עמודי שחף בע"מ נ. פינקל יוסף

פסק-דין בתיק ע"א 8080/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8080/16 וערעור שכנגד לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערערות והמשיבות שכנגד: 1. עמודי שחף בע"מ 2. שחף בלס בע"מ נ ג ד המשיבה 3 והמערערת שכנגד: אנטונינה לברינצ'וק המשיבים הפורמאליים: 1. יוסף פינקל 2. יפה פינקל 4. אהובה משולם 5. ששון אברהם אלברט 6. ששון אליהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמולביץ) בת"א 45669-06-14 מיום 14.8.2016 תאריך הישיבה: ה' בתמוז התשע"ח (18.6.2018) בשם המערערות והמשיבות שכנגד: עו"ד איתן בן דוד בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד לימור בן-נון נחמני פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמולביץ) מיום 14.8.2016 בת"א 45669-06-14, בגדרו דחה את תביעתן של עמודי שחף בע"מ ושחף בלס בע"מ (להלן: היזמות או המערערות) לחייב את המשיבים לחתום על חוזי פינוי בינוי בעיר פתח תקווה. רקע 2. המערערות הן היזמות של פרויקט פינוי-בינוי בחלקות 147-141 בגוש 6404 בפתח תקווה. בשנים 2010-2005 חתמו הדיירים בשני בתים משותפים הבנויים על חלקות 147-146 על כתבי הצטרפות וייפויי כוח במסגרתם הצטרפו לפרויקט הפינוי בינוי שיתוכנן על ידי היזמות (להלן: הפרויקט). במסגרת כתבי ההצטרפות הוסכם בין היתר כי תמורת דירת שני חדרים בשטח של כ- 36 מ"ר שבבעלותו יקבל כל דייר דירת 3 חדרים בשטח של כ- 75 מ"ר (להלן: "הדירה החלופית"). לחלק מהדיירים ניתנה אפשרות לשדרוג הדירה החלופית לדירה גדולה יותר ובקומה גבוהה יותר. הדיירים מצדם התחייבו לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות במסגרת הפרויקט. בשנת 2011 הסכימו היזמות, בעקבות שינויים בתכנית לפי דרישת הוועדה המחוזית, כי בכפוף לאישורה של התוכנית ולחתימת הצדדים על הסכמתם לטבלת ההקצאה והאיזון המוגשת במסגרתה, תוגדל הדירה החלופית כך שהדיירים יקבלו דירת 3.5 חדרים בשטח של כ- 85 מ"ר. הדיירים חתמו על טבלת ההקצאה והאיזון בחודשים דצמבר 2010 עד ינואר 2011, ובחודש דצמבר 2011 פורסמה התכנית ברשומות למתן תוקף. לאחר פרסום התכנית כאמור, סרבו הדיירים לחתום על חוזה הפינוי-בינוי בשל טענות להפרת התחייבויות כלפיהם. 3. על רקע האמור הגישו היזמות תביעה לבית המשפט המחוזי, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי הדיירים מפרים את התחייבותם כלפיהן ולהורות על אכיפת התחייבותם לחתום על המסמכים. לאחר הגשת התביעה, הגיעו היזמות להסכמים עם מרבית הדיירים, ואלו נמחקו מהתביעה. הדיירים הנותרים סירבו להגיע עמן להסכם, הואיל ולטענתם היזמות התחייבו להעניק להם הטבות שלא קיבלו ביטוי בחוזי הפינוי בינוי שעליהם התבקשו לחתום. 4. בפסק דינו מיום 14.8.2016 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת היזמות נגד הדיירים הנותרים (6 דיירים), בקבעו כי היזמות התחייבו כלפיהם התחייבויות שונות בשלבים מוקדמים של הפרויקט, בטרם התגבשו תכניות הפרויקט באופן סופי, "כנראה מבלי שבדקו, ביררו ווידאו כי יהיה באפשרותן לקיימן". בנסיבות אלו, כך נקבע, לא היו הדיירים הנותרים מחויבים לחתום על חוזה פינוי בינוי שאינו משקף את התחייבות היזמות כלפיהם. 5. בכל הנוגע למשיבה 3 בערעור דנן, היא המערערת שכנגד, שהמחלוקת בינה לבין היזמות היא מושא הערעור והערעור שכנגד שלפנינו (להלן מעתה: המשיבה ), נסובה המחלוקת אף היא סביב התחייבויות היזמות כלפיה בתמורה לחתימתה על חוזה הפינוי-בינוי. בעניין זה צירפה המשיבה לכתב הגנתה בבית משפט קמא שני מסמכים שבהם פורטו התחייבויות אלה. המסמך הראשון הוא מסמך בכתב יד ללא ציון תאריך, אשר נחתם על ידי נציג היזמות, בו נכתב כך: "1. מקבל דירה בקומה 2 של 31/2 חדרים. 