי מקום בו נאשם אינו מיוצג מוטלות על בית המשפט חובות מוגברות לשמירה על זכויותיו והוסבר מדוע ובאיזה אופן נשמרו זכויותיו של המבקש במקרה דנן. עוד נקבע כי שיקול דעתו המנומק של בית משפט השלום להתנות את מינוי הסניגור למבקש בבדיקת זכאותו הכלכלית תואם לתחושת הצדק לפיה אין להטיל על הקופה הציבורית לשאת בהוצאות ניהול הגנתו של נאשם אשר בידיו האמצעים הכלכליים לממנה בעצמו. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין ספק כי עדיף היה לצדדים ולמערכת המשפט לו היה מתנהל ההליך כשהמבקש מיוצג, אך גם אם נראה באי הייצוג משום פגם, הרי שכלל הוא כי רק פגם הגורם לעיוות דין עשוי להוביל לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש כלל לא טען כי העדר הייצוג הוא שגרם להרשעתו על לא עוול בכפו וכי מקביעות הכרעת הדין ומעיון בפרוטוקול הדיונים שוכנע כי לא נגרם לו עיוות דין עקב היעדר הייצוג. לסיכום, נקבע כי הכרעת הדין מפורטת ומנומקת וככל שהיא מתייחסת למבקש היא מלמדת על מערך עובדתי שיהיה לו קשה להפריך, כך שגם לגופו של עניין אין בעצם היות המבקש בלתי מיוצג כדי להצדיק את ביטול פסק הדין בעניינו. 7. באשר לערעור על חומרת העונש שהושת על המבקש נקבע כי בית משפט השלום עמד על מכלול שיקוליו לחומרה ולקולא ועל פני הדברים תוצאת האיזון שביצע בין מכלול שיקולים אלו הינה ראויה. עם זאת, נקבע כי יש להתערב במידת מה בתקופת המאסר אך ורק בשל השיהוי הניכר בהליכים, כאשר לצד השיהוי שמקורו בהתנהלות המבקש היה גם שיהוי של כשנתיים וחצי מעת הגשת הסיכומים ועד להכרעת הדין. נוכח זאת נקבע כי יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על 42 חודשים והמאסר על תנאי יופעל כפי שנקבע בגזר הדין, כך שסך הכל יהא על המבקש לרצות 47 חודשי מאסר בפועל. נימוקי בקשת רשות הערעור המבקש טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד משה זכות – כי עולה בעניינו שאלת הייצוג בפני ערכאות שיפוטיות שהינה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית וציבורית. 8. לטענת המבקש, היה על בית משפט השלום למנות לו סניגור מטעם הסניגוריה גם עקב קשיו הכלכליים וגם עקב חוסר יכולתו לנהל את משפטו. לעניין זה טוען המבקש כי בית משפט השלום קבע עובדתית במספר הזדמנויות כי הוא אינו מסוגל לנהל את משפטו וכי מקריאת פרוטוקול הדיונים עולה כי שגויה קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא הבין את משמעות ההליכים ואף הציג שאלות. עוד טוען המבקש כי ההחלטה בעניין גולד אינה רלוונטית לעניינו, שכן בניגוד לעניין גולד הוא לא ניהל את עניינו בנחישות ובנחרצות. זאת ועוד, לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי עקב התנהלותו לא מונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. לטענתו, הוא עשה כל שלאל ידו על מנת למנות לעצמו סניגור, אולם לא יכול היה לעמוד בגובה שכר הטרחה הנדרש לייצוג בתיק מסוג זה. נוכח זאת טוען המבקש כי העדר הייצוג גרם לו לעיוות דין חמור. 9. כמו כן, טוען המבקש כי פסק הדין בעניינו משול לפסק דין שניתן בהיעדר נאשם וכי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי זכות הייצוג לא הוכרה בפסיקה כזכות יסוד חוקתית. לטענתו, העובדה שלא מונה לו סניגור מהווה פגיעה מהותית בזכויות היסוד שלו ואף פגיעה באינטרס החברתי של עשיית צדק. 10. באשר לגזר הדין טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הפחית הפחתה משמעותית