פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8080/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8080/11 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 29.6.2011 ועל גזר דין מיום 5.10.2011, שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1074/09, על-ידי כבוד השופטים נ' אחיטוב; מ' דיסקין; ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשע"ד (24.6.2013) בשם המערער: עו"ד רויטל גוטליב בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 29.6.2011, ולחילופין על גזר דין מיום 5.10.2011, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 1074/09 (כבוד השופטים: נ' אחיטוב; מ' דיסקין ו-ר' בן-יוסף). 2. המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, ברוב דעות, בעבירות אלה: אינוס קטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ומעשה סדום בקטינה בת משפחה שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) ובנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. פה אחד, הורשע המערער גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו כמפורט לעיל, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 15 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו, 5.10.2009; 18 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, לבל יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, לבל יעבור עבירה מסוג עוון לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, וכן עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין; המערער חוייב בתשלום פיצויים למתלוננת ה. בסכום של 30,000 ש"ח. המערער אינו משלים עם הרשעתו בדין, ולחילופין הוא משיג על חומרת העונש, ומכאן הערעור. עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער 4. כתב האישום המתוקן כולל שלושה אישומים, כאשר הרקע לאירועים תואר בחלק הכללי. נאמר בחלק זה, כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, היה המערער נשוי לא.א. (להלן: בת הזוג) שהיא אימן של הבת הבגירה ש., ילידת 29.9.1990 (להלן: המתלוננת ש. או ש.) ושל הבת הקטינה ה. (להלן: המתלוננת ה. או ה.). צוין בכתב האישום, כי שתי המתלוננת הן בנותיה של בת הזוג מנישואים קודמים, כאשר בחלק מהאירועים היתה המתלוננת ש. קטינה מתחת לגיל 14 שנים. החל משנת 2002 ועד לחודש אפריל 2009, התגוררו המערער, בת הזוג ושתי הבנות בתל אביב, ביחד עם בני משפחה נוספים. מחודש אפריל 2009, התגוררה המשפחה בדירה אחרת בראשון לציון. 5. באישום הראשון נטען כי החל משנת 2002, מספר חודשים לאחר נישואי המערער ובת זוגו, ועד לשנת 2008, מעת שהמתלוננת ש. היתה כבת 12.5 שנים ועד להיותה כבת 18 שנים, אנס אותה המערער, בכוח ושלא בהסכמתה החופשית, מספר רב של פעמים. נטען בכתב האישום, כי המערער המתין לשעת כושר, בה יימצאו הוא והמתלוננת ש. לבדם בדירה בתל אביב, על מנת לבצע בה את זממו. במספר רב של הזדמנויות, נהג המערער להשכיב את המתלוננת ש. בכוח על המיטה, לנשקה, להפשיטה בכוח כולל את תחתוניה, למצוץ את חזה בכוח, ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. הדברים נעשו בסלון הבית בתל אביב, בחדרה של ש., או בחדרו של המערער. עוד נטען, כי באותן הזדמנויות נשכב המערער מעל המתלוננת ש. כשהיא עירומה לחלוטין, בעוד שהוא נותר בבגדיו, לאחר שהיא מנעה ממנו להסיר את מכנסיו. המערער נהג להתנועע מעליה בגופו, "כשאיבר מינו זקור". במספר רב של הזדמנויות, כאשר ש. היתה במחזור, ביצע בה המערער מעשים מגונים בכוח, בכך שמצץ את חזה, שלא בהסכמתה החופשית ובניגוד לרצונה. במהלך מעשי האינוס והמעשים המגונים, כך נטען בכתב האישום, נהג המערער לפנות אל ש. בעודו מתנשף, ולשאול אותה "את נהנית? אני רוצה שתיהני". בכל המקרים המתוארים, ביצע המערער את המעשים במתלוננת ש., "חרף בקשותיה כי יחדל ממעשיו ועל אף שאמרה לו כי אינה מעוניינת בכך". נטען בכתב האישום, כי במהלך שנת 2008 במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, עבדה ש. עם המערער בניקיון מרפאה בתל אביב. לטענת המשיבה, אנס המערער את ש. במרפאה, בכוח ושלא בהסכמתה החופשית, בכך שמצץ את חזה, הסיר את תחתוניה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. בגין המעשים המתוארים לעיל, יוחסו למערער, במסגרת האישום הראשון, עבירות אלה: אינוס קטינה בת משפחה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; בעילת בת משפחה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה עשרים ואחת שנים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(ג) בנסיבות סעיף 348(ב) ובנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; ומעשה מגונה בכוח בקטינה בת משפחה (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. 6. באישום השני נטען על-ידי המשיבה, כי החל משנת 2004 ועד לשנת 2009, כאשר המתלוננת ה. היתה כבת 8 שנים ועד להיותה כבת 12.5 שנים, בעל המערער את ה., בכוח ושלא בהסכמתה החופשית, מספר רב של פעמים. נטען בכתב האישום, כי המערער המתין לשעת כושר, כאשר הוא והמתלוננת ה. נמצאו לבדם בדירה בתל אביב ובדירה בראשון לציון, על מנת לבצע בה את זממו. במספר רב של הזדמנויות, בשתי הדירות, נהג המערער להפשיט את ה. מבגדיה לרבות תחתוניה, תוך שהוא מפשיל את מכנסיו ותחתוניו. באותן הזדמנויות, אנס המערער את ה. בכוח ושלא בהסכמתה החופשית, בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה וקיים איתה יחסי מין מלאים, תוך שהוא מנשק אותה ומחדיר את לשונו לפיה, עד שהגיע לפורקן מיני. כמו כן, נהג המערער לפנות אל ה. ולומר לה "את תיהני, את תיהני את תעשי את זה". עוד נטען, כי המערער איים על המתלוננת ה. לבל תספר על המעשים, באומרו לה, במספר רב של הזדמנויות, כי אם תגלה הוא לא ידבר איתה, וכי "ישימו אותה במכונה חשמלית ואת תתחשמלי". במספר הזדמנויות, בדירה בתל אביב, ביקש המערער מהמתלוננת ה. כי תמצוץ את איבר מינו ואמר לה "בואי תמצצי, זה טוב, תהני", אך ה. סירבה לכך. במספר מקרים, בדירה בתל אביב, נהג המערער להרים את חולצתה של המתלוננת ה. ולמצוץ את חזה. נטען, כי כתוצאה מאחד ממעשי האינוס של המערער נגרם לה דימום מאיבר מינה. בכתב האישום תואר מקרה ספציפי שהתרחש, לטענת המשיבה, בחודש אפריל 2009, בדירה בראשון לציון. המערער הכין, מבעוד מועד, שתי כריות והניח אותן על מיטתה של המתלוננת ה.. עם שובה של ה. לדירה, לקח אותה המערער לחדרה ואמר לה "בואי נעשה את זה מהר, לפני שמישהו יבוא"; המערער השכיב את המתלוננת ה. על גבי הכריות שהיו על המיטה, הרים את חצאיתה, הסיר את תחתוניה, והפשיל את מכנסיו ותחתוניו. בהמשך, נישק המערער את ה. בפיה ואמר לה "אני רוצה ללמד אותך איך להתנשק ולספר לבעלך, לחבר שלך, איך עשית איתי", ולאחר זאת החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של ה.. בהמשך, אנס המערער את המתלוננת ה. בכוח ושלא בהסכמתה החופשית, בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה וקיים עמה יחסי מין מלאים. כשהמתלוננת ה. אמרה כי הדבר מכאיב לה, סובב אותה המערער על בטנה, החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, וביצע בה מעשה סדום, עד שהגיע לפורקן מיני. בגין מעשיו אלה של המערער יוחסו לו העבירות הבאות: אינוס קטינה בת משפחה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; מעשה סדום בקטינה בת משפחה שלא בהסכמתה החופשית (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. 