2. הדירה תשודרג ל-4 חדרים תמורת כ-20,000 ₪. 3. תינתן אופציה ראשונה לדירה בקומה 3 במסגרת פינוי בינוי במידה ותתפנה. 4. תינתן אופציה בגמר הבניה לרכישת דירה בקומה גבוהה יותר במחיר העלות + 15%". מסמך שני, מודפס, נושא תאריך 16.1.2011, עליו חתמו נציגי היזמות (להלן: מסמך ההתחייבות), ובו נכתב כדלקמן: "1. הננו מתחייבים לתת לך במסגרת הפרויקט שבנדון דירה בת 3.5 חדרים בקומה ב' ששטחה לא יפחת מ-80 מ"ר נטו (שטח הדירה מדלת הכניסה). 2. הננו נותנים לך אופציה לשדרג הדירה ל-4 חדרים ובשטח דירה שלא יפחת מ-90 מ"ר נטו. 3. הננו נותנים לך אופציה ראשונה לקבלת דירה כאמור בס' 1,2 לעיל בקומה שלישית (במידה ומי מהזכאים לדירה בקומה שלישית יפרוש או יקבל דירה אחרת בבניין). 4. הננו נותנים לך אופציה לרכוש דירה בבניין שיבנה בקומה גבוהה במחיר עלות שירותי בניה + 15%". המחלוקת בין הצדדים התמקדה באשר להתחייבות שבסעיף 4 לשני המסמכים. לטענת המשיבה, היזמות התחייבו להעניק לה דירת 3.5 חדרים בקומה שנייה בשטח שלא יפחת מ- 80 מ"ר וכן שלוש אופציות נוספות: שתי הראשונות, המפורטות בסעיפים 3-2 למסמך ההתחייבות, מתייחסות לשדרוג הדירה החלופית; ואילו החלופה השלישית, קובעת אופציה לרכישת דירה נוספת בבניין בקומה גבוהה יותר. אופציה זו לרכישה של דירה נוספת הוענקה לה, כך לטענת המשיבה, על רקע סיוע שנתן בן זוגה ליזמות בהחתמת דיירים על כתבי ההצטרפות. מנגד, היזמות טענו כי האופציה השלישית שבסעיף 4 למסמך ההתחייבות היא גם כן אופציה לשדרוג הדירה החלופית בדומה לשתי האופציות הקודמות, ולא לרכישת דירה נוספת. בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את עמדת היזמות וקבע כי למרות שאין במסמך עצמו "כל ציון או אינדיקציה שלפיהם מדובר באופציה חלופית ל- 2 האופציות הראשונות", יש לראות בחלופה זו אופציה נוספת לשדרוג דירת הבסיס, ו"אין מדובר באופציה לקבלת דירה שניה בנוסף לדירה החלופית". קביעתו זו ביסס בית המשפט על כך שהמשיבה לא הוכיחה את טענתה כי בן זוגה סייע ליזמות בהחתמת דיירים על כתבי הצטרפות. בהמשך לכך קבע בית המשפט באשר לתוספת התשלום בגין האופציה השלישית, כי "הנתבעת [המשיבה] תשלם את ההפרש בין שווי הדירה שלה היא זכאית למחיר עלות שירותי בניה של הדירה בקומה הגבוהה בתוספת 15%" (פסקה 44 לפסק הדין). בסיום, קבע בית המשפט כי הנתבעת [המשיבה] אינה מחויבת לחתום על חוזה פינוי בינוי שאינו מעגן את ההתחייבויות האמורות, ודחה כאמור את תביעת היזמות נגדה. 6. בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הגישה המערערת 1 תובענה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד במסגרתה עתרה, בין היתר, להורות למשיבה לחתום על חוזה פינוי בינוי בהתאם לפסק הדין (ת"א 30842-09-16) (להלן: התובענה). ביום 27.9.2016 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט י' שפסר) את התובענה, וקבע כי המשיבה מחויבת בתוך 5 ימים לחתום על הסכם כאמור בכפוף למספר תנאים, ובכללם: כי תינתן למשיבה זכות ערעור על פסק הדין בהליך הקודם (מושא הערעורים דנן) בתוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין בתובענה; כי היזמות יימנעו ממכירת דירה נוספת בפרויקט המתאימה לטענות המשיבה וזאת כדי למנוע "מעשה עשוי" טרם הכרעה