בעונשו, שכן הוא לא גרם באופן חריג להתמשכות ההליכים והשיהוי הניכר נגרם על ידי הערכאות דלמטה. עוד לטענת המבקש, ההקלה שקיבל זכאי בעונשו בגין התמשכות ההליכים חייבת לחול גם בעניינו ואף ביתר שאת. בנוסף, שגה בית המשפט המחוזי משלא יישם את הכלל של אחידות הענישה בין המעורבים בפרשה בכלל ובינו לבין זכאי בפרט. כמו כן, טוען המבקש כי העונש שהושת עליו חמור ואינו מידתי בהתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיו האישיות הקשות. תגובת המשיבה 11. המשיבה טענה – באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש – כי אין ליתן רשות ערעור במקרה שלפנינו וכי לא נגרם למבקש כל עיוות דין. עוד נטען כי נוכח התיקון לסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, אשר היה בתוקף במשך שנתיים בעת ניהול ההליכים, לא הייתה חובה למנות סניגור מטעם הסניגוריה למבקש ואף לא הייתה לו זכות לבקש זאת מבית המשפט. כמו כן, טענה המשיבה כי ממסמכי הסניגוריה הציבורית עולה כי המבקש לא שיתף עמה פעולה בכל הנוגע לבדיקת זכאותו הכלכלית, כפי שנקבע בפסק הדין. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי לדחות את הבקשה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 13. הלכה היא כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי ניתנת במשורה, במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים [ראו: ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1986)]. סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר מקרים חריגים אלו ואינו מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, ציבורית או משפטית, חרף ניסיון המבקש להציג כך את פני הדברים. אמנם שאלת הייצוג בפני ערכאות שיפוטיות הינה שאלה בעלת חשיבות ניכרת במישור הציבורי והמשפטי. אולם, נוכח התנהלות המבקש, אשר סיכל ביוזמתו את הסדרת ייצוגו כפי שפורט לעיל, לא מתעוררת בנסיבות המקרה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. יתרה מכך, אין ליתן רשות ערעור במקרה שלפנינו גם נוכח ההלכה לפיה טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה [ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)]. לאחר שבחנתי את גזר דינו של בית משפט השלום ואת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי העונש שהושת על המבקש על ידי ערכאת הערעור, שהקלה כאמור בעונש שהשיתה עליו הערכאה הדיונית, ראוי והולם בנסיבות העניין. כמו כן, העונש שהושת על המבקש אינו מגלם סטייה מנורמת הענישה המקובלת בסוג העבירות אשר בביצוען הורשע, וזאת בהתחשב בהיקף המרמה שכללה הגשתן של 41 תביעות כוזבות, בשיטתיות, תחכום ותעוזה, על ידי מי שעיסוקו בתחום הרכב תוך ניצול היכרותו את דרך הגשת תביעות הפיצוי לחברות הביטוח בגין נזקי תאונות דרכים [ראו והשוו: ע"פ 10494/06 משפטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.2007); ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25 (2002); ע"פ 142/87 קירשבויים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 859 (1988); ע"פ 6734/97 רבינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 873 (1999); ע"פ 7155/93 בילו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.1995)]. בנוסף, אין לקבל את טענת המבקש כי ההקלה שקיבל זכאי בעונשו בגין התמשכות ההליכים חייבת לחול גם בעניינו, שכן כפי שהובהר לעיל לצד התמשכות ההליכים במתן