7. באישום השלישי נטען, כי ביום 4.10.2009, ניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון צו האוסר על המערער, בין היתר, להימצא במרחק של פחות מ-400 מטר מהדירה בראשון לציון (תמ"ש 22441/09). ביום 5.10.2009 בשעה 00:46, נודע למערער על דבר קיומו של הצו. חרף זאת, שהה המערער בסמוך לדירת המגורים בראשון לציון ביום 5.10.2009 בסמוך לשעה 22:00. בגין כך, יוחסה למערער עבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. הכרעת דינו של בית משפט קמא 8. את חוות הדעת המרכזית בתיק כתבה כב' השופטת מ' דיסקין. לאחר סקירת עובדות כתב האישום בשלושת האישומים, פירטה השופטת דיסקין את תשובת המערער לנטען נגדו בכתב האישום. המערער דחה, מכל וכל, את הטענה בדבר ביצוע עבירות המין המיוחסות לו, וטען כי כתב האישום הוא תולדה של "עלילת דם כוזבת ונוראה, המהווה את שיאו של מסע נקמה שמובילה אם המתלוננת כלפיו". המערער הציג כפירה גורפת בכל המעשים הנטענים באישומים הראשון והשני, ובאשר לאישום השלישי, אישר המערער כי ידע את דבר קיומו של צו ההרחקה, אך טען כי מעולם לא הפר את הוראות הצו. מכאן נפנתה השופטת דיסקין לדון בראיות התביעה ביחס לכל אחד מהאישומים. 9. במרכז ראיות התביעה בנוגע לאישום הראשון עמדה עדותה של המתלוננת ש., שהיתה "עדות יחידה", באשר למעשים שבוצעו בה, לטענתה. המתלוננת ש. היתה כבת 20 כאשר התייצבה על דוכן העדים, היא ציינה כי נאלצה "לוותר" על שירותה הצבאי בשל מצוקה כלכלית, וכיום היא עובדת כסייעת ילדים. לדברי ש., נשא המערער את אמה לאשה בשנת 2002, כאשר היא היתה כבת 12. מספר חודשים לאחר החתונה, כשהגיעה לביתה מבית הספר, המתין לה המערער בדירה ואנס אותה בכוח, בפעם הראשונה. לטענתה, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה ומצץ לה את החזה, למרות התנגדותה ודבריה, כי "זה לא נעים לי, מספיק". בהמשך, התרחשו, לטענתה של המתלוננת ש., אירועי אונס נוספים בדפוס דומה. היא היתה שוכבת על המיטה, המערער היה מפשיל את חצאיתה ושוכב מעליה עם בגדיו "והיה מתנועע עליי". לדבריה, כשביקש המערער להסיר את מכנסיו היא נלחצה והפחידה אותו באומרה לו "אני אגיד אותך לאמא שלי, והוא קם והלך". ביחס לתדירות המעשים, טענה המתלוננת ש. כי הפגיעות המיניות בה נמשכו מאז היותה כבת 12 ועד הגיעה לגיל 18, בתדירות של פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע. מעשי האינוס התרחשו בדירה בתל אביב ופסקו לאחר שהמשפחה עברה להתגורר בראשון לציון. הפסקת המעשים לא היתה יזומה על ידי המערער, אלא נבעה ממשבר זוגי בין המערער לאמה של ש., לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, והיא לא שהתה יותר בדירה, ביחידות עם המערער. השופטת דיסקין התרשמה כי "עדותה של המתלוננת ש. אמינה וגירסתה מבוססת על גרעין של אמת ממשי", ועוד נקבע, כי אין מדובר בתלונת שקר דמיונית ומשוללת כל בסיס "והאפשרות שהעדה בדתה את האירועים מליבה וטפלה על [המערער] אשמת שווא אינה סבירה בעיניי". עם זאת, נמצאו בעדות גופה, ומתוך השוואה לעדויות אחרות, "שורה של פגמים ולקויות בדמות סתירות, שינויים, אי דיוקים וחוסר התאמה". בשל כך, סברה השופטת דיסקין, כי לא ניתן לעשות בעדותה של המתלוננת ש. "שימוש בלעדי לצורך הכרעה שקולה בין הגרסאות השונות". ביתר פירוט, ציינה השופטת דיסקין כי עדותה של המתלוננת ש. בבית המשפט התאפיינה בכשלי זיכרון ניכרים ובחוסר יכולת למסור תיאור שוטף ומלא של האירועים. העדות עצמה היתה לאקונית ודלה בפרטים, היא לא הוסיפה דבר על האמור בכתב האישום, ולא היתה בה הבחנה מבדלת בין מקרה למקרה. למרות שמדובר, לגירסתה של המתלוננת ש., במאות מקרים בהם הותקפה מינית על ידי המערער, היא התקשתה לזכור ולשחזר פרטי ליבה, כמו גם פרטי רקע שאפיינו את האירועים. השופטת דיסקין ציינה, כי גם באשר לאירוע האונס במרפאה, הנבדל מיתר האירועים, לא מסרה המתלוננת ש. פרטים אותנטיים שבכוחם "להעניק עומק לסיפור". המתלוננת ש. טענה כי היא החליטה לחשוף את המעשים דווקא בפני שכנתה "אישה כמעט זרה... שקשריה [של המתלוננת ש.] עמה לא היו הדוקים במיוחד". לגישת השופטת דיסקין, גירסה זו מעוררת תהיות ולא ניתן לה הסבר מניח את הדעת. עניין נוסף, "המציב סימן שאלה מעל גרסת המתלוננת ש.", נוגע לחזרתה של המתלוננת לדירה בראשון לציון, לאחר שהיא הורחקה ממנה בצו שיפוטי, ביחד עם אחֶיה הגדולים. באותה תקופה התגורר המערער בדירה, ביחד עם בנו, המשותף לו ולבת זוגו. המתלוננת ש. חזרה לדירה במספר הזדמנויות, חרף צו ההרחקה, ולמרות טענתה כי חשה פחד מהמערער. לדבריה, נועדו ביקוריה בדירה על-מנת לפגוש את אחיה הקטן, "כי לא היה מי שיהיה אתו". השופטת דיסקין ציינה כי המתלוננת ש. לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לעניין זה, ו"הסבריה היו נטולי הגיון ונשמעו מופרכים מעיקרם". לנוכח הפגמים והליקויים הרבים בעדותה של המתלוננת ש., הגיעה השופטת דיסקין למסקנה כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון, והציעה לחבריה לזכותו מהם מחמת הספק. 10. אשר לאישום השני, המגולל את מעשי האונס שביצע, לכאורה, המערער במתלוננת ה., מאז שהיתה כבת 8 ועד הגיעה לגיל 12.5, ציינה השופטת דיסקין כי ה. נחקרה על-ידי חוקרת ילדים ועד להגשת כתב האישום היא הגיעה לגיל 14 שנים, ולכן זומנה להעיד בבית המשפט. חקירתה של ה. בפני חוקרת הילדים תועדה בקלטת וידאו, ולא היתה התנגדות להגשתה כראיה לתוכנה, בצירוף הערכת המהימנות של חוקרת הילדים. מטבע הדברים, עמדה שאלת מהימנותה של המתלוננת ה. ואמינות גירסתה במרכז הדיון במסגרת האישום השני. השופטת דיסקין ציינה ברקע הדברים, כי למתלוננת ה. ארבעה אחים גדולים ואח נוסף, קטן ממנה, פרי נישואיה השניים של אמה. הוריה של המתלוננת ה. התגרשו כאשר היא היתה רכה בשנים, ומאז עברה להתגורר עם אמה ויתר בני משפחתה בדירה בת שני חדרים בשכונה בתל אביב. כאשר היתה המתלוננת ה. כבת 7, נכנס המערער לחייה, בעקבות נישואיו לאמה. השופטת דיסקין ציינה כי משפחתה של המתלוננת ה. משתייכת לזרם הדתי-חרדי והיא למדה בבתי ספר יסודיים בעלי אוריינטציה דתית. מאבחון פסיכולוגי שנערך למתלוננת ה., לקראת כניסתה לחטיבת הביניים, עולה כי יכולותיה הקוגנטיביות נמוכות באופן משמעותי מהממוצע, והן עומדות על סף הפיגור השכלי. יכולותיה הלימודיות לוקים בחסר, ובחינת תפקודה הרגשי מלמדת על "ילדותיות רבה ותלותיות", וכן "פגיעות והעדר מוגנות מספקת". בהתייחס לעדותה של המתלוננת ה., התרשמה השופטת דיסקין כי מדובר ב"נערה צעירה, ילדותית לגילה ותמימה, נטולת תחכום או יכולת לטוות מדמיונה סיפורים מורכבים. שפתה של ה. דלה, אוצר המילים בפיה מצומצם והקושי הטבוע בה להבין שאלות או סיטואציות מורכבות בלט לאורך כל עדותה". המתלוננת ה. תיארה את המעשים שנעשו בה בפשטות "כמעט בהתנצלות", וניכר עליה, כך להתרשמותה של השופטת דיסקין, כי היא אינה מנסה להשחיר את פני המערער. העדות נמסרה באופן "אותנטי ומציאותי", באופן המתאר חוויה שאינה מתרכזת אך ורק במעשה המיני. השופטת דיסקין סיכמה את עמדתה באשר למהימנותה של המתלוננת ה., בקובעה כי: "עדה זו זכתה למלוא אמוני וגרסתה לאירועים מהימנה עלי ועדיפה בעיני על פני כל גרסה סותרת וביחוד על