סופית בערעור; וכי בכפוף לתוצאות הערעור, ככל שיוגש, תיערך התאמה של הסכם הפינוי בינוי בין הצדדים. הערעורים 7. ערעור היזמות - היזמות הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא שהתייחס לכל המשיבים בהליך קמא (הדיירים הנותרים). לאחר הליכים שונים תוקן הערעור והמשיבים 2-1 ו- 6-4 הפכו למשיבים פורמליים, והערעור נותר אך נגד המשיבה, כאשר הטענה היחידה מטעם היזמות אשר נותרה להכרעה בערעורן נוגעת לקביעת בית משפט קמא בפסקה 44 לפסק הדין, שהובאה לעיל, באשר לאופן היישום של האופציה שבסעיף 4 למסמך ההתחייבות. לטענת היזמות, שגה בית משפט קמא, "בשל טעות סופר ובין לגופו של עניין", בקבעו כי לפי אופציה זו המשיבה תשלם את ההפרש בין "שווי הדירה" שלה היא זכאית למחיר עלות הבניה של הדירה המשודרגת בתוספת 15%, ולא את שווי ההפרש בין שווי עלויות בניית הדירה החלופית לבין "עלות שירותי הבניה [של הדירה המשודרגת] + 15%", כעולה ממסמך ההתחייבות. לטענת היזמות, ככל שאין מדובר ב"טעות סופר" הרי שמדובר בשגיאה מהותית של בית משפט קמא אשר פרשנותו אינה מתיישבת עם לשון מסמך ההתחייבות כמו גם עם תכליתה הכלכלית של ההטבה בהשוואה לאופציות האחרות, והיא עשויה ליצור תוצאה אבסורדית. בתשובתה לערעור, סומכת המשיבה את ידיה על קביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, ומדגישה כי יש לזקוף את "גישת ההתחמקות" בה נקט מנסח המסמך בעדותו בפני בית משפט קמא לחובת היזמות. קיים אף חוסר היגיון, כך לטענת המשיבה, בטענת היזמות לטעות סופר שנפלה כביכול בפסק הדין, הואיל וככל שמחליפים את המילים "שווי הדירה" ב"שווי עלויות בנייה הדירה", מתקבל משפט ובו שני מינוחים שונים בעלי אותה משמעות ("שווי עלויות בניית דירה" לצד "עלות שירותי בנייה"). בהמשך לכך, נטען כי שווי הדירה החלופית כמו גם שווי עלויות הבנייה הינם בחזקת נעלמים, ואלה יצטרכו להתברר באמצעות מומחים ייעודיים. משנמנעו היזמות להוכיח את אותם מספרים, שעה שנטל ההוכחה היה עליהן, סבורה המשיבה כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע מנגנון ברור לפיו יפעלו הצדדים בבוא היום. 8. הערעור שכנגד מטעם המשיבה - המשיבה הגישה ערעור שכנגד המופנה נגד פרשנותו של בית משפט קמא לסעיף 4 למסמך ההתחייבות, לפיה סעיף זה אינו מקנה לה אופציה לרכישת דירה נוספת, אלא אך אופציה נוספת לשדרוג הדירה החלופית. נטען כי לא ייתכן שה-"אופציה לרכוש דירה" שניתנה בסעיף 4 למסמך היא אופציה המתייחסת לדירה החלופית המתקבלת תמורת דירתה המקורית במסגרת פרויקט הפינוי-בינוי, שכן הדירה החלופית אינה "נרכשת" אלא "מתקבלת". קיימת הבחנה ברורה, כך נטען, בין ההתחייבות שבסעיף 4 לאלה שבסעיפים הקודמים במסמך: בעוד שהסעיפים הקודמים עוסקים בדירה החלופית ובאפשרויות שדרוגה, ונוקטים לשון "לתת לך" (סעיף 1); "לשדרג" (סעיף 2); ו"לקבל(ת)" (סעיף 3), הרי שסעיף 4 מדבר ברכישה. בנסיבות אלו, כך נטען, לא היה כל מקום להידרש לפרשנותו של המסמך. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט כאשר קרא לתוך סעיף 4 למסמך תנאי בניגוד ללשונו המפורשת. נטען כי ההטבה הקבועה בסעיף 4 אינה מותנית בפעולה כלשהי מצדה; ומכל מקום, כך נטען, הניחה המשיבה, בבחינת למעלה מן הצורך, תשתית ראייתית מספקת להוכחת הסיוע שהעניק בן זוגה ליזמות בהחתמת דיירים על כתבי ההצטרפות לפרויקט. בתשובתן לערעור שכנגד, סומכות היזמות את ידיהן על פסק דינו של בית משפט קמא ומדגישות כי לא הובאה ראיה לכך שבן זוגה של המשיבה סייע בהחתמת