הכרעת הדין שנגרמה על ידי בית משפט השלום, אשר בגינה קיצרה ערכאת הערעור את עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש, התארכו ההליכים בעניינם של המבקש ושל זכאי גם עקב התנהלות המבקש. בנוסף, אין לקבל את טענת המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא יישם כהלכה את הכלל של אחידות ענישה בין המעורבים בפרשה, שכן נקבע במפורש בהכרעת הדין כי המבקש היה הרוח החיה בפרשה, הוגה תוכנית המרמה, מוציאה אל הפועל וגם מי שיצא נשכר ממנה יותר מהמעורבים האחרים בפרשה. 14. זאת ועוד, למעלה מן הצורך יצויין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. טענתו המרכזית של המבקש באשר לסוגיית ייצוגו נדונה בהרחבה בשתי הערכאות דלמטה ומקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי על בית משפט השלום לא חלה במועד הרלוונטי לענייננו חובה למנות למבקש סניגור. עם זאת, נוכח היקף חומר הראיות, העבירות וחומרתן הורה בית משפט השלום על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, בכפוף לעמידת המבקש בתנאי הזכאות הכלכלית שנקבעו לשם כך על פי דין. אולם, המבקש מיאן באופן מודע לשתף פעולה עם הסניגוריה, חרף שלל הזדמנויות שניתנו לו לעשות כן, וזאת תוך הטעיית בית המשפט כי הוא פועל להסדרת הייצוג ותוך שהוא מופיע לחלק מהדיונים כשהוא מיוצג. נוכח זאת אין לקבל את טענת המבקש כי עשה כל שלאל ידו על מנת למנות לעצמו סניגור. יתרה מכך, מהתנהלות המבקש כפי שפורטה לעיל מצטיירת התמונה ההפוכה. התנהלות זו של המבקש הייתה חסרת תום לב, כאשר הוא גורם בהתנהלותו להתמשכות ההליכים בעניינו ובעניין זכאי. סבורני כי לעניין זה רלוונטיים דבריה של הנשיאה ברלינר על חשיבות השמירה על טוהר ההליך הפלילי ועל התנהלות המבקש בנסיבות המקרה: "לצד ההקפדה על מתן ההזדמנות המקסימלית לכל נאשם למצות את הגנתו, יש להקפיד גם על כך שההליך הפלילי לא יהפך ל'כלי משחית' בידיו של נאשם מניפולטיבי. השמירה על טוהר ההליך הפלילי – כוללת גם היבט זה. השתלשלות הדברים בתיק הנוכחי, כפי שפורטה בהרחבה על-ידי חברי, מצביעה על-כך שהמערער (המבקש – י.ד.)ידע לאורך כל הדרך מהן זכויותיו, מה משמעות הייצוג, מה חשיבותו ובחר במודע ובמתכוון להכשיל את האפשרות לניהול ההליך בעודו מיוצג, תוך שהוא מתמרן ומטעה את בית המשפט. את הדגש, לטעמי, יש לשים על הדברים שאמר המערער (המבקש – י.ד.) לסניגורית שמונתה לייצגו בשלב הטיעונים לעונש (ראה פיסקה 12 לעיל), ולפיהם הוא מבקש לסיים את ההליך ללא סניגור – על-מנת שיוכל לערער בנימוק של היעדר יצוג. קבלת הערעור בנסיבות אלה, משמעותה כניעה למניפולציה אותה תכנן בקפידה המערער (המבקש – י.ד), ולא נראה לי כי זו הדרך שעל בית-משפט לילך בה". משכך, סבורני כי בניגוד לטענת המבקש האינטרס החברתי של עשיית צדק מצדיק דווקא את דחיית הבקשה. אין לאפשר לנאשם אשר מטעה ביודעין את בית המשפט בעניין הסדרת ייצוגו ואשר גורם בשל כך להתמשכות בלתי סבירה של ההליך הפלילי לזכות מן ההפקר. 15. נוכח כל האמור לעיל סבורני כי דין הבקשה להידחות. היות וביום 8.11.2010 עוכב ביצוע עונשו של המבקש על ידי חברי השופט ג'ובראן, המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.5.2011 לא יאוחר מהשעה 09:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ג' בניסן תשע"א (7.4.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10080830_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il