פני גרסת [המערער]", (עמ' 17 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי בעדותה של המתלוננת ה. נתגלו אותות אמת מרובים, וגם אם ניתן להצביע על אי דיוקים קלים ועל פגמים מסויימים בעדותה, אין בכך כדי לפגום במהימנותה. בהתייחסה למערער, ציינה המתלוננת ה. כי בדרך כלל הוא היה טוב אליה ואל אחיה, הוא "טרח ועשה למען הבית ואף נהג לקבל את פניה כשחזרה מלימודיה ולבשל לה ארוחות צהריים". לגבי המעשים המיניים שבוצעו בה, העידה המתלוננת ה. כי המערער נהג לקרוא לה לחדר השינה, שלו ושל אמה "ואחרי זה השכיב אותי ואחרי זה הרים לי את החצאית ואת התחתונים, ואמרתי לו 'י' זה לא צנוע' אז הוא בא אליי עם האיבר שלו ושם את האיבר שלו לפה... [העדה מצביעה על איבר המין]. המתלוננת ה. הוסיפה, כי המערער "נישק אותי מפה לפה, כמו בעל ואישה, הוא התחיל לנשק אותי וכבר התביישתי כזה ואחרי זה זה כאב לי שהוא הכניס לי את זה. כל רגע הוא לקח את האיבר שלו והכניס לי לשם [מצביעה על איבר המין] וזה ממש כאב לי, כל רגע, הוא אמר לי את לא נותנת, אם ייכנס לך בפנים את תיהני, אמרתי לו מה יש להינות בזה?". (עמ' 84 לפרוטוקול, ש' 25-12). השופטת דיסקין ציינה, כי מדובר ב"תיאור מורכב ומלא", שניכר בו כי "הוא בא מפי מי שחווה את הדברים בעצמו וחש אותם על בשרו". עוד הוסיפה השופטת דיסקין, כי המתלוננת ה. עשתה שימוש במושגים מעולם התוכן של מבוגרים, והדבר אינו מתיישב עם דלות שפתה ופשטות חשיבתה, אלא אם היא חוותה את הדברים בעצמה. עוד צוין, כי לדברי המתלוננת ה. "נהג המערער לכנות את מעשיו בכינוי 'תשומי'", מלשון תשומת לב. אין ספק, כך נקבע, כי המתלוננת ה. לא בדתה את הדבר מליבה, וניתן ללמוד מכך כי המערער עשה שימוש במילה "רכה ומתיילדת" במטרה "ליתן כותרת נעימה ומסווה למעשי הזדון" שביצע. 11. צוין בהכרעת הדין, כי המתלוננת ה. לא ראתה עצמה כקורבן לביצוע עבירה נוראה, אלא כשותפת סוד למערער, והדבר אינו מתיישב עם הטענה כי מדובר בעלילת שווא. כך, אמרה המתלוננת ה. כי הלכה למקום עבודתו של המערער, ביודעה מה צפוי לה. לשאלה מדוע הלכה לשם, השיבה המתלוננת ה. "לפני זה הוא התקשר אליי אמר לי ה., בואי לעבודה שלי ונעשה תשומי... . הוא קרא לזה 'תשומי', ככה הוא קרא לזה, ואמר לי בואי ומרוב שהוא הרגיל אותי שכל הזמן הוא עשה את זה אז הלכתי אליו... והוא עשה לי את זה עוד פעם". (עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 15-10). המתלוננת ה. תיארה גם את מעשה האינוס שבוצע בה, שעה שהיא היתה מאושפזת בבית חולים "דנה" עקב התקף אפילפסיה. המערער ביצע בה את זממו בבית החולים, והדבר שהטריד את המתלוננת ה. היה "שלא יבוא מישהו, רופאה", ולדבריה המערער הרגיע אותה ואמר לה "אל תדאגי". המערער גם נהג להעיר את המתלוננת ה. משנתה כדי לבעול אותה, והיא אמרה לו "אני עייפה, אני אפילו לא יכולתי להתנשק איתו כי אני עייפה, אני לא יכולה לנשק כשאני עייפה" (עמ' 94 לפרוטוקול, ש' 14-12). גם בחקירה אצל חוקרת הילדים אמרה המתלוננת ה. בתמימות רבה "הוא אמר לי בואי... הוא בא ובקושי נתתי לו נשיקה, הוא נתן לי נשיקה, עשה לי עם האיבר שלו... אני עייפה. בשביל מה הוא מעיר אותי? אני עייפה... ואז הוא התחיל להתנשק איתי ואז הוא הכניס לי את זה, והוא אמר לי תיהני, אמרתי לו די. הוצאתי את זה... אמרתי שאני עייפה... אז הוא אמר לי – את לא יודעת לעשות תשומי". מדוגמאות אלה ניתן ללמוד, כך לגישת השופטת דיסקין, על תחושת השותפות של המתלוננת ה. ותפיסתה את עצמה כחלק מהמעשים ולא כקורבנם. היא אינה בורחת מהמערער, אינה זועקת לעזרה, והיא הולכת אליו כאשר הוא קורא לה, כשדאגתה העיקרית היא שלא יתפסו אותם בקלקלתם (באירוע בבית החולים), ושהמערער לא יעירה משנתה, באישון לילה, כדי לבצע בה את זממו. עוד צוין, כי במהלך כל עדותה של המתלוננת ה. היא טרחה להעמיד דברים על דיוקם, תוך שהיא מציגה את המערער באופן מאוזן ומדוד, והיא אף טרחה לומר עליו דברים חיוביים, ולשבח את התנהגותו ומעשיו בתחומים שונים. כך, למשל, אמרה המתלוננת ה. בעדותה "הוא היה מפנק אותי, מפנק, חיבוקים ונשיקות, היה קורא לי מותק ילדה טובה..." . כמו כן, הסבירה המתלוננת כי לא התנגדה למעשים כיוון שאהבה את המערער, והאמינה שגם הוא אוהב אותה "איך התרגלתי.... כי הוא עשה לי הרבה זמן. שראיתי אותו אני מאד אהבתי, מאד אהבתי את הבן אדם הזה. מאד, הוא היה מת עלי". לדבריה, "הוא לא היה מחסיר בבית... שסידרתי את הבית הוא היה קונה לי .... שקית של כיפלי, חבילה". המתלוננת ה. לא עשתה כל נסיון להעצים את האירועים המיניים או להחמירם, וכאשר תיארה את מעשה הסדום שבוצע בה, היא טרחה להסביר כי הדבר נועד להקל על כאביה בעת החדירה לאיבר מינה, "הוא אמר לי בואי ננסה מאחורה, שאני ישכב על הבטן והוא נכנס עם האיבר שלו לישבן שלי... הוא ראה שזה כואב לי, אז הוא הציע שנעשה הפוך". לסיכום, נקבע על ידי השופטת דיסקין כי "עדותה של המתלוננת ה. נמסרה בצורה זהירה ומתונה, חפה מכל התלהבות או הכרזה ומחויבותה לאמת ולדיוק ניכרה בה היטב". (עמ' 22 להכרעת הדין). 12. בהכרעת דינה, לא התעלמה השופטת דיסקין מאי דיוקים מסויימים בעדותה של המתלוננת ה., כמו בעניין השיחה עם סבתה, אודות הדימום באיבר מינה או בנושא מודעותה של אמה לחלק מהמעשים שביצע בה המערער. האם הכחישה בעדותה בתוקף כי ידעה על מעשיו של המערער, ולעניין זה קבעה השופטת דיסקין כי "הכחשתה הגורפת והנחרצת של האם לא ערערה כהוא זה את האמון הרב שאני נותנת במתלוננת... . התרשמתי שהמתלוננת האמינה באמת ובתמים שאמה לא הפקירה אותה אלא פשוט לא הבינה את שקלטו עיניה" (עמ' 26 להכרעת הדין). עדותה של האם עצמה נמצאה בלתי מהימנה ומגמתית. בנוסף, נדחתה הטענה, לפיה אין כל אפשרות כי יבוצע מעשה האינוס בבית החולים כאשר רופאים ואחיות נמצאים במסדרון ובכל רגע עלולים להיכנס לחדרה של המתלוננת. השופטת דיסקין הבהירה, כי אין מדובר במעשה אינוס "קלאסי", שכן המתלוננת ה. לא התנגדה למעשיו של המערער "ומשום כך (הוא) העז להרחיק לכת עד לכדי סיכון". כמו כן, הוסיפה וציינה השופטת דיסקין כי לא ניתן לשים עצמנו בנעלי עבריין מין, ולעיתים "דווקא הסיכון הוא שמניע סוטה לממש את תאוותו". 13. החיזוק המרכזי לעדותה של המתלוננת ה. נמצא בחוות דעתו של ד"ר ריקרדו נחמן, אשר גילה, בבדיקתו את המתלוננת, קרע בקרום הבתולין שלה. בדיקתה של המתלוננת ה. נערכה ביום 7.10.2009, במרכז הרפואי "וולפסון", ובחוות דעתו (ת/11) קבע ד"ר ריקרדו כי נתגלה פצע קרע ישן בקרום הבתולין של המתלוננת, כאשר לדעתו נגרם הקרע "מהחדרת גוף נוקשה כגון פין בזקפה ו/או אצבע/אצבעות". עוד צוין בחוות הדעת, כי העדר ממצאים נוספים אינם שוללים את טענותיה האחרות של המתלוננת, כגון הטענה כי בוצע בה מעשה סדום. ביום 5.1.2011, "בצעד די נדיר", החליט ד"ר ריקרדו לערוך למתלוננת בדיקה חוזרת, לקראת עדותו בבית המשפט "כדי לדעת שלא טעיתי". בסיומה של הבדיקה, חזר ד"ר ריקרדו ואישר את הממצאים שנתגלו בבדיקה הראשונה. בעדותו בבית המשפט אמר ד"ר ריקרדו, כי הקרע בקרום הבתולין של המתלוננת, המאופיין בשוליים מצולקים, נגרם כתוצאה מחבלה, ונשללה האפשרות כי מדובר במום מולד, או כי הקרע נגרם כתוצאה מאירוע שאינו מיני, כמו נפילה מאופניים. עוד העיד ד"ר ריקרדו, כי אין ניתן לצפות, בהכרח, לקרעים רבים, עקב מקרי האונס המרובים, ולדבריו הוא "ראה עשרות ואף מאות מקרים של קרע אחד בקרום הבתולין אצל נשים שקיימו יחסי מין". השופטת דיסקין הזכירה כי מעשיו של המערער לא לוו בשימוש בכוח או באלימות, וגם בכך ניתן להסביר את העובדה כי מדובר בקרע אחד בלבד. לשיטתה של השופטת דיסקין, עדותו וחוות דעתו של ד"ר ריקרדו, אשר לא נסתרה, "מהווה תמיכה משמעותית ואובייקטיבית לגרסת המתלוננת ה.". 