הדיירים כטענתה. כן הובהר, כי החוזה עליו חתמה המשיבה בסופו של יום הינו חוזה שהותאם להוראות בית משפט קמא כאמור לעיל. 9. בדיון לפנינו מיום 18.6.2018 חזרו באי כוח הצדדים על טיעוניהם שבכתב. אשר לערעורן של היזמות, הובהר על ידי בא כוחן כי זה מוגבל כאמור אך לטענתן לגבי פרשנות בית המשפט באשר לאופן חישוב ההטבה שבסעיף 4 למסמך ההתחייבות. כן הובהר שככל שהערעור-שכנגד שהגישה המשיבה יתקבל - מתייתר הצורך בהכרעה בערעור שהוגש מטעמן. דיון והכרעה 10. לאחר עיון אני סבור כי דין הערעור-שכנגד להתקבל, וממילא מתייתר כאמור הצורך בהכרעה בערעור היזמות. 11. המחלוקת בין הצדדים תחומה כאמור לשאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 4 למסמך ההתחייבות, המהווה חוזה בין היזמות למשיבה, ואשר מסדיר את התחייבות היזמות כלפי המשיבה בתמורה לחתימתה על חוזה פינוי-בינוי. 12. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שכותרתו "פירוש של חוזה", קובע כי - "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". על תפקיד לשון הטקסט ועל החשיבות שיש לייחס לה בפרשנות חוזה עמדה הפסיקה משכבר הימים: "נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה. הפרשנות אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא אפוא, מהו 'הטקסט' - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע 'הטקסט', קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו. [...] על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מכל מקור אמין. המקור האמין ביותר, ועל-כן גם ראש וראשון לכולם, הוא החוזה עצמו. אך אין הוא המקור היחיד. רשאי בית המשפט - מקום שהחוזה עצמו אין בו כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים ­לפנות ל"נסיבות", כלומר למסגרת העובדתית שבמהלכה נכרת החוזה" (דברי השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 554/83‏ "‎אתא" חברה לטכסטיל בע"מ‎ ‎נ' עיזבון המנוח זולוטולוב, פ''ד מא(1) 282, 304 (1987)). מבלי צורך להיזקק לפולמוס שהתעורר בפסיקה ובספרות סביב הלכת אפרופים (ע"א 4628/93‏ ‏מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ''ד מט(2) 265 (1991), להלן: ענין אפרופים), אשר הוביל לתיקון סעיף 25 לחוק החוזים (במגמה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו - ה"ח הכנסת תש"ע 198; ס"ח תשע"א 202), הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל (11.5.2006), להלן: ענין מגדלי ירקות); ע"א 8836/07 ‏בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (23.2.2010), להלן ענין בלמורל). השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, בפסקה 15 (26.2.2012); עניין מגדלי ירקות; עניין בלמורל). לשון אחר - במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים (גרשון גונטובניק "מחשבות אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה", המשפט יח 105, 129 (תשע"ד). 13. בענייננו, סעיף 4 למסמך ההתחייבות המסדיר את התחייבות היזמות כלפי המשיבה הוא ברור לחלוטין ואינו ניתן לשני פירושים. עיון בלשון סעיף 4 גופו, כמו גם מתוך השוואתו לסעיפים 3-1 למסמך, מעלים באופן ברור כי סעיף 4 אינו עוסק בשדרוג הדירה החלופית, כמו סעיפים 3-2, אלא מעניק למשיבה אופציה לרכוש בתמורה דירה נוספת בקומה גבוהה יותר בבניין, היינו דירה שניה, בנוסף על הדירה החלופית. סעיף זה מנוסח בבהירות ואינו משתמע לשני פנים. כך, בעוד סעיף 2 מדבר במפורש על "שדרוג" הדירה החלופית האמורה בסעיף 1, וסעיף 3 מתייחס במפורש לדירה האמורה בסעיפים 2-1, היינו גם כן לשדרוג לדירה החלופית, הרי שסעיף 4 מדבר על אופציה "לרכישת דירה". ברי כי סעיף זה לא מתייחס לדירה החלופית, אותה אמורה המשיבה לקבל תמורת דירתה המקורית, אלא לדירה נוספת. פרשנות היזמות, אותה אימץ בית משפט קמא, מובילה גם לתוצאה לא סבירה מבחינה כלכלית, שכן משמעותה היא כי המשיבה אינה מקבלת כלל דירה חלופית תמורת דירתה בבנין מושא הפינוי-בינוי, ועליה לרכוש דירה חלופית, גם אם בהנחה מסוימת. אעיר למעלה מן הצורך כי תוצאה לא סבירה זו היא שהובילה כנראה את בית המשפט לקבוע תמורה שונה מזו הקבועה בסעיף 4, קביעה נגדה מכוון כאמור ערעור היזמות. 14. בנסיבות אלו, בהן לשון המסמך היא ברורה ויש בה מענה חד משמעי באשר לאומד דעתם של הצדדים, לא היה מקום כלל - לפי כל גישה - לפנות אל הנסיבות החיצוניות למסמך על מנת לתור אחר הטעם למתן ההטבה. נטל זה שהטיל בית משפט קמא על המשיבה אשר ביקשה לקיים את החוזה כלשונו - לא היה לו מקום. יתרה מזו, גם אם ניתן היה לקבל שהטקסט יכול "לסבול" את הפרשנות אותה היזמות מבקשות לייחס לו - ואני איני סבור כך - היה מכל מקום מוטל הנטל על שכמן לסתור את החזקה לפיה הלשון משקפת את אומד דעת הצדדים, וכי זה תואם את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם אם הייתה אי בהירות בנוסח סעיף 4 המאפשרת להעניק לו יותר מפירוש סביר אחד, ולא זה כאמור מצב הדברים בענייננו, היה מקום להפעיל נגד היזמות את הכלל של פירוש חוזה לרעת מנסחו, בהתאם להוראות סעיף 25(ב1) לחוק החוזים, הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו" (וראו גם מיני רבים: ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 680 (1993); ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 573-572 (1985); ע"א 2811/08 האחים ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.12.2009)). 15. אשר על כן, המסקנה המתחייבת מכך היא כי יש לפרש את סעיף 4 למסמך ההתחייבות כגרסת המשיבה, היינו - כי היא זכאית לרכוש דירה בתנאים הקבועים בסעיף 4, בנוסף לדירה החלופית לה היא זכאית לפי החלופות שבסעיפים 3-1 למסמך. התוצאה היא אפוא כי על היזמות לערוך התאמה של הסכם הפינוי-בינוי שבינן לבין המשיבה בהתאם לאמור לעיל, והמשיבה תחויב לחתום עליו בתוך 7 ימים מיום שיומצא לה הנוסח המעודכן. 16. סוף דבר: אציע לחברותיי כי נקבל את הערעור שכנגד ונדחה את הערעור העיקרי, כאמור בפסקה 15 לעיל. היזמות יישאו בהוצאות המשיבה בסך כולל של 20,000 ₪. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: מסמך ההתחייבות קצר ומונה ארבעה סעיפים בלבד. המסקנה שלפיה הוראת סעיף 4 מדברת על אופציה שניתנה למשיבה לרכוש דירה בנוסף על הדירה החלופית המגיעה לה, נגזרת הן מלשון ההוראה הן מהשוואה ללשון שלושת הסעיפים האחרים והשוני הבולט בינם לבין סעיף 4. תמימת דעים אני עם חברי כי הפרשנות שמבקשות היזמות לייחס להוראה זו אף מצריכה לקרוא לתוכה "נוסחת תמורה" שאין לה כל אחיזה במסמך ההתחייבות. יוסף על כך, כי בענייננו לא נתבררו נסיבות כלשהן המצדיקות חריגה מהפרשנות הלשונית כפשוטה. בהינתן האמור, אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט מ' מזוז. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏כ"ז באב התשע"ח (‏8.8.2018). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 16080800_B15.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il