14. החלק האחרון בהכרעת דינה של השופטת דיסקין, בגדרי האישום השני, הוקדש לבחינת גירסתו של המערער וקו הגנתו. בפתח הדברים, ציינה השופטת דיסקין כי "בניגוד לאמון שאני רוכשת למתלוננת לא זכה [המערער] לאמוני". לטענתו של המערער, הוא נפל קורבן לעלילת כזבים נוראה, כאשר תלונות השקר ניזונו ממניעים כלכליים וכספיים של המתלוננות ובני משפחתן. השופטת דיסקין ציינה כי המערער לא היה עקבי בגירסתו, שכן בתשובתו לאישום טען כי מקור העלילה נעוץ בסכסוך שפרץ בינו לבין בת זוגו, לאחר המעבר לדירה המרווחת בראשון לציון, כאשר כוונתה היתה להרחיקו מהדירה. לעומת זאת, טען המערער בבית המשפט כי כבר בדירה הקודמת בתל אביב, התעוררה מתיחות עם בניה הבוגרים של בת זוגו על רקע חזרתם בשאלה, מתיחות שגברה עקב תגובתו על התנהגותם הבלתי צנועה. לדבריו, הסכסוך הלך והתעצם בדירה בראשון לציון, כאשר הוא הוציא נגד הבנים הבוגרים צווי הרחקה מהבית. בתגובה לצו ההרחקה, נטלה האם גם את ילדיה הצעירים ועברה להתגורר בבית אמה. נטען על-ידי המערער, כי בסמוך לאירוע זה הוגשה נגדו התלונה, דבר המלמד על קיומם של מניעים זרים בהגשת התלונה, והיא נועדה למנוע את "השתלטותו" כביכול, על הדירה. השופטת דיסקין ציינה בהכרעת דינה, כי "עיתוי הגשת התלונות נשוא האישום מעורר תמיהה", אך "זיקתו הברורה של תזמון החשיפה למשבר המשפחתי פועלת בשני הכיוונים". ניתן לומר "מן העבר השני" כי בעטיו של המשבר המשפחתי, זכו המתלוננות לריחוק פיזי ונפשי מהמערער, "והן אזרו אומץ לחשוף את מעשיו". מעבר לכך, הוסיפה השופטת דיסקין וקבעה, כי גם אם אין הסבר מניח את הדעת לעיתוי חשיפת המעשים, אין בכך "כדי לכרסם בתוכן עדותה של המתלוננת ה., שכן, עדות זו נבחנה בקפידה רבה... ונמצאה, כמבואר לעיל, אותנטית ומהימנה". 15. טענות נוספות, בדבר סתירות ואי-דיוקים שנמצאו בעדות המתלוננת, בעיקר מתוך השוואה לחקירתה אצל חוקרת הילדים, נדחו על-ידי השופטת דיסקין, ונקבע כי אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין, וכי אין בהם כדי לפגוע במהימנות המתלוננת. על רקע המסקנה כי יש ליתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת, וקיומו של חיזוק משמעותי ואובייקטיבי בדמות הקרע שנמצא בקרום הבתולין שלה, הציעה השופטת דיסקין להרשיע את המערער באינוס קטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; וכן בעבירה אחת (ולא בריבוי מקרים) של מעשה סדום בקטינה בת משפחה שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. 16. אשר לאישום השלישי, קבעה השופטת דיסקין כי המערער ידע על דבר קיומו של צו ההרחקה שהוצא נגדו ביום 4.10.2009, לאחר שאנשי משטרה שהוזעקו לדירה בראשון לציון, לבקשתה של האם, מסרו בידיו את הצו. למרות קיומו של הצו, הגיע המערער, ביום 5.10.2009 בסמוך לשעה 22:00, לדירה ועוכב לחקירה. טענתו כי הוא אינו יודע לקרוא היטב, ולכן לא הבין שאסור לו להגיע למקום, נדחתה על-ידי בית משפט קמא, ונקבע כי מדובר בתירוצים דחוקים. לפיכך, הציעה השופטת דיסקין להרשיע את המערער בעבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. 17. שני שופטי ההרכב האחרים, כב' אב בית הדין, השופטת נ' אחיטוב וכב' השופט ר' בן-יוסף, הגיעו למסקנות שונות, בנוגע לאישומים הראשון והשני. בעוד שהשופטת אחיטוב סברה כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים, הגיע השופט בן יוסף למסקנה כי יש לזכות את המערער משני אישומים אלה, מחמת הספק. השופט בן יוסף הצטרף לנימוקיה של השופטת דיסקין באשר לזיכויו של המערער מהאישום הראשון, ובאשר לאישום השני קבע השופט בן יוסף כי "התרשמותי הישירה מדבריה של ה. על דוכן העדים, הייתה התרשמות קשה. העדה חזרה על אותם ביטויים שוב ושוב, תנועות הדגמה שהדגימה היו חוזרות, אוטומטיות ונלמדות, דבריה נמסרו בחוסר רגש וללא ביטוי חיצוני לתחושות" (עמ' 36 להכרעת הדין). השופט בן יוסף הוסיף, כי לא ניתן להבין מדבריה של המתלוננת ה. כמה אירועים התרחשו, מה תכיפות האירועים, מקומם, והאם אירעו ביום או בלילה. לגבי המונח "תשומי" שבו השתמש המערער, לגירסת המתלוננת ה., ציין השופט בן יוסף כי אפשר שהוא מצביע על אמינות, אך באותה מידה הוא יכול להיות ביטוי נלמד "במסגרת עלילה". אשר לחיזוק החיצוני שנמצא לעדותה של המתלוננת ה., בדמות הקרע בקרום הבתולין, ציין השופט בן יוסף כי "עסקינן בפגיעה מינימאלית", שאמנם מתיישבת עם גירסתה של המתלוננת ה., אך לא ברור אם "הקרע הקיים מתיישב עם אונס ברוטלי חוזר ונשנה של מבוגר כלפי ילדה קטנה", ועוד קיימת תמיהה מדוע לא נמצאו חבלות בפי הטבעת של ה.. צוין בנוסף, כי אין ראיה אובייקטיבית, לפיה המערער הוא שגרם לקרע בקרום הבתולין. לאור הסתירות הרבות בין עדותה של המתלוננת ה. בבית המשפט ובחקירתה בפני חוקרת הילדים, סבר השופט בן יוסף כי אין לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד גירסתה. עוד קבע השופט בן יוסף כי אין לדחות את גירסתו של המערער באשר לרקע שהביא להגשת התלונות נגדו. לפיכך, הציע השופט בן יוסף לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו באישומים הראשון והשני מחמת הספק, ולהרשיעו בעבירה שבאישום השלישי. 18. השופטת אחיטוב סברה, לעומת זאת, כי יש להרשיע את המערער בעבירות המין שיוחסו לו בשני האישומים. אשר לאישום הראשון, ציינה השופטת אחיטוב כי לנוכח עדותה המהימנה של המתלוננת ש. (כפי שנקבע גם על-ידי השופטת דיסקין), והחיזוקים שנמצאו לה בעדות השכנה ובעדות אחותה, היא המתלוננת ה., אשר העידה על מעשים דומים, יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון. לגבי האישום השני, הביעה השופטת אחיטוב את דעתה כי אין כל סבירות שמקור התלונה "בתכנית זדונית שנהגתה על ידי אמה של המתלוננת במטרה לפגוע [במערער] ולהרחיקו מדירת המגורים המשפחתית" (עמ' 46 להכרעת הדין). האם עצמה רחוקה מלהיות מתוחכמת, ואילו המתלוננת ה. הינה ילדה תמימה, שתפקודה הקוגנטיבי נמוך, גם אם אין מדובר בפיגור שכלי. לפיכך, אין כל סבירות כי האם, אם אכן ביקשה לרקום עלילה זדונית, היתה בוחרת ב"בתה הצעירה על קשייה הקוגנטיביים, כציר מרכזי לביסוסה של תלונה כוזבת". סביר יותר, כי היתה מסתפקת בבתה הבוגרת ובילדיה האחרים, כבסיס לאותה עלילה שפלה. השופטת אחיטוב ציינה, כי עיון בעדותה של המתלוננת ה. מעלה "עושר של פרטים שאין להניח שיהיו בידיעתה של נערה צעירה שגדלה בסביבה דתית, ואינו מתיישב עם שינון הדברים בידי מי שמצויה על סף הפיגור השכלי". תיאור האירוע בבית החולים, הינו אותנטי ביותר ואין זה סביר כי מדובר בהמצאה "יש מאין", ונראה לשופטת אחיטוב, כי מידת תעוזתו של המערער הלכה וגדלה "והוא הרשה לעצמו ליטול סיכונים גדולים יותר". אשר לעובדה כי המתלוננת ה. העידה בחוסר רגש וללא ביטוי חיצוני לתחושותיה, ציינה השופטת אחיטוב כי אין בכך כל אינדיקציה לחוסר מהימנותה, בעיקר כאשר מדובר במתלוננת שלא הבינה את הפסול המוסרי והחברתי הטבוע במעשיו של המערער, ושעה שעיקר הקושי מבחינתה היה שהמעשה אינו צנוע, וכי הדבר מכאיב לה. לגבי הממצא שעניינו הקרע בקרום הבתולין, ציינה השופטת אחיטוב כי לא הובאה כל ראיה הסותרת את חוות דעתו של ד"ר ריקרדו באשר למקור הקרע. ואשר להעדר סימני חבלה בפי הטבעת, הזכירה השופטת אחיטוב את קביעתו של ד"ר ריקרדו, כי בלמעלה מ-90% מהמקרים "לא רואים שום נזק במעבר לפי הטבעת כשיש חדירה של איבר מין". על יסוד האמור לעיל, הצטרפה השופטת אחיטוב אל חוות דעתה של השופטת דיסקין באשר להרשעת המערער בגדרי האישום השני. כמו כן, קבעה גם השופטת אחיטוב כי יש להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום השלישי. גזר דינו של בית המשפט קמא 19. במסגרת גזר הדין, עמד בית משפט קמא על הרשעותיו הקודמות של המערער, ונמצא כי לחובתו הרשעות בעבירות רכוש, מרמה, זיוף וסמים, שבגינן הוא ריצה עונשי מאסר לתקופות משמעותיות. כמו כן, הורשע המערער בבית דין צבאי בעבירה של גניבת נשק ונדון לשבע שנות מאסר לריצוי בפועל. בסך הכל, שהה המערער 14 שנים מאחורי סורג ובריח. מתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המערער עולה, כי הוא כבן 60 שנה, אב לשבעה ילדים משתי נשים. את אם המתלוננת, הצעירה ממנו ב-17 שנים, נשא המערער לאשה בשנת 2002, לאחר ששוחרר ממאסרו האחרון. כיום מצויים בני הזוג בהליכי גירושין. המערער הכחיש את ביצוע העבירות בהן הורשע, והתרשמות עורכת התסקיר היא כי מדובר באדם "בעל קווי אישיות מניפולטיביים ומערכת ערכים לקויה, וכי הוא נעדר תובנה או מוטיבציה לשינוי אורח חייו". בדו"ח הערכת מסוכנות בעניינו של המערער, נאמר כי אופי העבירות ונסיבות ביצוען "מלמד על אפשרות קיומה של סטייה מינית מסוג פדופיליה עם עוצמות גבוהות של דחף מיני סוטה". עם זאת, ובשל הכחשתו של המערער, לא ניתן לעמוד באופן מהימן על המניעים לביצוע העבירות "ולא ניתן לאשש או להפריך את ההשערה בדבר קיומה של סטייה מינית". לבסוף, נקבע כי מדובר באדם בעל מסוכנות מינית בינונית בטווח הארוך. בית משפט קמא התייחס בגזר הדין גם לתסקיר נפגעת עבירה בעניינה של המתלוננת ה.. בתסקיר צוין, כי המתלוננת ה. מצויה בטיפול פסיכולוגי פרטני והיא זקוקה להמשך טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי רב שנים. נאמר בתסקיר, כי המערער הצטייר בעיני המתלוננת ה., בעת ובעונה אחת, "כאב מיטיב וכאב מתעלל". מצב זה יצר בקרבה של המתלוננת ה. תחושות חרדה וחוסר אונים, דבר שהוביל למעין שיתוק בעת ביצוע המעשים, ובהמשך יצר "חוסר אמון כללי בבני אדם נוכח אי-היכולת להבדיל בין מיטיבים ומתעללים". המתלוננת ה. סובלת בשנים האחרונות מניכור חברתי ומגיבה בכעס ובאימפולסיביות על אירועים שונים, ומתרחקת מחברתם של בנים. עוד צוין בתסקיר, כי בעקבות התמיכה הנפשית שמקבלת המתלוננת ה., התמודדותה עם הסביבה הולכת ומשתפרת. בהמשך, התייחס בית משפט קמא לחומרת העבירות בהן הורשע המערער. המדובר בסדרה ארוכה של עבירות מין שהמערער ביצע בקטינה בת משפחה, שהיתה בתחילת המעשים כבת שמונה, והמעשים נמשכו על פני שנים רבות. המערער ניצל את תמימותה, חולשתה ומוגבלותה של קורבן העבירה, כדי לספק את יצריו המיניים ודחפיו הסוטים, ביודעו כי מדובר בקטינה המנהלת אורח חיים דתי, דבר שגם יחבל בעתידה. בית משפט קמא ציין כי הוא רואה משנה חומרה בעובדה, כי מדובר באדם בעל עבר פלילי עשיר שריצה עונשי מאסר משמעותיים בעברו, דבר שלא הרתיעו מביצוע העבירות, מושא כתב אישום זה. לאחר בחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 3 לעיל. הערעור על הכרעת הדין 20. בהודעת הערעור, שהוגשה על-ידי עו"ד רויטל גוטליב, באת כוחו של המערער, נטען כי בית משפט קמא נפל לכלל טעות בקובעו, כי ניתן לבסס הרשעה על יסוד עדותה של המתלוננת ה., למרות שעדות זו "מעלה תמיהות ופירכות אשר הסקת הרשעה בפלילים על סמך עדות זו אינה עומדת במבחן השכל הישר". לטענת עו"ד גוטליב, התלונות נגד המערער הוגשו לאחר קרב משפטי קשה בינו לבין בת זוגו, אם המתלוננות, ולאחר שהוצא נגדה ונגד ילדיה צו הרחקה מהדירה בראשון לציון. עוד נטען, כי בחירתן של המתלוננות לחשוף את מעשי המערער דווקא בפני השכנה מזל, מעוררת תמיהה רבה, והיה על בית המשפט לדחות את הסבריה של המתלוננת ה. לפשר הדבר, כפי שנדחו הסבריה של אחותה המתלוננת ש.. עו"ד גוטליב הוסיפה וטענה, כי כבישת העדות על-ידי המתלוננת ה. ועיתוי מסירת התלונה "מתיישבים עם טענת המערער לרקימת עלילה זדונית נגדו דווקא". נטען על-ידי המערער, כי בין עדותה של ה. בבית המשפט לבין דבריה בפני חוקרת הילדים נתגלו פערים מהותיים ובלתי סבירים, דבר ש"אינו מאפשר ביסוס הרשעה בפלילים על עדות כאמור". כך, למשל, טענה המתלוננת ה. בחקירתה בפני חוקרת הילדים כי באחת הפעמים צפתה אמה במתרחש, אך לא האמינה לה אלא למערער. בחקירתה הנגדית, נתנה המתלוננת ה. הסברים "מתקנים", באומרה כי האם רק הציצה לחדר, ולא הבינה את אשר התרחש. המדובר לטענת המערער, בסתירה מובהקת, עליה עמד שופט המיעוט ר' בן יוסף. סתירות נוספות, שהועלו על-ידי המערער נוגעות לשאלה אם המתלוננת ה. סיפרה על המעשים לסבה, דבר המוכחש על-ידו; לעובדה כי המתלוננת לא הזכירה בהודעתה כי המערער מצץ את חזה, כפי שטענה בפני חוקרת הילדים; ולכך, כי היא לא הזכירה בעדותה כי המערער ביקש ממנה למצוץ את איבר מינו. נטען בנוסף, כי אין זה סביר שהמערער ביצע מעשי אינוס כה רבים מבלי שאיש מבני הבית לא חש בדבר. כמו כן, אין זה סביר כי המתלוננת לא תיארה, ולו אירוע אחד של תקיפה מינית, כאשר היא טענה "לריבוי אדיר של אירועים". אשר לחיזוק שנמצא לעדותה של ה., נטען כי מדובר בקרע מינימלי בקרום הבתולין, כאשר לא ניתנה תשובה ברורה על-ידי ד"ר ריקרדו, כיצד מתיישב הדבר "עם פגיעות חוזרות ונשנות פעמים רבות כפי שטוענת המתלוננת ה.". עוד נטען, כי חוסר האמון בגירסתו של המערער אינו מנומק ואינו מבוסס, ויש להעדיף, לעניין זה, את עמדתו של שופט המיעוט, ר' בן יוסף. 21. בטיעונה בפנינו, חזרה עו"ד גוטליב על עיקרי הדברים שהופיעו בהודעת הערעור, והתייחסה באופן מפורט לאירוע שהתרחש, לטענת המתלוננת ה., בבית החולים "דנה", שם היא נאנסה לדבריה, על-ידי המערער. עו"ד גוטליב ציינה, כי אירוע זה עלה לראשונה בעדותה של המתלוננת ה. בבית המשפט, ולא בא זכרו בחקירתה בפני חוקרת הילדים, כמו גם בחקירתה במשטרה, ובשלב הרענון בפרקליטות. עובדה זו משליכה, בהכרח, לגישתה של עו"ד גוטליב, על שאלת מהימנותה של המתלוננת. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא הרשיע את המערער בגין חלקו באירוע זה, ויש לכך חשיבות לעניין מידת העונש. תגובת המשיבה לערעור 22. המשיבה טוענת, בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידה, כי יש לדחות את הערעור לענין ההרשעה כיון שהרשעתו של המערער מבוססת על ממצאי מהימנות ועובדה, שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, ואין כל עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בכך. נטען בנוסף, כי בית משפט קמא התרשם שמדובר במתלוננת צעירה, ילדותית ותמימה, נטולת כל תחכום, וחסרת יכולת לטוות מדמיונה סיפורים מורכבים. עדותה של ה. התאפיינה בחוסר מגמתיות, והיא לא ניסתה להעצים ולהחמיר את מעשיו של המערער. לעדותה המהימנה של המתלוננת ה., הצטרפה ראיית חיזוק אובייקטיבית, רבת עוצמה, בדמות קרע בקרום הבתולין של ה., בצירוף חוות דעתו של ד"ר ריקרדו, לפיה קרע זה נגרם כתוצאה מהחדרת גוף נוקשה כגון פין בזיקפה או אצבע, לאיבר מינה של המתלוננת ה.. לענין עיתוי חשיפת המעשים, נטען על-ידי המשיבה כי הדבר פועל לשני הכיוונים, כפי שציין בית משפט קמא, שכן הריחוק הפיזי והנפשי מהמערער הוא שאיפשר את חשיפת מעשיו. לגישת המשיבה, אין בסתירות ובאי הדיוקים, שנטענו על-ידי באת כוח המערער, כדי להחליש את מידת האמון שניתן במתלוננת, שכן בית משפט קמא, בדעת הרוב, לא התעלם מהם, בקובעו כי עדותה של המתלוננת ה. הינה עדות מהימנה. לסיכום, נטען על-ידי המשיבה כי כל טענות המערער הן בגדר חזרה על הטענות שנטענו בבית משפט קמא ונדחו על-ידו, ולא עלה בידי המערער להצביע על עילה כלשהי להתערבותו של בית משפט זה, בממצאי המהימנות המובהקים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור לעניין הכרעת הדין. הערעור על חומרת העונש 23. המערער טוען כי אין לזקוף לחובתו את כפירתו באשמה ואת העובדה כי הוא אינו מקבל אחריות על מעשיו, שכן הוא עומד על גירסתו כי מדובר בעלילה וכי הוא לא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. בהתייחס לעברו הפלילי, נטען על-ידי המערער כי הרשעתו האחרונה היא משנת 2001, כאשר אין לחובתו עבר פלילי בתחום עבירות המין או עבירות אלימות. המערער הינו כבן 60, הוא אב לשבעה ילדים משתי נשים, כאשר עובר למעצרו הוא ביצע עבודות אחזקה וניקיון במרפאה ובבית ספר. לטענת המערער, לא ניתן משקל של ממש לגילו המתקדם ולנסיבותיו האישיות שאינן מן הקלות. עוד נטען, כי בית משפט קמא נתן משקל לחומרה לעובדה כי המערער ביצע עבירת אינוס כלפי המתלוננת ה. בעודה מאושפזת בבית החולים, כאשר הוא לא הורשע במעשה זה ולא נקבעו לגביו ממצאים בהכרעת הדין. עו"ד גוטליב חזרה על טיעון אחרון זה גם בדיון שהתקיים לפנינו, וביקשה להקל באורח משמעותי בעונשו של המערער. 24. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור על מידת העונש בציינה, כי מדובר בסדרה ארוכה של מעשי אינוס ומעשה סדום, אותם ביצע המערער מאז היותה של המתלוננת ה. כבת שמונה, ולאורך שנים לא מעטות. המתלוננת ה. נפגעה כתוצאה ממעשיו של המערער בכל תחומי חייה, כעולה מתסקיר קורבן העבירה, והשלכות המעשים ילוו אותה עוד שנים רבות. עוד נטען, כי העונש אשר נגזר על המערער אינו חורג מרמת הענישה שנקבעה במקרים אחרים של ריבוי עבירות מין במשפחה, וכי העונש צריך לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים הקשים. אשר לטענה כי המערער לא הורשע במעשה האינוס בבית החולים, טענה עו"ד תמר פרוש, באת כוחה של המשיבה, כי אין לכך כל משמעות לעניין העונש, שעה שמדובר בעשרות רבות של מעשי אינוס שהפכו לשיגרת חייה של המתלוננת ה., במשך למעלה מארבע שנים תמימות. על יסוד האמור, התבקשנו לדחות גם את הערעור על גזר הדין. חוות דעת המרכז להערכת מסוכנות מיום 30.5.2013 25. לקראת הדיון בערעור, ביקשנו לקבל חוות דעת מעודכנת מהמרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער. צוין בתסקיר, כי המערער החל לבצע עבירות פליליות כבר בשנת 1968, בהיותו כבן 16. הוא הורשע במגוון של עבירות חוזרות, ובכלל זה: שימוש ברכב ללא רשות, פריצה, גניבה, מרמה, זיוף, שימוש במסמך מזויף, נהיגה בזמן פסילה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, ועוד. הוא ריצה עונשי מאסר לתקופות שונות, כאשר בפעם האחרונה הוא נידון, בשנת 2001, ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בבדיקתו הנוכחית, הגיע המערער מתוך כוונה להוכיח את היותו קורבן לקנוניה, למרות שהובהר לו כי זו אינה מטרת הבדיקה. הבודקת התרשמה כי מדובר ב"אדם לא אמין, מניפולטיבי, שמסר אינפורמציה שונה מבדיקתו הקודמת גם בהתייחס לפרטים ביוגראפיים בסיסיים". לדבריו הוא חף מפשע, ולטענתו ביקשה בת זוגו להוציא אותו מהבית, ולכן הוגשה נגדו תלונה על אונס הבנות. נטען על-ידי המערער, כי לא ניתן לבצע את המעשים המיוחסים לו במתלוננת ה. שכן "אין לה חזה, ילדה רזה, מקל בית שימוש, אין אפשרות לעשות לילדה בת 7". עוד טען המערער, "ילדה בת 7 שעושה לה ולא צועקת... זה הגיוני?". הבודקת ציינה, כי בבדיקתו הקודמת טען המערער כי הויכוחים והסכסוכים בבית החלו כאשר הוא דרש מילדיה של בת זוגו לנהל אורח חיים דתי, ואילו כיום הוא טוען שהתלונות הוגשו נגדו כדי לסלקו מהדירה. עוד צוין בתסקיר, כי המערער אינו מגלה כל אמפתיה לקורבן העבירה, והגם שהוא מוכן להודות כי הוא עבריין, הוא חוזר וטוען כי אינו עבריין מין, הפוגע בילדות. תפקודו בכלא תואר כתקין וללא עבירות משמעת, והוא אינו מקבל כל טיפול, עקב הכחשתו את ביצוע עבירות המין. לאחר שקלול הגורמים הסטאטיים והדינאמיים, נקבע בתסקיר הערכת המסוכנות, כי רמת מסוכנותו המינית של המערער הינה בינונית לטווח הארוך. דיון והכרעה 26. הטענות המרכזיות בערעור שלפנינו מכוונות נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנעשו על-ידי בית המשפט המחוזי, ככל שמדובר בעדותה של המתלוננת ה.. לטענת המערער, עסקינן בעדות כבושה, הנגועה בסתירות רבות, כאשר המסקנה המתבקשת היא כי מדובר בעדות בלתי מהימנה. הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית להתרשם באורח בלתי אמצעי מן העדים, מהאופן שבו הם מסרו את עדותם, מהתנהגותם על דוכן העדים ומשפת גופם. כל אלה, מאפשרים לערכאה הדיונית לתור, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת" המתגלות בעדויות (ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) (להלן: עניין ניימן); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלף נ' מדינת ישראל (30.7.2012)). 27. לכלל האמור נקבעו, ברבות השנים, חריגים שונים שבהתקיימם תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות של בית משפט קמא. כפי שציין חברי, השופט י' דנציגר, בע"פ 7590/11 פלוני נ' מדינת ישראל (27.11.2013) בפסקה 20: "לכלל זה (כלל אי ההתערבות – א.ש.) שלושה חריגים עיקריים אשר בהתקיימם עשויה להתגבש הצדקה להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית: ראשית, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור... שנית, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון... ושלישית, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית... או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה" (וראו גם, ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012); ע"פ 8164/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2010)). 28. אשר להערכת מהימנותם של קורבנות תקיפה מינית, ציינתי בעניין ניימן כי אין לצפות בדרך כלל, "כי גירסתם של קורבנות עבירות אלה, תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת אי דיוקים". כפי שקבעה השופטת ד' ברלינר, בע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (8.1.2007): "בתי משפט על כל ערכאותיהם הכירו זה מכבר בכך שלא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך" (שם, בפיסקה 2, וראו גם, ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010); ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל (19.9.2010)). כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות בתוככי התא המשפחתי, ובפרט כאשר הקורבנות הם קטינים, ההכרות העמוקה בין הפוגע לקורבן וגילו הצעיר של קורבן העבירה, מקשים עוד יותר על הגשת תלונה מיידית, ועל מסירת עדות ברורה, מפורטת, קוהרנטית ומסודרת מבחינה כרונולוגית. בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.11.2009), ציין חברי, השופט י' דנציגר, בהתייחס לטענה בדבר כבישת העדות, כי: "אחד המאפיינים המיוחדים של עבירות המין במשפחה היא חשיפה ודיווח מאוחרים של ביצוע העבירות, לעיתים שנים רבות לאחר שנפגע העבירה היה לבוגר. הדיווח המאוחר נובע מהדינאמיקה המיוחדת של עבירות המין במשפחה, שבהן, פעמים רבות, נפגע העבירה נתון במשך שנים רבות לשליטתו ולמרותו של הפוגע, ממנגנוני ההדחקה האופייניים לעבירות אלה ומחששו של נפגע העבירה שחשיפת העבירה עלולה להביא ל'פירוקו' של התא המשפחתי. גורמים אלו ואחרים מונעים מנפגע העבירה להתלונן סמוך לביצוע המעשים, קשים ככל שיהיו... תופעת כבישתן של עדויות הינה חזון נפרץ כאשר מדובר בעבירות אלימות ומין במשפחה – קל וחומר עבירות שבוצעו כלפי קטינים, ואין בכבישה עצמה כדי לפגוע במהימנות עדותו של נפגע העבירה כאשר ישנו הסבר מניח את הדעת להשהיית התלונה ולגילויה דווקא במועד הרלוונטי" (שם, בפיסקה 73, וראו גם, ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2010); ע"פ 6410/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2011); ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל (14.9.2011)). ומן הכלל אל הפרט 29. בית משפט קמא, מפי כב' השופטת מ' דיסקין, בחן באורח יסודי את עדותה של המתלוננת ה., תוך ניתוח נרחב של העדות והתייחסות לסתירות ולתמיהות שהועלו על-ידי המערער, ולאחר זאת קבע כי המתלוננת ה. "זכתה למלוא אמוני וגרסתה לאירועים מהימנה עלי ועדיפה בעיני על פני כל גרסה סותרת ובייחוד על פני גרסת [המערער]". בית משפט קמא קבע כי המתלוננת ה. לא ניסתה להשחיר את פני המערער או להעצים את המעשים המיניים שביצע בה, והיא אף לא ראתה עצמה כקורבן למעשי אינוס אכזריים, אלא יותר כשותפת סוד למערער. ואכן, עיון בפרוטוקול עדותה של המתלוננת ה. מלמד כי מדובר בתיאורים אותנטיים שנמסרו על-ידי ילדה תמימה חסרת כל תחכום, שטרוניותיה העיקריות כלפי המערער היו כי "זה לא צנוע"; כי המעשים מכאיבים לה; וכי המערער מעיר אותה משנתה כדי לבוא על סיפוקו, למרות שאמרה לו כי היא עייפה. המתלוננת ה. טרחה למסור בעדותה כי ישנם היבטים חיוביים בהתנהגותו של המערער כלפיה, ועל כי הוא נהג לפנק אותה יותר מהאחרים. על מידת תמימותה של המתלוננת, ועד כמה ניתן היה לרכוש את אמונה, תעיד העובדה כי היא מסרה בעדותה בבית המשפט, כי כאשר "סידרתי את הבית הוא [המערער] היה קונה לי שקית של כיפלי [סוג של חטיף – א.ש.], חבילה". ועוד ניתן ללמוד על מידת האותנטיות של העדות, מהכינוי "תשומי" שבו בחר המערער כקוד משותף לקיום יחסי המין עם המתלוננת. לדבריה, כל אימת שהמערער ביקש לבוא על סיפוקו המיני, הוא ביקש "תשומי", מלשון תשומת לב. הנני מתקשה להאמין כי מדובר בהמצאה של המתלוננת ה., שיכולותיה הקוגניטיביות מצויות בטווח הגבולי ובתחום המילולי היא אף הוגדרה כמי שמצויה ברמת פיגור קל. שופט המיעוט, כב' השופט ר' בן יוסף התרשם לשלילה מהמתלוננת ה. משום ש"דבריה נמסרו בחוסר רגש וללא ביטוי חיצוני לתחושות". דומני, כי מעובדה זו ניתן להסיק את ההפך הגמור. זאת, מאחר שלא היתה מחלוקת על-כי המתלוננת ה. לא ראתה במעשים שנעשו בו כמשקפים פסול מוסרי ובודאי שלא בגדר עבירה פלילית. לפיכך, אין ללמוד מהעדר הבעת תחושות חיצוניות וממסירת העדות באופן בלתי אמוציונאלי, על חוסר מהימנותה של המתלוננת ה. זאת ועוד, וכפי שציינה כב' השופטת נ' אחיטוב, בכי והתרגשות אינם מהווים תנאי בלעדיו אין למהימנות העדות, שכן "אין דרך אחת ויחידה להבעת רגשות... כל אדם ודרכו הייחודית והמיוחדת, על מטעניו הרגשיים ועל יכולותיו להפנים או להחצין את עולמו הפנימי". 30. כפי שציין בית משפט קמא, ניתן למצוא בעדותה של המתלוננת ה. עושר רב של פרטים שאינם אמורים להיות "בידיעתה של נערה צעירה שגדלה בסביבה דתית". עדותה של המתלוננת כללה "תוכן מפורט של פרטי אירועים לרבות תנוחות, פעולות פיזיות של [המערער] תגובותיו הגופניות, וכן פירוט מגוון של מקומות ונסיבות, בהם בוצעו בה המעשים המיניים, לרבות דברים שאמר ותגובותיה שלה". סבורני, כי אין בעובדה, כי פרט לאירוע בית החולים, לא הצביעה המתלוננת ה. על אירועים ספציפיים, כדי לפגום בעדותה. זאת, מאחר שמדובר במעשי אינוס שבוצעו בה במשך שנים ובתדירות גבוהה, ואין לצפות ממנה כי תדע להבחין בין מקרה אחד למשנהו. יצוין, עם זאת, כי המתלוננת העידה על אירוע אחד, הנבדל באופיו מהאחרים, וכוונתי למעשה הסדום שבוצע בה, לאחר שחדירתו של המערער לאיבר מינה הכאיבה לה, והוא הציע לה "שנהיה הפוך". גם כאן לא באה המתלוננת בטרוניה אל המערער, שכן לדידה, הוא התחשב בה ובכאבים שנגרמו לה, והחליט להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, במקום לבעול אותה, כפי שנהג מימים ימימה. אשר לאירוע האונס בבית החולים, בית משפט קמא נתן אמון בעדותה של המתלוננת ה. בנושא זה, בציינו כי אין זה סביר שהפרטים שמסרה, יומצאו על-ידה או יושמו בפיה על-ידי מאן דהוא. אף כאן מדובר בתיאור תמים ואותנטי, כאשר הדבר היחיד שהטריד את המתלוננת היה, כי עלול לבוא מישהו "אולי רופאה". היא לא התנגדה למעשים ולא הרימה קול, ואף אישרה כי בכל פעם שהמערער קרא לה היא הגיעה אליו, למרות שידעה מה מצפה לה, ובלשונה "מרוב שהוא הרגיל אותי שכל הזמן הוא עשה את זה, אז אני הלכתי אליו, מרוב שהוא עשה לי הרבה פעמים". בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לטענה, לפיה אין כל הגיון בכך שהמערער יבצע מעשה אינוס בבית החולים, כאשר חדרה של המתלוננת פתוח, ובכל רגע הוא עלול להיתפס בקלקלתו. דומה, כי התשובה לתמיהה זו ניתנה בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.2007), שאף בו הועלו תהיות "ביחס לעובדה כי שאר בני המשפחה שהו בחדר הסמוך בזמן שהמשיב ביצע במתלוננת את המעשים הנטענים". השופטת ע' ארבל, ציינה בהקשר זה, כי: "...אף שהדבר מעורר תמיהה, אין בו, לדעתי, כדי להטיל ספק באמינות גרסת המתלוננת, באשר הוא מניח, לטעמי, הנחות לגבי המשיב שאינן הכרחיות. מקרים רבים אחרים מוכיחים כי גם מעשים תמוהים, אפשריים הם, ויש לבחון את הטענה שנעשו על-פי חומר הראיות ולא על פי הנחות בדבר מידת התחכום או התכנון במעשיהם של נאשמים" (שם, בפיסקה 19). ואכן, ניתן למצוא בפסיקה מקרים רבים שבהם בוצעו עבירות מין, בנסיבות שבעיני האדם הסביר יראו כבלתי הגיוניות. ניסיון החיים המצטבר מלמד כי עברייני מין, שברובם גם לוקים בסטייה מינית, מוכנים ליטול סיכונים הנתפסים כבלתי סבירים, על-מנת לספק את תאוותם ואת יצריהם המיניים המעוותים (ראו, לדוגמא, ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2.12.2009) והפסיקה המאוזכרת שם). 31. בית משפט קמא לא התעלם מסתירות ואי דיוקים שנפלו בעדותה של המתלוננת ה., ולאחר זאת קבע כי אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין וכי אין בהם כדי להפחית ממידת מהימנותה של המתלוננת. דומה, כי אין בסיס להתערבותנו בקביעתו זו של בית משפט קמא, ואף אני סבור, לאחר שנתתי דעתי לטענותיו של המערער בהקשר זה, כי הסתירות הנטענות הינן מינוריות וניתן לייחסן לאי זכירה או לבלבול של המתלוננת ה., אשר עמדה בחקירה נגדית קשה ומתישה. בית משפט קמא דחה את הטענה, כי מדובר בתלונה כוזבת שנולדה על רקע סכסוך בין המערער לבת זוגו, והסבריה של המתלוננת ה. באשר לכבישה מסויימת של התלונה הניחו את דעתו. כפי שציין בית משפט קמא, עיתוי הגשת התלונה פועל לשני הכיוונים, כאשר מחד גיסא ניתן לטעון כי מדובר בתלונה שנועדה להביא להרחקתו של המערער מהבית, ומאידך גיסא יש בכך כדי לחזק את עדות המתלוננת ה. שכן היא חששה להתלונן נגד המערער כל עוד היא שהתה במחיצתו, והיא אזרה אומץ לעשות כן, רק לאחר ההיפרדות ממנו, פיזית ונפשית. יהיו הסיבה והעיתוי להגשת התלונה כאשר יהיו, אינני סבור כי יש בכך כדי לפגום בעדותה של המתלוננת ה., אשר נמצאה מהימנה ונקבע כעובדה כי אין מדובר בעלילת שווא זדונית כלפי המערער. נזכיר, כי המערער עצמו נמצא כבלתי מהימן, והסבריו המשתנים באשר למקור הסכסוך עם בת זוגו וילדיה לא זכו לאמונו של בית משפט קמא. סבורני, כי גם בקביעה זו של בית משפט קמא אין מקום להתערב. 32. לעדותה של המתלוננת ה. נמצאו ראיות חיזוק משמעותיות, שבראשן הקרע שנתגלה בקרום הבתולין של המתלוננת ה.. המתלוננת נבדקה פעמיים על-ידי הרופא המשפטי, ד"ר ריקרדו נחמן, בתאריכים 7.10.2009 ו-5.1.2011. בשתי הבדיקות נתגלה פצע קרע ישן בקרום הבתולין של המתלוננת ה., כאשר, לטעמו של ד"ר ריקרדו, נגרם הקרע "מהחדרת גוף נוקשה כגון פין בזקפה ו/או אצבע/אצבעות". ד"ר ריקרדו ציין כי הקרע מאופיין בשוליים מצולקים, והוא שלל את האפשרות כי מדובר במום מולד, או כי הקרע נגרם כתוצאה מאקט שאינו מיני, כגון מכה או נפילה מאופניים. ההגנה לא הביאה חוות דעת סותרת, ואף לא טענה כי אדם אחר, שאינו המערער, גרם להיווצרות הקרע בקרום הבתולין. כזכור, מדובר במתלוננת בעלת רקע דתי שהתחנכה במוסדות דתיים, ואין להעלות על הדעת כל אפשרות (שכאמור, גם לא נטענה) כי הקרע נגרם כתוצאה מיחסי מין עם אדם אחר. בנסיבות אלה, מהווה ראיה זו משום חיזוק משמעותי, בעל עוצמה רבה ביותר, עד כדי סיוע, לגירסתה של המתלוננת, לפיה המערער בעל אותה פעמים רבות, בתקופה של למעלה מארבע שנים. יצוין, כי ד"ר ריקרדו הבהיר בעדותו, כי אין הכרח שיווצרו קרעים רבים בקרום הבתולין, למרות שמדובר במספר רב של מקרים, בהם בעל המערער את המתלוננת ה.. לשיטתו של ד"ר ריקרדו, הוא נתקל בעשרות ואף במאות מקרים "של קרע אחד בקרום הבתולין אצל נשים שקיימו יחסי מין". ד"ר ריקרדו לא מצא סימני חבלה בפי הטבעת של המתלוננת, ולשיטתו אין בכך כדי לשלול את טענתה של המתלוננת ה. בנוגע למעשה הסדום שבוצע בה, ולדבריו "... יותר מתשעים אחוז מהמקרים שבדקתי בחיי... לא רואים שום נזק במעבר לפי הטבעת כשיש חדירה של איבר מין". כאמור, לא הובאה עדות מומחה סותרת, ולפיכך נותרה חוות דעתו של ד"ר ריקרדו במלוא תוקפה ומשמעויותיה הראייתיות. ראיית חיזוק נוספת ניתן למצוא בשיחתה של המתלוננת ה. עם סבתה ודבריה כי היא מדממת מאיבר מינה. המתלוננת ה. העידה כי: "פעם אחת ירד לי דם והתקשרתי לסבתא שלי ואמרתי לה 'סבתא, יורד לי דם ואני אומללה'". סבתה של המתלוננת ה. אישרה את דבר השיחה, וציינה כי במהלך השיחה הטלפונית, אמרה לה נכדתה "שהיא לא מרגישה טוב ויש לה דם. שאלתי אותה מאיפה יש לה דם והיא אמרה 'לא יודעת, לא יודעת' ועוד פעם סגרה את הטלפון בעצבים ופחד כזה". במהלך השיחה אמרה המתלוננת כי המערער היה בבית והלך. למרות שנמצאו הבדלים מסוימים בין עדותה של המתלוננת ה. לבין דבריה של הסבתא, בעיקר בשאלה האם ניתקה המתלוננת את השיחה, קבע בית משפט קמא כי "ליבת הסיפור נמצאת בשתי העדויות, וחוסר ההתאמה ביניהן דווקא בפרטים הקטנים השוליים מעיד שאין מדובר בסיפור מתואם, משונן היטב ומדוקלם". בעדותה של הסבתא, כמפורט לעיל, יש כדי לחזק את גירסתה של המתלוננת ה. לבסוף, ניתן לראות גם בחשיפת המעשים בפני השכנה מזל, עוד טרם הגשת התלונה במשטרה, כראיה המחזקת את גירסתה של המתלוננת ה.. 33. סיכומם של דברים, על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת ה. וראיות החיזוק אשר פורטו לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער בגדרי האישום השני. בהעדר ערעור על הרשעתו של המערער בעבירה שיוחסה לו באישום השלישי, תעמוד הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה. הערעור על גזר הדין 34. בפתח הדיון בערעור על חומרת העונש, נזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (28.1.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013)). לאחר בחינת כלל הנסיבות במקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מהותית מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולכן דין הערעור על מידת העונש להידחות. להלן עיקרי הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 35. המערער ניצל מינית את בתו החורגת במשך שנים לא מעטות, מאז היותה כבת 8 שנים ועד הגיעה לגיל 12.5, במטרה לספק את יצריו המיניים המעוותים ואת דחפיו החולניים והסוטים. המערער לא חס על המתלוננת, ילדה רכה בשנים, והוא ניצל את תמימותה, חולשתה ומוגבלותה, תוך שהוא הופך אותה למעין שפחת מין לתאוותיו וליצריו. המערער קיים עם המתלוננת ה. יחסי מין מלאים במשך שנים, ואין כל משמעות, לטעמי, לטענה כי הוא לא הורשע באירוע האינוס בבית החולים, שעה שמדובר בעשרות מקרים של אינוס, המתפרשים על-פני תקופה של למעלה מארבע שנים. במקרה אחד ביצע המערער במתלוננת ה. מעשה סדום, כאשר הוא "התחשב", כביכול, בכאביה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. המערער אינו מקבל אחריות על מעשיו האכזריים, ואינו מגלה כל אמפתיה למתלוננת, שתוצאות מעשיו הנפשעים ילוו אותה עוד שנים לא מעטות. 36. את תחושת הזעזוע המלווה מעשים מעוררי סלידה אלה, היטיב לבטא השופט א' א' לוי, בע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007), באומרו: "המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו. המערער, שבוי בידי יצרו ותאוותו, ראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים" (שם, בפיסקה 8, וראו גם, ע"פ 5177/09 פלוני נ' מדינת ישראל (28.4.2010); ע"פ 5104/05 פלוני נ' מדינת ישראל (28.8.2007); ע"פ 241/04 פלוני נ' מדינת ישראל (28.12.2005)). בע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012), ציינתי, כי "מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים, הן לשם הרתעתם האישית והן להרתעת הרבים, ובעיקר על מנת לשקף את מידת הפגיעה החמורה בקורבנות ובזכות היסוד של כבוד האדם, וכן במטרה להביע את הסלידה ושאט הנפש של החברה מביצוע עבירות אלו. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר בקורבנות קטינים" (שם, בפיסקה 42). 37. בית משפט קמא ציין כי המערער הינו בעל עבר פלילי עשיר, אשר ריצה עונשי מאסר ממושכים בגין ביצוע מגוון של עבירות פליליות, הגם שהוא לא הורשע בעבירות אלימות ובעבירות מין. כאמור, המערער לא הביע כל חרטה וצער על מעשיו ורמת מסוכנותו המינית נקבעה כבינונית לטווח הארוך. בשל עמדתו המכחישה, המערער אינו מתאים ואינו מגלה כל מוטיבציה לטיפול ייעודי בעברייני מין. בנסיבות אלה, נראה לי כי העונש אשר נגזר על המערער, אינו חמור יתר על המידה, ולא מצאתי כל עילה או טעם להתערב בו. 38. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות גם את הערעור על חומרת העונש, ובכך ידחה ערעורו של המערער על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, כ"ח בטבת התשע"ד (31.12.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11080800_I07.doc שצ+יאּ+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il